אור ברסלב
חברותא על זבחים פרק שישי - קדשי קדשים

חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - קדשי קדשים

פרק חמישי - איזהו מקומן

דף נח.

מתניתין:

קדשי קדשים שדינן להישחט רק בצפון העזרה ששחטן בראש המזבח (1), רבי יוסי אומר: שחיטתן כשרה כאילו נשחטו בצפון (2).

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מחצי המזבח ולדרום הרי הוא כדרום, ושחיטתן שם פסולה, מחצי המזבח ולצפון הרי הוא כצפון ושחיטתן שם כשרה.

גמרא:

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אומר היה רבי יוסי - כוליה מזבח בצפון העזרה קאי, ומאי דאמר רבי יוסי במשנתנו דעל גבי המזבח הוי "כאילו" נשחטו בצפון, למרות שלשיטתו בצפון ממש נשחטו, ללמדנו - מהו דתימא דמדכתיב בקרא "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" ילפינן דבעינן "על ירך" ממש, דהיינו על גבי הקרקע למרגלות המזבח וליכא כששוחט על גבי המזבח, וקא סלקא דעתך שתהא השחיטה שם פסולה, קא משמע לן דכשרה שם השחיטה (3) [והא דכתיב בקרא "על ירך" אתי לאפוקי באם תלה את הבהמה באויר ושחט כמבואר לעיל כ"ו ע"א - ע"פ שיטה מקובצת אות א'].

אמר ליה רבי זירא לרב אסי, אלא מעתה דפירש רבי יוחנן את דברי רבי יוסי במתניתין, דכל המזבח כשר לשחיטה משום דכוליה בצפון קאי, אם כן לרבי יוסי ברבי יהודה, דפליג על רבי יוסי, הכי נמי נפרש טעמו דסבר דמזבח חציו בצפון העזרה וחציו בדרום העזרה היה עומד, ונחלק על רבי יוסי בדין המזבח היכן היה מקומו?!

וכי תימא הכי נמי דנחלקו במקומו של המזבח ולרבי יוסי ברבי יהודה היה המזבח עומד חציו בצפון וחציו בדרום, והא את הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: מודי רבי יוסי ברבי יהודה שאם שחטן את הקדשי קדשים כנגדו של המזבח, ואפילו כנגד צד צפונו של המזבח בקרקע - פסולים! ובעל כרחך סבירא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה דכוליה מזבח היה עומד בצדה הדרומי של העזרה ולכן השוחט בקרקע אפילו בחלקו הצפוני של המזבח פסול, שהרי שחט בדרום העזרה, והא דכשר בשוחט על גבי המזבח בחלקו הצפוני הוא גזירת הכתוב, אע"ג דבדרום העזרה היה המזבח עומד!?

אמר ליה: הכי קאמר רבי יוחנן בביאור מחלוקת רבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה במשנתינו: שניהם מקרא אחד דרשו. כתיב: "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך". רבי יוסי סבר דהמזבח כולו כשר לשחיטת עולה שהיא קדשי קדשים (4) וכולו כשר לשחיטת שלמים שהיא קדשים קלים ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לפרש את הפסוק חלקיהו דחציו הצפוני של מזבח כשר לעולה שנאמר בה דין צפון וחציו הדרומי של מזבח כשר לשלמים שלא נאמר בהם דין צפון, ואע"ג דסבר רבי יוסי ברבי יהודה דכוליה מזבח עמד בדרום, גזירת הכתוב היא להכשיר צפון המזבח לשחיטת קדשי קדשים.

הכרחו של רבי יוסי ברבי יהודה לפרש כן את הפסוק משום דאי סלקא דעתך דכוונת הכתוב לומר דכולו לעולה כשר אם כן קשה למאי איצטריך קרא לפרש דכשר גם לשלמים. הא השתא כולו לעולה כשר, כולו לשלמים מיבעיא כדין כל צפון העזרה דכשר גם לשלמים, ומזה שפירט הכתוב עולה ושלמים, שמע מינה - חלקהו, חציו הצפוני לעולה, וחציו הדרומי לשלמים! ואידך, רבי יוסי דפירש דכולו לעולה וכולו לשלמים לא סבירא ליה להכריח מהקרא כרבי יוסי ברבי יהודה משום דעל כרחך איצטריך למיכתב שלמים נמי, דאי כתיב רק עולה סלקא דעתך אמינא דרק עולה הוא דאכשר רחמנא לשוחטה על גבי המזבח ומשום דדחיק לה מקום, ששחיטתן של עולות היא רק בצפון, וכשהעולות מרובות מקום שחיטתן הוא דחוק, ומשום הכי אכשר רחמנא לשוחטן אפילו על ראש המזבח, אבל שלמים, דלא דחיקי להו מקום, ששחיטתן כשרה בכל העזרה אימא לא רבי רחמנא להכשיר את ראש המזבח לשחיטתן (5) קא משמע לן דגם שלמים כשרים להישחט בראש המזבח.

גופא: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מודי רבי יוסי ברבי יהודה שאם שחטן את קדשי הקדשים כנגדו של המזבח בקרקע פסולים משום דסבירא ליה דמזבח כולו בדרום היה עומד.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מאי "כנגדו בקרקע" דפסיל רבי יוסי ברבי יהודה? אילימא דשחט בחציו הצפוני על אמה יסוד או בחציו הצפוני על אמה סובב, הרי האי מקום גופיה דמזבח הוא, ובזה וודאי מכשר רבי יוסי ברבי יהודה.

ועוד קשה לפרש כן דהא מאי לשון ב"קרקע" אי איירי ביסוד וסובב?

וכי תימא דאיירי בדעביד מחילות בקרקע מתחת למזבח ושחיט בהו ובזה פסל רבי יוסי ברבי יהודה, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן תיקשי וכי האי גוונא שעשה מחילות תחת מזבח מי הוי מזבח כשר, והתניא "מזבח אדמה תעשה לי" ודרשינן: שיהא מחובר המזבח באדמה - שלא יבננו לא על גבי מחילות ולא על גבי כיפין?! (6)

אלא לא צריכא, דהא דפסל רבי יוסי ברבי יהודה הוא היכא דבצרי בצורי (7) שקיצר מרחבו הצפוני של המזבח ושחט שם, וכיוון דמזבח כוליה בדרום עזרה היה עומד, לפיכך נפסל.

אמר רבי זירא: אפשר איתא להא דרבי יוחנן דרבי יוסי סבר דכוליה מזבח בצפון היה עומד ולא תנינא לה בכוליה שיתא סדרי מתניתין? נפק רבי זירא דק ואשכח דתנינן לה.

דתנן במסכת תמיד: דיר עצים היה במקדש וביררו משם עצי תאנה יפים לסדר מהם בכל בוקר מערכה שניה של קטרת על מזבח החיצון (8) [מערכה ראשונה שהיתה על גבי מזבח החיצון היתה מיועדת להקטיר עליה חלבים ואיברים, וממערכה שניה שהיתה שם היו נוטלים גחלים בכל יום להקטרת הקטורת על גבי מזבח הפנימי, וילפינן מקרא דכתיב בהקטרת הקטורת של יום הכפורים "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" שמקומה של המערכה השניה יהיה בחלק המזבח הנמצא מול פתח אהל מועד והיינו "מלפני ה'". והיה מקום זה] כנגד קרן מערבית דרומית של המזבח, משוך מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, ושיעור העצים שניתנו שם היה באומד שיהא מהן חמש סאין גחלים כדי להקטיר עליהן קטורת בהיכל, ובשבת נותנים עצים באומד שמונה סאין גחלים משום ששם על גבי המערכה השניה היו נותנין בשבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שמקום הקטרתן של הבזיכין הוא על גבי מערכה שניה במזבח החיצון, ולכן היו צריכים בשבת שלש סאין נוספות של גחלים כדי להקטיר עליהן את הלבונה שבבזיכין. והשתא הוינן בהאי מתניתין: ומאי סימנא? מהו משמעותו של סימן זה שנתנו חכמים במערכה שניה שיהיה מקומה דוקא ב"קרן מערבית דרומית משוך ארבע אמות לצד צפון"?

דף נח:

אלא, בהכרח - רבי יוסי היא! דתניא: (תחילת העמוד) רבי יוסי אומר, זה סימן בידך: כל הניטל בפנים ההיכל לינתן בחוץ על מזבח החיצון אינו ניתן במזבח החיצון אלא בסמוך ביותר לצד פנים, במקום שאין במזבח החיצון מקום אחר הסמוך לפנים יותר ממנו. וכל הניטל בחוץ מעל גבי מזבח החיצון כדי לינתן לפנים בהיכל אינו ניטל ממזבח החיצון אלא במקום הסמוך לפנים, שאין סמוך ממנו לצד פנים!

ומבארינן דברי רבי יוסי: "כל הניטל בפנים לינתן בחוץ" מאי ניהו? אילימא שירים של דם חטאות הפנימיות הניטלות בפנים כדי לשופכם על יסוד מזבח החיצון, למה ליה לרבי יוסי לתת בו סימן שניתנין על היסוד המערבי שהוא הסמוך ביותר לצד פנים, הא בהדיא כתיב בהו "ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" ומהתם ילפינן למקום שפיכת השירים על היסוד כנגד הפתח!?

ותו פרכינן בדברי רבי יוסי: "כל הניטל בחוץ לינתן בפנים" מאי ניהו? אילימא גחלים של יום הכיפורים שדינם שיהיו ניטלים מעל גבי מזבח החיצון במחתה לצורך הקטרת הקטורת של כהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים, הא בהדיא כתיב בהו "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'", ומדכתיב "מלפני ה'" דרשינן דהיינו סמוך לצד פנים כלומר להיכל, ולמאי בעי רבי יוסי למימר בהו סימנא?

אלא, יש לפרש דברי רבי יוסי שאמר כל הניטל בפנים לינתן בחוץ דאיירי בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהיו ניטלין בשבת מעל גבי השולחן העומד בפנים ודינן להיות מוקטרים על גבי המזבח החיצון, דגמרי משירים של חטאות הפנימיות שמקומן על גבי מזבח החיצון הוא בסמוך ביותר כנגד הפתח.

והא דאמר רבי יוסי הניטל בחוץ לינתן בפנים איירי בגחלים של קטורת דכל יומא ויומא, שדינן להיות מוקטרים על גבי מזבח הפנימי, דגמרן מגחלים של יום הכיפורים שניטלין מכנגד הפתח.

ומהכא פשטינן דלרבי יוסי כוליה מזבח בצפון היה עומד. ומפרשינן, ומאי קסבר רבי יוסי בברייתא שנתן סימנים? אי קסבר כוליה מזבח בדרום קאי אם כן עשרים ושבע אמות בעי למיתי ולמשוך מקרן מערבית דרומית לצד צפון של המזבח כדי שתהא המערכה מול הפתח. שהרי אורכו של מזבח היה ל"ב אמה וכולו בדרום, ופתח ההיכל היה עשר אמות והיה הפתח באמצע העזרה בדיוק - חמש אמות הצפוניות של הפתח בצפון העזרה וכן חמש אמות דרומיות שלו בדרום. ואם כן, אם עמד המזבח כולו בדרום, עד גבול האמצע של העזרה, היה חציו הדרומי של פתח ההיכל, שהוא חמש אמות, מכוון כנגד חמשת האמות של המזבח הגובלות בקו האמצע, הילכך צריך למשוך כ"ז אמה [27=5-32] מהפינה הדרומית מערבית של המזבח כדי להגיע לאותן חמש אמות המכוונות כנגד הפתח.

ואי נמי נפרש בדברי רבי יוסי דקסבר קדושת היכל ואולם חדא היא וקרינן "לפני ה'" גם כנגד פתח האולם ולא רק כנגד פתח ההיכל, ופתח האולם היה עשרים אמות עשר בצפון ועשר בדרום, אכתי קשה דאם כן עשרים ותרתי אמות בעי למיתי מקרן מערבית דרומית לצד צפון, שהרי רוחב פתח האולם כ' אמה, עשר בצפון ועשר בדרום, וכיון שאורך המזבח ל"ב אמה בעי למשוך כ"ב אמה [22=10-32] כדי שיתקיים דין "לפני ה'".

ואי קסבר רבי יוסי דחציו של מזבח בצפון וחציו בדרום אכתי קשה דאם כן חד סרי אמה בעי למיתי שחציו של מזבח ט"ז אמה, וכשימשוך מקרן מערבית דרומית י"א אמה יהיה בתוך ה' אמות שמול פתח ההיכל.

ואי נמי קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא וגם כנגד פתח האולם מיקרי "לפני ה'" ופתח האולם היה עשר בצפון ועשר בדרום, אם כן שית אמה בעי למיתי שהרי חצי המזבח שבצד דרום הוא ט"ז אמה, ופתח האולם הוא עשר אמות. ונמצא שלאחר שנמשוך שש אמות מהפינה הדרומית מערבית של המזבח לכוון צפון יהיה המקום מכוון כנגד פתח האולם [6=10-16].

אלא לאו מדקאמר רבי יוסי דמקום המערכה משוך רק ארבע אמות מקרן מערבית דרומית בעל כרחך משום דקסבר רבי יוסי כוליה מזבח בצפון קאי, ואם כן כל חמש האמות שבקרן מערבית דרומית הם כנגד פתח ההיכל, והא דמקום המערכה הוא רק באמה החמישית, ואין מקרבים אותה יותר לכוון דרום, משום שארבע אמות הדרומיות של המזבח, אי אפשר לסדר עליהם את המערכה וכפי שיבואר מה היה באותם ארבע אמות. והני ארבע אמות הם: אמה יסוד, ואמה סובב, ואמה מקום קרנות, ואמה מקום רגלי הכהנים המיועד להילוך הכהנים על גבי המזבח, ובהם אי אפשר לסדר את המערכה, וקאמר רבי יוסי שיסדר את המערכה מיד באמה החמישית, משום דכי מסגי לקמיה לצד צפון טפי מאמה תו ליכא כנגד הפתח של ההיכל, ולא מקרי "לפני ה'", שהרי כאשר כל המזבח עומד בצפון העזרה נמצא שרק חמש האמות שבקרן דרומית מערבית של המזבח עומדות כנגד חמש האמות הצפוניות של פתח ההיכל, [וסובר רבי יוסי שקדושת אולם לאו כקדושת היכל הוא, ולכן צריך שיהיה מכוון בדוקא כנגד פתח ההיכל] (9).

אמר רב אדא בר אהבה: אפשר לפרש את דברי המשנה במסכת תמיד גם דלא כרבי יוסי דסבר דכוליה מזבח בצפון קאי. דאפשר לפרש דהא מני - רבי יהודה היא!

דתניא רבי יהודה אומר: מזבח - ממוצע ועומד באמצע העזרה, חציו לצפון וחציו לדרום, עשר אמות אמצעיות היו כנגד פתחו של היכל, ואחת עשרה אמה מיכן בצד צפון שלא כנגד הפתח, ואחת עשרה אמה מיכן בצד דרום שלא כנגד הפתח. נמצא מזבח מכוון כנגד היכל וכתליו שרוחב ההיכל כ' אמה ועובי כתלי ההיכל ו' אמה כל כותל וביחד ל"ב אמות שהוא כרוחב המזבח.

ומקשינן על דברי רב אדא בר אהבה: סוף סוף איכא לאקשויי לרבי יהודה כדאקשינן לרבי יוסי: אי קסבר שרק כנגד פתח היכל מקרי לפני ה' אם כן חד סרי אמה מהפינה הדרומית מערבית בעי למיתי וכדפרכינן לעיל לפי הצד דקסבר רבי יוסי מזבח חציו בצפון וחציו בדרום. ואי קסבר נמי קדושת היכל ואולם חדא היא אם כן שית אמה בעי למיתי מקרן המזבח לצד אמצע המזבח כדי שיתקיים דין "לפני ה'", ואם כן אמאי תנינן במתניתין התם דארבע אמות בלבד מושכין לצד צפון?

ומשנינן: מי סברת הני ארבע אמות דתנן במשנתנו דמושכן מקרן המזבח הדרומית מערבית בהדי אמה יסוד ואמה סובב [שאותן ארבע אמות כוללות גם את האמה יסוד ואת האמה סובב]? לא תפרש כן, אלא תפרש שיש למשוך ארבע אמות בר מאמה יסוד ואמה סובב, שהם ביחד ו' אמות מתחלת המזבח, וסבירא ליה לתנא דקדושת אולם והיכל חדא מילתא היא, שמהאמה השביעית של המזבח ועד האמה הכ"ז של המזבח הוי כנגד הפתח של האולם שרוחבו כ' אמה ומקרי לפני ה'.

ומקשינן: אם כן מה הקשה רב אדא בר אהבה לרבי זירא בזה שאמר שהמשנה מתפרשת יפה לרבי יהודה, שאמר מזבח ממוצע באמצע העזרה, והרי אפשר גם להעמיד המשנה הנ"ל של מסכת תמיד כרבי יוסי ולומר שרבי יוסי ג"כ סובר מזבח עומד באמצע העזרה כרבי יהודה, ושוב לא קשה על רבי זירא, וכך מקשינן: ונוקמה למתניתין דמקום מערכה שניה של קטורת משוך ד' אמות לצד צפון כרבי יוסי, ונפרש דברי הברייתא דרבי יוסי דכל הניטל בפנים וכו' בממוצע דסבר רבי יוסי נמי דמזבח חציו בצפון וחציו בדרום, ט"ז אמה לכל צד, ונתרץ לרבי יוסי כדתרצינן לרבי יהודה שאותן ד' אמות הן מלבד אמה יסוד ואמה סובב [הילכך הוצרכנו למשוך שש אמות, עד כנגד פתח האולם [16=10+6] ואם כי נסתרת ראיית רבי זירא מהכא דרבי יוסי סבר דכוליה מזבח בצפון קאי, מכל מקום הא אפשר לאוקמי למשנתנו גם כרבי יוסי.

ומשנינן: אין הכי נמי שאפשר להעמיד המשנה כרבי יוסי. והא דאוקמי רב אדא בר אהבה כרבי יהודה משום דרבי יהודה שמענא ליה דסבר דמקום המזבח ממוצע חציו בצפון וחציו בדרום היה, בהדיא. ואילו דברי רבי יוסי בברייתא דכל הניטל בחוץ וכו' מתפרשים בכל ענין שנעמיד את המזבח, בדרום, בצפון או באמצע לכל חד כדאית ליה, ואין לנו הכרח להעמיד את המשנה במידות האומרת שמקום המערכה היה משוך ד' אמות דווקא כרבי יוסי.

ורב שרביא אמר: הא מני משנתנו דקתני דמקום מערכה שניה היה משוך ארבע אמות מקרן מזרחית דרומית לצד צפון רבי יוסי הגלילי היא דקסבר דכוליה מזבח בצפון הוה קאי, וארבע אמות דמשנתנו היינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח" ומשמע בין המזבח לאהל מועד ממש,

דף נט.

וכתיב בפסוק אחר "את (תחילת העמוד) מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד" ומפורש בו שמזבח בפתח אהל מועד ולא כיור בפתח אהל מועד! כדי שלא יהיה הפסק בין מזבח לפתח אהל מועד (10), ואם כן היכן היה נותנו את הכיור כדי שיתקיים בו "בין אהל מועד ובין המזבח"? נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי הדרום, והוי כבין אהל מועד ולמזבח.

ומהכא מוכח דסבירא ליה דכוליה מזבח בצפון קאי: דמאי קסבר רבי יוסי הגלילי, אי קסבר כוליה מזבח בדרום קאי שהרבה מן המזבח נמצא בצד דרום, נוקמיה לכיור מכותל היכל ולדרום כנגד המזבח בחלקו שאינו כנגד פתח ההיכל ויתקיים הדין שיהיה הכיור ממש בין אולם למזבח, ואי נמי קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא ואם כן מאחר ולמדנו שאין נותנין את הכיור כנגד פתח ההיכל, אף כנגד פתחו של אולם אין נותנין אותו, שגם הוא בכלל המיעוט שלא יהיה הכיור מול "פתח אהל מועד", נוקמיה לכיור מכותל אולם ולדרום, בחלק שאינו כנגד פתח ההיכל והאולם, ויתקיים בזה דהוי כבין אולם ולמזבח. (11) אי נמי קסבר חציו של מזבח בצפון וחציו בדרום נוקמיה לכיור מכותל היכל ולדרום שעדיין יש י"א אמה מתוך ט"ז אמה של המזבח בצד דרום העזרה שאינם כנגד הפתח. ואכתי מקרי "בין אולם למזבח", ואי נמי קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא ואם כן אי אפשר להעמיד את הכיור בי' אמה מתוך ט"ז אמה שבצד דרום, נוקמיה מכותל אולם ולדרום בו' אמה הנותרות, והוי כבין אולם ולמזבח וא"כ קשה אמאי קאמר רבי יוסי הגלילי דהכיור עמד משוך קימעא מכל רוחב המזבח כלפי הדרום, והא משכחת לה שנעמיד את הכיור בין המזבח ממש לאהל מועד ולא יעמוד מול פתח אהל מועד, אלא לאו, בעל כרחך משום דקסבר רבי יוסי הגלילי כוליה מזבח בצפון קאי וצד דרום של מזבח הוא מול הפתח, ולכך לא העמידו את הכיור כנגד המזבח ממש.

ומקשינן: ונוקמיה לכיור מכותל היכל ולצפון שלא כנגד פתח ההיכל, אלא כנגד החלק הסתום שבכותל צפון.

ומשנינן: קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא והאיסור להעמיד את הכיור בין המזבח לפתח ההיכל הוא אף כנגד פתח האולם, וכי נמי מוקמת לה מכותל היכל ולצפון כנגד פתח האולם הוי ליה בין האולם ולמזבח שאין מעמידין שם דבר שיפסיק בין המזבח לפתח.

ומקשינן: ונוקמה לכיור מכותל אולם ולצפון בצד צפוני של מזבח שלא כנגד פתח האולם, אלא כנגד החלק הסתום שבכותל האולם, ובזה יתקיים הדין דהוי כבין אולם ולמזבח, ומנלן דהכיור עמד בדרום? ומשנינן: אמר קרא "צפונה" - שיהא צפון פנוי מכלים וכיור בכלל כלי הוא (12).

מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי הגלילי וסבירא ליה דמזבח כוליה בדרום הוה קאי רבי אליעזר בן יעקב היא. דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, "צפונה" - שיהא צפון פנוי מכלום ואפילו מן המזבח (13). שלושה אופנים נידונו במזבח שנפגם:

א. קדשים שנשחטו בזמן שהיה המזבח פגום.

ב. קדשים שהוקדשו בזמן שהיה המזבח פגום, ושחטן לאחר שכבר נתקן המזבח.

ג. קדשים שהוקדשו בזמן שהיה המזבח שלם, ונפגם המזבח, ותקנוהו, ואח"כ שחטן בזמן שהמזבח שלם.

אמר רב: מזבח שנפגם (14) - (15) כל הקדשים שנשחטו שם (16) בעזרה בזמן שהוא פגום פסולין! (17) מקרא היה בידינו שלמדנו ממנו דין זה ושכחנוהו.

כי סליק רב כהנא אשכחיה לרבי שמעון ברבי דקאמר משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין, שנאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" ואין לפרש "עליו" על המזבח ממש, וכי עליו אתה זובח שהרי אין מצווה לשחוט דווקא על גבי המזבח, אלא הא דכתב קרא "עליו" ללמדינו דשוחטין הקדשים בעזרה בזמן כשהוא המזבח שלם ולא כשהוא חסר.

אמר רב כהנא: היינו קרא זה המקרא דאישתמיט ליה לרב!

ורבי יוחנן אמר: [לחלוק ולהוסיף על דברי רב דלא רק קדשים שנשחטו בזמן שהיה המזבח פגום אלא] אחד זה שנשחטו בזמן פגימת המזבח ואחד זה שנשחטו אחר תיקון הפגימה, אך היו קדושים בזמן שהיה המזבח פגום פסולין.

במאי פליגי רב ורבי יוחנן? רב סבר בעלי חיים אינן נדחים, ומשום הכי לא פסל אלא בשנשחטו בזמן שהמזבח פגום, ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נדחין וכיון שהיה זמן שלא היה כשר לשחיטת הקדשים, נדחו הקדשים ואינן ראוין עוד להקרבה.

מיתיבי להקשות לרב: תניא: כל הקדשים שהיו קדושים עד שלא נבנה המזבח שלא בנאוהו עדיין בני הגולה, ואחר כך נבנה המזבח, פסולין משום שנדחו מהקרבה.

ומקודם באנו לבאר את הברייתא, שלכאורה קשה מהכא למאן דסבר דדחויין מעיקרא לא הוי דיחוי אמאי תני שהקדשים דחויים בנבנה אחר שהקדישו, והא דחויין מעיקרא נינהו? (18) ומשנינן: אלא לא תקשי מהכא למאן דסבר דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, דנוקמי לברייתא דאיירי שהקדישו עד שלא נהרס המזבח בימי נבוכדנצר, ואחר כך נהרס המזבח קודם השחיטה דלא הוי דיחוי מעיקרא, הואיל ובשעת הקדשן היו ראויים ליקרב למזבח, ולכן פסולים.

ומקשינן: היכי מצינן למימר דאיירי בנהרס, הא פשיטא דפסולין ולא מטעמא דדיחוי אלא משום דהא איזקון להו, שהזקן פסול כמו בעל מום, ובהמה שהוקדשה בימי בית ראשון והמתינה לשחיטתה שבעים שנה עד בניית בית שני זקנה היא (19), אלא יש לפרש הברייתא דאיירי שהקדישן עד שלא נפגם המזבח ונפגם ואחר כך נתקן המזבח, ונשחטו הקדשים כשהיה המזבח שלם, ותניא דפסולין, ומשום שנדחה מהקרבה פעם אחד, וקשה לרב דמכשיר בכהאי גוונא!?

ומשנינן: ולא תרוצי קא מתרצת, והלא אין אנו מפרשים הברייתא כפשוטה, אלא מוסיפים בדבריה, ואם כן תני נמי בברייתא שנשחטו בזמן שהיה המזבח פגום, וליכא תיובתא לרב מהכא.

ומותבינן: לרב דפוסל קדשים שנשחטו בעזרה בזמן שהמזבח פגום והאמר רב גידל אמר רב (20) מזבח הפנימי שנעקר (21) מקטירין קטרת על רצפת המקדש במקומו (22), דהרצפה נתקדשה גם כן במקום זה, ודינה כמזבח, וסלקא דעתך דהוא הדין למזבח החיצון שמקום המזבח ברצפה כמזבח, וקשיא דרב אדרב, דאמאי פסל לקדשים שנשחטו כשמזבח החיצון נפגם, הא מקום המזבח ברצפת העזרה קיימת, ודינה כמזבח!? [על פי ביאור ספר טהרת הקודש].

ומשנינן כדאמר רבא לענין חידושו של רבי יהודה דסבירא ליה דכל רצפת העזרה נתקדשה כמזבח לענין הקטר חלבים, וסבר רבא דאפילו הכי מודי רבי יהודה בדמים שטעונין זריקה על המזבח דאי אפשר לקיים זריקה על גבי רצפה, משום שאין הרצפה כמזבח ממש, ורק להקטרה נתקדשה הכא נמי (23) מודי רב בדמים (24), ומשום הכי הקדשים שנשחטו כשנפגם המזבח פסולין, דגם כשיש רצפה עדיין נחשב דאין כאן מזבח.

מאי רבי יהודה דסבירא ליה דרצפה נתקדשה להקטרה:

דתניא כתיב בקרא "ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר וגו' כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל" וסבירא ליה לרבי יהודה לפרש הכתוב דברים ככתבן (25) שקדש שלמה את הרצפה כולה בקדושת מזבח להקטיר עליה (26) מפני שרבו עולות ושלמים שהקריבו לחנוכת המזבח, והיה המזבח קטן מהכיל את קרבנות אותו היום, זו דברי רבי יהודה. (27)

דף נט:

אמר לו רבי יוסי: (תחילת העמוד) והלא כבר נאמר "אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא" שעשה משה, לא בפעם אחת כי אם ביום אחד, שהיתה אש של שמים ממהרת לאכול ובבית עולמים הוא אומר "ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף" וצאן מאה ועשרים אלף על גבי מזבח אבנים שעשה שלמה, וכשאתה מגיע לחשבון עולות ולמנין אמות נמצא זה שעשה שלמה גדול מזה שיותר בריווח אפשר להקריב את כל קרבנות היום של חנוכת המזבח על גבי המזבח של שלמה, מאשר להקריב אלף עולות על מזבח של משה, שבמזבח של משה מקום המערכה הוא אמה על אמה, ובמזבח של שלמה מקום המערכה הוא עשרים אמה על עשרים אמה, נמצא שלפי חשבון אלף עולות לאמה היה מקום במזבח של שלמה לארבע מאות אלף קרבנות, והקריבו רק מאה ארבעים ושתים אלף ואין צר המקום במזבח שעשה שלמה להקרבת כל קרבנות חנוכת המזבח. אלא בעל כרחך שאין הדברים ככתבן, ולא קידש שלמה את רצפת העזרה להקטיר עליה, ומהו "קטן מהכיל" שאמר הכתוב? לא על מזבח אבנים שעשה שלמה קאמר, אלא על מזבח נחשת שעשה משה קאמר שהיה קטן מהכיל, כאדם האומר לחבירו פלוני ננס הוא ופסול לעבודה ואע"פ שאינו ננס, כשבא לפוסלו לעבודה כך קורא לו, שהוא לישנא מעליא, הוא הדין הכא אתא למימר שפסל שלמה את מזבח הנחושת של משה וגנזו (28), ועשה במקומו מזבח חדש. וכשאמר הכתוב "קדש את תוך החצר" כוונתו שקדש את החצר שיהיה קדוש להציב בו מזבח אבנים, ולא שרצפת החצר עצמה נתקדשה להקטרה.

ומקשינן: ורבי יהודה אמאי קאמר דמזבח שעשה שלמה היה קטן להקריב עליו את כל הקרבנות של חנוכת המזבח, הא שפיר קאמר רבי יוסי שלא הוי קטן כלל.

ומשנינן: רבי יהודה שפירש דברים ככתבן לטעמיה אזיל דאמר מזבח שעשה משה גדול היה ומשום הכי הקריבו עליו אלף עולות, ואם כן מזבח שעשה שלמה לא הספיק לכל קרבנות היום של חנוכת המזבח, כלומר דסבירא ליה לרבי יהודה שמזבח של משה היה מקום מערכה שלו ו' אמות על ו' אמות, ונמצא שלפי חשבון אלף עולות שהקריבו עליו, מקום המערכה של מזבח שעשה שלמה שהיה כ' אמות על כ' אמות היה קטן מהכיל את מאה ארבעים ושתים אלף קרבנות של חנוכת המזבח.

דתניא: כתיב בקרא לענין מזבח שנצטווה משה לעשות "ועשית את המזבח וגו' חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב" (29) - דברים ככתבן דברי רבי יוסי, ומתוך חמש אמות אלו צריך לגרוע אמה לכל צד שהוא מקום הקרנות, ועוד אמה לכל צד לפנים מן הקרנות מקום הילוך רגלי הכהנים, נמצא שמקום המערכה היה אמה על אמה, רבי יהודה אומר נאמר כאן בעשיית המזבח של משה "רבוע", ונאמר להלן בנבואת יחזקאל על מזבח של בית שני "רבוע", מה להלן במזבח של בית שני מאמצעיתו של המזבח היה מודד שהמדה האמורה בכתוב היא מאמצע המזבח, כלומר שמהנקודה האמצעית של המזבח היה י"ב אמות לכל רוח, שהוא בסך הכל כ"ד אמות, אף כאן במזבח שעשה משה מאמצעיתו היה מודד ולפיכך כשאמר הכתוב חמש אמות על חמש אמות כוונתו עשר אמות על עשר אמות גודל המזבח כולו, ומתוכן אמה לכל צד מקום הקרנות ואמה לכל צד מקום הילוך רגלי הכהנים, נמצא מקום המערכה שש אמות על שש אמות ועליהן העלה שלמה אלף עולות, ולפי חשבון זה נמצא שמזבח שעשה שלמה גדול היה ממזבח של משה י"א פעמים, ולפי שמזבח של משה היה בו מקום להקריב אלף קרבנות ביום, מזבח של שלמה היה בו מקום להקריב י"א אלפים קרבנות ביום ותו לא, ומצינו שהקריב שלמה כ"ב אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן שהם מאה ארבעים ושתים אלף קרבנות, והיה המזבח קטן מהכיל את קרבנות אותו היום, ולכן הוצרך שלמה לקדש גם את הרצפה להקטרה.

והתם במזבח של בית שני מנלן שכוונת הכתוב במדות המזבח שמאמצעיתו היה מודד? דכתיב: "והאריאל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב רבוע אל ארבעת רבעיו", ותניא והאריאל - מקום המערכה שתים עשרה אמה לכל רוח דהיינו כ"ד על כ"ד אמה או דלמא כוונת הכתוב שמקום המערכה על גבי המזבח אינו אלא י"ב על י"ב אמה ותו לא, כשהוא אומר "אל ארבעת רבעיו" מלמד הכתוב שמאמצע המזבח הוא מודד י"ב אמה לכל רוח ומקום המערכה היה כ"ד על כ"ד אמה [שהרי הוסיפו בימי בית שני עוד ד' על ד' אמות למזבח - כמבואר בגמרא לקמן דף ס"א עמוד ב'], שהמזבח כולו היה ל"ב אמה על ל"ב אמה, ומתוכן אמה לכל צד יסוד, ואמה לכל צד סובב, ואמה לכל צד קרנות, ואמה לכל צד מקום הילוך רגלי הכהנים, נמצא כ"ד אמה על כ"ד אמה מקום המערכה.

ורבי יוסי דאמר דברים ככתבן, וסבירא ליה שמזבח שעשה משה היה כולו חמש אמות על חמש אמות, ולא פירש רבי יוסי הכתוב שנאמר במזבח שעשה משה דמאמצעיתו היה מודד, כי גמר גזירה שוה ד"רבוע" "רבוע" בגובהה של מזבח הוא דגמיר ולא מקרא דיחזקאל גמיר גזירה שוה, אלא מ"רבוע" האמור במזבח הפנימי, דתניא כתיב בקרא לגבי מזבח החיצון שעשה משה מנחושת "ושלוש אמות קומתו" - דברים ככתבן, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: נאמר כאן במזבח החיצון "רבוע" ונאמר להלן במזבח הפנימי "רבוע" מה להלן גובהו פי שנים כארכו שהיה ארכו אמה וגובהו שתי אמות, אף כאן במזבח החיצון גובהו י' אמות שהוא פי שנים כארכו, אמר ליה רבי יהודה: והלא כבר נאמר: "אורך החצר מאה באמה וגו' וקומה של קלעי החצר היה רק חמש אמות" ולדברי רבי יוסי שגובה מזבח החיצון שעמד בחצר היה עשר אמות אפשר כהן עומד על גבי המזבח החיצון ועבודה בידו וכל העם רואים אותו מבחוץ (30) שהיה המזבח גבוה חמש אמות יותר מהקלעים.

אמר לו רבי יוסי: והלא כבר נאמר "ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב" וילפינן מה משכן צריך שיהיו הקלעים המקיפים אותו גובה עשר אמות, אף מזבח צריך להיות מוקף קלעים עשר אמות גובה (31),

דף ס.

ואומר: "קלעים חמש עשרה (תחילת העמוד) אמה אל הכתף" ליד השער, וסבירא ליה לרבי יוסי שהכונה בפסוק זה שגובה הקלעים בצד המזרחי של החצר היה ט"ו אמות, וסובר גם כן שהוא הדין בכל החצר גובה הקלעים חמש עשרה אמה, ומה תלמוד לומר בכתוב האמור בקלעים: "וקומה חמש אמות" והרי גובה הקלעים היה חמש עשרה אמות? אלא, פירוש כוונת הכתוב "חמש אמות" דהיינו משפת מזבח ולמעלה, שגובה המזבח י' אמות ועוד חמש אמות מעליו גובה קלעי החצר, נמצא גובהן חמש עשרה אמה, ומה תלמוד לומר בכתוב האמור בגובה המזבח "ושלוש אמות קומתו" והרי י' אמות היה גבוה? אלא, פירוש כוונת הכתוב "שלוש אמות" דהיינו משפת סובב ולמעלה (32) שהסובב נמצא במזבח בגובה ו' אמות, וממנו עד הקרנות שלוש אמות גובה, ואמה אחת גובה הקרנות, נמצא מזבח גבוה לרבי יוסי עשר אמות.

ורבי יהודה דסבירא ליה דגובה המזבח היה שלוש אמות ותו לא דדברים ככתבן, כי גמיר גזירה שוה "רבוע - רבוע" ברחבה של מקום המערכה על גבי המזבח הוא דגמיר לה.

ומקשינן: ולרבי יהודה דסבירא ליה דגובה מזבח שלוש אמות וגובה הקלעים חמש אמות, קשה דסוף סוף הא קא מיתחזי כהן דכשעומד הכהן שגובהו ג' אמות שכן היא מידת אדם בינוני שגובהו ג' אמות על גבי המזבח שגובהו ג' אמות נראה ראשו של הכהן לכל העם מבחוץ, והרי רבי יהודה דחה את דברי רבי יוסי שגובה מזבח עשר אמות מהאי טעמא דאפשר כהן עומד וכל העם רואים אותו מבחוץ.

ומשנינן: נהי דכהן מיתחזי מכל מקום כיון דעבודה דבידו לא מיתחזי לכל העם העומדים בחוץ, לא קפדינן.

ומקשינן: בשלמא לרבי יהודה דסבירא ליה דרצפת העזרה נתקדשה היינו דכתיב בקרא "ביום ההוא קידש" וגו', את תוך החצר, אלא לרבי יוסי דסבירא ליה דלא קידש שלמה את רצפת העזרה, אם כן קשה מאי קאמר קרא "קידש".

ומשנינן: פירוש הכתוב קידש את החצר לשם עזרה להעמיד בה מזבח אבנים (33).

ומקשינן: בשלמא לרבי יוסי דאמר מזבח של שלמה היה גדול ושל משה היה קטן היינו דכתיב "כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן", דמשום הכי גנז שלמה את מזבח הנחושת לפי שהיה קטן, אלא לרבי יהודה דמפרש דמזבח של שלמה היה קטן ולכן הוצרך לקדש גם את הרצפה להקטרה, קשה מאי "קטן" דקאמר הכתוב אמזבח הנחושת, והרי מזבח האבנים של שלמה היה קטן.

ומשנינן: הכי קאמר קרא שקידש שלמה את רצפת העזרה כי מזבח האבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת קטן הוה, וכיון שעמד מזבח האבנים במקום מזבח הנחושת, לכך קראו הכתוב הכא "מזבח הנחושת".

במאי פליגי רבי יוסי ורבי יהודה דנחלקו בגזירה שוה ד"רבוע רבוע" דרבי יוסי גמר ממזבח הפנימי, ורבי יהודה גמר ממזבח של בית שני האמור ביחזקאל? מר רבי יהודה סבר דנין מזבח העומד בחוץ ממזבח העומד בחוץ, ואין דנין למילף בגזירה שוה מזבח העומד בחוץ ממזבח הזהב העומד בפנים, ומר רבי יוסי סבר דנין למילף בגזירה שוה כלי מכלי מזבח הנחושת ממזבח הזהב דשניהם הם כלים, ואין דנין למילף מזבח החיצון שהוא כלי (34) ממזבח האבנים של בית שני שהוא בנין (35).

אמר רבא: מודה רבי יהודה דסבירא ליה דרצפת העזרה נתקדשה להקטר חלבים, שאין כן הדין בדמים שזריקתן היא על המזבח דווקא (36).

דתניא: רבי יהודה אומר בזמן שחיטת קרבנות הפסח כוס אחד היה ממלא מדם התערובות של פסחים הרבה שנשפכו על הרצפה ונתערבו, ושופכו הכהן על גבי מזבח כדי שאם ישפך דמו של אחת מהן מקרבנות הפסח ולא נזרק מדמו על המזבח כלל כדינו נמצא זה שזרקו את דמו בכוס התערובות, שהרי יש בילה בדבר לח, וכל הדמים מעורבים בכוס זה, מכשירו שהתקיימה בו זריקה. ומכאן מוכח דרבי יהודה סבר דזריקה אינה יכולה ליעשות על רצפת העזרה, ומפרש: ואי סלקא דעתך סבר רבי יהודה כולה רצפת עזרה מיקדשא נמי לזריקה, הא כשנשפך הדם לארץ גם בלא שנזרק על גבי המזבח איתעבידא ליה מצוותיה דזריקה, ואם כן אין שום צורך לזרוק שוב על המזבח מהקרבן שנשפך דמו על הרצפה (37), אלא מוכח דזריקה טעונה שתיעשה על המזבח דווקא.

ודחינן: ודלמא ליכא מהכא סייעתא לרבא דלעולם מצינן למימר דרבי יהודה סבירא ליה דרצפת עזרה נתקדשה גם לזריקת דמים, וההיא דקרבנות פסח דמצריך שימלא כוס אחד מדם התערובות ולא סגי במה שכבר הגיע הדם לארץ משום דקסבר שפיכה מכח האדם בעינן (38), וחיישינן דלמא קרבן אחד נשפך דמו בשעת השחיטה, ולא נעשתה בו עבודת הזריקה כדינה.

ושוב דחינן: אם כן דהא דבעינן שימלא כוס משום דבעינן שפיכה מכח האדם היה סגי שנשקליה לדם אחר שממלא הכוס ונשפיך ליה לדם על הרצפה אדוכתיה (39), ומדהצריך רבי יהודה שיהא שופכו על גבי מזבח דווקא מוכח כרבא דלזריקת דמים לא נתקדשה הרצפה.

ודחינן: ודלמא אין ראיה מההיא ברייתא לרבא, דאין הכי נמי דגם בדמים אפשר דמודי רבי יהודה, והא דמצריך על גבי המזבח משום דבעינן מצוה מן המובחר, ועל גבי המזבח הוי מובחר טפי מעל הרצפה.

אמר רבי אלעזר: מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו בזמן שהוא פגום שירי מנחה (40), שנאמר: "ואכלוה מצות אצל המזבח". וכי אצל המזבח אכלוה את המנחה, והלא בכל העזרה היתה נאכלת, אלא ללמדך שמנחה נאכלת בזמן שהוא המזבח שלם ולא בזמן שהוא חסר.

אשכחן לפסול אכילת שירי מנחה בזמן שהמזבח פגום, קדשי קדשים שאינן נאכלים אלא בזמן שהמזבח שלם מנלן? אתיא בגזירה שווה "קדש - קדשים" האמור בפרשת מנחות.

אשכחן קדשי קדשים ומנחות, קדשים קלים שאינם נאכלים בירושלים אלא בזמן שמזבח שלם מנלן?

דף ס:

אמר אביי: אתיא קדשים קלים מדרשא דרבי יוסי, דתניא: רבי יוסי אומר ג' דברים משום (תחילת העמוד) ג' זקנים, וזה אחד מהן: רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני לירושלים ויאכלנו שם בלא פדיון בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, דבאכילת מעשר נאמר "לפני ה' אלוקיך" ומיבעי ליה אי כשבית המקדש חרב נמי חשיב "לפני ה' אלקיך" וקסבר קדושת הארץ לא בטלה וחיוב הפרשת מעשר מן התורה. ועל זה אומר רבי ישמעאל ודין הוא שאי אפשר לאכול מעשר שני בלא פדיון כשאין בית המקדש, דדמי לבכור, בכור טעון הבאת מקום, ומעשר נמי טעון הבאת מקום וילפינן דיני מעשר מדיני בכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.

ואיכא למיפרך דאי אפשר למילף מעשר מבכור, דמה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח משום הכי אינו אלא בפני הבית וכשמזבח שלם.

איכא למימר ביכורים יוכיחו שאין בהם מתן דמים ומתן אימורים לגבי מזבח, ואפילו הכי צריכין בית שנאמר "והניחו לפני מזבח", אף מעשר כן.

איכא למיפרך, דאי אפשר למילף מעשר מביכורים דמה לביכורים שכן טעונין הנחה על יד המזבח, ומשום הכי אינן אלא בפני הבית, מה שאין כן מעשר.

תלמוד לומר למילף שאכילת מעשר שני בלא פדיון בירושלים נוהגת רק בפני הבית שנאמר: "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם וגו'", מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית.

ומקשינן: אמאי בעי למילף מקרא להקיש בכור למעשר, וניהדר דינא וניתי במה הצד מבכור וביכורים דכשרצינו ללמוד מבכור פרכנו מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים, ועל זה נשיב ביכורים יוכיחו, וכשנפרוך מה לביכורים שכן טעונים הנחה אימא בכור יוכיח, וחזר הדין ללמד על מעשר!?

ומשנינן: לא ילפינן במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן בבכור ובביכורים שכן יש בהן צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה, ומשום הכי בעינן למילף מקרא.

ופרכינן: מאי קסבר רבי ישמעאל? אי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ולא בטלה הקדושה כשנחרב הבית, ומקריבין על גבי המזבח גם כשאין בית, אם כן אפילו בכור נמי יקריב ויאכל כשאין בית, ואמאי פשיט ליה בכור שאינו קרב בזמן הזה טפי ממעשר, ואי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ומשום הכי מיבעי ליה אי מקרי "לפני ה'" כשהבית חרב, שאפילו שאין קדושת הבית קיימת, מכל מקום קדושת ירושלים יתכן שעדיין עומדת, אפילו בכור נמי תיבעי כשנזרק דמו והוקטרו אימוריו קודם החורבן ובשרו קיים, מהו שיאכל בשרו אחר החורבן בירושלים.

אמר רבינא: לעולם קסבר האי תנא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא (41), והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו והוקטרו אימוריו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים. וטעמא דלא מיבעי לן בבכור כהאי גוונא, אלא פשיט ליה לתנא דהבכור אינו נאכל, משום דהאי תנא סבירא ליה ואיתקש בשרו לדמו (42) ויליף דבשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל בשר, שנאמר: "ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, דאף בשרו אינו נאכל אלא כשיש מזבח, ואתי אכילת מעשר ויליף מאכילת בכור דגם מעשר אינו נאכל אלא כשהמזבח קיים ושלם (43).

ומקשינן: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש והיכי ילפינן אכילת מעשר מאכילת בכור בהיקש, הא אכילת בכור עצמה ילפינן לה בהיקש מזריקת דמו.

ומשנינן: מעשר דגן חולין הוא והך כללא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש הוא רק בקדשים, ולא בחולין.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן וכיון דהלמד הוא חולין שפיר מצינן למילף מהיקישא, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן וכשהמלמד הוא קדשים, אם נלמד הוא מהיקש אינו חוזר ומלמד אפילו לחולין מאי איכא למימר, היכי ילפינן מעשר מבכור?

ומשנינן: הך מאן דאמר סבירא ליה דדם ובשר חדא מילתא היא ולא שייך כאן הך כללא דכל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש דאין הלימוד של דם מבשר בגדר של היקש, דחדא מילתא נינהו.

כי סליק רבין אמרה לשמעתא דאביי דקדשים קלים אינם נאכלים כשהמזבח פגום, ואתיא לה מדרשא דרבי יוסי, קמיה דרבי ירמיה.

אמר רבי ירמיה: בבלאי היושבים בארץ בבל טפשאי, אמטול [משום] דיתבי בארעא חשוכא בבל עמוקה היא וחשוכה אמרי שמעתא דמחשכא כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו, לא שמיע להו לבני בבל הא דתניא, ומהך ברייתא יכלו ללמוד דבכל קדשים קלים לא פסלינן כשנפגם המזבח. דתניא בשעת סילוק מסעות כשמסלקין את המזבחות בזמן המסעות במדבר קדשים נפסלין (44) משום דנסתלק המזבח, וזבים שאסור להם להיכנס למחנה לויה ומצורעים שאסור להם להיכנס למחנה ישראל משתלחים חוץ למחיצה (45). זב משתלח חוץ למחנה לוים נושאי הארון דקדושת המחנות לא בטלה בזמן המסעות, ומצורע משתלח חוץ לדגלי השבטים שהם מחנה ישראל. ומהא דזב משתלח חוץ למחנה לויה מוכח דקדושת מחנות לא נתבטלה בזמן מסעות, ובעל כרחך דקדשים נפסלים לא מטעם דנפסלו ביוצא, דהא עדיין הם בתוך המחיצות, ודין המחיצות בקדושתו עומד, אלא משום דנסתלק המזבח.

ותניא אידך, בשני מקומות קדשים נאכלים גם כשהמשכן חנה וגם כשהמשכן נסע נאכלים הקדשים במקומן, ודברי הברייתא סותרים להא דתניא בברייתא דלעיל שהקדשים נפסלים.

מאי לאו דיש ליישב סתירת הדינים בברייתא הא דתניא דקדשים נפסלים בקדשי קדשים, הא דתניא דקדשים נאכלים בקדשים קלים, ומוכח דלא כדאמר אביי דגם קדשים קלים נפסלים, ואע"ג דהוכיח אביי דקדשים קלים פסולים מהא דתניא דרבי ישמעאל קאמר דאכילת בכור שהוא קדשים קלים פסולה בזמן פגימת המזבח, סבירא ליה לרבי ירמיה דדווקא בכור דגלי ביה הכתוב לפסול אכילתו בזמן פגימת המזבח, ולא ילפינן מבכור לשאר קדשים קלים.

אמר רבינא: אידי ואידי גם הברייתא דקדשים נפסלים וגם הא דתניא בברייתא דקדשים נאכלים איירי בקדשים קלים, וכאביי דכל הקדשים קלים נפסלים בזמן שהמזבח פגום או נסתלק, ולא קשיא סתירת הברייתות אהדדי.

דף סא.

הא דתניא דקדשים נפסלים רבי ישמעאל היא, דיליף היקישא אכילת בשר מזריקת דם, מה זריקת דם טעונה מזבח, אף הבשר כן, הא דתניא דקדשים נאכלים רבנן היא (46) דלא ילפי אכילת בשר מזריקת דם וסבירא להו דגם בבכור שרי לאכול את הבשר כשהמזבח פגום.

ואיבעית אימא, הא והא, תרי הברייתות איירי בקדשי קדשים (47) ואיירי אפילו אליבא דרבנן דסברי דרק קדשי קדשים נפסלים מאכילה בזמן שהמזבח פגום, וקדשים קלים נאכלים בזמן פגימת המזבח, ומאי דתניא בברייתא בשני מקומות קדשים נאכלים היינו גם קודם שיעמידו לוים את המשכן דהיינו כשהמשכן עומד כדינו,

דף סא:

וגם לאחר שיפרקו הלוים את המשכן שפירקו את הקרשים ואת קלעי החצר ועדיין מזבח במקומו עומד, קדשי קדשים נאכלין, ואשמועינן הברייתא דנאכלים, ואע"ג שפירקו הלוים את הקרשים קדשים נאכלים, מהו דתימא איפסיל להו קדשי קדשים כשפירקו את הקרשים ביוצא דמקום אכילתן הוא רק בחצר המשכן, וכשיצאו משם נפסלין ביוצא, קא משמע לן דאין כאן פסול יוצא.

ואימא הכי נמי דיפסלו בכי האי גוונא ביוצא, אמר קרא "ונסע אהל מועד" ומהכא ילפינן דלא נפסלו ביוצא דאף על פי שנסע אהל מועד הוא (48). אמר רב חסדא אמר רב: מזבח של שילה של אבנים היה.

תניא [נמי הכי]: רבי אליעזר בן יעקב אומר: מה תלמוד לומר "אבנים - אבנים - אבנים" דכתיבי בקראי דבניית המזבח שלש פעמים, ללמדך ששלש מזבחות היו של אבנים - אחד של משכן שילה, ואחד של נוב וגבעון, ואחד שהיה בבית עולמים (49).

מתיב רב אחדבויי בר אמי: תניא אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה אפילו בשעת מסעות מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, שעשה שלמה מזבח אבנים ונסתלקה האש לשם, ואש שירדה בימי שלמה על מזבח האבנים לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה [כמבואר בגמרא סנהדרין דף ק"ג עמוד ב']. ואם איתא דהיה מזבח אבנים בשילה, כדברי רב, אם כן, קשה, מעיקרא, עוד לפני שבנה שלמה, הוא דאיסתלק לה האש ממזבח הנחושת למזבח אבנים שבשילה!?

ומשנינן: רב הונא אמר רב הוא דאמר כרבי נתן. דתניא: רבי נתן אומר: מזבח של שילה של נחושת היה חלול ומלא אבנים ואם כן מצאנו תנא שאומר שמזבח של שילה של אבנים היה, וכדברי רב, ואמנם בבריתא הקודמת מוכח שבשילה היה מזבח הנחשת, אבל רבי נתן חולק בזה (50).

רב נחמן בר יצחק אמר: מאי לא נסתלקה האש אלא בימי שלמה דקאמר בברייתא דמשמע דעד ימי שלמה היתה האש על המזבח, היינו דלא נסתלקה לבטלה שלא נתבטלה לגמרי.

היכי הוי? רבנן אמרי: שביבא הוה משדרא זיקי אש שמים היו יוצאים בשעת הקטרה ממזבח של משה שהיה מונח בשילה למזבח של אבנים שעליו היו מקטירים.

רב פפא אמר: אושפיזא הוה נקיט היתה האש כולה מדלגת כאורח המדלג מהכא להתם, כך האש זימנין היתה הכא על גבי מזבח הנחושת וזימנין היתה הכא על גבי מזבח האבנים.

תנן התם במסכת מדות: בתחלה היה מזבח האבנים של שלמה כ"ח אמה על כ"ח אמה, ומתוך אותם כ"ח אמות מגרעים אמה מכל צד של מקום יסוד, ואמה מכל צד מקום הסובב, ואמה מכל צד מקום הקרנות, ואמה מכל צד מקום הילוך רגלי הכהנים, נמצא מקום המערכה כ' אמה על כ' אמה, וכשעלו בני הגולה ובנו בית שני הוסיפו עליו על המזבח ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא כמין גימל יונית כזו והיה המזבח כולו ל"ב אמה על ל"ב אמה ומקום המערכה כ"ד אמה על כ"ד אמה.

ומבארינן: מאי טעמא הוצרכו להוסיף על מדות המזבח?

אמר רב יוסף: משום דלא ספיק מקום המערכה לכל הקרבנות.

אמר ליה אביי: היכי אמרת דלא הספיק מקום הקרבנות, השתא מקדש ראשון דכתיב ביה "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים" ספיק להם מקום המערכה, מקדש שני, דכתיב ביה "כל הקהל כאחד ארבע רבוא" ותו לא, לא ספיק להם מקום המערכה?

אמר ליה רב יוסף לאביי: התם במקדש ראשון הספיק להם מקום המערכה משום דאש של שמים מסייעתן ונתאכלו הקרבנות מהר על גבי המזבח, אבל הכא בבית שני אין אש של שמים מסייעתן, לפיכך הוצרכו להרחיב את מקום המערכה (51).

כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי לפרש הא דהוסיפו בני הגולה על המזבח משום שיתין, בורות לנסכים הוסיפו, כלומר משום דמעיקרא בימי שלמה סבור לפרש הא דכתיב "מזבח אדמה", פירושו שהוא [המזבח] יהא אטום באדמה ולא חלול, והבור של הנסכים היה על יד המזבח, ולא תחתיו כדי שיתקיים דין "מזבח אדמה", והיו הנסכין שותתין לרצפה אל הבור שליד המזבח. ולבסוף בימי בית שני כשעלו בני הגולה סבור דשתיה כאכילה היינו דניסוך הנסכים הוא כהקטרת חלבים, מה אכילה צריכה להיות מתאכלת במזבח, כלומר על האש, אף שתית הנסכים צריכה להבלע במזבח, ומשום כך הוסיפו בבנין המזבח כדי שהבור שעשו בימי שלמה יהיה בתוך שטח המזבח, ונקבים עשו בראש המזבח עד לבור כדי שירדו הנסכים לשם. ומאי פירושא ד"מזבח אדמה" לדבריהם? לא שיהא חלול, אלא ילפינן שהוא, המזבח, יהיה מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי כיפים (תחילת העמוד) ולא על גבי מחילות אלא על האדמה, ובור של מזבח לא חשוב כיפין לפי שהוא צורך מזבח, כן כתבו התוס'.

דף סב.

אמר רב יוסף: כשחלה רב יוסף נעקר למודו ופעמים שאמר דבר ונזכר ששנה היפך וחזר בו, וכן הוא בסוגיין דאמר רב יוסף היכי אמרינן דטעמא דבני הגולה הוסיפו על המזבח משום דהוצרכו למקום יותר גדול מימי שלמה משום שהאש שסייעה בימי שלמה לא סייעה להם, והא טעמא לאו משום הכי הוא אלא היינו דתניא: כתיב בקרא "ויכינו המזבח על מכונותיו" מלמד שהגיעו בני הגולה לסוף מדותיו של המזבח, שנגלו להם מידות המזבח עד היכן ניתן להרחיב מקומו מה שלא נגלה לשלמה (52)!?

והקשו לו לרב יוסף דהיכי מצינן למימר הכי שלא נגלה להם במקדש ראשון כל המידות והכתיב שאמר דוד "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" שנמסרו לו בכתב כל מידות המקדש (53), ועל כרחך דהא דלא עשה שלמה מזבח גדול לאו משום דלא נגלו לו מידותיו של מזבח!?

אלא אמר רב יוסף: קרא אשכחו בני הגולה! אשכחו קרא שנאמר לדוד שאפשר לעשות את המזבח עד שישים אמה, אבל שלמה לא נתגלה לו לדרוש כן, ודרוש להקרא דאפשר להוסיף שנאמר "ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח" ודרשו: מזבח כי בית - מה בית ששים אמה שנאמר "ששים אמה ארכו" אף מזבח (54) אפשר לעשותו ששים אמה! (55) ואמנם, אם יעשוהו בפחות מששים נמי יהיה כשר, דמידותיו של מזבח אינן מעכבות, אבל אם ירצו יוסיפו עד ס'.

והוינן בדין מקומו של מזבח: כשבאו בני הגולה לבנות מקדש שני מנין ידעו מקומו של מקדש ומקומו של מזבח? בשלמא מקום בית ידעי דמינכרא צורתו, ששיירי היסודות היו קיימין, אלא מקומו של מזבח מנא ידעי?

אמר רבי אלעזר: ראו בני הגולה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו ושם בנו את המזבח.

ורב יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום ושם בנו את המזבח.

רבי שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת, ואילו משם - ממקום המזבח הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מהכא ידעו בני הגולה על מקום המזבח דשלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה חגי זכריה ומלאכי, אחד מן הנביאים שהעיד להם על הלכות המזבח שאפשר לקדש את מקומו עד ס' אמה (56), ואחד שהעיד להם על מקום המזבח היכן היה. ואחד שהעיד להם שהלכתא היא שמקריבין קרבנות אף על פי שאין בית בנוי, שבונין מזבח במקומו ומקריבין שם, דקדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא (57).

במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח שאפשר לעשותו עד ס' אמה, ועל מקום המזבח היכן היה, ואחד שהעיד להם שמקריבין קרבנות על גבי המזבח אף על פי שאין בית. ואחד שהעיד להם על התורה שדינה שתכתב כתב אשורית ולא בכתב עברי [כמבואר בגמרא סנהדרין דף כ"א עמוד ב'].

תנו רבנן: אלו דברים מעכבין במזבח:

קרן - שהיתה אמה על אמה מכל צד בראש המזבח.

וכבש - שעמד על יד המזבח לעלות עליו כשהולכים הכהנים לעבודה במזבח.

ויסוד - אמה בולטת מהמזבח בצד מערב, ואמה בצד צפון, בגובה חמשה טפחים.

וריבוע - דבעינן שיהיה המזבח מרובע. (58)

כל אלו מעכבין בכשרותו של המזבח, אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו של מזבח אין מעכבין.

מנא הני מילי שכל אלו מעכבין במזבח? אמר רב הונא: בכל אלו (59) אמר קרא "המזבח" (60) - וילפינן דכל מקום שנאמר "המזבח" היינו לעכב.

ומקשינן: אלא מעתה דאמרינן דכל היכא דכתיב "המזבח" דרשינן דהוא מעכב, אם כן כיור לרבי דסבירא ליה שהיו עושים ציורים של פרחים וציצים וקלעים סביב למזבח, וכן סובב לרבי יוסי ברבי יהודה שהוא חריץ עמוק שהיה לדבריו במזבח של משה, [ובמזבח של שלמה היה הסובב מקום הילוך רגלי הכהנים] הכי נמי דמעכב? שהרי כתיב בהן "המזבח" דכתיב "ונתתה אותה [את הרשת] תחת כרכוב המזבח מלמטה". ותניא: איזהו כרכוב האמור בכתוב? רבי אומר זה כיור, רבי יוסי ברבי יהודה אומר זה הסובב (61).

ומשנינן: אין, כיור לרבי וסובב לרבי יוסי ברבי יהודה מעכבין בכשרותו של המזבח, וראיה לדבר מהא דתניא: אותו היום שניסך בו כהן צדוקי אחד את ניסוך המים על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, נפגמה קרן המזבח ע"י האתרוגים שזרקו בו והביאו בול של מלח וסתמוהו לפגימת המזבח, ועשו כן לא מפני שכשר המזבח לעבודה שעדיין הוא פגום, אלא מפני הכבוד כדי שלא יראה מזבח פגום, שכל מזבח שאין לו אחד מארבעה דברים אלו, והם: קרן או כבש, או יסוד, או ריבוע, פסול (62). רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף הסובב מעכב (63), משום דכתיב ביה "המזבח", וכן לרבי דמפרש דהאי כרכוב דכתיב ביה "המזבח" היינו כיור, שמעינן דמעכב.

תנו רבנן: איזהו "כרכוב" האמור בכתוב?, בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכהנים, שהוא ברוחב אמה! קא סלקא דעתין שבין קרן לקרן שהוא רוחב אמה היה גם כן המקום שהולכים הכהנים ברגליהם, והיה אותו מקום עמוק וסביבו בולטת מעט גובה בשפת המזבח כדי שלא יחליקו הכהנים ההולכים שם.

ותמהינן: וכי אפשר לפרש כן, אטו הכהנים בין קרן לקרן הוו אזלי והרי כשיגיעו לקרן המזבח תעכבן הקרן מלהקיף את המזבח?

אלא אימא כוונת הברייתא דבין קרן לקרן היתה אמה, וגם מקום הילוך רגלי הכהנים היה אמה נוספת, וזהו ה"כרכוב" האמור בפסוק.

ומקשינן: ומי מצינן לפרש כן דזהו הכרכוב האמור בקרא, והכתיב: שנתנו את מכבר הנחושת "תחת כרכובו מלמטה עד חציו" אלמא היה הכרכוב בקיר המזבח, ולא בראשו של מזבח, שאם היה בראשו של מזבח היכי קרי הכתוב למכבר הנתון סביב קיר המזבח "תחת כרכובו"?

אמר רב נחמן בר יצחק: תרי כרכוב הוו, חד לנוי כמין בליטה קטנה חוגרת היתה מסביב לקיר המזבח לנוי, ומתחת לאותו סובב נתנו את מכבר הנחושת, וחד בראשו של מזבח היה חריץ עמוק לכהנים שיהיה להם מעקה כדי דלא נשתרקו - שלא יחליקו, וכמו שנתבאר בבריתא שלמדנו.

שנינו בברייתא: מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו של המזבח אין מעכבין.

אמר רב מני: הא דאמרינן שאין המדות מעכבין במזבח, ובלבד שלא יפחתנו למידותיו ממזבח שעשה משה. וכמה היה מזבח שעשה משה?

אמר רב יוסף: אמה!

אחיכו עליה דרב יוסף, הא קרא כתיב בהדיא "חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח".

אמר ליה אביי לרב יוסף דלמא מקום מערכה קאמר מר שהיתה אמה במזבח של משה (64), שצריך להוציא מתוכן של ה' אמות, אמה קרנות לכל צד, ואמה לכל צד מקום הילוך רגלי הכהנים לפנים מן הקרנות, ונשארה רק אמה אחת למקום המערכה.

אמר ליה רב יוסף לאביי: מר, דגברא רבה הוא, ידע מאי קאמינא דלכך נתכוונתי! קרי עלייהו על אותם שחייכו על דבריו (תחילת העמוד) בני קטורה שהם בני אברהם ולא כזרע אברהם יצחק ויעקב - לפי שאינם מבינים בהלכה.

דף סב:

בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבי קמיה דרבי טרפון, ולא הוו אמרי מידי, ורצה רבי טרפון שידברו ולפיכך פתח ואמר להם מילתא בעלמא, דבר שאינו נכון כדי לפתוח פיהם "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני", אמרי ליה לרבי טרפון: והלא אין כך לשון הכתוב, אלא "ושמה קטורה" כתיב, קרי רבי טרפון עליהם בני קטורה שאינם יודעין לדבר בהלכה.

אמר רבי אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: שני גזרי עצים היו מסדרין בראש המערכה פעמיים ביום - עם תמיד של שחר ועם תמיד של בין הערבים.

גזירין שעשה משה במשכן היה (65) אורכן אמה, ורוחבן אמה, ועוביין כמחק גודש סאה (66), ועשו את הגזירין בצמצום כדי שלא יצאו העצים חוץ למערכה, ויעכבו את הכהנים מלהקיף את המזבח.

אמר רבי ירמיה אורכן ורחבן של העצים לא היו אמה שלימה אלא באמה גדומה - דהיינו קצרה [מלשון גידמת] - משום שמקום המערכה במזבח שבמשכן היה אמה על אמה ותו לא, ועל כן הוצרכו לקצר ממדת האמה.

אמר רב יוסף, להקשות על דברי רבי ירמיה: אמאי בעי לפרש שהיתה האמה חסירה, הא אפשר לפרש שהיתה האמה שלימה, אלא שעשאוה בצמצום כדי שלא יצאו העצים חוץ למערכה, ויעכבו את הכהנים מלהקיף את המזבח, ולאו היינו דתניא, מדכתיב בקרא "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" ילפינן לעצים של המערכה שלא יהו עצים יוצאין מן המזבח כלום, ושמעינן מדברי הברייתא שהקפידו במזבח של משה שלא יצאו העצים מן המערכה - והיינו שעשאום בצמצום, ומשמע שלא היו פחותים וקצרים מאמה?!

תנן התם: במסכת מידות כבש של מזבח היה לדרומה של מזבח, אורך שלושים ושתים אמה על רוחב שש עשרה אמה.

מנא הני מילי שכבש של מזבח עמד בדרומו של מזבח?

אמר רב הונא: מדאמר קרא "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" ילפינן שיהא ירך של כבש בצפון ופניו של כבש בדרום, כאדם השוכב על הארץ שירכו בצד אחד ופניו בצד שני.

תוכן העניינים

חברותא על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה