אור ברסלב
חברותא על בבא מציעא פרק שישי - השוכר את האומנין › דף פג.

חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - השוכר את האומנין · דף פג.

דף פב:

ואפילו אם נתקל במקום מדרון, נמי, לא בכל המקרים אנוס הוא.

כי התינח היכא דליכא ראיה, כגון עדים היכולים להעיד שנתקל באונס, אז ודאי ישבע, ויפטר.

אבל, היכא דאיכא ראיה, כגון שנתקל במקום שרבים מצויים, ויכולים להעיד, למה נאמינו בשבועה, ניתי ראיה, ונפטר!? (158) דתניא, איסי בן יהודה אומר: כתיב לגבי שבועת השומרים [שמות כב]: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה, אין רואה. שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו. "

ומשמע, הא יש רואה, היכול להעיד שמתה באונס, לא נאמינו בשבועה, אלא יביא ראיה, עדים, ויפטר.

ואם כן, אף כאן לא נאמינו תמיד בשבועה. (159)

ועתה שבה הגמרא ליישב את סתירת דברי רבי מאיר - שבסוגייתנו משמע נתקל לאו פושע, ואילו בברייתא מבואר שנתקל פושע הוא:

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין מדובר כאן בשני תנאים כמו שהעמיד רבי אלעזר, אלא תנא אחד הוא, ואכן נתקל פושע הוא לדעת רבי מאיר. ומעיקר הדין אין לפוטרו בשבועה, שהרי פשע, ושבועה זו, תקנת חכמים היא, שישבע הנתקל, (160) וייפטר.

שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, לפי שכל אחד יחשוש שמא יתקל באבן, ויתחייב לשלם דמיה.

ועתה דנה הגמרא: היכי משתבע, מהו נוסח השבועה לרבי חייא בר אבא אליבא דרבי מאיר? שהרי לדבריו, הוא אינו יכול להשבע שלא פשע, כי נתקל פושע הוא!

אמר רבא: לדבריו הוא נשבע: שבועה שלא בכוונה שברתיה. שלא שברה בכוונה תחילה.

ועל כך אתא רבי יהודה למימר [בברייתא], לחלוק ולומר, שרק שומר חינם ישבע, ויפטר. אבל לא תקנת חכמים היא, אלא סבר רבי יהודה שנתקל, לאו פושע הוא ולאו אנוס הוא, ולכן שומר חינם נשבע שלא פשע ונפטר, כדינו מן התורה, ואילו אם היה נושא שכר, ישלם.

והיינו, האי, שומר חינם כי דיניה, והאי, שומר שכר כי דיניה. ודינו של שומר שכר הוא, שחייב בגניבה ואבידה. וכיון שלדעתו נתקל אינו אונס גמור, אלא כעין גניבה הוא, חייב לשלם.

ואתא רבי אלעזר למימר, אין! אכן גמרא כרבי מאיר, דהיינו, גם אני שמעתי ששניהם פטורים בשבועה.

ומיהו, תמיה אני אם יכולים זה וזה לישבע!?

כי בשלמא שומר חינם, משתבע שלא פשע בה. לפי שאף אני סבור שאין השבועה הזו תקנת חכמים, היות וסבור אני כרבי יהודה, שנתקל אינו פושע ואינו אנוס, ולכן פטור שומר חינם בשבועה שלא פשע, מעיקר הדין.

אלא, שומר שכר, אמאי משתבע? והרי כי לא פשע, נמי בעי לשלומי!?

וממשיך רבי אלעזר וטוען:

ואפילו שומר חינם נמי, הא תינח אם נתקל במקום מדרון, שאז אנוס הוא.

אבל שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע שלא פשע!? [נתבאר לעיל]

ואפילו במקום מדרון נמי, התינח אם נתקל היכא דליכא ראיה [עדים].

אבל היכא דאיכא ראיה, ניתי הפועל ראיה ויפטר, ואין לפוטרו בשבועה בלבד?

דתניא, איסי בן יהודה אומר: כתיב "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו', ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם".

ומשמע, הא יש רואה, היכול להעיד אם מתה באונס, אין לפוטרו בשבועה, אלא דוקא יביא ראיה, ויפטר.

ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא. היה מעביר חבית יין בכיכר העיר, ותברה בזיזא דמחוזא, נשברה החבית על ידי שנתקלה בקורה היוצאת מהכותל לרשות הרבים, בשעה שנשא את החבית.

אתא, בא אותו אדם, לקמיה דרבא, כדי שיפטרנו מתשלומי הנזק של החבית.

אמר ליה רבא לאותו אדם: ריסתקא דמחוזא הרי היא מקום אשר שכיחי בה אינשי היכולים להעיד אם נשברה באונס. ולכן איני מאמינך בשבועה, אלא זיל, אייתי ראיה, ואיפטר.

אמר ליה רב יוסף בריה, בנו של רבה, לאביו: כמאן פסקת את דינך? האם הוא כאיסי? [בברייתא לעיל "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר"].

אמר ליה אין! כאיסי, וסבירא לן כוותיה. (161)

ההוא גברא, דאמר ליה לחבריה: זיל, זבין לך וקנה לי ארבע מאה דני חמרא [כדי יין]. אזל השליח, זבן ליה, קנה לו אותם.

לסוף, אתא בא השליח לקמיה, אל המשלח, אמר ליה: זביני לך ארבע המאה דני חמרא, ותקיפו להו - החמיצו ונתקלקלו.

אתא לקמיה דרבא, אמר ליה רבא: כאשר ארבע מאה דני חמרא תקיפי, מחמיצים, קלא אית לה למילתא, כיון שהנזק גדול הוא, יוצא קול בעיר שהחמיצו יינות בבית פלוני, ויכול אתה למצוא עדים שיעידו מתי החמיצו, ולכן לא נאמינך בשבועה.

אלא, זיל אייתי ראיה, עדים, דמעיקרא כי מזבנת להו, חמרא מעליא הוה, ולא החמיצו אלא אחר כך, ואיפטר, ואין אתה נאמן בשבועה שכשקנית אותם לא היו חמוצים.

אמר ליה רב יוסף בריה: כמאן פסקת דין זה, האם כאיסי?

אמר ליה אין, כאיסי [בברייתא לעיל "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר"], וסבירא לן כוותיה.

איתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא [שם מקום]: הני פועלים דדרו באגרא [שנושאים משאות באמצעות מוט ארוך, שקושרים משא בשני קצותיו ונושאו הפועל על כתפו], ואיתבר, ונשבר המשא, נשלם, ישלם הפועל פלגא, מחצית דמי הנזק.

מאי טעמא? משום שהדרך היא להטעין על מוט זה משא שהוא נפיש, כבד מידי לפועל אחד, וזוטר, קל מידי לתרי פועלים.

ולכן, מצד אחד, קרוב לאונס הוא, משום שאין דרך ליתן משא זה לשני פועלים. אך מצד שני, וקרוב לפשיעה הוא, שהרי משא זה כבד הוא לפועל אחד, ולא היה לו ליטלו לבדו אם אינו יכול לשאתו. (162)

אבל פועל הנושא משא בדגלא [מוט אשר לו שני רגלים, והדרך היא לקשור משא על שני רגלי המוט, ומכניס ראשו ביניהם, ומוטלים על שני כתפיו], אם נשבר המשא, משלם הפועל כולה. כיון שעל מוט זה הדרך היא לקשור משא כבד כמשא שני בני אדם, וכיון שנשאו לבדו, פשיעה גמורה היא, ועליו לשלם נזקיו. (163)

רבה בר בר חנה תברו לי הנהו שקולאי [סבלים] חביתא דחמרא. שקל רבה בר בר חנה לגלימייהו [בגדיהם] כתשלום נזקיו. (164)

אתו הסבלים, אמרו לרב.

אמר ליה לרבה בר בר חנה: הב להו גלימייהו.

אמר ליה: וכי דינא הכי!? הרי חייבים הם לי את דמי החבית!?

אמר ליה: אין. אמנם מעיקר הדין חייבים הם לך. אבל לפנים משורת הדין עליך להשיב להם גלימותיהם, שנאמר "למען תלך בדרך טובים". (165)

יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה הסבלים לרב: עניי אנן, וטרחינן כוליה יומא להביא טרף לביתנו, וכפינן, רעבים אנו, ולית לן מידי - הפסדנו שכרינו.

אמר ליה, זיל הב אגרייהו, שלם להם את שכרם כאילו עשו מלאכתם בשלימות.

אמר ליה: וכי דינא הכי!? הרי לא רק שלא עשו מלאכתם, עוד ניזקתי שנשברה החבית?

אמר ליה: אין. אכן, מעיקר הדין פטור אתה מלשלם שכרם. אבל לפנים משורת הדין עליך לשלם שכרם, שנאמר "וארחות צדיקים תשמור". (166)


הדרן עלך פרק השוכר את האומנין

תוכן העניינים

חברותא על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה