חברותא על בבא קמא· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - שור שנגח ד' וה' · דף מד:
ואכתי תיקשי לשמואל המחייב כופר כשדחף השור את הכותל, והכותל הוא שהרגו: והרי "צרורות" (1) נינהו, כי לא בגופו הרגו, אלא הכותל הוא שנפל מכחו של השור על האדם והרגו, ואילו התורה לא חייבה בכופר אלא דומיא דנגיחה - הכתובה בפרשה - שהוא עושה בגופו.
אמר תירץ רב מרי בריה דרב כהנא: הכא במאי עסקינן: בכגון דקאזיל הכותל מיניה מיניה, כלומר: השור דוחף את הכותל על האדם אף בשעת נפילת הכותל.
תניא כוותיה דשמואל המחייב בכופר שלא בכוונה, ואף שהוא פטור ממיתה, ותיובתא דרב הפוטר כופר שלא בכוונה! (2)
דתניא: יש שור ממית את האדם שהוא חייב במיתה, ובכופר; ויש חייב בכופר, ופטור ממיתה; ויש חייב במיתה, ופטור מן הכופר; ויש פטור מזה ומזה, ומפרש לה ואזיל.
הא כיצד?
שור מועד שהרג את האדם בכוונה: חייב במיתה ובכופר.
שור מועד שהרג את האדם שלא בכוונה: חייב בכופר כדברי שמואל, ופטור ממיתה.
שור תם שהרג בכוונה: חייב במיתה, ופטור מכופר, שלא חייבה תורה כופר בתם.
שור תם שהרג שלא בכוונה: פטור מזה ומזה, מן המיתה מפני שאינו בכוונה, ומן הכופר מפני שהוא תם.
ודין הנזקין שהזיק השור (3) שלא בכוונה:
רבי יהודה מחייב בתשלום הנזק, ורבי שמעון פוטר. (4)
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי יהודה המחייב?
משום דיליף רבי יהודה את דין תשלום נזקי השור מתשלום כופרו, מה כופרו כשהרג שלא בכוונה הרי הוא חייב בו, שהרי דרשינן: "אם כופר", אף תשלום הנזקין נמי שלא בכוונה, חייב.
ורבי שמעון יליף את חיוב תשלום הנזק מחיוב קטליה דשור [סקילת השור], מה קטליה כשהוא שלא בכוונה הרי הוא פטור ממנו, אף חיוב נזקין כשהוא שלא בכוונה, הרי הוא פטור.
ומקשינן: ורבי יהודה נמי נילף מקטליה לפוטרו מתשלום נזקין שלא בכוונה!?
ומשנינן: סבר רבי יהודה: דנין תשלומין של נזקין מכופר שאף הוא תשלומין, ואין דנין תשלומין ממיתה.
ומקשינן: ורבי שמעון נמי נילף מכופרו לחייבו בתשלום נזקין שלא בכוונה!? ומשנינן: דנין תשלום נזקין שהוא חיוביה דשור, כלומר: חיוב הוא על מעשה שורו, (5) מסקילה שהוא חיוביה דשור, לאפוקי כופר שאי אפשר ללמוד ממנו לנזקין, כיון דחיוביה דבעלים הוא, כלומר: לכפרת נפש הבעלים הוא בא.
שנינו במשנה: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם:: פטור:
ודייקינן: הא אם נתכוין השור להרוג את אדם זה שאם היה הורגו היה חייב עליו סקילה, והרג את זה [את אחר] חייב השור סקילה, שהרי בכל אלו שפורטו במשנה לפטור, היתה כוונת השור להריגת מי שאינו חייב עליו סקילה אם היה הורגו.
ואם כן מתניתין [משנתנו] דלא כרבי שמעון!
דתניא: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין השור להרוג את זה, והרג את זה, פטור מסקילה.
ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?
כיון דאמר קרא: "השור יסקל וגם בעליו יומת", הרי ילפינן לדעת כולם: (6) כמיתת בעלים כך מיתת השור; ולכן פוטר רבי שמעון לשיטתו את השור מסקילה כשאינו מתכוין לזה שהרגו:
ומשום דמה בעלים אינם חייבים - לדעת רבי שמעון גופיה במשנה בסנהדרין עט א (7) - עד דמיכוין ליה לזה שהרגו, אף שור נמי אינו חייב סקילה עד דמיכוין ליה לזה שהרגו ולא שנתכוין לאחר.
ומפרשינן: ובעלים גופייהו מנלן - לדעת רבי שמעון - שהם פטורים:
משום דאמר קרא [דברים יט יא]: "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ... לא תחוס עינך עליו, ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך", ולמדנו: עד שיתכוין לו. (8)
ורבנן - החולקים על רבי שמעון, ומחייבים מיתה לאדם שנתכוין לבר חיובא והרג את אחר - האי "וארב לו" מאי עבדי ליה?
אמרי פירשו דבי רבי ינאי:
ללמד בא הכתוב: פרט לזורק אבן לגו [לתוך] חבורת אנשים שיש בה גויים וישראלים, ונהרג ישראל שהוא אינו חייב, שאין זה חשוב כמתכוין להרוג ישראל, ובאופן זה הרי אינו חייב אפילו לרבנן. (9)
ומקשינן: והרי היכי דמי [באיזה אופן הוצרך הכתוב למעט]: אילימא דאיכא באותה חבורה תשעה גויים ואחד ישראל ביניהם, תיפוק ליה דרובא גויים נינהו, ובלאו קרא פטור הוא, שהרי זה כמי שנתכוין לגוי והרג את הישראל שהוא פטור.
אי נמי, ואפילו אם לא היו שם רוב גויים אלא פלגא גויים ופלגא ישראל, גם לזה אין צריך כתוב למעט, שהרי ספק נפשות להקל.
ואם כן באיזה אופן הוצרך הכתוב למעט!?
ומשנינן: לא צריכא הכתוב למעטו, אלא בכגון דאיכא בחבורה תשעה ישראלים ואחד גוי!
ולהשמיענו בא הכתוב: דאף על גב דרובא ישראלים נינהו, והיה מקום להחשיבו כאילו נתכוין לישראל - מכל מקום פטור הוא, דכיון דאיכא חדא גוי בינייהו, הוי ליה מיעוט "קבוע", וכל מיעוט קבוע, כאילו לא היה כאן מיעוט ורוב אלא כמחצה על מחצה דמי, ולכן פטור הוא, דספק נפשות להקל.
מתניתין:
שור האשה שנגח אדם והרגו. (10)
ושור היתומים [כלומר: שור הקטנים] שאין להם אפוטרופוס.
ושור האפוטרופוס, כלומר: שור היתומים הקטנים שיש להם אפוטרופוס.
שור המדבר [שור של הפקר]. (11) שור ההקדש.
שור הגר שמת ואין לו יורשין, שהוא הפקר. (12)
כל אלו כשנגחו אדם והרגוהו, הרי אלו השוורים חייבין מיתה.
רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש ושור הגר שמת, פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.
גמרא:
תנו רבנן: "שור" "שור" שבעה. שבע פעמים לשון "שור" שהזכירה התורה בפרשת שור שהרג את האדם, (13) ומת, למה?
האחד לגופו נכתב, והששה כדי להביא:
א. שור האשה; ב. שור היתומים; ג. שור האפוטרופוס; ד. שור המדבר; ה. שור ההקדש; ו. שור הגר שמת ואין לו יורשין, שכל אלו חייבים מיתה כשהרגו את האדם. (14)
רבי יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש ושור הגר שמת ואין לו יורשין, פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.
אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה את אלו, אפילו אם נגח כשהיה ברשות הדיוט ולבסוף עד שלא נגמר דינו הקדיש, ואפילו נגח ברשות בעלים ולבסוף עד שלא נגמר דינו הפקיר, או שמת הגר, והטעם מתבאר לקמן.
ומפרשינן: ממאי, מנין למד רב הונא כן בדעת רבי יהודה?
מדקתני בברייתא בדברי רבי יהודה תרתי שוורים, שהיה יכול לכוללם כאחד, דהא קתני:
א. שור המדבר; ב. ושור הגר שמת ואין לו יורשין.
והרי "שור הגר שמת" מאי ניהו, כלומר: מה טעם פטורו!? הלוא הוא משום, דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר, ואם כן הרי היינו שור המדבר, היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין, ולמה נכתבו שני שוורים שהם אחד!?
אלא לאו הא קמשמע לן: דאפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר, פטור; כלומר: לכך הוסיפה הברייתא שור הגר שמת, להשמיענו שאפילו אם נגח בהיותו תחת הגר ואחר כך מת הגר, הרי הוא פטור; וממילא שמעינן גם, שנגח ואחר כך הקדיש פטור.
שמע מינה! (15)
תניא נמי הכי: יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, או שנגח ולבסוף הפקיר, פטור, שנאמר [שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת", ודרשינן ממה שאמר הכתוב: "והועד בבעליו והמית וגו'", עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד. (16)
ומקשינן על לשון הברייתא: "עד שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד": וכי אטו גמר דין לסקילה לא בעינן שיהיה שוה כאחד, עד שהברייתא לא הזכירה אלא העמדה בדין!?
והא "השור יסקל" גמר דין הוא!?
אלא אימא: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין, שוין כאחד. (17)
מתניתין:
שור שהוא יוצא ליסקל, כלומר, שנגמר דינו להיסקל על שהמית את האדם, (18) והקדישו בעליו, אינו מוקדש, היות ונאסר השור בהנאה משנגמר דינו, (19) ואיסורי הנאה אינם ברשותו של אדם להקדישם. (20)
ואם שחטו לאחר שנגמר דינו ליסקל, הרי בשרו אסור באכילה ובהנאה.
ואם עד שלא נגמר דינו:
הקדישו בעליו - מוקדש עד שיגמרו דינו ויסקלוהו, ונפקא מינה שאם נהנה בו אדם בינתיים, מעל. (21)
ואם שחטו, בשרו מותר.
ומבארת המשנה דין נוסף:
מסרו הבעלים את השור קודם שנגח לשומר חנם, ולשואל [או לשואל], לנושא שכר, ולשוכר:
נכנסו הם תחת הבעלים, כלומר: הם מתחייבין בנזקים כמו בעלים, ואם מועד היה השור משלם נזק שלם, ואם תם היה משלם חצי נזק. (22)
גמרא:
תנו רבנן: שור שהמית: