חברותא על גיטין· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - המביא גט
הקדמה
המשנה הראשונה עוסקת בתקנת חכמים, שכל שליח המביא גט מן הבעל לגרש בו את אשתו, אם הביאו השליח ממדינת הים לארץ ישראל, צריך השליח לומר לפני שנותנו לה: בפני נכתב ובפני נחתם הגט הזה.
לדעת רבה בגמרא [דף ב א] טעם האמירה הוא משום שאין בני חוץ לארץ בקיאין לשמה - שאין הם יודעים שצריכים לכתוב את הגט לשם האשה המתגרשת הזאת בדוקא, וחסרון הכתיבה לשמה של האשה המתגרשת הזאת פוסל את הגט. לפיכך, תיקנו חכמים שיאמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם", ואנחנו נשאלהו האם זה נעשה לשמה.
ואילו לדעת רבא, טעם האמירה הוא, משום שאין עדים מצויים לקיימו - שאין בארץ ישראל עדים שמכירים את חתימת בני חוץ לארץ. ושיבואו עדים מחוץ לארץ לארץ ישראל כדי לקיים את החתימות אין זה שכיח, לפי שאין שיירות מצויות. לכן, תיקנו חכמים שהשליח יאמר "בפני נכתב ובפני נחתם", ותחשב אמירה זו כ"קיום" חתימות העדים שבגט.
לדעת רש"י, כל חוץ לארץ נקראת מדינת הים. אך לדעת התוספות [דיבור המתחיל מדינת], ושאר ראשונים, רק מקומות מרוחקים נקראים כן, למעט מקומות הסמוכים לארץ והמובלעים בתוכה.
דף ב.
מתניתין:
המביא גט ממדינת הים, שליח הולכה, (1) שנתמנה על ידי הבעל, השוהה במדינת הים, להוליך את הגט, וליתן את הגט לאשתו, הנמצאת בארץ ישראל, צריך שיאמר השליח בשעה שבא ליתן לה את הגט: בפני נכתב גט זה, ובפני נחתם ע"י העדים. (2)
רבן גמליאל אומר: אף שליח המביא גט מן הרקם [קדש], ומן החגר [ברד - מקומות הנזכרים בספר בראשית פרק טז], הסמוכים לארץ ישראל, צריך שיאמר כן. (3) מקומם של עיירות אלו הוא בצד המזרחי של ארץ ישראל, לכיוון דרום.
רבי אליעזר אומר: אפילו שליח המביא גט מכפר לודים, שהיא עיירה מחוץ לארץ הסמוכה מאוד לארץ ישראל, ואף מובלעת בתוך תחומה משלושה צדדים [ואנשי לוד מצויים בה תמיד - תוספות] ללוד, השייכת לארץ ישראל וסמוכה לה, גם כן צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
[טעמו של רבי אליעזר מבואר בגמרא דף ד עמוד א: שלא תחלוק במדינת הים. כלומר - הואיל וגזרו על המביא גט ממקום רחוק - וכפי הטעמים שיבוארו בגמרא - לא חילקו חכמים בין מקום רחוק ומקום קרוב, ודינם שוה לחייב שליח המביא משם גט לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"].
וחכמים אומרים: השליח אינו צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא המביא גט ממדינת הים לארץ ישראל, או המוליך מארץ ישראל למדינת הים. (4) ואף המביא גט ממדינה אחת למדינה אחרת במדינת הים, צריך השליח שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם.
[ומבואר בגמרא שאף מעיר לעיר במדינת הים צריך לומר, לפי רבה, שהטעם משום שאין בקיאין לשמה. אך לדעת רבא, מעיר לעיר עדים מצויין לקיימו, ואין צריך לומר].
רבן שמעון בן גמליאל מוסיף, ואומר: אפילו המביא גט מנסיכות אחת הקרויה "הגמוניא" על שם ההגמון המושל בה, ל"הגמוניא" אחרת, ששולט בה הגמון אחר, ושניהם באותה עיר. צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם הם מקפידים שלא יכנסו בני הגמוניא זו להגמוניא זו. לפי שאין עדים מצויים לקיים את הגט, לדעת רבא. ואף רבה חושש לטעם זה, גם במקום שלא קיים חשש ה"לשמה" [כמבואר בגמרא סוף דף ד עמוד ב].
על מנת לבאר איזה מקומות קרויים מדינת הים בצידיה השונים של ארץ ישראל [צפון, מזרח ודרום - למעט הצד המערבי, שבו הים הוא הגבול], מפרט רבי יהודה את שמות הערים השוכנות לכל צד.
רבי יהודה אומר: מרקם הנמצאת בצד מזרח של ארץ ישראל ואילך לכיוון מזרח הרי זה חוץ לארץ. ורקם עצמה נחשבת כמזרח, שהוא חוץ לארץ.
מאשקלון הנמצאת בדרום ארץ ישראל ואילך לכיוון דרום הרי זה כחוץ לארץ. ואשקלון עצמה נחשבת כדרום שהוא חוץ לארץ.
מעכו הנמצאת בצפון ארץ ישראל ואילך לכיוון צפון הרי זה כחוץ לארץ. ועכו עצמה נחשבת כצפון שהוא חוץ לארץ.
אך רבי מאיר חולק ואומר: עכו נחשבת כארץ ישראל לעניין גיטין, (5) והמביא גט משם אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
[בתוספות ב א דיבור המתחיל ואשקלון, מובא בשם רבנו תם שעכו, חציה היא מארץ ישראל, וחציה השני מחוץ לארץ, ומכל מקום גם המביא גט מחציה הדרומי, השייך לארץ ישראל, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם לדעת רבי יהודה, מאחר והיא נמצאת בסוף הגבול, ומרוחקת ממרכז הישוב היהודי, בו שוכנות הישיבות ומצויים בו בתי הדינים].
ומסיימת המשנה:
שליח המביא גט ממקום למקום בארץ ישראל, אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם מאחר ובארץ ישראל כולם בקיאים לשמה ואף מצויות שיירות העוברות ממקום למקום.
לפיכך, אם יש עליו עוררים - כלומר שהבעל מערער עליו וטוען שהוא מזויף - יתקיים הגט בחותמיו, היינו שהעדים שחתמו יבואו ויאשרו שזוהי חתימת ידם, או שיבואו אחרים המכירים את חתימתם ויזהו אותה. (6)
ברם, אם אין כל ערעור מסתמא הגט כשר, ומטעם שנתבאר.
גמרא:
והוינן בה: מאי טעמא? מהו טעם תקנת חכמים שהשליח יאמר "בפני נכתב ובפני נחתם"?
ומביאה הגמרא שני הסברים:
דף ב:
רבה אמר: (תחילת העמוד) לפי שאין בני חוץ לארץ בני תורה, ואינם בקיאין בהלכה שצריך לכתוב את הגט לשמה של אשה זו בדוקא. והרי נאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות" [דברים פרק כד], ולמדים מזה לקמן [כ א], שצריך הבעל לכתוב את הגט לשמה של האשה המתגרשת הזאת. ולכן, כאשר השליח אומר "בפני נכתב ובפני נחתם", שואלים אותו הדיינים האם הגט נכתב לשמה, (7) והוא עונה: כן!
ורבא אמר: לפי שאין שיירות דרכים מצויות מחוץ לארץ לארץ ישראל, ובמידה והבעל יערער על גט זה ויאמר: לא אני כתבתיו, אלא מזוייף הוא - לא יהיו עדים משם מצויין כאן, שיוכלו להכיר את חתימות העדים שעל גבי השטר כדי לקיימו. לכן תיקנו שהשליח יאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ויחשב הדבר כקיום. (8) ושואלת הגמרא: מאי בינייהו, מהו ההבדל למעשה בין שני ההסברים של רבה ורבא? ועונה הגמרא: יש שלשה אופנים שבהם יש חילוק בין טעמיהם:
א. איכא בינייהו - יש הבדל ביניהם באופן דאתיוהו בי תרי - שהביאו את הגט שני עדים ממדינת הים ולא אחד, ושניהם נעשו שלוחים של הבעל לגרשה ולמסור לה את הגט ביחד. (9) לפי רבה, הדין נשאר כמות שהוא, ועל שניהם לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אך לפי רבא, שטעם האמירה הוא בגלל חשש ערעור הבעל, הרי עתה ששניים הם, ויוכלו לקיימו, (10) אין הם צריכים לומר בשעת המסירה בפני נכתב ובפני נחתם.
ב. אי נמי - הבדל נוסף יהיה בין שני הטעמים, אם הגט נשלח ממדינה אחת בארץ ישראל למדינה שניה בארץ ישראל. כגון ממדינת גליל למדינת יהודה - אשר עכשיו אין שיירות מצויות ביניהם. לפי רבה, כיון ששני המקומות נמצאים בארץ ישראל, ובקיאים בהם בדין כתיבת הגט לשמה, אין השליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואילו לרבא, כיון שאין שיירות מצויות, צריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדי שלא יוכל הבעל לערער.
ג. אי נמי, ההבדל השלישי ביניהם, הוא באופן שמוליך השליח גט באותה מדינה במדינת הים. וכגון שנשלח מעיר אחת בחוץ לארץ לעיר אחרת באותה מדינה. לפי רבה, ודאי יהיה צריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", לפי שאין בקיאין לשמה. ולרבא, אין צריך לומר, לפי שמצויות שיירות ההולכות מעיר לעיר.
ותחילה דנה הגמרא בדברי רבה, ולאחר מכן בדברי רבא:
לשיטת רבה, שטעם האמירה הוא, לפי שאין בקיאין לשמה, מדוע מספיק לזה עד אחד? ליבעי תרי - הרי יש צורך בעדות של שני עדים! מידי דהוה - כמו הדין בכל שאר עדיות שבתורה? ומתרצת הגמרא:
עד אחד נאמן באיסורין, (11) שהרי האמינה התורה לכל אחד ואחד מישראל אם הוא אומר שהופרשו תרומות ומעשרות מהפירות, או שהבהמה נשחטה כדין ובשרה מותר באכילה. וכן שניקרו מהבשר גידין וחלבים האסורים באכילה, ולכן גם כאן תקנו חכמים שהשליח יהיה נאמן להעיד שגט כשר הוא.
ושוב מקשה הגמרא: אימור - שמא נאמר: אמרינן "עד אחד נאמן באיסורין", היינו רק במקום שיש ספק לפנינו, כגון חתיכה של שומן, שהיא ספק חלב - האסור באכילה, ספק שומן של בהמה - שמותר באכילה, דלא איתחזק בחתיכה זו איסורא של חלב בוודאות. בזה דוקא האמינה התורה לעד אחד שיעיד על הדבר.
אבל הכא, אצלנו בגט, דאיתחזק - הוחזק בוודאות - איסורא של (12) אשת איש. שהרי עד עכשיו היא היתה נשואה, וצריך כעת עדות ברורה של גט העשוי כהלכה, כדי להתירה -
הוי ענין זה, בכלל "דבר שבערוה".
ואין ראוי להתיר דבר שבערוה (13) בפחות משניים [עדים]. (14)
ולומדים זאת בגזירה שוה מדיני ממונות, בשניהם כתוב "דבר". [בדיני ערוה כתוב [דברים פרק כד]: "כי מצא בה ערות דבר". ובממון כתוב [דברים פרק יט]: "על פי שניים עדים יקום דבר".
ומחלקת הגמרא:
כאן זה שונה, כי רוב ישראל [לגירסת רש"י] בקיאין הן בהלכה של לשמה. ומשום כך אין לחושדן שמא שלחו גט שאינו כשר. ולכן, די לחכמים שיאמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי להסתמך על גט זה ולהתירה.
ואפילו לרבי מאיר, דחייש למיעוטא (15) גם כאשר הרוב אינו כן. כאן בגט אין לחשוש.
כי סתם ספרי דדייני, סופרי הדיינים, הרגילים לכתוב שטרי גיטין בכל המקומות, מיגמר גמירי - מלומדים ויודעים הם את ההלכה של כתיבת הגט לשמה. ולא חששו בזה חכמים אלא למקרה יוצא דופן, שבו ימצא גט מוכן שנכתב לשם אחד מבני העיר, שכתבו לגרש את אשתו, ושמו של בעל הגט הוא כשמו של המוצא, ושמה של האשה שבגט הוא כשם אשתו, ולבסוף התחרט הבעל ההוא מלגרש. ויקח המוצא את הגט הזה לגרש בו את אשתו, והרי אינו כתוב "לשמה" של אשתו.
ורבנן הוא דאצרוך עדות של השליח שתברר שלא נעשה כן, אלא הגט נכתב לשמה של האשה המתגרשת.
והכא, במקרה זה שהבעל נמצא בחוץ לארץ, והאשה בארץ ישראל -
דף ג.
משום עיגונא אקילו בה רבנן. הקילו חכמים להאמין לשליח המביא את הגט, אף על פי שהוא רק עד אחד, כדי לא להאריך את זמן עיגונה. (16) ואולם גם על זה הגמרא מקשה:
מדוע הינך אומר שחכמים הקילו?, וכי האי, קולא הוא? והרי חומרא הוא!
דאי מצרכת ליה תרי, שהרי אילו היו מצריכים חכמים שני עדים [כלומר, ששני שליחים יביאו את הגט ויאמרו: בפנינו נכתב ובפנינו נחתם], אז לא אתי - לא יבוא - בעל ומערער על הג1ט [לומר: מזוייף הוא!] ופסיל ליה. לא יוכל הבעל לפוסלו כי יש נגדו שני עדים, ואינו נאמן כנגדם.
אבל חד, עתה שהסתפקו חכמים בעדותו של השליח, שהוא בגדר עד אחד בלבד, אתי בעל, ומערער. יבוא הבעל ויערער, ולא נדע למי מהם להאמין, לבעל או לשליח, כי הם אחד נגד אחד, ופסיל ליה - ויפסול הבעל את הגט, מן הספק.
וכי האי, זה שמאמינים לשליח, קולא הוא? והרי חומרא הוא!
שהרי אי מצרכת ליה תרי - אילו הצרכת שני עדים ולא אחד - לא הוה אתי בעל ומערער על הגט ופסיל ליה, כי אין דבריו של אחד - הבעל המערער - במקום שני עדים, נחשבים כלום! אבל עכשיו, שהאמנת לשליח אחד, יש לחשוש, שמא אתי בעל, יבוא הבעל לאחר מכן, ומערער על כשרות הגט, ופסיל ליה לגט. כי נעמיד את דבריהם [של השליח והבעל], אחד נגד אחד. (17) ויוצאת מכך חומרא, שלא יתקבלו דבריו של השליח! (18)
ומתרצת הגמרא: כיון דאמר מר [להלן ה ב]: בפני כמה עדים צריך השליח לנותנו [את הגט] לה [לאשה], ולומר בפניהם "בפני נכתב ובפני נחתם"? נחלקו בדבר רבי יוחנן ורבי חנינא. חד מהם אמר: בפני שני עדים. וחד אמר: בפני שלושה, כדי שהם יהיו בית דין, הראויים לקיים את הגט.
לפיכך, כבר מעיקרא, כשמקבל השליח את הגט מיד הבעל, מידק דייק השליח, ויודע הוא שהבעל מגרשה מתוך רצון לגרשה, ואינו זומם להציק לה על ידי שליחת גט פסול, ולא יבוא אחר כך לערער על כשרות הגט. כי אף אם יערער על הגט, לא יהיה נאמן. ולכן לא אתי לארועי נפשיה - לא יבוא הבעל לקלקל את עצמו, היות שלא יאמינוהו בית דין. (19) הגמרא בתחילת הסוגיא הביאה את מחלוקת רבה ורבא בטעם התקנה שצריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". עד כאן דנה הגמרא בשיטת רבה, מדוע אין צורך בעדות של שני עדים, ומספיקה עדות השליח בלבד. ועתה מתחילה הגמרא לדון בשיטת רבא.
ולרבא, דאמר שטעם התקנה לאמירת השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין עדים מצויין כאן לקיימו, ליבעי תרי, נצריך שני עדים שיאמרו זאת - מידי דהוה, כמו שכך הוא הדין בכל שאר קיום שטרות, שאין מתקיימים אלא בשני עדים.
ומבארת הגמרא כמקודם: עד אחד נאמן באיסורין - וכאן עדותו היא לגבי היתר אשת איש!
ושוב מקשה הגמרא: אימר דאמרינן - אולי זה שאמרו חכמים שעד אחד נאמן באיסורין, הוא דוקא במקום שיש ספק. כגון, שיש לפנינו חתיכה שהיא ספק של חלב בהמה ספק של שומן בהמה, דלא איתחזק איסורא, שלא הוחזק כאן האיסור בוודאות.
אבל הכא, לענין היתר האשה בגט זה, הרי איתחזק לנו איסורא דאשת איש בוודאות.
ואם כן, הוי היתר האיסור של אשת איש באשה זו, בכל "דבר שבערוה". והכלל הוא שאין מתקבלת עדות בענין דבר שבערוה בפחות משנים עדים?!
ומתרצת הגמרא: בדין הוא - מצד הדין - בקיום שטרות נמי לא ליבעי - אין צורך בשני עדים, וכדעת ריש לקיש במסכת כתובות [דף יח עמוד ב]. דאמר שם ריש לקיש: עדים החתומים על השטר, נעשו אותם עדים נאמנים. כמי - כאילו שנחקרה עדותן בבית דין ונמצאה נכונה. שהרי חזקה היא בידינו שאין אדם חצוף עד כדי כך לזייף חתימת עדים. (20) ורק רבנן הוא דאצרוך - חכמים הם אלו שהצריכו קיום על חתימות עדי השטר. והכא, כאן בגט אשה, משום עיגונא, כדי לא להשאירה עגונה, הקילו בה רבנן, והסתפקו בעד אחד שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם.
ושוב מקשה הגמרא: האי קולא הוא!? והרי חומרא הוא!
שהרי, אי מצרכת ליה עכשיו תרי במקום אחד, לא אתי, לא יבוא אחר כך בעל ומערער ופסיל ליה לגט. כי יודע הוא שלא יהיה נאמן. אבל לאחר שהצרכת רק עד אחד, מעתה יש לחשוש שאתי בעל, ומערער ופסיל ליה לגט. ואם הספיקה בינתיים האשה להנשא, תהיה חייבת כעת לצאת מבעלה השני, וכמו כן, גם לחזור לבעלה הראשון היא לא תוכל. והרי זו חומרא גדולה בשבילה!
ומתרצת הגמרא: כיון דאמר מר [בדף ה עמוד ב] בפני כמה עדים צריך השליח לנותנו [את הגט] לה [לאשה], ולומר בפני נכתב ובפני נחתם? נחלקו בכך רבי יוחנן ורבי חנינא. חד מהם אמר: בפני שני עדים. וחד מהם אמר: בפני שלושה. לפיכך כבר מעיקרא, כשמקבל השליח את הגט מיד הבעל, מיידק דייק השליח לברר שהבעל מתכוון לגרשה מרצונו, ואינו זומם להציק לה על ידי שליחת גט שאינו כשר, ואחר כך לערער על כשרות הגט, ולא אתי הבעל לערער ולאורועי נפשיה, שהרי ממילא אינו נאמן לערער.
וכעת עוסקת הגמרא בבירור הדעות של רבה ורבא. ומדוע נחלקו זה עם זה.
ורבא, שאמר הטעם משום שאין עדים מצויין לקיימו, מאי טעמא (21) - מה הטעם - שלא אמר כרבה, שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה? אמר לך רבא: מי קתני - וכי שנינו במשנה "בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לשמה", שאז בודאי המשמעות היתה שמעיד הוא על כתיבת הגט לשמה?!
ורבה יענה על שאלה זו: בדין הוא דליתני הכי, מן הדין צריך היה התנא לשנות כך, אלא שהוא חשש, דאי מפשת ליה לדיבורא, שאם יתקנו לשליח לומר בלשון ארוכה "בפני נכתב לשמה, ובפני נחתם לשמה" - אתי למגזייה, יקצץ השליח לפעמים, מתוך זילזול בלשון הארוכה, ויאמר רק "בפני נכתב ובפני נחתם", ויפסול בכך את הגט. כי יש כלל "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, הגט פסול". ואם נשאת אשה שהתגרשה בגט הזה לאדם אחר, הולד שלה ממזר, כי עדיין היא נחשבת כאשת איש של הראשון. לכן, העדיפו חכמים לתקן לשליח לומר רק את שתי המילים "בפני נכתב", ועוד שתי מילים "בפני נחתם", ולא יבוא השליח לקצצנו.
ומקשה הגמרא: השתא נמי - גם עתה, שתיקנו לומר רק שתי מילים - אתי למגזייה, ולומר לפעמים רק מילה אחת מתוך שתיים.
ומתרצת הגמרא: חדא מתלת (22) - מילה אחת מתוך שלוש - גאיז.
אך, חדא מתרתי - אחת מתוך שתיים - לא גאיז. והוא מקפיד לומר את שתי המילים שתיקנו לו לומר "בפני נכתב", ואז, או שואלים אותו אם נכתב לשמה, או שמפרשים כוונתו בסתמות, שהגט נכתב לשמה. ומכל מקום, את המילים "בפני נכתב, ובפני נחתם" חייבוהו לומר, כדי לוודא שכל אחד מהם נעשה לשמה. ומכיון שכל אחד מהם הוא דין בפני עצמו, אין חשש שיקצץ בדיבורו.
ועתה הגמרא שואלת לצד השני:
ורבה, שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, מאי טעמא לא אמר כרבא, שהטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו?
ומשיבה הגמרא: אם כן הוא, כדבריו של רבא, ניתני, היה על המשנה לשנות "בפני נחתם" בלבד, ותו לא, שהרי קיום עושים רק על חתימות העדים. "בפני נכתב", למה לי? - מדוע בכל זאת צריך השליח להעיד גם על הכתיבה? אלא בודאי, שמע מינה - שומעים מכך [כלומר למדים מכך] שצריך עדות גם על הכתיבה, היינו שהגט נכתב לשמה, כשיטת רבה.
ורבא, יענה על הוכחה זו, שבאמת בדין הוא דליתני, אכן היה על התנא להסתפק באמירת בפני נחתם של השליח, בלי עדות על הכתיבה. אלא, דאם כן, אם לא היה מזכיר הכתיבה אתי לאיחלופי (23) - היו האנשים טועים ומחליפים בין הקיום של השליח כאן בגט לבין קיום שטרות דעלמא - והיו חושבים שאף אותם ניתן לקיים בעד אחד, ולא צריך שנים. לכן צריך לומר גם "בפני נכתב".
ורבה יטען על זה: מי דמי? - וכי דומים הם זה לזה [הקיום של הגט על ידי השליח לקיום שאר שטרות בשני עדים]. והרי יש ביניהם שלושה הבדלים: א. התם - לגבי קיום שטרות, אומרים העדים: ידעינן - יודעים אנו שאלו הם חתימות העדים שאנו מכירים [אף על פי שלא נכחו עדים אלו בשעת ההלואה!]. ואילו הכא - לעניין גט, צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולא די בכך שמכיר את החתימות. (24)
ב. התם - בקיום שאר שטרות - אשה לא מהימנא - אינה נאמנת לקיים חתימות עדים, אבל הכא - כאן בגט - אשה מהימנא - אשה נאמנת להיות שליחה להביא גט לאשה אחרת ולומר "בפני נכתב ובפני נחתם". (25) ג. התם - בקיום שאר שטרות - בעל דבר, בעל השטר, המוציאו לגבות על ידו - לא מהימן, אינו נאמן לקיימו, מאחר והוא נוגע בדבר וחשוד לשקר. ואילו הכא, בעל דבר מהימן. (26) אם מסר הבעל הגט לאשתו בחוץ לארץ ואמר לה: אין את מתגרשת בגט זה, אלא כשתגיעי לבית דין שבארץ ישראל. הרי נעשית היא בכך שליח הולכה של הבעל לצורך עצמה. ומשתגיע לבית דין עליה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואז היא מתגרשת על ידי הגט [לקמן דף כג עמוד ב].
ועונה רבא כנגד ההבדל הראשון:
אטו הכא - וכי כאן בגט - כי אמרי "ידעינן", (27) מי לא מהימני? (28) [גירסת רש"י: כי אמר יודע אני מי לא מהימן] - וכי יעלה על הדעת לומר שכאן, בגט, לא תועיל אמירת השליח אם יאמר: יודע אני שגט זה נחתם על ידי העדים פלוני ואלמוני המוכרים לי. שהרי לדעתו טעם האמירה משום קיום הוא ואין כל הבדל בין: "בפני נכתב" ל"יודע אני".
וכיון דכי אמרי "ידעינן" - שאם יאמר השליח יודע אני - מהימני - הרי הוא נאמן - אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא - היו טועים האנשים לחשוב שגם שאר שטרות ניתן לקיים את חתימות העדים בעד אחד בלבד. ומשום כך, טוען רבא, מחייבים כן אנו את השליח לומר גם "בפני נכתב", כדי להבחין בין קיום גט לקיום שאר שטרות.
עתה מנסה הגמרא לברר מי הוא התנא של משנתנו הסובר שגם הכתיבה וגם החתימה צריכים להיות "לשמה".
דף ג:
ולדעת רבה, שאמר טעם התקנה הוא לפי שאין בקיאין לשמה, מאן - מיהו - האי תנא, של משנתנו, דבעי - המצריך כתיבה לשמה ובעי (תחילת העמוד) חתימה לשמה? אי - אם נאמר שזהו רבי מאיר, הסובר שעיקר תוקף השטר הוא מכח החתימה שבו, הרי לדעתו דוקא חתימה בעי - רק החתימה צריכה להיות לשמה - כי מה שכתוב בפסוק "וכתב לה" נאמר על החתימה של הגט. (29) אבל כתיבה לשמה של האשה, לא בעי - אינו מצריך שתהא לשמה. (30) והראיה לכך, מדברי המשנה [כא ב], דתנן: אין כותבין לכתחילה את הגט במחובר לקרקע, שמא יבואו לחותמו שבמחובר, ויפסל. ובדיעבד, אם כתבו על המחובר לקרקע, ואחר כך תלשו, וחתמו, ונתנו לה, הרי זה כשר. ומוכח שלדברי הכתיבה אינה פועלת את הכריתות, שהרי כשר במחובר. ואם כן, אי אפשר להעמיד את המשנה כרבי מאיר.
אי - אם נאמר שהתנא במשנה הוא - רבי אלעזר, (31) הסובר גט שנכתב כהלכתו כשר מן התורה גם אם אין חתומין עליו העדים - אשר לפי זה המילה "וכתב" שבפסוק מתייחסת לכתיבה של הגט, הרי דוקא כתיבה בעי - הוא מצריך "לשמה". אבל חתימה לא בעי שתהיה לשמה!
וכי תימא - אם תרצה להעמיד - שלעולם משנתנו בשיטת רבי אלעזר היא. וכי לא בעי רבי אלעזר, שגם החתימה תהא לשמה, היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן בעי - מדרבנן צריך גם כתיבה וגם חתימה לשמה.
אי אפשר לומר כך, כי: והא המשנה [בפרק תשיעי דף פו עמוד א], מונה לדעת חכמים שלושה גיטין פסולין דרבנן - אשר אחד מהם הוא גט שכתב הבעל בכתב ידו ואין חתומים בו עדים - ובכולם הדין הוא שאם נישאת לאדם אחר, לאחר שקיבלה גט זה מבעלה הראשון, הולד כשר. ורבי אלעזר חולק על חכמים וסובר שאפילו לכתחילה (32) מותר לה להנשא בו. ולא בעי רבי אלעזר - לא הצריך - חתימה לשמה אפילו לכתחילה.
דתנן: שלושה גיטין פסולין, ואם בכל זאת ניסת [נישאת] לאחר שקיבלה אחד מהם, הולד כשר:
א. כתב הבעל את הגט בכתב ידו ואין חתומין עליו עדים.
ב. אם יש עליו עדים חתומים, אך אין כתוב בו זמן [תאריך]. (33)
ג. אם יש בו זמן ואין חתום בו אלא עד אחד וכן כתב ידו של הסופר - הנחשב כעד שני.
הרי אלו שלושה גיטין פסולין מדרבנן. ואם ניסת, הולד כשר. ומשמע, שחכמים אינם פוסלים גיטין אלו אלא מדרבנן. רבי אלעזר אומר: אף על פי שאין חתומים עליו עדים כלל, אלא שנתנו לה בפני עדים, הרי זה גט כשר, וגובה (34) על ידו את כתובתה מנכסים של הבעל, (35) אף על פי שהם משועבדים לאחרים [כגון: לבעלי חובות שלו], משום שאין העדים חותמין על הגט מן התורה, אלא תקנת חכמים היא, מפני תיקון העולם, שאם ימותו לאחר שראו את העדות, לא תהיה לאשה שום עדות על גירושיה. לפיכך נהגו העדים לחתום, שאף אם הם ימותו, תהיה לאשה ראיה, שתראה את חתימתם לעדים אחרים, והם יקיימו את חתימת העדים שבשטר.
ומכך שרבי אלעזר חולק, רואים שהוא סובר שגט ללא חתימת עדים, כשר אפילו לכתחילה. (36) ואם כן, לא יתכן שרבי אלעזר הוא התנא של משנתנו, המצריך גם חתימה לשמה!
אלא, שמא נאמר כי משנתנו, לדעת רבי מאיר היא. וכי לא בעי רבי מאיר - ומה שאינו מצריך - כתיבה לשמה, היינו דוקא מדאורייתא. אבל מדרבנן בעי - הוא כן מצריך!
אי אפשר לומר כן: והא - הרי - אמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר: כתיבת הגט אינה צריכה כלל להיעשות "לשמה", ולכן, אפילו אם מצאו הבעל [את הגט] באשפה, ובמקרה נכתבו בו שמות זהים לשמו ולשם אשתו, ובודאי לא נכתב הגט הזה לשמה, וחתמו, החתים הבעל עדים עליו לשם גירושי האשה שלו, ונתנו לה, הרי זה כשר. (37)
ומכאן אתה למד, שאפילו מדרבנן אין צורך לכתוב את הגט לשמה, לדעת רבי מאיר. כי אם מדרבנן היה צריך לכותבו לשמה, לא היה מכשיר רבי מאיר במקרה זה להחתימו וליתנו לה.
דף ד.
וכי תימא - אם בכל זאת תטען - אנן, מדאורייתא קא מתנינן לה, שרב נחמן אמר דין זה רק מצד דין התורה.
אי הכי - אם אכן זאת היתה כוונתו - "אומר היה רבי מאיר: דבר תורה", מיבעי ליה - בלשון זו היה לרב נחמן לשנות, ולפרש שרבי מאיר מתכוין רק לדין התורה, ולא שכך היא ההלכה גם מדרבנן, משום שרב נחמן הוא אמורא, ועליו לפרש היטב את דברי רבי מאיר שהיה תנא, כדי שלא תצא טעות מתוך דבריו.
אלא לעולם, משנתנו רבי אלעזר היא, וכי לא בעי - ומה שלא הצריך - רבי אלעזר חתימה של עדים [וממילא אין בחתימתם דין "לשמה"], היינו היכא דליכא עדים כלל - אם לא חתמו על גט זה עדים כלל, הרי זה יותר טוב מאשר חתמו "שלא לשמה".
אבל היכא דאיכא עדים - אם כבר חתמו עדים - בעי - צריך שיחתמו לשמה! ואם לאו, הרי נחשב גט זה מזוייף מתוכו.
דאמר רבי אבא: אף על פי שאינו מצריך עדים לכתחילה בגט כלל, מודה רבי אלעזר בגט מזוייף מתוכו (38) - כגון שחתם עליו עד קרוב או פסול לעדות, או שנכתב שלא לשמה - שהוא פסול.
ואילו רב אשי מעמיד את משנתנו כרבי יהודה: רב אשי אמר: אין לדחוק ולהעמיד את משנתנו לא כרבי מאיר ולא כרבי אלעזר.
אלא הא מני - משנתנו בשיטת רבי יהודה היא. שדעתו מובאת במשנה בפרק שני. (39) דתנן [בהמשך לדברי תנא קמא שאין כותבין במחובר לקרקע], רבי יהודה פוסל את הגט עד שתהא גם כתיבתו וגם חתימתו בתלוש. ולדעתו, אפילו אם כתב רק את הטופס במחובר, הגט פסול. ומשום כך גם במשנתנו מצריך רבי יהודה, לפי רב אשי, שגם הכתיבה וגם החתימה תהא לשמה.
ומקשה הגמרא: אם כן, שכה פשוט הוא להעמיד כרבי יהודה, מעיקרא - כבר מהתחלה - מאי טעמא לא מוקמינן - מדוע לא העמדנו - כרבי יהודה?
ומתרצת הגמרא: מהדרינן ארבי מאיר - מחזרים אנו להעמיד את משנתנו כדעתו, משום שסתם מתניתין - כל משנה הנשנית בסתם [ללא הזכרת שם התנא] - דעת רבי מאיר היא.
וכמו כן מהדרינן ארבי אלעזר מחזרים להעמידה כמוהו, (40) משום שהלכתא כוותיה - שהלכה כמותו בגיטין. והיה נוח להעמיד שגם משנתנו הולכת כפי ההלכה.
כעת מבארת הגמרא את דברי רבן גמליאל ודברי רבי אליעזר במשנה:
תנן - שנינו במשנתנו -: רבן גמליאל אומר: אף המביא גט מן הרקם ומן החגר צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם. רבי אליעזר אומר: אפילו המביא מכפר לודים ללוד.
ואמר אביי לפרש דבריהם, שרבן גמליאל דיבר בעיירות הסמוכות לארץ ישראל [היינו רקם וחגר]. ואילו רבי אליעזר דיבר בעיירות המובלעות בתוך תחומה של ארץ ישראל, (41) אף על פי שאינן מארץ ישראל עצמה, ובעיירות אלו עסקינן. ולפי זה, תנא קמא הצריך לומר רק מהמקומות המרוחקים, אך לא מהעיירות הסמוכות והמובלעות. ורבן גמליאל הוסיף את הסמוכות, ורק במובלעות מודה הוא לתנא קמא, שאין צריך לומר. ורבי אליעזר הוסיף אף את המובלעות. שאף המביא גט מהם, צריך לומר.
ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא - אני ראיתי את המקום ההוא שבין כפר לודים ללוד - והוי - ומרחקו הוא - כמו המרחק מבי כובי לפומבדיתא.
ועתה הגמרא באה לבאר את מחלוקת התנאים במשנה:
מאי לאו, בהא קמיפלגי - האם לא נאמר שהם חולקים במחלוקתם של רבה ורבא בטעם האמירה של השליח.
דמר סבר - תנא קמא של משנתנו סבר כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה. והני גמירי - דיירי העיירות הסמוכות, בקיאין הם בהלכה זו. ולפיכך, אינו מצריך את השליח לומר.
ומר סבר - רבן גמליאל סובר כמו רבא, שטעם האמירה הוא לפי שאין שיירות מצויות ולכן אין עדים מצויין לקיימו. והני נמי לא שכיחי - אף ממקומות אלו אין מצויות שיירות. ולפיכך, גם מאלו מצריך רבן גמליאל לומר.
ודוחה הגמרא: רבה מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה. כל אחד מהאמוראים מבאר את המחלוקת במשנה לפי טעמו הוא.
רבה מתרץ לטעמיה, שבאמת כולי עלמא - גם תנא קמא וגם רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה.
והכא, בהא קמיפלגי - וכאן בכך הם חולקים: תנא קמא סבר, הני, כיון דסמוכות, מיגמר גמירי - לדעת תנא קמא אנשי העיירות הסמוכות ודאי בקיאין הם בדין "לשמה".
ואתא רבן גמליאל למימר - ובא רבן גמליאל להוסיף - מובלעות גמירי - בני המובלעות, אכן בקיאין הם בהלכה. סמוכות לא גמירי - אך בני הסמוכות, אינם בקיאים.
ואתא רבי אליעזר למימר, מובלעות נמי. לדעת רבי אליעזר, אף המביא מן המובלעות צריך לומר, אף על פי שבקיאין הם, כדי שלא תחלוק במקומות השונים במדינת הים. כי עלולה להגרם מכך טעות, באשר לחובת האמירה ממקומות אלו.
רבא מתרץ לטעמיה, ומסביר הפוך: דכולי עלמא - שדעת כולם בטעם התקנה היא לפי שאין עדים מצויין לקיימו.
תנא קמא סבר: הני - עיירות אלו - כיון דסמוכות הן לארץ ישראל, משום כך מישכח שכיחי - מצויים עדי קיום המכירים את החתימות במקרה הצורך.
ואתא רבן גמליאל למימר - ובא רבן גמליאל להוסיף ולומר: מובלעות שכיחי. סמוכות לא שכיחי. (42) דוקא אנשי העיירות המובלעות מצויין כאן תדיר אך לא בני העיירות הסמוכות.
ואתא רבי אליעזר למימר: מובלעות נמי לא - גם בני המובלעות, אף על פי שמצויין כאן בשכיחות גבוהה, חייבים לומר כדי שלא תחלוק במדינת הים.
וכעת מבררת הגמרא את דברי חכמים השניים במשנה:
תנן - שנינו במשנה - וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך.
מכלל זה אתה למד, שתנא קמא סבר שהמוליך גט מארץ ישראל לחוץ לארץ, לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
והגמרא באה לבאר מחלוקתם:
מאי לאו, בהא קמיפלגי - הלא בכך הם חולקים, דמר סבר - שדעת תנא קמא כרבה, שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה,
דף ד:
והני - בני ארץ ישראל שמהם נשלח הגט - גמירי - למדו ויודעים הם את ההלכה של "לשמה". ולפיכך, אין צריך המוליך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ומר סבר - ודעת חכמים השניים כרבא היא, שטעם האמירה: לפי שאין עדים מצויין לקיימו הוא. ולכן הני נמי
- גם בני ארץ ישראל השולחים גט לחוץ לארץ - לא שכיחי אינם מצויים שם לקיימו במידה והבעל יערער. ולפיכך הצריכו חכמים אף את המוליך לומר.
ושוב דוחה הגמרא: רבה מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה. כל אחד מהאמוראים יבאר את דעת חכמים השניים לפי טעמו הוא.
רבה מתרץ לטעמיה, שבאמת כולי עלמא - גם חכמים השניים מסכימים שטעם האמירה הוא לפי שאין בקיאין לשמה. והכא - וכאן - בגזירת מוליך אטו מביא - האם גוזרים על המוליך גט, משום גזירת המביא גט [לומר "בפני נכתב"] - קמיפלגי
- הם חולקים. דתנא קמא סבר לא גזרינן - אין גוזרים - מוליך אטו מביא. ורבנן בתראי - חכמים השניים - סברי כן גזרינן מוליך אטו מביא. ורבא מתרץ לטעמיה - רבא יבאר לפי טעמו - דכולי עלמא - דעת כולם שטעם האמירה, לפי שאין עדים מצויין לקיימו הוא.
אלא, שרבנן בתראי, (43) לפרושי טעמא דתנא קמא הוא דאתו - לפרש את דברי תנא קמא באו ולא לחלוק עליהם. (44) ולפי זה, גם לדעת תנא קמא צריך המוליך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמו המביא אלא שהוא נקט רק את אחד מהם לדוגמא.
הגמרא מבארת דין נוסף המובא במשנה: תנן - שנינו במשנה - המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים, צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
ומשמע מכך, הא באותה מדינה במדינת הים, ומעיר אחת לעיר אחרת, לא צריך לומר. ואף על פי שאין בקיאין שם "לשמה", (45) מאחר ומכל מקום, עדים מצויין לקיימו, לא צריך.
לרבא, שהטעם הוא "לפי שאין עדים מצויין לקיימו", ניחא - מובן היטב דין זה.
אך לרבה, שפירש טעם האמירה "לפי שאין בקיאין לשמה", קשיא - קשה, מדוע ממדינה למדינה במדינת הים אין צריך לומר, והרי אינם בקיאין לשמה?
ומתרצת הגמרא: לא תימא, אל תדייק כפי שדייקת, הא באותה מדינה במדינת הים לא צריך.
אלא אימא - דייק אחרת - ממדינה למדינה בארץ ישראל, לא צריך. (46) אך הגמרא מקשה על זה: הא בהדיא קתני לה - מדוע צריכים לדייק זאת ממשמעות דין אחר. והרי דין זה נכתב בפירוש בהמשך המשנה. המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם?! (47)
ומתרצת הגמרא: אי מההיא - אילו היינו לומדים זאת רק מהדיוק הוה אמינא - היינו אומרים - הני מילי דיעבד - דוקא אם כבר הביא גט ממקום למקום בארץ ישראל בלי שנכתב בפניו, אין השליחות נפסלת בגלל זה. (48) אבל להביא לכתחילה לא נתיר לו להיות שליח, אלא אם כן ראה את כתיבת הגט. קא משמע לן - לכן השמיענו בפרוש בסיפא, שבארץ ישראל מותר אף לכתחילה, להביא גט ממקום למקום, אף אם לא ראה הכתיבה.
אך יש המדייקים הפוך מלשון המשנה:
ואיכא דמותיב לה הכי - יש אמורא המדייק מלשון המשנה כרבה ומקשה על רבא. (49) דוקא המביא גט ממדינה למדינה במדינת היום צריך לומר. משמע מכך - הא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך לומר. אם כן, לרבה שטעם האמירה משום שאין בקיאין לשמה, ניחא - מובן היטב, שהרי בארץ ישראל כולם בקיאין לשמה.
אך לרבא, שהטעם הוא לפי שאין עדים מצויין לקימו, קשיא! שהרי גם ממדינה למדינה בארץ ישראל אין שיירות מצויות, ומדוע לא צריך לומר?
ומתרצת הגמרא: לא תימא - אל תדייק כפי שדייקת - שממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך. אלא אימא - דייק אחרת - הא משמע מכך שהמביא גט - באותה מדינה במדינת הים לא צריך.
אך הגמרא מדייקת, ומקשה:
משמע מדבריך - אבל המביא הגט ממדינה למדינה בארץ ישראל, מאי - מה הדין? ודאי - צריך! אם כן יקשה: ליתני
- שהתנא ישנה בסתמא: המביא ממדינה אחת למדינה אחרת סתם, בלא שיפרט בארץ ישראל או בחוץ לארץ, ואנו נדע שבשניהם הדין שוה שצריך?! (50)
ודוחה הגמרא: לעולם אימא לך ממדינה למדינה בארץ ישראל נמי - גם - לא צריך, וכמו שדייקת קודם. ואף על פי כן לא קשה על רבא, כיון דאיכא - שמצויים - עולי רגלים, לכן מישכח שכיחי - מצויים עדים לקיימו.
ומקשה הגמרא: תינח - הנחה זו מתיישבת רק - בזמן שבית המקדש קיים, שאז מצויים עולי רגלים. אך בזמן שאין בית המקדש קיים, מאי איכא למימר - מה תוכל להשיב?
ומתרצת הגמרא: כיון דאיכא - שיש - בתי דינין שקבועין בעיירות. כתקנת עזרא הסופר שידונו בימי שני וחמישי, מישכח שכיחי - מצויות תמיד שיירות ההולכות לדון במקום הועד.
הגמרא מביאה דין נוסף מהמשנה:
תנן - במשנתנו - רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו המביא גט מהגמוניא להגמוניא צריך שיאמר.
ואמר על כך רבי יצחק: עיר אחת גדולה היתה בארץ ישראל ועססיות שמה. והיו בה שתי הגמוניות שהיו ההגמונים מקפידין זה על זה, שלא יעברו בני הגמוניא זו להגמוניא זו. לפיכך, הוצרכו המביאים גט מהגמוניא להגמוניא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
ומוכיחה הגמרא: לשיטת רבא, שהטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ניחא - מובן היטב, מודע אף המביא מהגמוניא להגמוניא צריך לומר. שהרי אין מניחים לאנשים לעבור מאחת לחבירתה!
אך לרבה קשיא, שהרי שתי ההגמוניות בארץ ישראל הן ובקיאין בהן לשמה. ומדוע בכל זאת הצריכו את השליח לומר. אלא בודא מוכח כטעמו של רבא!
ומיישבת הגמרא: אכן רבה (51) אית ליה דרבא - הריהו מסכים לטעמו של רבא, שממדינה למדינה בארץ ישראל במקום שמקפידים ואין עדים מצויין, צריך השליח לומר.
אבל רבא אינו מודה לטעמו של רבה. ולכן, במקום שמצויין עדים אין חוששים שמא לא כתבוהו "לשמה", משום שכולם בקיאין הם.