חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - כל הבשר · דף קיז:
ומתרצינן: תרי (תחילת העמוד) מיעוטי כתיבי בפסוקים אלו. הכא, בתרומת הדשן, כתיב "ושמו", שמשמע דווקא הוא ולא אחר. והתם, בעגלה ערופה, כתיב "הערופה". וכיון שכתובים מיעוטים, אפילו מאן דאמר שתמיד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים, מודה שכאן אין מלמדים, שמשמע דווקא אלו ולא אחרים.
ומקשינן: ותלתא קראי "לכם", "לכפר", ו"הוא", למה לי בדם, הרי מאחד מהם ממעטים מעילה?
ומבארינן: חד פסוק - למעוטי דם מדין נותר, שאם נתותר דם ואכלו, אינו חייב משום נותר. וחד - למעוטי דם ממעילה כפי שאמרנו לעיל. וחד - למעוטי מטומאה, שאם אכל את הדם בטומאת הגוף, אינו חייב משום טומאה.
אבל למעט דם מפגול, דהיינו שפיגל בזבח ואכל מדמו - לא צריך קרא. דתנן: כל דבר שיש לו מתירין, בין שמתירין אותו לאדם, כגון בשר קדשים, שזריקת הדם מתירתו לכהנים באכילה, ובין שמתירין למזבח, כגון איברי עולה, שזריקת הדם מתירתה להקטיר למזבח, חייבין עליו משום פגול. אבל אם אין לו מתירים - אין חייבים עליו משום פיגול. ודם אין לו מתירים, שהרי הוא גופיה מתיר הוא.
הדרן עלך פרק כל הבשר