חברותא על כריתות· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - ארבעה מחוסרי כפרה
מתניתין:
ארבעה מחוסרי כפרה הן שמביאין קרבן חטאת. אך אין הקרבן בא לכפר על חטאם אלא הוא נועד להשלים את טהרתם, להתירם באכילת קדשים ובכניסה למקדש.
וארבעה מביאין קרבן על הזדון כשגגה, שאפילו חטאו במזיד מביאין קרבן.
ואלו הן ארבעת מחוסרי הכפרה: הזב והזבה והיולדת והמצורע.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: יש עוד שני מחוסרי כפרה -
גר מחוסר כפרה הוי, שאע"פ שמל וטבל עדיין אסור בקדשים עד שיזרוק עליו הדם של קרבנו [שכל גר, בזמן הבית, היה חייב להביא קרבן כשהתגייר].
ונזיר אף הוא נחשב כ"מחוסר כפרה", שעד שלא יביא קרבנותיו בתום ימי נזירותו הרי הוא אסור ליינו, לשתות יין, ולתגלחתו, להתגלח, ולטומאתו להיטמא למת.
גמרא:
והוינן בה: מאי שנא זב וזבה דמני להון תנא דמתניתין בתרין, כשני מחוסרי כפרה, משום דחלוקה טומאתן, שיש הבדל בין טומאת הזב לטומאת הזבה. דזב לא מטמא באונס, שאם ראה את הזוב מחמת סיבה שאינה קשורה בחולי הזיבה אינו נטמא בטומאת זב.
דתניא: נאמר "איש כי יהיה זב מבשרו" ודרשינן: מבשרו שראה מעצמו [רבינו גרשום ועיין רש"ש] ולא מחמת אונסו.
ועוד דין יש בזב, שמטמא בראיות כבימים. שבין אם היו שלש הראיות של הזוב ביום אחד ובין אם היו בשלשה ימים רצופין הוא נעשה זב.
וכדתניא: תלה הכתוב את הזב בראיות, שבכל אופן שיראה שלש ראיות בין ביום אחד ובין בשלשה ימים רצופים הוא זב. ואת הזבה תלה הכתוב בימים, שאינה נעשית זבה אלא אם היו שלש הראיות בשלשה ימים נפרדים, בזה אחר זה, ורצופין, ולא בשלש ראיות ביום אחד או שנים.
ואילו זבה מטמאה באונס. שאפילו אם ראתה מחמת סיבה שאינה מחמת חולי של זיבה הרי היא זבה. וכמו כן, היא לא מטמאה בראיות כבימים.
והשתא תקשי: אי משום שחלוקה טומאתם של הזב והזבה מנאם התנא כשני מחוסרי כפרה, הא מצורע ומצורעת - נמי חלוקה טומאתן! ואמאי לא מנאם התנא כשני מחוסרי כפרה אלא כללם כאחד?
דאילו מצורע - טעון פריעה, שאסור לו לגלח שערו, ופרימה שבגדיו יהיו קרועים. דכתיב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע". ואסור בתשמיש המטה!
ואילו מצורעת - אינה טעונה פריעה ופרימה! דתניא: נאמר "איש צרוע הוא טמא הוא". אין לי אלא איש שמיטמא בנגעים. אשה שמיטמאה בנגעים - מנין?
כשהוא אומר במקרא שלאחריו "והצרוע אשר בו הנגע" - הרי כאן שנים! דה"צרוע" משמע בין איש ובין אשה.
אם כן, מה תלמוד לומר "איש" דמשמעו זכר?
נתקו הכתוב להאי מיעוטא ד"איש" זכר דוקא, לענין של מטה! דהיינו, לענין פריעה ופרימה דכתיב במקרא שלאחריו. לומר: דוקא איש זכר שהוא מצורע פורע ופורם. ואין האשה המצורעת פורעת ופורמת!
וכמו כן מותרת המצורעת בתשמיש המטה.
דאמר רב חסדא: מנין למצורעת שמותרת בתשמיש המטה? שנאמר במצורע "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים". דהיינו, איסור תשמיש המטה. ודרשינן: "מחוץ לאהלו", ולא מחוץ לאהלה!
ומאחר שחלוקין הם בטומאתן הלכך נמנינהו תנא דמתניתין למצורע ומצורעת בתרין?
ומתרצינן: זב וזבה - עיקר טומאתן חלוקה! שזה נעשה זב גם בשלש ראיות חלוקות וגם בשלש ימים חלוקים, וזו נעשית זבה בשלשה ימים חלוקים בלבד. ולכן שנה אותם התנא כשני מחוסרי כפרה שונים.
אבל מצורע ומצורעת - אין עיקר טומאתן חלוקה! דהאי והאי, שיעור הנגע שהם נטמאים מחמתו, כגריס הוא. וההבדל ביניהן הוא רק בהנהגת המצורע ולא באופן היותם למצורעים. ולכן שנה אותם התנא כמחוסר כפרה אחד.
שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר הרי הוא מחוסר כפרה.
והוינן בה: ותנא קמא, מאי טעמא לא תני גר בין מחוסרי הכפרה?
ומשנינן: כי קתני, דוקא מדעם, ענין קרבן, דמישרי למיכל בקדשים. אבל גר, כי קא מייתי קרבן - לאכשורי נפשיה למיעל בקהל הוא! הלכך אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים קודם הבאת הקרבן, מכל מקום אינו נחשב מ"מחוסרי כפרה". לפי שהקרבן אינו מעכב את אכילת הקדשים משום חסרון טהרה. אלא שמעכבו מלהיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל. והדבר המונע אותו באכילת קדשים הוא שאינו כשר כישראל. [רש"י והרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה. אך רבינו גרשם והר"ב כתבו שהוא רשאי לאכול בקדשים לדעת תנא קמא] (1).
ותו הוינן בה: ונזיר, ששנאו רבי אליעזר בן יעקב כמחוסר כפרה בפני עצמו - מאי טעמא לא תני ליה תנא קמא? שהרי סוף סוף נזיר נמי קרבנו בא להתירו בשתית יין ובתגלחת ובהטמאות למת.
ומשנינן: כי מייתי הנזיר קרבן לא להתירו באכילת קדשים אלא רק לאישתרויי למישתי יין - דחולין הוא! ואילו "מחוסר כפרה" לא נקרא אלא אם הקרבן בא להתירו באכילת קדשים.
ומקשינן: ורבי אליעזר בן יעקב, דקתני נזיר בתור מחוסר כפרה, אע"פ שקרבנו לא בא אלא למישרי נפשיה בחולין ולא לאכילת קדשים. אם כן, ניתני נמי נזיר טמא, שלאחר שנטהר מטומאתו מביא קרבנות ולאחריהן מתחיל למנות שוב נזירות חדשה. והרי הקרבן מכשירו להתחיל נזירות דטהרה, ולמה אינו נחשב בכלל "מחוסרי כפרה" (2)? [ורבינו גרשם ביאר דקא סלקא דעתין שהקרבן שמביא הנזיר הטמא הוא בכדי להתירו בשתיית יין].
ומתרצינן: כי קא מייתי הנזיר הטמא קרבן - למיחל עליה נזירות דטהרה הוא, שאינו מתירו בכלום! ומחוסר כפרה לא נקרא אלא אם הקרבן מתירו בדבר שהיא אסור בו לפני כן. [ולרבינו גרשם התירוץ הוא שאין קרבן הנזיר הטמא מתירו בשתיית יין אלא רק קרבן נזירות הטהרה שמביא אחר שחזר ומנה נזירות טהרה].
תנו רבנן: גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו. [שתי תורים או שני בני יונה].
הביא פרידה אחת, גוזל אחד, בשחרית לקרבן עולה - אוכל בקדשים לערב. ואעפ"י שהגר צריך להביא שתי עופות לעולה, מכל מקום, אינו מעכב באכילת קדשים אלא עד שיקריבו אחד מהם. ואת השני יביא לאחר מכן. [ומיד כשמקריב את האחד הוא מותר באכילת קדשים והא דנקט שאוכל בקדשים רק לערב משום דמיירי שהביא קרבנו, והלך, ולא נוכח בהקרבתו. ולכן עד הערב אינו בטוח שהכהנים כבר הקריבו אותו, אבל בערב יכול הוא לאכול בקדשים מבלי שיצטרך לברר אם כבר הקריבו עבורו] (3).
כל הקינין שבתורה הבאים חובה אחד מהם חטאת ואחד עולה. ואילו כאן, בגר - שתיהן עולות!
הביא הגר חובתו מן הבהמה, בהמה אחת - יצא! ודוקא אם הביא עולה ושלמים [לאו דוקא שלמים ומשום סיפא דמנחה ושלמים לא יצא נקטיה, רש"י] - יצא! כלומר, דוקא אם הביא עולה בהמה או עוף לעולה יצא. אבל אם הביא הגר מנחה ושלמים ולא הביא עולה - לא יצא.
והא דיצא הגר בבהמה במקום שני העופות, הוא משום דלא אמרו שיביא קן של עופות אלא להקל עליו. שדמי שתי עופות מועטים מדמי בהמה אחת. אבל אם רצה להביא בהמה יביא.
ומבארינן: מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא? משום דכתיב "וכי יגור אתכם גר ... כאשר תעשו כן יעשה" ודרשינן: מה אתם כשנכנסתם לברית בזמן מתן תורה, הקרבתם עולה ושלמים [כדכתיב "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים"] אף גר כשנכנס לברית מקריב עולה ושלמים.
ומקשינן: אם כן, כשהביא חובתו עולה אחת מן הבהמה לא תיסגי ליה בגויה עד שיביא גם שלמים, דהכתיב "כאשר תעשו - כן יעשה"!?
ומתרצינן: אמר רב פפא: יש לומר: קל וחומר הוא! דאם לעוף איתרבי, שהגר יכול להביא עוף, כדלקמן, ובעוף הרי אין שלמים אלא עולה בלבד, אם כן, לעולת בהמה לא כל שכן דסגי ליה בלא שלמים!
ומקשינן: אי הכי, דלמדנו מריבוי הכתוב שאין לגר צורך להביא את אותן הקרבנות שהביאו אבותינו בסיני בהכנסם לברית - אפילו מנחה נמי לייתי? [לא מקל וחומר מקשה דהרי עופות קדושים יותר ממנחות. אלא דכשם שמרבינן לקמן עופות, מאותו פסוק נרבה גם מנחה, ערוך לנר (4)].
ומתרצינן: הא מיעט קרא - דכתיב "כאשר תעשו כן יעשה" דמשמע עיכובא, "כן יעשה" ולא אחרת, למעט מנחה.
ומבארינן: ועוף היכי איתרבי שיכול הגר להביאו?
דתנו רבנן: "כאשר תעשו - כן יעשה": מה אתם הבאתם בהכנסכם לברית עולה ושלמים, אף הוא הגר מביא עולה ושלמים (5).
מנין לרבות את העוף? תלמוד לומר באותו הפסוק "ועשה אשה ריח ניחוח לה'". איזה הוא דבר שכולו לה'? הוי אומר זה עולת העוף! שאין בה כלום לכהנים, מה שאין כן עולת בהמה שהעור של הבהמה ניתן לכהנים.
דף ט.
יכול שאני מרבה אפילו מנחה? [היינו מנחת נסכים שאף היא כולה לה'. תוס'].
תלמוד לומר "כן" [ומסתבר יותר למעט מנחה מאשר עופות כיון שהעופות קדושים יותר, ערוך לנר].
תניא אידך: "ועשה אשה ריח ניחוח לה'". שומע אני שיביא הגר מכל שעולה לאישים, ואפילו מנחה?
תלמוד לומר "כאשר תעשו - כן יעשה". מה אתם הקרבתם מיני דמים אף הם יביאו מיני דמים.
אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים? תלמוד לומר שם "ככם - כגר יהיה". ודרשינן: לכם הקשתיו, היינו שיהא דומה לכם במקצת קרבנותיכם, ולא לכל קרבנותיכם [ומסתבר שהמקצת הוא עולה, שכולה כליל, ולא שלמים].
רבי אומר: הכי דרשינן: "ככם" - כאבותיכם! מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם [דהיינו קרבן], אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.
להביא פרידה אחת בלבד אי אפשר בגר, לפי שלא מצינו כן בכל התורה כולה! אלא תמיד מביאים קן של שני עופות.
שנינו בברייתא: לא אמרו קן אלא להקל עליו.
ומקשינן אהא דתניא לעיל שלא מצינו פרידה אחת בכל התורה כולה: וכי לא מצינו שיביא פרידה אחת לקרבן?!
והתניא: הא דנאמר בעולת העוף הבאה בנדבה: "והקריבו הכהן אל המזבח" - מה תלמוד לומר? שהרי כבר כתוב לפני כן "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו".
אלא, לפי שנאמר בתורים "והקריב", שומע אני שהאומר: הרי עלי להביא עולת העוף, לא יפחות משני פרידין, ד"והקריב" משמע שיביא קרבן שלם שהוא קן שיש בו שני תורים או שני בני יונה?!
תלמוד לומר "והקריבו" בלשון יחיד, לומר, שיכול להביא אפילו פרידה אחת! ואם כן, הרי מצינו קרבן של עוף אחד?
ומתרצינן: קרבן חובה בפרידה אחת מיהא לא אשכחן, וקרבנו של הגר חובה הוא, משהתגייר וקיבל עליו עול תורה.
ומקשינן: והאיכא קרבן יולדת, שהוא חובה, דמתיא בן יונה או תור לחטאת? ומתרצינן: התם, משום דאיכא כבש לעולה בהדה, הלכך מביאה פרידה אחת בלבד. אבל להביא פרידה אחת ללא קרבן אחר לא מצינו.
אמר מר: מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם.
והוינן בה: בשלמא מילה מצינו אצל אבותינו דכתיב "כי מולים היו כל העם היוצאים", ומשמע דבשעת יציאתם ממצרים מלו עצמם. אי נמי, מהכא: דכתיב "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי" והיינו דם פסח ודם מילה. וכמו כן הרצאת דמים נמי מצינו אצל אבותינו דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים".
אלא טבילה - מנלן?
דכתיב "ויקח משה את הדם ויזרק על העם" היינו שהזה עליהם ואין הזאה בלא טבילה לפניה! ומקשינן: אלא מעתה, האידנא, דליכא קרבן, לא נקבל גרים שהרי אי אפשר לעשות הרצאת דמים (6).
ומתרצינן: אמר רב אחא בר יעקב: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם - לדורותיכם!" כתיב, דמשמע שאפילו לדורות, כשאין מקדש, נמי מקבלים גרים (7).
תנו רבנן: גר בזמן הזה, צריך שיפריש רובע דינר לקינו [שבפחות מזה לא מצוי להשיג קן, כדלעיל במשנה ח, א "ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים"]. ולכשיבנה המקדש יביא את הקן מכסף זה (8).
אמר רבי שמעון: כבר נמנה עליו רבי יוחנן בן זכאי, ובטלה, מפני התקלה, שמא יהנה מהכסף. ונמצא מועל בהקדש.
אמר רב אידי בר גרשום, אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון!
ואיכא דמתני לה להא דהלכה כרבי שמעון על הדא: דתנו רבנן: גר תושב, שהוא גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה הרי הוא אסור בעשיית מקצת מלאכות בשבת דכתיב "וינפש בן אמתך והגר". ומשמע נפישה בעלמא מיבעי ליה למיעבד ולא שביתה גמורה [תו"י]. אלא הרי הוא עושה עושה מלאכה בשבת לעצמו [דלצורך ישראל אסור בכל המלאכות] כישראל בחולו של מועד. דהיינו, רק מלאכת דבר האבד (9).
רבי עקיבא אומר: כישראל ביום טוב, דהיינו, רק מלאכת אוכל נפש.
רבי יוסי אומר: גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול. דהיינו, שמותר בכל המלאכות.
רבי שמעון אומר: אחד גר תושב, ואחד עבד ואמה התושבים, שקנה עבד גוי, והעבד התנה עמו שלא יקבל עליו שום מצוות, או שהוא סתם שכיר ולא קיבל עליו שום דבר [שיטמ"ק אותו כט] עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול (10).
ועל זה אמר רב אידי בר נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כרבי שמעון.
מתניתין:
שנינו במשנה הקודמת "ארבעה מביאין על הזדון כשוגג", ובמשנה זאת מתבארים מי הם אותם הארבעה.
אלו מביאין קרבן על הזדון כשוגג: הבא על שפחה חרופה, שחצייה שפחה וחצייה בת חורין ונשואה לעבד עברי, שחייב להביא אשם ואפילו אם בא עליה במזיד.
ונזיר שנטמא אפילו במזיד, מביא קרבנות לאחר שנטהר ומתחיל למנות נזירות חדשה.
ושבועת העדות עדים שיודעים שאחד חייב לחבירו ממון, וכשהתובע השביעם לבוא ולהעיד לטובתו הם כפרו וטענו שאינם יודעים העדות, הרי אפילו אם כפרו בהשבעתו במזיד, הם חייבים להביא קרבן עולה ויורד.
ושבועת הפקדון שהשביעו חבירו שיש בידו ממון שלו כגון פקדון או הלואה או גזל והוא כפר בהשבעתו הרי הוא חייב אשם, ואפילו אם היתה כפירתו בהשבעת חבירו במזיד.
וממשיכה המשנה בחידושי דינים בהלכות מחוייבי קרבנות.
חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד, שהעני מביא קרבן פחות מעשיר.
אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:
הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה (11).
ונזיר שנטמא טומאות הרבה בזו אחר זו מביא לבסוף קרבן אחד בלבד [ויתר האופנים מבוארים במשנה לקמן].
גמרא:
ומבארינן: הבא על השפחה - מנלן דחייב על הזדון כשוגג?
דתנו רבנן: נאמר בשפחה חרופה "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא". ודרשינן מכפל הלשון ד"על חטאתו אשר חטא" - מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה!
ובהמשך כתוב "ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" ומכפל לשון זה שחזר הכתוב ואמר "מחטאתו אשר חטא", שכתב שוב פעמיים "חטא" לאחר שלעיל כבר כתב פעמיים "חטא", דרשינן: לעשות מזיד - כשוגג!
שנינו במשנה: נזיר שנטמא.
ומבארינן: מנלן דחייב על הזדון כשוגג?
דתנו רבנן: כתיב בנזיר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום". ודרשינן:
"פתע" - זה שוגג, שנטמא בשוגג, וכן הוא אומר "אם בפתע בלא איבה הדפו".
"פתאום" - זה אונס, שנטמא באונס. וכן הוא אומר "ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד", ובעל כרחם יצאו, דהיינו באונס.
תניא אידך: "פתאום" - זה מזיד. וכן הוא אומר "ערום ראה רעה ונסתר [שלא עבר עבירה] ופתאים עברו ונענשו". משמע דפתאים הוא מזיד, שהרי אין עונש אלא על המזיד.
ומקשינן: ונכתוב קרא רק "פתאום", דלשון זה משמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס?
ומבארינן כיצד לשון פתאום כוללת את שלשתם: מזיד ואונס - כדאמר לעיל. ומשמע נמי שוגג, דכתיב "פתי יאמין לכל דבר", והרי הוא שוגג [ו"פתאום" מלשון "פתי" הוא].
ומעתה תיקשי: ולא נכתוב קרא "פתע"?
ומתרצינן: אי כתב רק קרא ד"פתאום" בלבד הרי אף על גב ד"פתאום" דעלמא משמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס, מכל מקום הוה אמינא ד"פתאום" דנזיר שאני, וכי מייתי קרבן דוקא בשוגג הוא מביא, מידי דהוי אתורה כולה, שרוב הקרבנות באין רק על השוגג. אבל אונס ומזיד - אימא לא.
הלכך כתב רחמנא "פתע" דשוגג הוא, לגלויי עליה ד"פתאום" דאונס ומזיד הוא! שהרי על שוגג אין צריך לומר, שכבר נאמר "פתע". ובא "פתאום" לומר לך: דאפילו הכי חייב רחמנא בקרבן.
שנינו במשנה בכלל הארבעה שחיבים קרבן אפילו במזיד: שבועת העדות. ומבארינן: מנלן דחייב עליה במזיד?
דתנו רבנן: בכולן, בכל המביאין קרבן עולה ויורד, כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי, נאמר "ונעלם", ואילו כאן, בשבועת העדות, שאף היא נאמרה באותה פרשה, לא נאמר "ונעלם" - לחייב על המזיד כשוגג!
שנינו במשנה: שבועת הפקדון.
ומבארינן: מנלן דחייב על המזיד?
יליף בגזירה שוה "תחטא" - "תחטא", שבועת הפקדון משבועת העדות, שבשניהם נאמר "תחטא".
שנינו במשנה: חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה.
קתני בין החמשה: הבא על השפחה ביאות הרבה.
מנלן דמביא קרבן אחד על כל הביאות?
דתנו רבנן: "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא" - מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה.
"ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" - לעשות מזיד כשוגג.
ותמהינן: וכי למה לי קרא לרבות מזיד? והא קרא דשפחה חרופה כי כתיב, במזיד הוא דכתיב! שנאמר "בקרת תהיה", דהיינו מלקות, ואין מלקות אלא במזיד, והוא הדין ביחס לקרבן האשם דכתיב שם, דהוא נמי במזיד?
ומתרצינן: אלא אימא: לעשות שוגג כמזיד! דהוה אמינא איפכא, דרק במזיד חייב, הילכך מרבינן מכפל הלשון ד"חטאתו אשר חטא" דאפילו בשוגג חייב.
בעא מיניה רבי חנינא טירנאה מרבי יוחנן: הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחד, ואין הכונה להעלם ממש, שהרי חייב גם על המזיד, אלא, שלא הספיק להביא קרבן על הבעילה הזו עד שחזר ובעל שפחה אחרת - מהו? האם חייב קרבן על כל אחת ואחת מהשפחות, או אינו חייב אלא אחת, דהיינו, קרבן אחד?
אמר ליה רבי יוחנן: חייב על כל אחת ואחת!
אמר ליה רבי חנינא: מאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת שנודע לו בין ביאה לביאה שחטא, דודאי אינו חייב אלא קרבן אחד? (12)
אמר ליה רבי יוחנן: אינו דומה הבא במזיד על חמש שפחות לחמש ביאות בחמש העלמות. דבשפחה אחת על אף שבא עליה בחמש העלמות נפרדות, אין גופין מוחלקין. אבל חמש שפחות הרי גופין מוחלקין, ולפיכך חייב על כל מעשה בגוף אחר קרבן בנפרד.
אמר ליה רבי חנינא: ומנלן דגבי שפחות אמרינן האי סברא דגופין מוחלקין לחייב על כל גוף קרבן?
אמר ליה רבי יוחנן: לאו אמרת גבי עריות דילפינן מדכתיב "ואשה" - לחלק, שחייב חטאת על כל אשה ואשה [עיין לעיל ב, ב כיצד ילפינן],
דף ט:
גבי שפחה נמי כתיב "אשר ישכב את אשה שכבת זרע (תחילת העמוד) והיא שפחה" ודרשינן מ"והיא שפחה" - לחלק על כל שפחה ושפחה! (13)
שנינו במשנה: נזיר שנטמא טומאות הרבה.
[סוגיא זו נתבארה לעיל ב, ב].
ומבארינן: מאן תנא ששנה משנה זו?
אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. דאמר: נזירות דטהרה אשר נוהג בה הנזיר הטמא לאחר שנטהר - מהיום השביעי לטהרתו מטומאתו, הוא דחיילא עליה, עוד לפני שהגיע היום השמיני לטהרתו, שבו הוא מביא את הקרבנות של נזיר טמא. ולכן משכחת לה שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה.
וכגון: נזיר טמא שספר שבעה ימים, שבהם הוזה עליו אפר פרה אדומה לטהרו מטומאתו, וביום השביעי הוא החל לנהוג בנזירות טהרה, ואירע ששוב נטמא באותו היום שהוא שביעי לטהרתו. ושוב נטהר, וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו, דהוי ליה טומאתו בשביעי טומאה חדשה, הואיל וכבר החלה ביום השביעי נזירות דטהרה. וכיון דלא יצא הנזיר לשעה הראויה להקריב בה קרבן בשעה שנטמא, שרק ביום השמיני הוא מביא קרבן, אינו חייב אלא קרבן אחד על כל אותן טומאות.
דאי רבי, כיון דאמר רבי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילה עליה - לא משכחת לדינא דמתניתין!
דאי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי
- כולה טומאה אריכתא היא!
ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני, הרי כיון דיצאת שעה שראויה להקריב בה קרבן - מחייב על כל אחת ואחת!
אלא, לאו, שמע מינה - רבי יוסי ברבי יהודה היא!
ומבארינן: ומאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה?
דתניא: נאמר בנזיר טמא שנטהר, שספר שבעה ימים לטהרתו והוזה עליו אפר פרה ביום השלישי וביום השביעי: "וקדש את ראשו ביום ההוא" - ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי. והיינו, דמתחיל למנות את נזירות הטהרה החל מהיום השמיני, שבו הוא מביא את קרבנותיו.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו! והיינו, ביום השביעי שבו הוא מתגלח, בו מתחילה נזירות הטהרה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה למנות את המביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:
המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, שמתרה בה שלא תתייחד עם פלוני ועם פלוני, ונתייחדה עם אותם אנשים, הרי כשבעלה מביא אותה לבית המקדש כדי שישקה אותה הכהן מים המרים כדין סוטה, ומביא עליה מנחת סוטה, דיו שיביא מנחה אחת על כל אותן אנשים שהתרה בה שלא תסתר עמהם.
המצורע שנתרפא מצרעתו כך הוא סדר טהרתו: לוקח שתי צפרים ועושה בהם כסדר הכתוב בפרשת מצורע, וטובל, ועדיין אינו טהור אלא צריך לספור שבעה ימים. וביום השביעי טובל והרי הוא טהור לחולין. ולמחרת, ביום השמיני, הוא מביא קרבנותיו, ומאז הוא מותר בקדשים.
קרבנות המצורע הם שלשה: שני כבשים, אחד לעולה ואחד לאשם, וכבשה אחת לחטאת. אך אם הוא עני שאין ידו משגת לקנות שלשה כבשים, מביא שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם.
ומצורע שנתנגע נגעים הרבה, שלאחר שנתרפא מנגעו הראשון וספר שבעה ימים, ולא הספיק להביא קרבנותיו, נתנגע שוב. וכן הרבה פעמים, מביא קרבן אחד בסוף על כולם. הביא ציפרין בתחילת סדר טהרתו, וחזר ונתנגע - לא עלו לו הציפרים לחובתו על הנגע הראשון. אלא, כשיטהר מנגעו השני יצטרך להביא שוב צפרים על הנגע הראשון, מלבד הצפרים שמביא על הנגע השני (14).
ודין זה נוהג - עד שיביא חטאתו! שאם כבר הביא את חטאתו על הנגע הראשון וחזר ונתנגע שוב, אינו צריך להביא עוד הפעם צפרים על הנגע הראשון.
רבי יהודה אומר: אם נתנגע עד שיביא אשמו הרי למרות שהביא חטאתו הרי הוא צריך להביא שוב צפרים אחרות על הנגע הראשון. [ולמסקנת הגמרא ביאור המשנה הוא בדרך אחרת].
גמרא:
ומבארינן: מנלן שמביא הבעל המקנא מנחה אחת על הרבה קינויין שקינא לאשתו? דכתיב בפרשת סוטה "זאת תורת הקנאות". ודרשינן: תורה אחת לקינויין הרבה, שעושים עליהם פעם אחת בלבד את הסדר הכתוב בסוטה, ובכלל זה שמביא רק מנחה אחת.
שנינו במשנה: מצורע שנתנגע נגעים הרבה.
ומבארינן: מנלן שמביא רק קרבן אחד?
דכתיב "זאת תורת המצורע". ודרשינן: תורה אחת למצורעים הרבה, דהיינו לנגעים הרבה (15).
שנינו במשנה: הביא ציפרין ונתנגע - לא עלו לא עד שיביא חטאתו. רבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו.
ומקשינן: והאמרת ברישא אין מביא אלא קרבן אחד, אלמא שכל הנגעים נחשבים כצרעת אחת אריכתא, ולמה יצטרך להביא צפרים נפרדים לכל נגע? (16) ומתרצינן: חסורי מחסרא, והכי קתני במתניתין (17):
א. הביא ציפרין, ונתנגע, ושוב הביא ציפרין ונתנגע, אין מביא אלא קרבן אחד בסוף על כולן - שכל הנגעים נחשבים לצרעת אחת.
ב. ולאקבועי בעניות ובעשירות, לקבוע את מעמד המצורע אם הוא עני או עשיר ביחס לחיוב קרבנותיו - לא מיקבע עד שיביא חטאת! שהכל תלוי במצבו בשעת הקרבת החטאת. שאם היה אז עני והביא את החטאת מהעוף, הרי אע"פ שהעשיר אח"כ מביא גם את העולה מהעוף.
ואם היה עשיר בשעת הקרבת החטאת והקריב בהמה לחטאת יקריב גם את העולה מן הבהמה, ואע"פ שנעשה עני בשעת הקרבת העולה.
וכך ביאור המשנה: "לא עלו לו" הציפרין - ששעת הבאת הציפרין אינה קובעת את מעמדו - "עד שיביא חטאתו". ואם היה עני בשעת הבאת הציפרין והעשיר אח"כ, מביא קרבנות עשיר. וכן להיפך. ורבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו! ששעת הקרבת האשם [שהוא הקרבן הקרב ראשון מקרבנות מצורע] קובעת. ואם היה אז עני מביא את העולה והחטאת מהעוף, אע"פ שבשעת הקרבת העולה והחטאת הוא עשיר. וכן להיפך.
תנן התם במסכת נגעים: מצורע עני שהפריש קרבנו, קרבן עני, ואח"כ העשיר - הכל הולך אחר החטאת כפי שהיה מצבו בשעת הקרבת החטאת, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר האשם.
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר שעת הבאת הציפרין.
אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו. דכתיב "אשר לא תשיג ידו בטהרתו", דהיינו שהיה עני בשעת טהרתו.
רבי שמעון סבר: האי "טהרתו" היינו דבר המכפרו, דהיינו החטאת שמצאנו שהיא מכפרת בשאר העבירות.
רבי יהודה סבר: דבר המכשירו דהיינו האשם דמדמו נותנין על בהונות המצורע ועל ידי כן הוא מותר בקדשים (18).
רבי אליעזר בן יעקב סבר: "דבר הגורם לו טהרה", ומאי נינהו? ציפרין! שהם תחילת הטהרה, שמזין עליו מדם הצפור השחוטה.
מתניתין:
ועתה מבאר התנא את הענין החמישי שבו יש מי שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה: