אור ברסלב
חברותא על חולין פרק שביעי - גיד הנשה

חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - גיד הנשה

פרק שישי - כסוי הדם

מתניתין:

איסור אכילת גיד הנשה נוהג: (1)

בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

בין בפני הבית בזמן שבית המקדש היה קיים, ובין שלא בפני הבית.

בין בחולין ובין במוקדשין.

ונוהג - בבהמה ובחיה, בין בגיד שבירך של ימין ובין בגיד שבירך של שמאל.

ואינו נוהג בעוף, מפני שאין לו כף! שהבשר המקיף את עצם. הירך בעוף אינו עגול ככף, כמו בבהמה, אלא הוא שטוח לרוחב, ולכן הוא אינו נכלל באיסור. לפי שבגיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך".

ונוהג בשליל! שאסור לאכול גיד הנשה של עובר הנמצא חי במעי אמו לאחר שחיטתה.

רבי יהודה אומר: אינו נוהג בשליל!

וולא רק גיד הנשה של שליל מותר באכילה, אלא אף חלבו של שליל מותר באכילה, דקרינא ביה "כל בבהמה - תאכלו"!

ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה לומר שהוציאו אותו מהירך של הבהמה, לפי שטירחא הוא להם לחטט אחריו ולהוציאו כראוי, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: נאמנים הטבחים עליו. וכן נאמנים הטבחים גם על על החלב לומר שניקרו את החלב והוציאוהו מבשר הבהמה.

גמרא:

והוינן בה: למה ליה לתנא דמתניתין לומר שגיד הנשה נוהג במוקדשין, והרי פשיטא הוא? דאטו משום דאקדשיה לבהמה פקע ליה איסור גיד שהיה עוד לפני ההקדש, מתחילת יצירתה של הבהמה, מיניה?

וכי תימא שבא התנא להשמיענו שהאוכל גיד הנשה של קדשים לוקה גם משום אכילת קדשים, ושני חידושים יש בדבר:

א. קסבר תנא דידן יש בגידין בנותן טעם! שהגיד יש בו טעם ולכן שייך בגיד הנשה איסור של אכילת קדשים לפי שיש הנאה באכילה זו. אבל אילו לא היה בגיד טעם לא היו עוברים עליו משום אכילת קדשים. [ואיסור אכילת גיד הנשה, הוא גם אילו לא היה בו טעם, שהרי התורה אסרה את הגיד הנשה כמות שהוא].

ב. אף על פי שאיסור גיד הנשה היה לפני האיסור של אכילת קדשים, וקיימא לן דאין איסור חל על איסור, מכל מקום אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד, הואיל ואיסור מוקדשין חמור הוא, ואיסור חמור יכול לחול על איסור קל.

אי אפשר לומר כך, שאם כן, האי תנא לא היה לו לומר "גיד הנשה נוהג במוקדשין", אלא "מוקדשין נוהג בגיד" מיבעי ליה למימר, שהרי עיקר החידוש הוא שיש בגיד הנשה איסור אכילת קדשים?

אלא, קסבר תנא דמתניתין: אין בגידין בנותן טעם. והלכך בגיד הנשה של מוקדשין, רק איסור גיד איכא אבל איסור מוקדשין ליכא! וכך מתפרשים דברי המשנה: איסור "גיד הנשה", הוא לבדו "נוהג במוקדשין", ותו לא!

ומקשינן: וכי סבר תנא דידן שאין בגידין בנותן טעם?!

והתנן בפרקין: ירך שנתבשל בה גיד הנשה, שלא הוציא מהירך את גיד הנשה אלא בישלו עמו, אם יש בה בנותן טעם, שכמות הגיד היא במדה כזאת שבכחה לתת טעם בירך, הרי ירך זו אסורה! ומכאן מוכח שתנא דמתניתין דפרקין סובר שיש בגידין בנותן טעם!?

ומתרצינן: אלא, הכא בולדות קדשים עסקינן! בבהמת קדשים שילדה. ובא התנא להשמיענו שנוהג איסור גיד הנשה בולד זה [שהוא קדוש] ואין כאן בעיה של איסור חל על איסור, משום דקסבר גיד הנשה נוהג בשליל! שמתחילת יצירתו, בעודו עובר, כבר חל עליו איסור גיד הנשה. וקסבר ולדות קדשים אף בהיותן במעי אמן הן קדושים, שהקדושה אף היא מתחילה משעת יצירת הבהמה בבטן אמה, ונמצא דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתי, ולפיכך חלין שניהם בבת אחת.

ומקשינן: ומי מצית מוקמת לה למתניתין דאתי לאשמעינן דגיד הנשה נוהג בשליל? והא מדקתני סיפא דמתניתין "נוהג בשליל", מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן! שאילו הרישא דקתני "ובמוקדשין" היתה באה להשמיענו שגיד הנשה נוהג בשליל, למה הוצרך התנא למיתני זאת שוב בסיפא?

ומתרצינן: הכי קאמר התנא בסיפא: דבר זה שאמרנו ברישא, דגיד הנשה נוהג אפילו בשליל, לאו דברי הכל הוא, אלא מחלוקת דרבי יהודה ורבנן היא!

ומקשינן: ומי מצית אמרת דבולדות קדשים איסור גיד ואיסור מוקדשין תרוייהו בהדי הדדי קאתו?

והתנן: על אלו טומאות הנזיר מגלח, שהנזיר שנטמא באמצע ימי נזירותו נסתרת בכך הנזירות, וצריך לגלח את שערו, ולהתחיל למנות הכל מחדש. אך לא כל טומאה שנטמא הנזיר סותרת את נזירותו, שאינו חייב לגלח ולמנות מחדש אלא בטומאה שנטמא על המת ועל כזית מן המת בלבד ! וקשיא לן: למה ליה למיתני תרתי? שהרי אם על כזית מן המת שנטמא ממנו הנזיר הוא מגלח, על המת כולו לא כל שכן!? ואמר רבי יוחנן: לא נצרכה המשנה להשמיענו שמגלח על המת כולו אלא לנפל שלם, שעדיין לא נקשרו איבריו בגידין, שאז מסתמא אין בו אפילו כזית בשר, ואינו מטמא מדין כזית מן המת, אלא מדין מת כולו שהרי יש כאן "מת" שלם.

דף צ.

ומעתה, למדנו מדברי רבי יוחנן, שבתחילת יצירת בשר העובר עדיין אין בו גידין. אלמא, איסור מוקדשין שחל מתחילת היצירה [על הבשר שהופך אחר כך לגיד - עיין תוס'] קדים לאיסור גיד. לפי שהגיד מתהווה לגיד לאחר מכן, וקשיא אהא דאמרן דתרוייהו בהדי הדדי קאתו?

ומתרצינן: אף על גב דאיסור מוקדשין קדים בולדות קדשים, מכל מקום, אתי איסור גיד וחייל עלייהו דאיסור מוקדשין, הואיל ואיסור גיד הנשה חמור הוא, שכן איסורו נוהג אפילו בבני נח. שהרי עוד לפני מתן תורה בשעה שבני ישראל נחשבו כבני נח כבר נאסר להם גיד הנשה. שכך כתוב לאחר שנגע המלאך בכף ירך יעקב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

ומקשינן: מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דגיד הנשה התחיל איסורו מבני יעקב - רבי יהודה! [דאילו חכמים סוברים שרק ממתן תורה נאסר גיד הנשה]. והרי הא מתניתין אזלא, בהכרח, דלא כרבי יהודה. דקתני בה "נוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל". ואילו רבי יהודה סובר שגיד הנשה נוהג רק באחת מירכות הבהמה?

ומתרצינן: האי תנא דמתניתין סבר לה כוותיה דרבי יהודה בחדא, שגיד הנשה נאסר לבני יעקב. ופליג עליה בחדא, שנוהג בשתי הירכות.

ומקשינן: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה שאיסור גיד הנשה חל על איסור אחר, הואיל והוא חמור שכן נוהג בבני נח, דוקא בבהמה טמאה. שרבי יהודה סובר לקמן שגיד הנשה נוהג בבהמה טמאה. ואף על פי שאיסור בהמה טמאה קדם לאיסור גיד, מכל מקום, חל איסור גיד על איסור טמאה משום דאיסור אכילת בשר בהמה טמאה הוא איסור לאו בעלמא, ועל כן מועילה החומרא שאיסור גיד נוהג בבני נח כדי להחיל את איסור הגיד הנשה על איסור טמאה.

אבל משנתנו, שהעמדנוה בולדות קדשים, דאיסור כרת הוא, שעל ידי הקדשים יכול לבא לידי איסור כרת, אם יאכלנו בטומאה או בפיגול ונותר - מי שמעת ליה לרבי יהודה שיאמר שיחול איסור גיד על איסור אכילת קדשים החמור?

ומתרצינן: אלא, הכא במשנתנו, במבכרת עסקינן. בבהמת חולין שילדה בכור. שהבכור אינו קדוש ממעי אמו, אלא דביציאתו מהרחם הוא נעשה קדוש. ובא התנא להשמיענו שאף על פי שבשאר ולדות קדשים אין נוהג איסור גיד הנשה, כיון שאיסור המוקדשין קדם ולא יכול לחול עליו איסור גיד, מכל מקום בבכור יש בו איסור גיד הנשה. שהרי איסור גיד חל קודם, כשהוא עדיין במעי אמו, ואילו קדושת הבכור חלה רק לאחר מכן, בשעת לידה. [ולמאן דאמר דגיד הנשה אינו נוהג בשליל אלא משעת הלידה הרי חלין שני האיסורים בבת אחת].

ואי בעית אימא: לעולם משנתנו מדברת בולדות קדשים. ולא תיקשי שאיסור מוקדשין קדם לאיסור גיד, כי סבר האי תנא כיולדות קדשים, בהווייתן הן קדושים! דהיינו, רק משעה שנתהוו ונולדו חלה עליהן הקדושה. הלכך, נוהג בהם איסור גיד הנשה, לפי שאיסורו התחיל קודם לכן, כשהולד היה עדיין במעי אמו, ושוב לא פקע ממנו [ולמאן דאמר שגיד הנשה אינו נוהג בשליל חלין שני האיסורים בבת אחת].

אמר רבי חייא בר יוסף: הא דקתני במתניתין שגיד הנשה נוהג במוקדשין, לא שנו כן אלא בקדשים הנאכלין, וכגון חטאת ואשם ושלמים. אבל קדשים שאינן נאכלין, כגון עולה, אין איסור גיד הנשה נוהג בהן!

ורבי יוחנן אמר: אחד קדשים הנאכלין ואחד קדשים שאין נאכלין - איסור גיד נוהג בהן!

אמר רב פפא: ולא פליגי רבי יוחנן ורבי חייא בר יוסף. אלא, כאן, מה שאמר רבי יוחנן שנוהג בהן איסור גיד, היינו להלקותו את האוכל גיד הנשה של עולה. ואילו כאן, מה שאמר רבי חייא בר יוסף שאין נוהג בהן איסור גיד, היינו להעלותו. שמותר להעלות את העולה על גבי המזבח ביחד עם גיד הנשה שבתוכה משום שהאיסור אינו אלא באכילה ולא בהקרבה.

איכא דאמרי: אמר רב פפא: ולא פליגי!

כאן, מאן דאמר אינו נוהג בעולה, היינו לחלצו, שלא צריך לחלץ את הגיד מהירך לפני שמעלים את העולה על המזבח, אלא מקריבו ביחד עם הגיד.

כאן, מאן דאמר נוהג בעולה, היינו להעלותו בפני עצמו. שאם נפרד הגיד מהירך אסור להעלותו למזבח בפני עצמו.

רב נחמן בר יצחק אמר: פליגי! וביחס להעלותו הוא דפליגי, האם מותר להעלות את הגיד למזבח כשהוא עדיין מחובר לירך העולה, או שצריך להוציאו מהירך קודם העלאתו למזבח.

ומצינו שנחלקו בזה תנאים.

דתניא: נאמר בפרשת קרבן העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה". ודרשינן מ"הכל"

- לרבות את העצמות והגידין [המותרין, ולאו דוקא בגיד הנשה], והקרנים והטלפים, שאף אותם יקטיר המזבחה. יכול אפילו פירשו מהבשר יהא מקטיר אותם בפני עצמם? תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם"! ואלו, שאינם בשר ואינם דם, לא יעלו על המזבח.

אי רק בשר ודם יעלו, יכול יחלוץ, יפריד את הגידים ועצמות מן הבשר, ויעלה רק את הבשר לגבי מזבח? תלמוד לומר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה"! וכבר למדנו מכאן שגם הגידין והעצמות יהיו עולין.

הא כיצד? הרי הכתוב, לכאורה, סותר את עצמו. כי במקום אחד הוא אומר להעלות רק בשר ודם, ובמקום אחר הוא אומר להעלות גם עצמות וגידים.

אלא, ודאי כך הוא ישוב הדברים: פסוק אחד מדבר לענין עצמות וגידים כשהם מחוברים לבשר, שהם אכן יעלו עם הבשר. והפסוק השני מדבר בעצמות שפירשו ועתה הן בפני עצמן, שבהן הדין הוא שאפילו עלו והן עתה בראש המזבח - ירדו!

ומבארינן: ומאן הוא התנא דשמעת ליה דאמר פירשו העצמות מן הבשר, הרי אפילו אם עלו לראש המזבח - ירדו!? רבי היא! ולא רבנן.

דתניא: "והקטיר הכהן את הכל" - לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים, ואפילו אם פירשו מהבשר, יקטירם בפני עצמן. והא מה אני מקיים מה שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם". שמדברי הכתוב הזה משמע שרק בשר ודם יקטיר ולא עצמות וגידים? לאו לענין עצמות וגידים שפירשו הוא נאמר, אלא בפוקעין! שיש דין בהקטרת הקרבן שאם תוך כדי שריפתו על המזבח פקע [דהיינו שעף ויצא] מהאש של המערכה אחד מהאיברים המוקטרים, צריך להחזיר אותו למערכה. ודין זה לא נאמר בעצמות וגידים.

הא כיצד? עיכולי בשר, דהיינו בשר עולה שלא נתעכל, שלא נשרף לגמרי באש של המזבח, הרי אם הוא נופל מהמערכה אתה מחזיר אותו למערכה כדי להשלים את הקטרתו. ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות שפקעו מהמערכה. שאף על פי שמקטירין לכתחילה גידים ועצמות על המזבח, ואפילו כשהן בפני עצמן, מכל מקום לאחר שהחלה הקטרתם אין בהם דין של החזרת "פוקעין". ואת זה אנו לומדים מ"ועשית עולותיך הבשר והדם" - שרק את הבשר אתה מחזיר למערכה.

רבי אומר: כתוב אחד אומר "והקטיר הכהן את הכל" ובכך הוא ריבה להקטיר אף את העצמות. וכתוב אחד אומר "ועשית עולותיך הבשר והדם" ובכך הוא מיעט אותם. הא כיצד? אם היו העצמות מחוברין לבשר יעלו! אך אם פירשו - אפילו הן בראש המזבח, ירדו!

ואם כן רבי הוא התנא שמצינו שסובר שאם פירשו - ירדו.

ועתה מבארת הגמרא את מחלוקת רבנן ורבי, ומתוך זה נשמע שהם חולקים גם לענין גיד הנשה:

ורבנן שמרבים מ"והקטיר הכהן את הכל" גם עצמות וגידים שפירשו, טעמא דידהו הוא משום שלמחוברין לא איצטריך קרא לרבויי שהם עולים עם הבשר, שדבר זה כבר ידענו, מידי דהוה אראשה של עולה שמקריבים את הראש כשהוא שלם, על אף שיש בו הרבה עצמות. ובהכרח, דכי איצטריך קרא, לעצמות וגידים שפירשו, שמקטירין אותן בפני עצמן, הוא דאיצטריך.

דף צ:

ורבי אמר לך: למחוברין דהיתרא אמנם (תחילת העמוד) לא איצטריך קרא לרבויי, אלא כי איצטריך קרא - לגיד הנשה! שאף על פי שהוא אסור באכילה, מכל מקום, בעודו מחובר לבשר העולה הוא עולה עמו למזבח, אבל בפירשו, אפילו אותם שהם היתירא, לא יעלו.

ורבנן סברי, דליכא לריבויי לגיד הנשה שיעלה, לפי שנאמר בקרבנות "ממשקה ישראל" ומפרשינן: רק מן המותר באכילה לישראל מקריבים על המזבח, וגיד הנשה אסור באכילה, הלכך אין לומר שהכתוב בא לרבות אותו להקרבה, ואפילו בעודו מחובר אלא, צריך להוציאו מהירך קודם ההקרבה!

אלא, ודאי בא הכתוב לרבות עצמות וגידין דהיתירא, ואפילו אם פירשו.

ורבי אמר לך: האי מיעוטא ד"ממשקה ישראל" לא נאמר אלא ביחס לבהמה טריפה שפסולה להקרבה. אבל בהמה כשרה - מקריבין את כולה ואפילו את החלקים האסורים באכילה, וכגון גיד הנשה. מידי דהוה אחלב ודם של הקרבן, שאף על פי שהם אסורים באכילה, מכל מקום מקריבים אותם על המזבח.

ורבנן אמרי: אין להוכיח מחלב ודם! כיון שמצותן בכך - שאני! שהרי החלב והדם הם עיקר הקרבן, ואין גיד הנשה דומה להם.

הרי, מצינו שמחלוקת האמוראים דלעיל בגיד הנשה [לפי רב נחמן בר יצחק] היא מחלוקת רבנן ורבי. שלרבנן אין מקריבין גיד הנשה כלל ואפילו בעודו מחובר לבשר, ואילו לרבי מקריבין אותו כשהוא מחובר.

אמר רב הונא: גיד הנשה של עולה - חולצו מן הירך לפני ההקטרה ומשליכו לתפוח! לתוך הערימה של אפר שהצטבר משריפת הקרבנות, שהיו גורפים את האפר לאמצע המזבח, והוא נראה שם כתפוח.

אמר רב חסדא: מרי דיכי! בעל שמועה זו - הבין דבריך ! מי כתיב בגיד הנשה "על כן לא יאכל המזבח" עד שאתה אומר שגיד הנשה אסור בהקרבה על המזבח? והרי "על כן לא יאכלו בני ישראל" כתיב!?

ורב הונא שאוסר בהקרבה, משום דכתיב "ממשקה ישראל", ודרשינן: מן המותר לישראל, אתה מקריב, ולא מן האסור!

מיתיבי לרב הונא מהא דתניא:

גיד הנשה של שלמים מוציאו [ואוכל את הירך כדין שלמים], ואינו צריך לשורפו לאחר שיבא לידי נותר [שהרי לא יאכלנו]. דכיון שאינו ראוי לאכילה הוא אינו נעשה נותר, אלא - מכבדו [זורקו], לגיד, לאמה של מים שהיתה בעזרה.

וגיד הנשה של עולה - מעלהו על המזבח!

ודייקינן: מאי לאו, מעלהו לגיד של עולה ומקטירו על המזבח. וקשיא לרב הונא שאוסר להקריב את גיד הנשה?

ומתרצינן: לא! אלא הכי קאמר: מעלהו את הירך לראש המזבח כשהגיד בתוכו, ושם חולצו לגיד מהירך, ואינו מקריבו עמו.

ומקשינן: ומאחר שחולצו - למה מעלהו לכתחילה?

ומשנינן: משום שנאמר "הקריבהו נא לפחתך" שהקרבן צריך שיהא נאה ומכובד, וגנאי הוא להביא למזבח ירך שחתוכה במקום הגיד, לכן הוא מעלה אותה כשהיא שלמה ושסהוא חולצו.

תניא כוותיה דרב הונא:

גיד הנשה של שלמים - מכבדו לאמה. ושל עולה - חולצו לתפוח!

תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח. לפעמים, היה עליו כשלש מאות כור של אפר.

אמר רבא: גוזמא היא! שמעולם לא הגיע לשלש מאות כור, כיון שאותו מקום לא הכיל כמות כל כך גדולה של אפר, אלא, בזמן שהדשן היה רב היו מורידים אותו מהמזבח אל מחוץ לעיר.

וכן הא דתנן: השקו את קרבן התמיד בכוס של זהב לפני שחיטתו, כדי שהעור יופשט בקלות, גם על זה אמר רבא שהוא גוזמא שלמעשה לא השקו בכוס של זהב, אלא בכוס רגילה.

אמר רבי אמי: מצינו שדברה תורה לשון הבאי, והיינו, בדרך גוזמא. וכן מצינו שדברו נביאים לשון הבאי וכן מצינו שדברו חכמים לשון הבאי.

והיכן מצינו?

דברו חכמים לשון הבאי - הא דאמרן בתפוח ובכוס של זהב.

דברה תורה לשון הבאי - דכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים".

דברו נביאים לשון הואי - דכתיב "ותבקע הארץ לקולם" שקול ההמון היה נשמע בחוזק, כאילו נבקעת הארץ.

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי. אלו הן: תפוח, גפן, ופרוכת [אבל "כוס של זהב" אינו גוזמא, שהיו נוהגין במקדש בדרך עשירות].

תפוח - הא דאמרן.

גפן - דתנן: גפן של זהב מבנה עשוי מזהב בצורת גפן היתה עומדת על פתחו של היכל, ומודלה [נשענת] על גבי כלונסות. וכל מי שהיה מתנדב למקדש גרגיר או אשכול של זהב, מביא ותולה בה.

אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מעשה היה, ונמנו עליה שלש מאות כהנים כדי לפנותה ממקום למקום! וזו היא הגוזמא, שלא היו שם שלש מאות כהנים אלא התנא נתכוין לומר שכל כך הרבה זהב היה על הגפן עד שמחמת כובדה היה צורך במספר רב של כהנים כדי לפנותה ממקומה.

פרוכת - דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן: הפרוכת היה עוביה טפח. ועל שבעים ושנים נירים [יחידות אריגה] נארגת. ועל כל נימה ונימה כל חוט היה שזור מעשרים וארבעה חוטין.

ארכה - ארבעים אמה. ורחבה - עשרים אמה כמדות ההיכל, שהפרוכת היתה תלויה שם להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים.

ומשמונים ושתי רבוא חוטין היתה נעשית [פירוש אחר - שמונים ושתים ריבות - נערות עסקו באריגתה].

ושתים פרוכות היו עושים בכל שנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה כשהיתה נטמאת! ואף מספר זה של כהנים גוזמא הוא, אלא שבא ללמדנו שמשקלה של הפרוכת היה כבד מאד.

שנינו במשנה: ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל.

ואמרינן: מתניתין דלא כרבי יהודה!

דתניא: רבי יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך אחת מירכות הבהמה, והדעת מכרעת לאסור את הגיד של ימין.

איבעיא להו: האם מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה שגיד ימין הוא האסור, ומאי "דעת מכרעת" דקאמר - דעת תורה! שממשמעות המקרא למד כן. או דלמא ספוקי מספקא ליה לרבי יהודה איזה גיד אסור ומאי "דעת" - דעת נוטה! שקצת נראה לומר שהיא ירך ימין [לפי שמסתבר שהמלאך נגע בירך ימין של יעקב, כי דרך הנאבק עם חבירו שהוא חובק אותו מלפניו ובידו הימנית מקיף את חבירו מאחוריו, ומגיע עד ירכו הימנית].

תא שמע: מהא דתניא: העצמות והגידים של קרבן פסח שנותרו לאחר זמן האכילה, והבשר שנותר ממנו - ישרפו ליום ששה עשר בניסן, ולא מיד בבקר של יום טוב ראשון.

והוינן בה: הני גידי מאי עבידתייהו? באילו גידין מדובר? אי בגידי בשר שנמצאים בבשר, והם רכים וראויים לאכילה, ליכלינהו בזמנו, ולמה הותיר אותם?

ואי דאייתור במקרה, תיקשי, דהיינו "נותר"

דקתני לאחר מכן, והוא כולל את כל הראוי לאכילה שנותר?

אלא, שמא תאמר שמדובר בגידי צואר שהם קשים ואינם ראויים לאכילה, אכתי תיקשי, דאי לאו בשר נינהו למה צריך לשורפם, לישדינהו לאשפה!? שהרי אין מצות שריפה נוהגת אלא בנותר שהיה ראוי לאכילה.

ואמר רב חסדא: לא נצרכא המשנה להשמיענו אלא לגיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה, דאמר: אינו נוהג אלא באחת, וכדמפרש ואזיל.

ומסקינן לפשיטות האיבעיא: אי אמרת בשלמא ספוקי מספקא ליה לרבי יהודה, שפיר קאמרת. שמחמת הספק אינו יכול לאכול את שני הגידים, לא של ימין ולא של שמאל, וכעבור זמן האכילה הוא שורף את שניהם. שאמנם הגיד האסור אינו חייב בשריפה, אבל מכיון שאיננו יודע איזה הוא, חייב לשרוף את שניהם [ולכך הוא נשנה בפני עצמו, דשאני מנותר רגיל, שכאן לכתחילה הוא מותיר אותו, בעל כרחו].

אלא אי אמרת מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה שנוהג איסור גיד בשל ימין, תיקשי, אמאי לא קאמר שהגיד דהיתירא, שהגיד, השמאלי, שהוא מותר באכילה, ליכליה [ואם נותר במקרה, הרי כבר נכלל ב"נותר" של המשנה], ודאיסורא, הגיד הימיני, האסור באכילה - לשדייה! שהרי אין בו מצות שריפה, כיון שאינו ראוי לאכילה!?

ודחינן: אמר רב איקא בר חנינא: לעולם אימא לך מיפשט פשיטא ליה. והכא במאי עסקינן, כשהוכרו! שבתחילה הכיר איזה הוא הגיד הימיני האסור ואיזה הוא של שמאל המותר, ולבסוף נתערבו, ואינו יודע איזה הוא הימיני ואיזה הוא השמאלי, הלכך אינו יכול לאכול את שניהם, אלא לאחר הזמן שורף את שניהם מספק.

דף צא.

רב אשי אמר: הא דקתני במשנה "והגידים" לא נצרכא לגיד הנשה עצמו, ולא תפשוט כלום בדעת רבי יהודה. אלא לשמנו של גיד הנשה איצטריכא.

דתניא: שמנו של גיד הנשה מותר. וישראל קדושים נהגו בו איסור! (2) וכיון שאינו יכול לאכלו מצד המנהג בעל כרחו הוא נותר לאחר זמנו. ומכל מקום, הוא חייב בשריפה, שהרי מדאורייתא הוא מותר באכילה, ובכלל "נותר" הוא.

רבינא אמר: לא נצרכא אלא לכדרב יהודה אמר שמואל: דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה:

פנימי, שנמצא בצד הפנימי של הירך, דהיינו, בצד הקרוב לירך השניה, וסמוך אותו הגיד לעצם הירך - אסור מדאורייתא וחייבין עליו מלקות.

חיצון, שנמצא בצד החיצון של הירך, וסמוך לבשר הירך - אסור מדרבנן, ואין חייבין עליו מלקות.

ואותו גיד החיצון, כיון שהוא אסור באכילה, הרי הוא נשאר עד אחר זמן האכילה, ואז חייב לשורפו, שהרי מדאורייתא הוא מותר [ולכל האוקימתות מתורץ למה שנה התנא במשנה "גידין" בפני עצמן ולא כללן ב"נותר", כיון שהוא שונה מנותר רגיל שבאקראי הוא נותר לאחר זמנו, ואילו בכל אלו לכתחילה הם עומדים לכך שיבאו לידי נותר וישרפו לאחר מכן].

תא שמע, לפשוט האיבעיא האם רבי יהודה פשיטא ליה שירך ימין היא האסורה או שהדבר ספק לו.

דתנן: אכל משני גידי הנשה, מזה שבירך ימין של הבהמה - כזית, ומזה שבירך שמאל - כזית, סופג שמונים שתי מלקיות שהרי עבר פעמיים על אכילת גיד הנשה.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים מלקות בלבד, שהרי רק אחד מהם אסור.

אי אמרת בשלמא, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, שפיר לוקה מלקות אחת על הגיד שבירך הימנית. אלא, אי אמרת ספוקי מספקא ליה, אם כן בכלל לא היה צריך ללקות, שהרי כשמתרין בו לפני אכילת כל אחד משני גידי הנשה שלא יעבור על האיסור הויא ליה התראת ספק, כי שמא גיד זה אינו אסור, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר התראת ספק לא שמה התראה! וממילא, אי אפשר לחייבו מלקות על אף אחד משני הגידים.

דתניא, שרבי יהודה סובר התראת ספק לא שמה התראה.

אדם שספק מי הוא אביו - איש זה או איש אחר, שהכה את זה וחזר והכה את זה, והיינו, שהכה את שני האנשים שאנו מסתפקים מי מהם הוא אביו, בזה אחר זה. או שקלל את זה וחזר וקלל את זה, או שהכה את שניהם בבת אחת בהכאה אחת, או שקלל את שניהם בבת אחת. חייב מיתה, משום שהכה או קלל את אביו, שהרי אחד מהם ודאי אביו הוא.

רבי יהודה אומר: רק אם הכה או קלל שניהם בבת אחת, חייב, לפי שיש כאן התראת ודאי. אבל בזה אחר זה, פטור לפי שעל כל אחת מההכאות יש התראה נפרדת, שהיא התראת ספק, כי שמא לא זה הוא אביו, ואין כאן מעשה המחייב מיתה, ורבי יהודה סובר שהתראת ספק לא שמה התראה.

ודחינן: לעולם רבי יהודה מספקא ליה, ולא תיקשי למה מחייב רבי יהודה מלקות בגיד הנשה והרי הוי התראת ספק. משום דהאי תנא דתני את דברי רבי יהודה בגיד הנשה, סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה, דאמר התראת ספק שמה התראה! שנחלקו תנאים בדעת רבי יהודה אם הוא סובר דשמה התראה או לא.

דתניא: "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה של שריפת הנותר בבקר, אחר שעבר על לא תעשה של "לא תותירו". לומר, שאין לוקין עליו על הלאו הזה שהרי הוא ניתק לעשה, וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, דברי רבי יהודה.

ותנא זה סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, שלולי הטעם דניתק לעשה היה מחייב רבי יהודה מלקות על נותר, ואף על פי שהתראתו היא התראת ספק, כי בשעה שמתרין בו "אל תותיר" אין ודאות שהוא עובר על האיסור, כי שמא בסוף הלילה יאכל את הקרבן.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה! שלא מחמת דניתק לעשה הוא פטור בנותר. אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה! שהמותיר את הקרבן אינו עושה שום מעשה, אלא מאליו הוא נעשה נותר. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! תא שמע לפשוט הבעיא בדעת רבי יהודה: אכל שני גידין של גיד הנשה משתי ירכות, משתי בהמות, סופג שמונים! שתי מלקיות על שני הגידין שאכל.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים!

ודייקינן: מדקאמר תנא קמא "משתי ירכות משתי בהמות" ולא משתי ירכות של בהמה אחת, פשיטא דתרוייהו לאיסורא! והיינו, דאיירי ששתי הירכות היו ימניות, ושתיהן אסורות. שלפיכך נקט התנא שתי בהמות, שיש בכל אחת ירך ימנית שאילו היה מדובר שאחת ימנית ואחת שמאלית, היה יכול לומר בבהמה אחת. ולרבי יהודה איצטריך, שהוא סובר שהאיסור אינו אלא בירך הימנית. ולכן נקט בשתי ירכות ימניות, כדי להשמיענו שאפילו הכי לא מחייב רבי יהודה שתים אלא אחת בלבד, וכדמפרש ואזיל.

שמע מינה, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה. שאם היה מסתפק איזה ירך אסורה לא היה מחייב אפילו אחת כשאכל משתי ירכות ימניות, כי שמא שתיהן מותרות. ומסקינן: שמע מינה!

ומקשינן: ואי פשיטא ליה, אמאי סופג ארבעים ותו לא, לילקי שמונים שהרי אכל שני גידים האסורים?

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: כגון דלית ביה כזית באחד משני הגידים. שרק אחד מהם יש בו כזית והשני אין בו. ולכן, אינו חייב אלא על הגיד שיש בו כזית. ותנא קמא סבר שהאוכל גיד הנשה שלם חייב אפילו אין בו כזית, לפי שהוא "בריה", שאינה צריכה שיעור.

דתניא: אכלו לגיד הנשה כשהוא שלם ואין בו כזית - חייב מלקות משום שהוא "בריה"!

רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית, משום שגיד הנשה אינו נחשב כ"בריה".

והוינן בה: וטעמא מאי? מהיכן למד רבי יהודה שהגיד שבירך הימנית הוא הגיד האסור?

ומשנינן: אמר רבא: אמר קרא "הירך" בה"א הידיעה ללמדך שהוא הגיד של המיומנת שבירך.

ורבנן, שסברי ששתי הירכות אסורות, דרשי מה"ירך" שדוקא ההוא דפשיטא איסוריה בכוליה ירך, דהיינו, הגיד הפנימי, שהוא גדול ומתפשט בכל הירך, רק הוא אסור, לאפוקי גיד החיצון, שהוא קצר, דלא! שאינו בכלל האיסור.

ורבי יהושע בן לוי אמר: מכאן למד רבי יהודה: דאמר קרא "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו", כאדם שחובק את חבירו מלפניו, וידו הימנית מקיפה אותו מאחוריו, ומגעת עד לכף ימינו של חבירו. כך המלאך נגע בכף ירך יעקב הימנית. ואיסור גיד הנשה, שהוא בסיבת אותה נגיעה, נאמר בירך ימין דוקא.

רבי שמואל בר נחמני אמר: מכאן למד רבי יהודה: שהרי המלאך שנאבק עם יעקב כעובד כוכבים נדמה לו. שיעקב חשב שהוא גוי, דאמר מר: ישראל שנטפל לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו! כדי שאם ירצה הגוי לפגוע בו ישלח הישראל את ידו הימנית הסמוכה ויאחז בו. ואם כן המלאך נגע ביעקב בירך הסמוכה לו, שהיא הימנית.

רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: מכאן למד רבי יהודה: שהרי כתלמיד חכם נדמה לו. דאמר מר: המהלך לימין רבו - הרי זה בור! שאין בו חכמת דרך ארץ. שכבוד הוא לרב שיהיה בצד ימין. ויעקב חלק כבוד למלאך כאילו הוא רבו, והלך לשמאלו, והמלאך היה לימינו, ונגע בירך יעקב הימנית.

ורבנן דאסרי בשתי הירכות סבירא להו, מאחוריה דיעקב אתא המלאך, ונשייה בתרוייהו! שהכהו בשתי יריכיו.

והוינן בה: ורבנן, האי "בהאבקו עמו", דדרשינן מיניה שנגע המלאך בירך ימינו, מאי דרשי ביה?

ומשנינן: מיבעי ליה לכאידך דרשא דרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק מרגלותם תוך כדי האבקם - עד כסא הכבוד! דכתיב הכא "בהאבקו עמו" וכתיב התם, אצל הקב"ה "וענן אבק רגליו".

ואמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמו "גיד הנשה"? שנשה, קפץ הגיד ממקומו, ועלה!

וכן הוא אומר "נשתה גבורתם, היו לנשים". שקפצה הגבורה מהם, ונעשו חלשים כנשים.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל", ביאורו: "דבר שלח ביעקב" - זה גיד הנשה, שאירע ליעקב. "ונפל בישראל" - שפשט איסורו של גיד הנשה בכל ישראל.

ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב אצל יוסף ואחיו, שאמר יוסף לאיש אשר על הבית, "וטבוח טבח והכן", ביאורו: פרע גלה להם לאחי יוסף את בית השחיטה כדי שיווכחו שהוא שחוט.

"והכן" - טול גיד הנשה בפניהם!

סבר לה רבי יוסי ברבי חנינא כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח, והיינו לבני יעקב קודם מתן תורה, שהיו אז כבני נח.

"ויותר יעקב לבדו".

אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. שהרי את הכלים החשובים כבר העביר לפני כן את נחל יבק כדכתיב "ויעבר את אשר לו". ואת הפכין קטנים לא הספיק להעביר.

מכאן ראיה לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם!

וכל כך למה?

לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר".

אמר רבי יצחק: מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. שהרי יעקב ניזוק משום שנשאר יחידי בלילה.

רבי אבא בר כהנא אמר: מהכא למדנו זאת:

דף צא:

דכתיב שאמרה נעמי לרות "הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה ... ויהי בשכבו". שאחר שיגמור בועז לזרות את השעורים, הוא לא ילך לביתו אלא ישכב בשדה. לפי שתלמיד חכם אינו יוצא יחידי בלילה.

רבי אבהו אמר: מהכא: דכתיב "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" ולא יצא בלילה.

ורבנן אמרי: מהכא: דכתיב "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" משמע שההליכה תהא בשעה שאפשר לראות.

רב אמר: מהכא: דכתיב "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל".

אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום, בשעה שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הא דכתיב "ויזרח לו השמש"

- וכי שמש לו לבד ליעקב זרחה? והלא לכל העולם זרחה!?

תוכן העניינים

חברותא על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה