חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - שנים אוחזין · דף כא.
ודחינן: אימא אמור לפרש: יתקיים מחותמיו, כלומר, (תחילת העמוד) דשיילינן להו לסהדי אי פרוע, אי לא פרוע, ששואלים את העדים החתומים אם ראו את הפרעון, או לא, ואם לא ראו את הפרעון, נאמן המלוה לומר, שלא נכתב השובר אלא להיות מוכן לכשיפרע.
תא שמע:
שנינו בברייתא: סמפון שובר שיש עליו עדים - כשר אפילו אם הוא בידי המלוה.
וקשה על רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה פסול.
ומתרצינן: מאי עדים - הכוונה עדי קיום, עדים המקיימים את השובר, שכתבו "הנפק", ובית דין אינם מקיימים את השובר אלא אם כן פרע הלוה את החוב. ולכן השובר כשר אף כשהוא בידי המלוה.
הכי נמי מסתברא, כי מדובר בעדי קיום.
מדקתני סיפא: ושאין עליו עדים - פסול השובר.
והוינן בה: מאי הכוונה אין עליו עדים?
אילימא, אם נאמר דליכא עלויה שאין על שובר עדים כלל - וכי צריכא למימר דפסול? הרי זה פשוט שבלא עדים אינו ראיה לפרעון החוב.
אלא לאו הכוונה, שיש על השובר עדים אלא שאין לו עדי קיום, ולכן פסול בנמצא ביד המלוה.
גופא:
שנינו בתוספתא: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, והעמדנו כי מדובר בעדי קיום שראו את הפרעון, ואם יש עדים, אפילו אם השובר יוצא מתחת ידי המלוה - כשר.
ואם אין עליו על השובר עדים שראו את הפרעון, אבל יש עדים החתומים עליו (20), ויוצא מתחת ידי שליש שהשטר אינו ברשות הלוה או המלוה, אלא בידי שליש שביניהם - נאמן השליש.
או שיוצא השובר לאחר חיתום שטרות שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה - כשר.
ומבארינן: הטעם שהשובר כשר כשהוא יוצא מתחת ידי שליש - דהא הימניה שהרי האמינו מלוה לשליש, שהרי המלוה כתב את השובר, והוא מסרו לידי השליש, ובכך האמינו (21).
וכן יוצא לאחר חיתום שטרות נמי כשר, כיון דאי לאו דפריע שאם החוב לא היה פרוע - לא הוה מרע ליה לשטריה, לא היה כותב את השובר בשטר, שהרי השובר פוגם את הראיה שבשטר (22).
הדרן עלך פרק שנים אוחזין