חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - בית שמאי
מתניתין:
א. בית שמאי אומרים: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שרובם טעונים שתי מתנות שהן ארבע, אף על פי כן, משעה שנתן מתנה אחת בלבד, כיפר!
ובחטאת לא כיפר עד שיתן שתי מתנות אצבע.
ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת בלבד, כיפר! (1)
לפיכך, אם נתן את המתנה הראשונה [של שאר זבחים לבית שמאי, ולבית הלל אף את של החטאת], כתיקנה, בשתיקה ללא מחשבת פסול, ואת המתנה השניה נתן במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה, הרי זה כיפר וכשר הזבח. ולא נפסל על ידי המחשבה שבמתנה השניה, (2) כי מאחר וכבר ניתר הזבח ליקרב על ידי מתנה ראשונה, ואין המתנה השניה מתירה את הבשר באכילה, לפיכך אין המחשבה בה מפגלת.
ואם נתן את הראשונה במחשבת אכילה חוץ לזמנה, ואת השניה נתן במחשבת אכילה חוץ למקומה, אין מחשבת חוץ למקומו שחישב במתנה השניה מוציאה מידי פיגול כדין מחשבת פסול. אלא הוא פיגול וחייבין עליו כרת באכילתו, כיון שהוקבע בפיגול במתנה ראשונה, מאחר וכבר קרבו כל מתיריו. (3)
ב. כל הדמים הניתנין על המזבח הפנימי, אם אירע שחיסר אחת מכל המתנות, הרי זה כאילו לא כיפר, שכפרת קרבנות אלו תלויה במתן כל המתנות.
לפיכך, נתן את כולן כתיקנן ואחת מהן שלא כתיקנה, כגון שחישב בה מחשבת חוץ לזמנו, הרי זו פסולה, ולא ניתר הזבח על ידי המתנות הראשונות שנעשו בשתיקה, ואין בו כרת באכילתו, כי מאחר והמתנות כולן הן המתירות את הזבח, ואין זו מתירתו בלא זו, הרי שכל אחת מהן הינה חצי מתיר, ואין נעשה פיגול אלא אם חישב בכל המתיר.
גמרא:
תנו רבנן: מנין לניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת, שכיפר? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". כיון שלא נכתב "ישפך סביב מזבח", משמע ששפיכה אחת בלבד, מכפרת. (4)
ומקשינן: וכי האי פסוק זה להכי הוא דאתא, ללמדנו שבנתינה אחת כיפר? הרי האי מיבעי ליה לכדתניא:
דף לז.
מנין לכל הדמים שאם (1) נשתיירו בכלי לאחר זריקת שתי (2) מתנות הדם, שטעונים מתן דם ליסוד המזבח, וכדין האמור בחטאת, שנאמר בה "ואת כל דמה [הנותר ממתן הדם על קרנות המזבח] ישפוך אל יסוד המזבח"? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". (3) ואם כן, כיצד למדת מפסוק זה שאם נתן מתנה אחת כיפר? ומתרצינן: תנא זה, הדורש מ"ודם זבחיך ישפך" ללמד שמתן אחד מכפר, אינו לומד דין שפיכת שיריים מפסוק זה, אלא נפקא ליה מדרבי. דתניא: רבי אומר: נאמר בדם חטאת העוף הנשאר לאחר מתן דמה על קיר המזבח "והנשאר בדם, ימצה אל יסוד המזבח". [ויקרא ה] ותיבת "בדם" מיותרת היא, שאין תלמוד לומר "בדם", אלא היה לו לכתוב "והנשאר ימצה", ומה תלמוד לומר "והנשאר בדם ימצה"? -
לפי שלא למדנו עד כה אלא לדמים הניתנין מתן ד' מתנות על ארבע קרנות המזבח, דהיינו חטאת בהמה, שטעונין דמים אלו מתן דמים ליסוד, וכפי האמור בה במפורש. שאר דמים, אשר אינם טעונים ארבע מתנות, מנין שגם בהם טעון יתר הדם להינתן ליסוד?
תלמוד לומר "והנשאר בדם ימצה". שאין תלמוד לומר "בדם", ומילה זו מיותרת היא, ומה תלמוד לומר "בדם"? לימד הכתוב על כל הדמים שנשאר מהם דם לאחר עיקר זריקתם שטעונין הם מתן דמים הנותרים ליסוד. ומאחר ולמדנו דין שפיכת שיריים מפסוק זה, אפשר לנו ללמוד את הדין שמתנה אחת מכפרת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך".
ומקשינן: ואכתי, ועדיין יש להקשות: וכי הפסוק "ודם זבחיך ישפך" להכי הוא דאתא, ללמד שמתנה אחת מכפרת? והרי מיבעי ליה ללמוד ממנו דין אחר, לכדתניא: מנין לדמים אשר דינם להיות ניתנין בזריקה מרחוק, וכגון בעולה ושלמים ואשם שנאמר בהם "וזרקו", שאם נתנן בשפיכה, שעמד סמוך ליסוד, ושפכם עליו, (4) שיצא (5) ידי חובת נתינת הדם? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". שמשמעו דם כל הזבחים ישפך, ובא הכתוב ללמדנו שאף באלו שנאמר בהם דין זריקה, יצא ידי חובה בשפיכה. ומאחר ונצרך הכתוב לדבר זה, היאך למדת ממנו דין מתנה אחת מכפרת?
ומתרצינן: התנא שלמד מהכתוב "ודם זבחיך ישפך" שמתנה אחת מכפרת, סבר לה כרבי עקיבא, דאמר לא זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה, אלא כל קרבן יש ליתן את דמו כדינו האמור בו, ואם שינה אופן הנתינה לא יצא ידי חובת מתן דם.
ומצינו שכך סובר רבי עקיבא, דתנן במסכת פסחים [קכא א]: חבורת מנויין על קרבן הפסח, אם מרובים הם, מביאים עמם גם קרבן חגיגה הקרב בארבעה עשר בניסן. וקודם אכילתם, יש להם לברך על הפסח: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הפסח. ועל החגיגה יש לברך: ברוך וגו' לאכול את הזבח.
ברך ברכת הפסח, פטר את של זבח, ואינו צריך לברך עליו. אבל אם ברך ברכה של זבח, לא פטר את ברכת הפסח, דברי רבי ישמעאל.
וסברה הגמרא עתה, שטעמו של רבי ישמעאל הוא משום שסובר שזריקה בכלל שפיכה, ומאחר ודם הפסח ניתן בשפיכה ודם החגיגה [שהוא שלמים] ניתן בזריקה, נמצא שמתן דם קרבן החגיגה הינו בכלל מתן דם הפסח, שהרי אם יתן את דם השלמים בשפיכה, יצא. ולכך ברכת הפסח פוטרתו. ומה שאין כן מתן דם הפסח, שאינו בכלל מתן דם השלמים, כי אם יתן את דם הפסח בזריקה לא יצא, מאחר ולא מצינו בשום מקום שהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא, ולכך אין ברכת הזבח פוטרת את ברכת הפסח, שאין הפסח כלול בזבח.
רבי עקיבא אומר: לא ברכה זו פוטרת את ברכה זו, ולא זו פוטרת את זו. וטעמו, משום שסובר, אף הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה לא יצא. ואין ללמוד מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שמועילה שפיכה, מאחר ופסוק זה בא להורות על עיקר דין דם הפסח, שהוא ניתן בשפיכה, ואי אפשר ללמוד ממנו שני דינים. וכיון שדין דם הפסח להינתן בשפיכה, נמצא שאף החגיגה אינה בכלל הפסח, שהרי אם יתן את דמיה בשפיכה לא יצא, ולכך אין ברכת הפסח פוטרתה.
ומעתה, תנא זה של הברייתא, הדורש מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" ללמד על דין מתנה אחת מכפרת, סובר כרבי עקיבא בדין הניתנים בזריקה שאין מועילה בהם שפיכה, ולא נצרך הפסוק ללמד על דבר זה, והוא מיותר ללמוד ממנו שמתן דם אחד מכפר. אולם מצד שני הוא חולק על רבי עקיבא בדין זה שדם הפסח ניתן בשפיכה. כי רבי עקיבא למד זאת מ"ודם זבחיך ישפך", ואילו לשיטת התנא של הברייתא, פסוק זה בא ללמד שמתנה אחת מכפרת, ואינו מיותר ללמד על דם הפסח שניתן בשפיכה.
ומקשינן: אכתי, עדיין יש להקשות: וכי הפסוק "ודם זבחיך ישפך" להכי הוא דאתא ולא לדרשה אחרת? והרי מיבעי ליה לכדתניא: רבי ישמעאל אומר: מתוך שנאמר [במדבר יח] "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז - את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר", למדנו בזה לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. (6)
מעשר ופסח, מנין שאף הם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי מזבח?
תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". (7)
הרי שנצרך פסוק זה לדבר אחר!?
ומתרצינן: סבר לה התנא של הברייתא כרבי יוסי הגלילי, הסובר שדם הפסח ניתן בזריקה, ולומד זאת מהאמור בבכור עצמו.
דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: "את דמו תזרוק" לא נאמר בבכור, אלא "את דמם"
נאמר בו, בלשון רבים. וכן "חלבו" לא נאמר, אלא "חלבם". הרי שאין הוא בא ללמד רק על עצמו, אלא לימד על בכור, מעשר ופסח, שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. ונמצא הפסוק "ודם זבחיך ישפך" מיותר ללמוד ממנו דין מתנה אחת מכפרת.
ושבה הגמרא לדון בדעת רבי ישמעאל, שלמד בברייתא את דין שפיכת דם הפסח מ"ודם זבחיך ישפך", כי בהכרח רבי ישמעאל הוא זה ששנה גם את הברייתא לעיל, לדרוש מפסוק זה את דין הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא. שהרי רבי עקיבא וודאי אינו סובר כן, (8) כי מאחר ואמר שאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, על כרחך טעמו משום שהפסח בשפיכה והזבח בזריקה. ואין לומר שסובר רבי עקיבא שהפסח בזריקה, כרבי יוסי הגלילי, שאם כן, היו שניהם פוטרים זה את זה בברכתם, מאחר ושניהם בזריקה.
ואם כן, מקשינן: ורבי ישמעאל, הרי האי קרא "ודם זבחיך ישפך" מפיק ליה להכי, הוא לומד ממנו שהניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, ומפיק ליה גם להכי, ללמוד ממנו שדם הפסח ניתן בשפיכה? וכי יתכן לדרוש את אותו פסוק לשני ענינים שונים?
ומתרצינן: תרי תנאי שנו את אלו אליבא דרבי ישמעאל. והיינו, התנא שלמד בדעת רבי ישמעאל לדרוש מפסוק זה שדם הפסח ניתן בשפיכה, סובר שברכת הפסח אינה פוטרת את הזבח, ולא חלק רבי ישמעאל על רבי עקיבא בדין זה, כיון שהניתנין בשפיכה שנתנם בזריקה לא יצא. כי מאחר ודרש ב"ודם זבחיך ישפך" על נתינת דם הפסח בשפיכה, הרי שלא ניתן ללמוד ממנו להכשיר זריקה בדם הטעון שפיכה. ואילו התנא שלמד בדעת רבי ישמעאל שברכת הפסח פוטרת את של זבח, אינו סובר שדם הפסח ניתן בשפיכה, אלא דינו בזריקה, והטעם בזה שברכת הפסח פוטרת הוא משום שקרבן פסח הוא עיקר, והזבח טפל לו.
ומקשינן: בשלמא לרבי ישמעאל, דמוקים לה את פסוק "ואת דמם תזרוק" כוליה בבכור, ומה שנאמר "דמם" בלשון רבים היינו משום שהוא מוסב גם על "שור כשב ועז" האמורים בו, היינו דכתיב בהמשך הענין שם "ובשרם יהיה לך" [לאהרן הכהן], כי בשר הבכור נאכל לכהנים, ולכך נאמר בלשון רבים, שאף זה מוסב על אלו. אלא לרבי יוסי, דמוקים ליה פסוק זה נמי במעשר ופסח, הרי מעשר ופסח אינו נאכל לכהנים אלא בעלים אכלי ליה, ואם כן, מאי "ובשרם יהיה לך" בלשון רבים?
ומתרצינן: לשון רבים האמור לגבי "בשרם", אינו מוסב על כמה מיני בכורות, שמשום כך תאמר שאף "דמם וחלבם" מתפרש כן, כי את כמה מיני בכורות ניתן להוציא בלשון "בכור". ומה שנאמר לשון רבים בבכור מוסב על בכור ממין אחד, אשר אף בו שייך לומר "ובשרם", להורות לך אחד תם, ואחד בעל מום.
דף לז:
לימד בכך הכתוב על בכור בעל מום שהוא ניתן לכהן כדין בכור תם, שלא מצינו לו בכל התורה כולה פסוק אחר ללמוד ממנו דבר זה. (9) אולם את "דמם וחלבם" האמורים בפסוק לא ניתן לדרוש כן, שהרי בעל מום אינו קרב למזבח.
ומקשינן: ורבי ישמעאל, שלמד את הפסוק "ובשרם יהיה לך" לכלול בשר שור כבש ועז, מנין לו דין זה שבכור בעל מום ניתן לכהן?
ומתרצינן: נפקא ליה דין זה מ"וכשוק הימין לך יהיה", דסיפא של הענין האמור שם.
ומקשינן: בשלמא לרבי יוסי הגלילי, דמוקי ליה לפסוק של "דמם וחלבם" נמי במעשר ופסח, היינו דכתיב בתחילת פסוק זה "אך בכור שור וכו' לא תפדה כי קדש הם", שבא הכתוב למעט ולומר, דווקא הם קריבין, ואין תמורתן קריבה. ומאחר ואף הפסח והמעשר כלולים במיעוט זה, יש לנו ללמוד מכאן את טעמן של משניות אלו:
דתנן: תמורת בכור ומעשר, הן, וולדן, וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן כבכור ומעשר, שאף בהיותם בעלי מום הם אינם נפדים על מנת לחלל קדושתם על מעות. אך כל זמן שלא הוטל בהם מום, הם אינם קרבים כדין הבכור והמעשר עצמם, אלא ירעו עד שיפול בהם מום, ויאכלו במומן לבעלים.
ותנן: אמר רבי יהושע, שמעתי מרבותי שתמורת פסח קריבה אחר הפסח לשם שלמים. ושמעתי עוד, שיש תמורת פסח שאינה קריבה אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר, ויביא בדמיה שלמים. ואין לי לפרש, שכחתי על איזה תמורת הפסח שמעתי שתקרב, ועל איזה שמעתי שתרעה. ופירש זאת רבי עקיבא: אם המירו קודם הפסח, אינו קרב, כיון שהוא פסח דחוי. ואם המירו לאחר הפסח, הרי הוא קרב, כי דין תמורת שלמים לו.
ומעתה, לרבי יוסי הגלילי מבואר היטב טעם משניות אלו שתמורת הפסח והמעשר אינם קריבים, מאחר ונתמעטו מהפסוק לעיל.
אלא לרבי ישמעאל, דמוקי ליה לפסוק של "חלבם ודמם" כוליה בבכור, אם כן, מעשר ופסח, דלא קריבה תמורתן, מנא ליה?
ומתרצינן: תמורת מעשר שאינה קריבה גמר בגזירה שוה "עברה עברה" מבכור. נאמר בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'", ונאמר במעשר "כל אשר יעבור תחת השמש". וכשם שתמורת בכור אינה קריבה, שהתמעטה מ"קדש הם", הוא הדין לתמורת מעשר.
ואילו בתמורת פסח, בהדיא כתב ביה לרבות שאין תמורתו קריבה. שהרי נאמר בפרשת שלמים "אם כשב הוא מקריב" [ויקרא ג], ומאחר ונאמר "כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב", הרי זה בא לרבות תמורת הפסח לאחר הפסח שתקרב שלמים.
יכול אף תמורת הפסח לפני הפסח דינה כן? תלמוד לומר "זבח פסח הוא", לימד הכתוב כי רק קרבן הפסח עצמו קרב, ואין תמורתו קריבה.
ומקשינן: וכל הנך תנאי לעיל דמפקי ליה להאי קרא "ודם זבחיך ישפך" לדרשא אחרינא, האי דין המשנה, כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, שכיפר, מנא להו?
ומתרצינן: סברי להו אלו התנאים כבית הלל במשנה, דאמרי, אף חטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר. וילפינן כולהו קרבנות מחטאת.
שנינו במשנה בדעת בית שמאי: והחטאת, שתי מתנות:
אמר רב הונא: מאי טעמא דבית שמאי הסוברים שבחטאת שתי מתנות מעכבות?
שלוש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות [ויקרא ד], ובכולן נאמר דין נתינה על "קרנות" בלשון רבים, בחטאת נשיא נאמר "ונתן על קרנות המזבח", בשעירת חטאת יחיד נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה", ובכשבת יחיד נאמר "ונתן על קרנות מזבח העולה".
ומאחר ומיעוט רבים, שנים, הרי כאן שש קרנות. וכיון שאין במזבח אלא ארבע קרנות, הרי שארבע נאמרו למצוה. ושתים (10) שנה הכתוב כדי לעכב. ואף על פי שבשתים מהן נכתב "קרנת" חסר וי"ו, סוברים בית שמאי "יש אם למקרא", דהיינו שדורשים את הפסוק כקריאתו, ולא ככתיבתו.
ובית הלל סוברים "יש אם למסורת", ויש לדרוש הפסוק ככתיבתו, וכיון ששתים מהן נכתבו חסר אות וי"ו, נמצא שנאמרו קרנת קרנת פעמיים בלשון יחיד, ופעם אחת נאמר קרנות בלשון רבים, הרי כאן ארבע קרנות. שלש למצוה. ואחת לעכב.
ומקשינן: ואימא מצוות נתינת דם על כולהו ארבע קרנות למצוה נאמרה, שלכתחילה יש ליתן על הקרנות, ובדיעבד כיפר (11) אף אם לא נתן כלום, שהרי לא שנה הכתוב פעם נוספת לומר שמצוה זו מעכבת!?
ומתרצינן: כפרה בכדי, בחינם, ללא מתן דם כלל, (12) לא אשכחן, ובהכרח שאחת מהן מעכבת.
ואיבעית אימא טעם אחר, היינו טעמא דבית הלל, שהם סוברים אהני מקרא לדרוש כפי הקריאה, ואהני מסורת לדרוש כפי הכתיבה.
דהיינו, אהני מקרא שמשמעו שש קרנות, לטפויי חדא. ואהני מסורת שמשמעותה ארבע קרנות לבצורי חדא. והיינו, מאחר ויש גם מקרא וגם מסורת, הרי שיש לנו להוסיף אחד על המסורת, ולגרע אחד מהמקרא, ונמצאו חמש קרנות, ארבע למצוה, ואחת לעכב.
ומקשינן לטעם זה שהועיל גם המקרא והועילה גם המסורת: אלא מעתה, מה שנאמר בבתי התפילין "לטטפת" [דברים ו], "לטטפת" [שם יא], פעמיים חסר, ונאמר גם "לטוטפות" [שמות יג] מלא, (13) ודרשנו בזה הרי כאן ארבע, מדוע לא נאמר גם כאן, אהני קרא ואהני מסורת, ואם כן, חמשה (14) בתי תפילין בעי למעבד, ולא ארבעה!?
ומתרצינן: סבר לה בית הלל כרבי עקיבא, הלומד דין ארבע פרשיות בארבע בתים מלשון אחד בלבד של הכתוב "לטטפת", דאמר, כך יש ללמוד מהכתוב: "טט" בשפת כתפי משמעותה היא שתים. וכו "פת" בשפת אפריקי משמעותה היא שתים. הרי שאמר הכתוב ארבע.
ומקשינן עוד: אלא מעתה, מה שנאמר לענין סוכה [ויקרא כג] "בסכת" "בסכת" פעמיים חסר, ופעם נוספת "בסוכות" מלא, ודרשנו בזה ללמד על מספר דפנות הסוכה, (15) מדוע לא נאמר אהני מקרא ואהני מסורת, ואם כן, חמשא דפנתא בעי למעבד לסוכה!?
דף לח.
ומתרצינן: התם, לגבי סוכה, דל חד קרא כוליה לגופיה, הורד מחמשת המקראות אחד מהם, לפי שהוצרך הכתוב לכתוב אותו לגופו ואין לדרוש ממנו, ונותרו ארבעה. ויש לך להוריד ממנין הארבעה עוד מקרא חד, לסככה, כי לפי שפירש הכתוב את תבנית הסוכה הוצרך גם לפרש את הסכך עם הדפנות, ונותרו שלושה, ונותרו שלשה מקראות ללמד על שלש דפנות. (1)
אתאי הלכתא, ועתה באה ההלכה שנאמרה למשה בסיני, וגרעתה לדופן השלישית, ואוקימתא אטפח. והעמידה אותה על טפח. וזהו ששנינו: שתי דפנות כהלכתן, ושלישית טפח.
ומקשינן: אלא מעתה, מה שנאמר לענין טומאת יולדת "וטמאה שבועים" [ויקרא יב], אך הכתיב הוא "שבעים", חסר האות וי"ו, הרי שלדברי בית הלל יש לנו לומר, כיון שכאשר הקרא והמסורת סותרים, מועיל כל אחד לחציו, וההפרש בין שבועיים לשבעים יום הוא חמישים וששה ימים, אשר חציים הם עשרים ושמונה ימים, אהני קרא לחסר עשרים ושמונה ימים מהמסורת, שהיא שבעים יום, ואהני מסורת להוסיף עשרים ושמונה ימים על הקרא, שהוא שבועיים, ואם כן ארבעין ותרין ימים בעיא היולדת למיתב!?
ומתרצינן: שאני התם, שהשווה הכתוב את היולדת לנדה, דכתיב "וטמאה שבועים כנדתה". ומשמע שלא התכוון הכתוב לומר את מניין הימים, אלא את מנין השבועות, ואמר, שהנדה טמאה שבוע אחד, והיולדת שבועיים. וכשאמרת כן, נמצאת מקרב דין טומאתן זו לזו. אך אם תאמר שיולדת טמאה שבעים יום נמצאת מפליג את טומאת היולדת הרבה על טומאת נדה.
ומוסיפה הגמרא: ותנא של הברייתא לקמן, אינו מבאר טעמם של בית הלל כרב הונא, אלא מייתי לה מהכא:
"וכיפר" "וכיפר" "וכיפר" [ויקרא ד], שלוש פעמים נאמרו, האחד בשעיר חטאת נשיא, והשני בשעירת חטאת יחיד, והשלישי בכשבת חטאת יחיד, שכל החטאות האלו קרבות על מזבח החיצון, ובאו שלשת המקראות הללו כדי להכשיר גם באופן שחיסר ממתנותיה, כי היה צורך בכך, מפני הדין החוזר חלילה [וכפי שיבואר מיד], שהוא מלמד, לכאורה, על חטאת החיצונה שיהיו כל מתנותיה מעכבות. ולכן נכתבו הפסוקים הללו כדי להכשיר אפילו במתן דם אחד.
וכך דרש התנא: והלא דין הוא להכשיר במתנה אחת, שהרי נאמרו דמים שיש ליתנם למטה מחוט הסיקרא, והיינו כל הזבחים מלבד חטאת, ונאמרו דמים ליתנם למעלה מחוט הסיקרא, והיינו חטאת. מה מתן דמים האמורים למטה דינם הוא שאם נתנן במתנה אחת, כיפר, שלמדנו זאת מ"ודם זבחיך ישפך", אף דמים האמורים למעלה דינם כך הוא, שאם נתנן במתנה אחת, כיפר. והוצרכנו לבנין אב זה, כי אין ללמוד את החטאת מ"ודם זבחיך ישפך" כי מאחר ונתינת דם החטאת נעשית במתן אצבע, הרי לא יתכן בה לשון שפיכה, אלא לשון זריקה.
או כלך לדרך זו, ללמוד ממקום אחר להיפך: נאמרו דמים בחטאות הפנימיות ליתנם בפנים ההיכל, ונאמרו דמים בחטאות החיצוניות ליתנם בחוץ. מה דמים האמורים בפנים דינם הוא שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה ולא כלום, והרי זה כאילו לא זרק, אף דמים האמורים בחוץ דינם יהא כך, שאם חיסר אחת מן המתנות, לא עשה ולא כלום.
נראה למי החטאת דומה?
דנין ללמוד קרבן שדמו ניתן בחוץ, מקרבן שדמו ניתן בחוץ, ואף על פי שזה קרבן חטאת וזה קרבן עולה, ואין דנין קרבן שדמו ניתן בחוץ מקרבן שדמו ניתן בפנים, אף על פי ששני הקרבנות הללו הן חטאות. ואם כן, יש לנו ללמוד מכל הקרבנות שאף אם נתן מתנה אחת, כיפר.
או כלך לדרך זו שהיא להיפך: דנין קרבן שהוא חטאת ויש בו דין מתן דמים על ארבע קרנות, והיינו חטאות החיצוניות, מקרבן שהוא חטאת, היינו חטאות הפנימיות ויש בו דין מתן דמים על ארבע קרנות, שדין זה אמור אף בהן, ואל יוכיח חוץ, דהיינו שאר קרבנות שדמם ניתן בחוץ, שאין הם חטאת, ולא נאמר בהם דין ארבע קרנות. ונמצא שיש לנו ללמוד מחטאות הפנימיות שאפילו מתנה אחת מעכבת בחטאות החיצוניות.
לכן, תלמוד לומר "וכפר", ללמדך, שאף על פי שלא נתן אלא שלש מתנות כיפר. ונאמר שוב "וכפר", ללמדך שאף על פי שלא נתן אלא שתים, כיפר. ונאמר שוב "וכפר", ללמדך אף על פי שלא נתן אלא מתנה אחת כיפר. (2)
ומקשינן: והרי האי "וכפר" האמורים באלו, מיבעי ליה לגופיה, ללמדך בכל אחד ואחד שכיפר על החטא!?
ומתרצינן: אמר רבא בר אדא מרי (3) אסברה לי: אמר קרא "וכפר", ואמר קרא "ונסלח". ומשמעות שניהם שווה, כי זו היא כפרה זו היא סליחה. ונמצאו ג' תיבות "וכפר" מיותרות.
ומקשינן: אימא לא בא "וכפר" לעקור לגמרי את דין נתינת כל ארבע מתנות, ולהורות שבדיעבד אף אם לא נתן את כל ארבעת המתנות אלא רק אחת מהן, כיפר. אלא רק בא הכתוב להורות שדין מקום הנתינה שהוא למעלה מחוט הסיקרא, אינו מעכב. וכך יש לך לדרוש:
"וכפר" אף על פי שלא נתן אלא שלש מתנות למעלה מחוט הסיקרא, ואחת למטה ממנו, (4) "וכפר" אף על פי שלא נתן אלא שתים למטה ושתים למעלה. "וכפר" אף על פי שלא נתן למעלה כלל, (5) אלא למטה בלבד!? (6)
ומתרצינן: אמר רב אדא בר יצחק: אם כן, אם תרצה לומר שאין נתינת הדם במקום שלמעלה מחוט הסיקרא מעכבת, נמצא שביטלת תורת ארבע קרנות האמורה בחטאת, ולחינם נכתב בה "קרנות", דהיינו למעלה מחוט הסיקרא!
ומקשה הגמרא: מה איכפת לנו מביטול "תורת ארבע קרנות"? והרי אי רחמנא אמר בדרשת "וכפר" שבדיעבד מועיל אף אם נתן את כל הארבע מתנות למטה, אכן ליבטלון! ונאמר שלא כתבתן תורה אלא רק למצוה לכתחילה, ולא לעיכובא?!
ומתרצינן: אמר רבא: איזהו דבר שבכדי למעט אותו צריך הכתוב לחזור ולומר שלש פעמים "וכפר"? הוי אומר אלו "קרנות". וכפי האמור, שבא הכתוב למעט עיכוב במתן שלש קרנות, שהרי מתן הרביעית מעכב. אך אם היה הפסוק בא למעט את העיכוב של מקום הנתינה, ולומר שאם נתן כולן למטה כיפר, הרי היה לו לכתוב ארבע (7) פעמים "וכפר", כדי למעט את כל ארבעת הקרנות מדין עכוב.
אך עדיין מקשה הגמרא: אימא הכי: "וכיפר", אף על פי שלא נתן אלא אחת למעלה ושלש למטה. והיינו, שבג' פעמים "וכפר" יש לנו למעט שאין הנתינה למעלה מעכבת בג' מתנות, ואם נתנן למטה כשר, ומשום כך לא נאמר "וכפר" אלא ג' פעמים. כיון שלפחות במתנה אחת, הנתינה למעלה כן מעכבת. אבל מכל מקום, לא בא המיעוט "וכפר" לעקור את דין נתינת כל ארבעת המתנות לעיכובא לגמרי!?
ומתרצינן: אין ללמוד באופן הזה כלל, כי לא מצינו דמים שחציין ניתן למעלה, וחציין למטה! (8)
ומקשינן: וכי לא מצינו דמים שחלקם ניתן למעלה וחלקם למטה? והתנן בענין סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: הזה ממנו מדם הפר אחת למעלה ושבע למטה כפי שנאמר "והזה מן הדם על פני הכפרת קדמה, ולפני הכפרת יזה שבע פעמים". וסברה הגמרא, שמזה הזאה אחת מהגובה של חצי עוביה של הכפורת כלפי מעלה, ושבע הזאות הוא מזה מגובה של חצי עוביה, כלפי מטה. הרי דמים שחציין ניתנים למעלה וחציין למטה!?
ומתרצינן: אין הכוונה שהיה מזה אחת למעלה מחודה של הכפורת, והיתר, למטה מאמצעה, שהרי לא היו הזאותיו נוגעות בכפורת כלל, אלא היה כמצליף בשורה זו תחת זו את כל שמונה ההזאות, שאת הראשונה נתן תחילה כלפי מעלה והשבע תחתיה, זו למטה מזו.
ומבארת הגמרא: מאי כמצליף? מחוי רב יהודה והראה בידו, כמנגדנא. אדם המכה ארבעים מלקות ברצועה, שמתחיל להלקות על כתפי האדם, בגובהו, וממשיך ומלקהו ברצועה כלפי מטה, זו למטה מזו.
ומקשינן: ועדיין מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה, שהרי שנינו במשנה שם: הזה על טהרו של מזבח הפנימי שבע פעמים.
דף לח:
מאי לאו, שהזה על קיר מזבח הזהב אפלגיה דמזבח, כנגד חצי גובהו. שהרי כך מתפרשת תיבת "טהרו", כדאמרי אינשי "טהר טיהרא, והוי פלגא דיומא". דהיינו צהריים, שהוא חצי היום. ואף טהרו של מזבח היינו חצי המזבח. והרי כאשר הוא נותן את הדם בחציו של מזבח, אי אפשר לצמצם שלא יהיו מקצת הדמים למעלה ומקצתם למטה, (9) הרי מצינו דמים שחציין למעלה וחציין למטה!?
ומתרצינן: אמר רבא בר שילא: לא על חצי המזבח היזה, אלא אגילוייה של מזבח, דהיינו גגו. וכונת הכתוב לומר, כי אחר שהיה מטהרו מהדשן שעליו ומגלה את גגו, היה מזה מן הדם שם. ולכך הוא קרוי "טהרו", על שם שמטהרו ומייפהו, וכמו דכתיב בפסוק "וכעצם השמים לטוהר" [שמות כד].
וממשיכה הגמרא ומקשה: והא איכא שירים של הדם, שעיקר מתנותיו ניתנים למעלה, ושייריו נשפכים ליסוד המזבח, ונמצא חצי דמים למעלה, וחציין למטה!?
ומתרצינן: נתינת שירים לא מעכבי את הכפרה. ומה שאמרנו שלא מצינו דמים הניתנים חציין למעלה וחציין למטה הוא בנתינת דמים המעכבת את הכפרה. (10)
ומקשינן: והאיכא שירים של דמים הפנימים, שעיקר מתנותיהם ניתנות בקרנות מזבח הפנימי למעלה, ושייריהם נשפכים ליסוד מזבח החיצון למטה, דאיכא למאן דאמר לקמן בפרק איזהו מקומן [נב א] דשפיכתם ליסוד מעכבי!?
ומתרצינן: בחד מקום בלבד, דהיינו במזבח אחד, קאמרינן שלא מצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה, ואילו שיירי דמים הפנימיים אינם ניתנים על מזבח הפנימי אלא נשפכים ליסוד מזבח החיצון.
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר לגבי פלוגתת בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים, שתי מתנות שניתנות על קרנות המזבח בקרבן חטאת, ומתנה אחת שניתנת בכל הזבחים, הרי אלו מתירות את אימורי הזבח להקטרה, ואת הבשר באכילה. אך כל זמן שלא נתן שתי מתנות בחטאת, לא הותרו האימורים והבשר. וכמו כן מפגלות שתי המתנות שבחטאת את הזבח. דהיינו, רק אם חישב מחשבת פיגול בעת נתינת שתיהן מתפגל הקרבן, אבל אם חישב את מחשבת הפיגול רק באחת מהן, ובשניה שתק ולא חישב, לא התפגל הקרבן, כיון ש"אין מפגלין בחצי מתיר", ונתינת שתי המתנות יחד הן ה"מתיר", ואילו נתינה אחת היא רק "חצי מתיר". (11)
ואילו בית הלל אומרים: מתנה אחת שבחטאת ומתנה אחת שבכל הזבחים, הרי זו מתירה את אימורי הזבח ובשרו, ומפגלת אם חישב מחשבת פיגול בעת נתינתה.
מתקיף לה רב אושעיא לדברי רבי אליעזר בן יעקב: אם כן, כדבריך, שלדעת בית שמאי לא נעשה הזבח פיגול אלא אם כן חישב בעת נתינת שתי המתנות, ולדעת בית הלל פיגל אף אם חישב באחת ליתנייה למחלוקת זו גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, שנסדרו במסכת עדיות. שהרי בית שמאי מקילים כאן, באומרם שמחשבת פיגול בעת הנתינה של מתנה אחת בלבד אינה מפגלת, ולבית הלל היא כן מפגלת!?
ומתרצינן: אמר ליה רבא לרב אושעיא: כי איתשיל, כאשר נשאלה משנה זו בבית המדרש [במסכת עדויות], רק לענין התירא של האימורים והבשר איתשיל, ולא לענין מחשבת פיגול במתנה אחת. לפי שעמד השואל ושאל: נתן מתנה אחת, ונשפך הדם, האם הותרו האימורים והבשר, או לא הותרו? ועמדו בית שמאי ופסלו, ובית הלל הכשירו, דהוו להו בית שמאי לחומרא בדין זה. אלא שמכאן למדנו שלשיטת בית שמאי אין מתנה אחת מפגלת, ולגבי זאת אכן בית שמאי הם המקילים.
אמר רבי יוחנן: שלש מתנות הדם שבחטאות, (12) אף על פי שהן אינן מעכבות את הכפרה, ואין נתינתם חשובה כמו הנתינה הראשונה המכפרת, מכל מקום, אם לא נתנו את שלשת המתנות עד שקיעת החמה, נפסל הדם בשקיעת החמה, על אף שכבר נתן ממנו מתנה אחת, ואינו יכול להמשיך ולתת את שאר המתנות. ומשום כך (13) אינן באות על המזבח בלילה, (14) ובאות לאחר מיתה של בעלי הקרבן. שאם נתן מתנה ראשונה, ולאחריה מת הבעלים, נתכפר כבר בראשונה, ואין עוד על הדם שם "חטאת גמורה", ואין היא נפסלת משום חטאת שמתו בעליה. (15) והמעלה מהן (16) בחוץ לעזרה חייב.
אמר רב פפא: שלש מתנות אחרונות הללו, יש מהן דברים שבהלכות דמים דינן כתחלתן, כתחילת מתן הדמים, בנתינה הראשונה. ויש מהן דברים שהן כסופן, שבדברים הללו יש להן תורת "שיירי הדם":
ובתחילה אומר רב פפא מהם הדברים שדינם כתחילת מתן הדמים:
א. הזורק אותן בחוץ חייב, כיון שראויים להינתן בפנים בתורת זריקה גמורה.
ב. ואסור ליתנן בלילה, כיון שנפסלו מזריקה בשקיעת החמה.
ג. וחייבים עליהן משום זרות, שאם זרקן (17) זר בפנים חייב מיתה.
ד. וטעונות כלי שרת.
ה. ונתינתן היא על הקרן.
ו. וצריך ליתנם על קרנות המזבח באצבע.
ז. ואם ניתז מהדם על הבגד לאחר נתינת מתנה ראשונה, הרי הוא טעון כיבוס, כאילו ניתז קודם לכן. אך אם ניתז מן הדם על הבגד לאחר שכבר ניתנו כל מתנות הדם, אין הבגד טעון כיבוס, כי למדנו דבר זה מהפסוק "אשר יזה עליה", פרט לזה שכבר הוזה.
ח. וכן יש בהן דין "שירים". שאם קיבל דם החטאת בארבע כוסות במקום כוס אחת, ונתן מתנה אחת מכל כוס, הרי אף הדמים משלוש הכוסות (18) שניתנו לאחר מתנה ראשונה, חל עליהם דין שיירי הדם, ושופכן אל יסוד המזבח.
בכל אלו הפרטים דין הדמים של שלשת המתנות האחרונות, הוא כתחלתן של המתנות. דהיינו כדין המתנה הראשונה.
אך מאידך, יש דברים שדינם כסופן -
א. הן באות גם לאחר מיתה של בעל הקרבן, ואין להם את הדין של דם חטאת שמתו בעליה.
ב. ולא שריא, לא מתירה זריקתן את הבשר והאימורים, לפי שכבר הותרו במתנה ראשונה. (19) ג. ולא מפגלא את הזבח. שאם נתן את נתינה הראשונה כתיקונה, ולאחר מכן חישב מחשבת פיגול בעת נתינת שלש האחרות, לא מתפגל הזבח.
ד. ולא עיילא לגוואי. אין להם תורת פסול בכניסה לפנים ההיכל, שאם נתן מתנה אחת במקומה ואחר כך הכניס את יתר הדם לפנים, אין הדם נפסל משום חטאת שנכנס דמה לפנים, כי בדין זה נאמר "וכל חטאת אשר יובא את דמה לכפר בקודש", (20) ולמדנו מכאן שלא דיבר הכתוב אלא בדם הראוי לכפרה, יצא דם זה שאינו ראוי לכפרה, כי כבר התכפרו הבעלים בנתינה הראשונה.
ובכל אלו הדינים, הרי דין הדמים הללו הוא כסופן, כשיריים של הדם.
אמר רב פפא: מנא אמינא לה, מנין למדתי לומר זאת, שאפילו לאחר מתנה ראשונה, אם ניתז מדם החטאת על הבגד, הרי הוא טעון כיבוס!? (21)
דתנן [לקמן צג א]: ניתז דם מן הצואר של בהמת החטאת על הבגד, אינו טעון כיבוס, כי למדנו מהפסוק "אשר יזה" [ויקרא ז] שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, יצא דם הניתז מן הצואר, שאינו ראוי להזאה, כיון שלא נתקבל בכלי שרת.
וכן אם ניתז על הבגד דם מן הקרן, לאחר שכבר ניתן הדם בקרן המזבח, ומן היסוד, שלאחר שנשפכו השיריים ליסוד ניתז מן הדם הזה על הבגד, אינו טעון כיבוס. ואף זה נלמד מ"אשר יזה", (22) פרט לזה שכבר הוזה.
ומדייק רב פפא: דווקא אם כבר ניתז מהדם שאינו ראוי להינתן על הקרן, אז הוא אינו הוא טעון כיבוס. הא אם ניתז מן הדם הראוי לקרן, טעון כיבוס! והרי אף הדם העומד לשלש מתנות אלו ראוי הוא להינתן על הקרן, ולכך אם ניתז ממנו, טעון כיבוס.
ומקשה הגמרא לרב פפא: וליטעמיך, שדייקת "הא מן הראוי לקרן, טעון כיבוס", הרי נאמר במשנה גם שאם ניתז מן היסוד, אינו טעון כיבוס, ואם כך, האם גם תדייק, לשיטתך, הא אם ניתז מן הדם הראוי ליסוד, דהיינו שיירי הדם לאחר נתינת כל מתנותיו, טעון כיבוס!? והרי "אשר יזה" כתיב בפסוק, ודרשנו ממנו: פרט לזה שכבר הוזה!?
ומסיימת הגמרא את הקושיה, ואומרת: אין רב פפא יכול ללמוד טעמו ממשנה זו, כי בהכרח, יש לומר, הא מני? משנה זו מי הוא התנא ששנה אותה? רבי נחמיה, שהוא התנא היחיד הסובר שאפילו הדמים הנותרים כשיריים נוהגים בהם דיני הדם של קרבן חטאת.
דתנן: רבי נחמיה אומר: שירי הדם, אפילו של חטאות החיצוניות, שהקריבן בחוץ חייב. והיינו משום שלדעת רבי נחמיה, דין דם חטאת עליהם. ולשיטתו, הוא הדין אם ניתז מהשיירים על הבגד, הרי הוא טעון כיבוס.
ואם כן, נדחתה ראייתו של רב פפא, (23) שהרי אנו איננו סוברים כרבי נחמיה.
אך דוחה הגמרא, וטוענת: אימר דשמעת ליה לרבי נחמיה שמחשיב את השירים לדם חטאת, דווקא לענין העלאה בחוץ, ורק משום כך חייב, מידי דהוי אאיברים ופדרים, שחייב עליהם אם העלם בחוץ כיון שראויים להיקרב בפנים, והוא הדין לגבי שיירי הדם, יש לחייב על זריקתו בחוץ כיון שהוא ראוי להינתן בפנים, ליסוד המזבח. אבל לענין דין כיבוס, מי שמעת ליה לרבי נחמיה שיאמר ששיירי הדם חשובים דם חטאת?
ומתרצינן: אין, אכן מצאנו שסובר רבי נחמיה כן, אף לענין דין כיבוס,
דף לט.
ומפורש הוא בברייתא זו: והתניא: דמים של חטאת הטעונין שפיכה ליסוד, דהיינו דמים שהם שיריים של דם חטאת - אם ניתז מהם על הבגד, הרי הם טעונין כיבוס.
ומחשבה מועלת בהן, שאם חישב בעת שפיכת הדם על היסוד לאכול את בשר הזבח חוץ לזמנו, מועילה מחשבה זו לפגל את הקרבן.
והמעלה מהן בחוץ, חייב.
ולעומת זאת, דמים שנפסלו, הנשפכין לאמה שבעזרה, ומשם יוצאים כל הדמים אל נחל קדרון, אם ניתזו הדמים הללו על הבגד אין הם טעונין כיבוס, ואין מחשבה של פיגול מועלת בהן לפגל, והמעלה מהן בחוץ, פטור.
מוכיחה הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר דין זה שהמעלה מהן, מהדמים הטעונים שפיכה ליסוד, בחוץ, חייב? - רבי נחמיה היא. ואם כן, בהכרח שהוא גם קאמר שדם זה טעון כיבוס. ומקשינן: הרי בברייתא זו נאמר שמחשבה מועלת בהן לפגל, וכיצד זה יתכן?
והתניא: יצאו שירים והקטרת אימורין מכלל עבודות הקרבן, כיון שהן אין מעכבין את הכפרה, שאין מחשבה מועלת בהן?
אלא בהכרח, יש לך לומר: כי תניא ההיא ברייתא שמחשבה כן מועלת, לא בשיירי הדם נאמרה אלא בשלש מתנות שבחטאת נאמרה, ולא לגבי שיריים, ואם כן, לא שמענו כלל בברייתא זו, שדם השירים טעון כיבוס, ואפילו לרבי נחמיה לא מצינו דין זה!?
ומקשינן: אי הכי, אם תרצה להעמיד כדבריך, שעוסקת הברייתא בדם שלש מתנות, מדוע הן נקראו "דמים הטעונין יסוד"? הרי דמים אלו לקרן המזבח אזלי, ולא ליסוד!?
ומתרצינן: אימא "ניטענין יסוד", והיינו מצוות "טעינת יסוד" קיימת בדמים הללו, לגבי זה שלאחר נתינת הדם על קרנות המזבח, יהיו השיריים שלו טעונים שפיכה ליסוד.
אך דוחה הגמרא: אף אם נעמיד את הברייתא בדם שלש המתנות, עדיין קשה: וכי מחשבה מועלת בהן? האמרת, אתה רב פפא לעיל, שאותן שלש מתנות שבחטאת לא שריא את הבשר והאימורים, ולא מפגלא המחשבה בעת נתינתן, ולא עיילא לגואי, שאינם נפסלים בהכנסתם לפנים, כי בשלשת דברים אלו הרי הם כסופן, כשיירי הדם!?
ולכן חוזרת בה הגמרא ואומרת: לא דיברה הברייתא לגבי שלש מתנות שבחטאת, שאינן מפגלות, אלא כי תניא ההיא, בשיריים של דמים הפנימים. כיון שסוברת הברייתא כדעה האומרת ששפיכת שיירי הדמים הפנימיים מעכבת, (1) הרי חשובים שיריים אלו לפגל, ולחייב משום הקרבת חוץ, ולהצריך כיבוס.
ומקשינן: כיצד יתכן לומר שהברייתא מדברת בשיירי הדמים הפנימיים, ולומר שדווקא בדמים הפנימיים חייב על הקרבת שייריהם חוץ לעזרה, אבל בהקרבת שיריים של דמים החיצונים בחוץ לעזרה מאי? פטור.
והרי אם כן תיקשי, אדתני בברייתא לחלק בשלש הלכות [כיבוס, פיגול, והעלאת חוץ] בין דמים הנשפכים ליסוד לדמים הנשפכין לאמה, שהם אינם טעונים כיבוס, ואין בהם מחשבת פיגול, ופטור על הקרבתם בחוץ, ליפלוג וליתני בדידה, (2) בשיירי הדם הטעון יסוד, עצמם, ולומר, במה דברים אמורים שחייב על הקרבת שיירי הדם חוץ לעזרה, בדמים הפנימים. אבל בדמים החיצונים פטור על הקרבת שייריהם בחוץ!?
ומתרצינן: הא, ברייתא זו מני? - רבי נחמיה היא, דאמר, אף שירי הדם הניתן על מזבח החיצון שהקריבן בחוץ חייב. (3) וכיון שלדבריו אין לחלק בין דמים החיצונים לפנימיים לגבי דין הקרבת חוץ, לא מתני ליה תלתא פטורי, אין הוא יכול לשנות שלשה פטורים בדמים החיצונים לחלק בינם לבהדי תלתא חיובי, יחד עם שלשת החיובים האמורים לגבי דמים הפנימיים. שאמנם יש לחלק בין הדמים החיצוניים והפנימיים לענין דין כיבוס ופיגול, אבל לענין העלאת חוץ אין הם חלוקים.
רבינא אמר, ליישב מה שהוקשה לעיל על דיוקו של רב פפא במשנה: מה שנאמר במשנה "ניתז מן הקרן אינו טעון כיבוס" היינו שניתז מן הקרן ממש, ובזה דייק רב פפא שאם ניתז מן הראוי לקרן, כגון דם שלש מתנות, טעון כיבוס, אולם מה שנאמר שם "ניתז מן היסוד אינו טעון כיבוס", היינו שניתז מן הראוי ליסוד, ובאה המשנה להשמיענו כי משעה שכלתה הזריקה אין השיריים טעונים כיבוס, ולא הוצרכה המשנה לחדש שאם ניתז מהיסוד עצמו אינו טעון כיבוס, שהרי כבר אמרה שאם ניתז מהקרן אינו טעון כיבוס, וכל שכן מהיסוד.
אמר ליה רב תחליפא בר גזא לרבינא: לדבריך, שהאמור במשנה "מן היסוד" היינו מן הראוי ליסוד, אימא אידי ואידי ראוי הוא, ואף האמור "מן הקרן" היינו מן הראוי לקרן, שהוא דם שלש מתנות, ומשמיעה המשנה שאף דם זה אינו טעון כיבוס!?
ומתרצינן: האי מאי, כיצד תעמיד את המשנה בראוי לקרן, ולומר שאינו טעון כיבוס? והרי אז יקשה לך, מדוע הוצרכה המשנה לשנות דין זה גם על דם הראוי ליסוד, הרי השתא, לדבריך, אפילו דם ראוי לקרן אמרת לא טעון כיבוס, דם שהוא רק ראוי ליסוד, מיבעיא לתנא לומר שאינו טעון כיבוס!?
אלא בהכרח יש לומר כדברינו ש"מן הקרן" הוא דם מן הקרן ממש. ובזה דייק רב פפא שמן הראוי לקרן, שעדיין לא נגמרו מתנות הדם, הרי הוא טעון כיבוס, ואולם "מן היסוד" הוא מן הראוי ליסוד, שאין השיריים טעונים כיבוס, ומן היסוד עצמו אין צריך לומר שאינו טעון כיבוס.
שנינו במשנה: כל הניתנין על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מכל המתנות כאילו לא כיפר.
תנו רבנן: בפרשת פר העלם דבר של ציבור [ויקרא ד], נאמרו תחילה כל מתנות הדם שבו. ולאחר מכן, אמר הכתוב "ועשה לפר [החטאת, הבא על העלם דבר של ציבור] כאשר עשה לפר החטאת [כמו שעושה הכהן הגדול המשיח לפר החטאת שלו, כשהוא מביא אותו על חטא שחטא בהוראת עצמו] ". וכיון שכבר נתפרשו כל הזאותיו של פר העלם דבר, יש לדון מה בא לומר מקרא זה של "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת?
[אמנם לא פירשה תורה מה יעשה ביותרת הכבד ושתי הכליות שבפר העלם דבר, וצריך ללמוד זאת מפר כהן משיח האמור למעלה. אבל אי אפשר לומר שמקרא זה נאמר לגבי הקטרת האימורים, לפי שאמר בו "וכפר עלהם הכהן", והאימורים אינם מעכבים את הכפרה אלא רק זריקת הדם].
אלא, בא הכתוב לכפול את דבריו בהזאתו, ולמד (4) שאם בנתינת הדם של פר העלם דבר חיסר אחת מכל המתנות, לא עשה ולא כלום. שהרי אין לפרש המקרא שיעשה לפר זה כאשר עשה לפר אחר, שהרי לא חסר הכתוב איזה דבר שיהיה לנו ללומדו מפר כהן משיח. (5) אלא בהכרח יש לפרש "כאשר עשה" כאשר כתבתי לך כל עשיותיו. ושנה עליהן הכתוב לעכב.
אין לי ללמוד שאחת מכל המתנות מעכבת אלא לענין מתן שבע הזאות שכנגד הפרוכת. שהרי אלו מעכבות בכל מקום שנדרש מתן שבע. אבל מתן ארבע קרנות, מניין (6) שכל אחת מהן מעכבת בו, אחר שבחטאת החיצונה למדנו שאין כולן מעכבות!?
תלמוד לומר בהמשך הפסוק "כן יעשה לו" חזר וכפל דין עשייתו, ואם אינו ענין למתן שבע, תנהו ענין למתן ארבע.
ועתה דורשת הגמרא את כל הפסוק:
"לפר" זה פר יום הכפורים. ובאה תורה להשוותו (7) לפר העלם דבר.
דף לט:
"כאשר עשה לפר" - זה פר כהן משיח, האמור בפרשה שלעיל, וכיון שלא כפל בו דין מתנותיו, לימד בזה שחיסור אחת מהן מעכבת. [כאן דרשה הגמרא את תיבת "לפר", שהרי "כאשר עשה" כבר נדרש לעיל].
"החטאת" אלו שעירי עבודת כוכבים, שדינם כפר העלם דבר, ונתרבו בזה לענין הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ולענין שריפתם חוץ לשלש מחנות, שדינים אלו לא נתפרשו בהם במקומם.
יכול שאני מרבה אף את שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חדשים, ואף אלו ינתן דמם בפנים, (8) וישרפו? (9) תלמוד לומר "כן יעשה לו" לזה יעשה כן, ולא לאחר! ומה ראית לרבות את אלו, שעירי עבודת כוכבים, ולהוציא את אלו, שעירי הרגלים וראשי חדשים?
אחר שמצינו שריבה הכתוב מצד אחד, ומיעט מצד אחד, מרבה אני את אלו שעירי עבודת כוכבים להיות כתורת פר העלם דבר, משום שהם מכפרין על עבירת מצוה ידועה, שנודעה לחוטא שחטא בה, וכמו פר העלם דבר הבא אף הוא על עבירת מצוה ידועה, ומוציא אני את אלו, שעירי הרגלים וראשי חדשים, שלא יהיו שוים לפר העלם דבר כיון שאין הם מכפרין על עבירת מצוה ידועה. שהרי הם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו על מי שנכנס למקדש בטומאה, ולא ידע קודם כניסתו שנטמא, ואף לאחר יציאתו לא נודע לו שנכנס בטומאה, ואינם דומים לפר העלם דבר בכפרתו.
"וכפר עליהם הכהן" אף על פי שלא סמכו הזקנים את ידיהם על ראש הפר, כפי שנצטוו שם בפרשה.
"ונסלח (10) להם" אף על פי שלא נתן את השירים של הדם ליסוד מזבח החיצון, והוצרכנו לדרשה זו, שהיה מקום לומר, כיון ששנה הכתוב לעכב בכל מתנותיו, שמא אף כלפי שיריים נאמר כן, ולכך מיעטו הכתוב.
ומה ראית לפסול אם חיסר בהזאות, ולהכשיר בהעדר סמיכה ושפיכת שירים? (11)