אור ברסלב
חברותא על יבמות פרק ארבע עשרה - חרש שנשא › דף קיד:

חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ

פרק ארבע עשרה - חרש שנשא · דף קיד:

דף קיד.

דאי אשמעינן איסור ספיה בידים לקטן רק באיסור שקצים, הייתי אומר שרק אותם אסור להאכיל לקטנים (תחילת העמוד) משום דאיסורן חמור ממאכלות אסורות, כמו אכילת דם, שהרי החמירה תורה בשיעור אכילת שרצים אפילו במשהו, שאפילו שרץ בגודל עדשה אסור לאכול, כמו שהוא מטמא בשיעור של עדשה. (1)

אבל אכילת דם, דעד דאיכא דם בשיעור "רביעית", אין חייבים על אכילתו, אימא, הייתי אומר שלא מוזהרים הגדולים שלא להאכילו לקטנים.

ואי אשמעינן רק את איסור האכלת דם לקטנים, הייתי אומר שהחמירה תורה רק בהאכלת דם, משום דאיכא בו איסור כרת לגדול האוכלו במזיד.

אבל אכילת שרצים, שגדול האוכלן אינו חייב אלא מלקות, אימא הייתי אומר שלא אסרה תורה את האכלתו לקטנים.

ואי אשמעינן רק הני תרתי, האכלת דם והאכלת שרצים, הייתי אומר שרק אותם אסרה תורה להאכיל לקטנים משום דאיסורן הוא איסור השוה בכל אדם.

אבל טומאה למת, שלא הוזהרו עליה אלא הכהנים, אימא הייתי אומר שלא הוזהרו עליה הגדולים שלא לטמא את הכהנים הקטנים.

ואי אשמעינן זאת רק בענין טומאה, שלא יטמאו הגדולים לכהנים קטנים, הייתי אומר שטומאת כהנים שאני, ששונה היא טומאת הכהנים מהאכלת דם ושרצים, לפי שהחמירה תורה בשמירת טהרת הכהנים, משום דריבה בהן הכתוב מצות יתרות.

ולכן אסרה תורה שלא יטמאו הגדולים אפילו את הכהנים הקטנים.

אבל הני, דם ושרצים, אימא לא אסרה תורה להאכילם לקטנים.

לכן צריכא, הוצרך הכתוב לכתוב את האיסור שלא לספות לקטנים בידים דבר איסור בכל שלשת הלאוין.

תא שמע, מביאה הגמרא ראיה ממשנתנו [קיב ב] שקטן האוכל נבילות מעצמו מצווים בית דין להפרישו.

דתנן: שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין שתי אחיות פקחות, ומת חרש בעל הפקחת, שהיה נשוי מדרבנן.

מה יעשה פקח בעל הפקחת באחות אשתו הנופלת מן אחיו החרש, מקדושיו מדרבנן, ומה יעשה באשתו שהיא אחות היבמה הנופלת לפניו? -

לא יעשה דבר. אלא, תצא אחות אשתו מן התורה, ללא חליצה, משום ערות אחות אשה, ואשתו מותרת לו, שאינה אחות זקוקתו, לפי שאין זיקת יבום בערוה.

אך אם מת פקח בעל הפקחת - מה יעשה חרש בעל פקחת הנשואה לו מדרבנן, ביבמתו, אחות אשתו, הנופלת לפניו ליבום מן התורה, ומה יעשה באשתו, שהיא אחות זקוקתו? -

מוציא אשתו בגט, לפי שהיא אסורה עליו מדין אחות זקוקתו, שהרי אחותה נופלת לפניו מן התורה. (2) ואשת אחיו אסורה עליו לעולם, שאינו יכול ליבמה היות והיא אחות אשתו מדרבנן. ואף אינו יכול לחלוץ לה, לפי שאין בכח החרש לחלוץ. ומוכיחה הגמרא: אמאי מוציא החרש, שדינו במצוות הוא כקטן, את אשתו בגט!?

תיתיב גביה תשב תחתיו, ואין לנו לחייבו להוציאה, שהרי "קטן אוכל נבילות" הוא, והרי אמרת שאין מצוה לבית דין להפרישו!

ודוחה הגמרא את הראיה: זה שבית דין מפרישו אינו בגללו, אלא משום איסורא דידה, של אשתו, שהיא פקחת.

תא שמע, מביאה הגמרא ראיה מהלכה נוספת במשנתנו שצריך להפריש קטן מאכילת איסור.

דתנן: שני אחין פקחין שהיו נשואין שתי אחיות, אחת פקחת שקידושיה מן התורה, ואחת חרשת שקידושיה מדרבנן,

מת פקח בעל חרשת - מה יעשה פקח בעל פקחת באשת אחיו, שהיא אחות אשתו, שנופלת לפניו, ומה יעשה באשתו שהיא אחות היבמה הנופלת לפניו?

לא יעשה דבר. אלא תצא אשת אחיו ללא חליצה, משום ערות אחות אשה, מן התורה. ואשתו אינה אחות זקוקתו לפי שאין זיקה בערוה.

ואם מת פקח בעל פקחת - מה יעשה פקח בעל חרשת באשת אחיו שהיא אחות אשתו מדרבנן, ומה יעשה באשתו שהיא אחות זקוקתו מן התורה? - אין לו תקנה להשאיר את אשתו אצלו, אלא מוציא את אשתו בגט משום שאסורה עליו באיסור אחות זקוקתו, ואת אשת אחיו מוציא בחליצה מן התורה, לא ייבם אותה לפי שהיא אחות אשתו מדרבנן.

ומוכיחה הגמרא: ואמאי מוציא הפקח את אשתו החרשת בגט, תיתיב גביה תמשיך אשתו החרשת לשבת תחתיו שהרי אין אנו מצווים להפרישה, לדבריך, שהרי החרשת בגדר "קטן אוכל נבילות" היא!?

ומשנינן: מוציאים אותה ממנו לא בגללה אלא משום איסורא דידיה, שהרי הוא פקח.

אמר רבא: תא שמע ראיה מהא דתנן במשנתנו: שני אחין - אחד חרש ואחד פקח, שהיו נשואין לשתי אחיות - אחת פקחת, ואחת חרשת

מת חרש בעל חרשת, ונפלה החרשת ליבום לפני הפקח הנשוי פקחת.

מה יעשה פקח בעל פקחת ביבמתו ובאשתו? -

אינו עושה דבר. אלא תצא החרשת בלי חליצה, משום אחות אשה. כדין ערוה הנופלת ליבום, ואשתו מותרת לו, לפי שאינה אחות זקוקתו.

אבל, אם מת פקח בעל פקחת, ונפלה הפקחת לפני החרש, שאינו בר חליצה מפני שאינו יכול לקרוא - מה יעשה חרש בעל חרשת?

מוציא החרש את אשתו החרשת בגט, לפי שהיא נאסרת עליו מדין אחות זקוקה.

ואילו אשת אחיו, הפקחת, הנופלת לפניו ליבום, אסורה עליו לעולם!

כי אינו יכול לחלוץ לה - לפי שהוא חרש, ואינו בר קריאה.

ואינו יכול לכונסה ולהוציאה לאחר מכן בגט, כיון שהרי יש לו באשתו החרשת מקצת קידושין מדרבנן, ומכח זה אחותה אסורה עליו משום אחות אשתו. ואף לאחר שיגרש את אשתו, היא ממשיכה להיות אסורה עליו כמו אחות גרושת אשתו.

ומוכיח רבא: והא הכא בחרש וחרשת, דלאו איסורא דידה איכא, שהרי היא חרשת, ולא איסורא דידיה איכא שהרי הוא חרש, ובכל זאת קתני "מוציא את אשתו בגט", ומשמע שקטן אוכל נבילות מצווין בית דין להפרישו!?

אמר רב שמעיה: אין לך להוכיח מכאן, אלא לעולם קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים עליו להפרישו, וכאן חייבוהו להוציא את אשתו היות וגזרו חכמים גזירה מיוחדת שיוציאה ממנו ולא תשב תחתיו, משום "התרת יבמה לשוק".

כי אם יראו אנשים שהיא נשארת תחתיו, לא יתלו זאת בכך שהוא קטן אוכל נבילות, אלא יטעו לחשוב שקידושיה של החרשת דוחים את זיקתה של אחות אשתו הפקחת, ולכן אין אשתו החרשת אסורה עליו באיסור של אחות זקוקתו.

ויבואו להתיר לשוק בלי חליצה את היבמה הפקחת הנופלת לפניו מן אחיו הפקח, כאילו היתה אחות אשתו מן התורה.

בעוד שלפי האמת, היא יבמה מן התורה, הזקוקה לחליצה מן התורה כדי שתוכל להנשא, כי אין היא אחות אשתו מן התורה.


הדרן עלך פרק חרש שנשא

תוכן העניינים

חברותא על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה