אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן פט

סימן פח

ב"ה.

שלו' אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי דיינא ונחית לעומקא דדינא בש"ת מו"ה בנציון נ"י ראבד"ק אוסטיצא יצ"ו:

מכתבו הגיעני עוד בשלהי קייטא העבר ובוודאי יפלא בעיניו על מניעת תשובתי עד כה. כי לא אסתייע מילתא עד כען. כי בעת בוא מכתבו הייתי טרוד אז מאד בנשואי נכדי ואח"כ נסעתי תיכף אחר ז' ימי משתה לקרעניץ ובאתי לביתי קודם ר"ה וביומי דחושבנא וטירדא דמתא מימים הקדושים וימי החג לא הי' ג"כ עת עיון להשיב בדיני התאספו התלמידים והייתי טרוד בסידור קביעת השיעורין. ועתה באתי להשיב מפני הכבוד אף שיוכל להיות שכבר נעשה מעשה:

ע"ד ראובן שנתן לשמעון בלאנקא וועקסיל שיוכל שמעון ליתן לסוחרי' ליקח סחורה ע"ז ועתה בא שותפו של שמעון ותבע לראובן עם הבלאנקא באמרו ששמעון נתן לו זה עבור מה שהי' מגיע לו מהשותפות לפי"ח וראובן טוען שהוא עשה רק טובה לשמעון שיוכל ליתן לסותרי' שיתנו לו סחורה אבל אינו לשמעון:

והנה כת"ה הביא דברי העט"צ בסי' מ"ח שהביא הנתיבות בסי' ק"צ בחי' סק"א שיש תקנות ארצות שלא לקנות שט"ח בלי ידיעת הלוה והביא בשם תשו' רש"מ תשו' רפ"ו דהכריע דאם הלוה בעיר מחויב לשאלו עי"ש ולדעתי אין ענין זה לכאן כלל דשם לוה הלוה מהמלוה ונתן שט"ח ע"ז יש תקנות ארצות שלא יקנה אחר השט"ח מהמלוה דיש לזה התקנה סמך קצת מהא דאמרינן אשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה משום דהוא מתעבר על ריב לא לו. ואולי המלוה הי' לו איזו שייכות עס הלוה שלא הי' יכול להעיז פנים נגדו ללחוץ אותו ולהיות לו כנושה. ולמה יתערב אחר בזה הלא הלוה כשלוה מהמלוה דעתו הי' לשלם למלוה ויוכל לומר המלוה נוח לי והשני שהוא הלוקח קשה הימנו. ואף שעפ"י הדין א"י לומר כן כיון שנתחייב לכל מי שמוציאו. מ"מ ראו חכמי הדורות לתקן תקנה בזה. שראו חכמי הדורות איזו טעם לתקן כן אבל היכא שהלוה לא לוה מעולם מהמלוה ונתנו לו מתחילה רק אדעתא דהכי שילוה לו ע"ז הממרמי באיזו מקום. א"כ נכנס מתחילה אדעתא דהכי שילוה לו מי שנתנו לו אצל איש אחר ל"ש לומר הראשון נוח לי ואין זה מתעבר על ריב לא לו. דכל מי שנותן מעות ממונות ואח"כ חייב מאומה על הממרמי הוברר הדבר דלו נתחייב החתום על הממרמי מתחילה דהא למי שנתן הממרמי מתחילה לו לא נתחייב מעולם דהא לא לוה ממנו מאומה ואדרבא הוא בעצמו לא הי' יכול לתבוע עם הממרמי מהחתום עלי' דהא לא לוה ממנו כלום. והתחלת ההתחייבות הוא רק למי שנתן מעות על הממרמני. א"כ הוא הבע"ד שלו מתחילה ואין זה קונה שט"ח מחבירו רק הוא המלוה מתחילה. ולא נכלל זה תחת סוג התקנה ובפרט דהא קי"ל דכל ס' בתקנה אוקמינן אדין עיין במל"מ פכ"א מה' מלוה ולוה באריכות ובפת"ש סי' י"ח סק"ח ע"ש. א"כ לכאורה מענין תקנת הארצות אין לדבר כאן:

אך לפימ"ש כת"ה הקצוה"ח בסי' מ"ח סק"ה דבחתימה חלקה ליכא התחייבות מן הדין רק משום תקנות ארצות. א"כ ל"ש סברת הנ"ל דס' תקנה אוקמה אדינא דכל החיוב הוא רק מצד התקנה ולא מצד הדין. אבל אינו יודע למה כתב זאת כת"ה בשם הקצוה"ח והלא הם דברי הש"ך בסי' ס"ט סקי"ז דבחתימה חלקה אין החיוב מצד הדין רק מצד התקנה ע"ש במה שחולק על הסמ"ע ולפע"ד יש לדון בזה הרבה דלכאורה י"ל דהחיוב הוא מטעם ערבות. כיון דע"י חתימתו הלה נותן את המעות הוא מתחייב מדין ערב. אך באמת הדבר תלוי באשלי רברבי דהנה בהא דקיי"ל בכתובות ד"ע ע"ב דהמדיר את אשתו יכול לומר כל הזן אינו מפסיד דלאו שליחותו עביד. הביא הש"ך ביו"ד סי' רל"ה סק"ח בשם הפרישה והב"ח. דמ"מ חייב הבעל לשלם להזן כיון דעפ"י דיבורו נתן אף דלא עשאו שליח. אמנם הט"ז שם בסי' רכ"א ס"ק ל"ו חולק על הפרישה וס"ל כיון דלאו שליח הוא מדמותר במודר הנאה. א"כ הוי כפורע חובו ע"ש ובב"ש אה"ע סי' ע' ס"ק כ"ו הביא דברי הבה"ת שכתב בהדיא דפטור לשלם וכתב שאשתמיט להאחרונים הנ"ל דברי הבה"ת אלו. ובישועות יעקב שם תמה באמת על הבה"ת למה פטור. כיון דעל פיו נתן ליתחייב מדין ערבות או מדין שכירות ע"ש. וכן מבואר בר"ן נדרים דל"ו ע"ב סד"ה ה"נ הובאו דבריו בספר יד שאול יו"ד סי' רל"ה סק"ה. אלא שהביא שם ג"כ קושית האחרונים והישועי"ק דאמאי אינו מתחייב מדין ערב. אמנם בשטמ"ק כתובות ט' ע"ב הנ"ל ד"ה באומר הובאו הדברים בביאור יותר בשם הריטב"א שכתב וז"ל באומר כל הזן וכו' פירוש דבכה"ג אלו לא הי' רוצה הבעל לפרוע לו הרשות בידו ומה דעבוד פרנס מדידי' עביד וכו' ושמעינן מהכא שהנכנס ערב לחבירו או המתחייב בעבורו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום ולפיכך צריך לכתוב בשטרי ערבות שנכנס ערב על פיו וכו' עכת"ד וכן הביא שם אח"כ בשם הרא"ה. הרי דכולהו בחדא שיטתא קיימי הבה"ת והר"ן והריטב"א והרא"ה והט"ז דכל דלא אמר לשון שליחות שעשאו שליח. אף דעפ"י דיבורו נתן שאמר שישלם. מ"מ לא רמיא עליו חיובא לשלם:

והי' נראה לחלק לכאורה דדוקא התם פטור משום דלישנא דאינו מפסיד אינו משמע שישלם א"כ לא עשה על פיו. אבל היכא דאמר שישלם חייב. אך בתשו' הרשד"ם ח"מ תשו' ל"ח הובא דבריו בקצרה בש"ך חו"מ סי' קכ"ט סק"ו מבואר להדיא דאין חילוק עיי"ש שכתב וז"ל ואע"פ שאפשר לחלק ולומר דדוקא התם דקאמר אינו מפסיד לבד אבל בנ"ד שכתב ואני נכנס ערב וכו' אפשר דחייב לפרוע אמנם כפי הנלפע"ד אין זה ברור כ"כ דהא בההוא דכל הזן אינו מפסיד ל"א דאינו חייב לפרוע אלא משום דלא קאמר יזון הא אי אמר יזון. אפילו אמר לא יפסיד לבד חייב וכל טעמא דפטורא אינו אלא משום דלא קאמר לשון ציווי. ואם בנ"ד דל"ק בלשון ציווי אפשר לומר דוודאי אינו חייב וכו' ואת"ל דמ"מ איפשר לצדד ולחלק מ"מ כלל גדול בדין דהממע"ה וצריך להביא ראי' ברורה ואם לאו לאו כל כמיני' להוציא ממון עכ"ל עיי"ש:

אמנם בתומים שם חולק ע"ד הש"ך שמביא דברי הרשד"ם בסתם באין חולק דסותר ד"ע ליו"ד סי' רל"ה שמביא דברי הפרישה דגם באומר כל הזן אינו מפסיד חייב לשלם ואף דלהט"ז שם דפוטר היינו באומר אינו מפסיד אבל באומר אני משלם או אהי' ערב חייב כדמוכח מדברי הרא"ש מהא דאיש אשר יכנו יעשרנו המלך עיי"ש. ובקצוה"ח סי' קכ"ט סק"א כתב לישב דברי הש"ך לחלק בין חיוב ערבות לחיוב תשלומים דחיוב ערבות כיון שהוא אסמכתא דהא לא חייב א"ע רק כשלא ישלם הלוה. וחיובו רק מתורת שליחות שהערב נתן המעות בשליחותו של הלוה לכך כיון דלשון כל הזן אינו לשון שליחות מדמותר במודר הנאה לא מתחייב ערב ג"כ בכך. אבל כשמתחייב א"ע היכא דליכא אסמכתא וודאי מתחייב ג"כ בלשון כל הזן דל"ב שליחות עיי"ש ובד"ש הנ"ל שיבח דברי הקצוה"ח וכתב שכן מפורש בתשו' מהר"א ששון. והראי' שהש"ך בסי' נ' סק"ח מביא דברי המהרא"ש בסתם דמי שחייב עצמו בשטר לפרוע לכל מי שילוה לראובן סך פ' מחויב לשלם. ובסי' קכ"ט סק"מ מביא דברי הרשד"ם לפסק הלכה דאם כתב כל מי שילוה לשמעון אהי' ערב פטור עיי"ש. ש"מ דיש חילוק בין אמר אהי' ערב דלא נתחייב רק אם לא ישלם הלוה דזה הוי אסמכתא גמורה בין מתחייב א"ע לשלם סתם. אמנם בנתיבות חולק שם על הקצוה"ח וכתב דבערבות ג"כ לא בעי שליחות:

ובאמת מדברי הריטב"א שבשטמ"ק שהבאתי למעלה מוכח להדיא כהקצוה"ח דנראה דס' הקצוה"ח דהיכא דהחיוב בא מצד המתחייב כגון בחייב עצמו בקנין או בשטר ולדעת הרמב"ם בסי' מ' יכול לחייב עצמו גם בדיבור היכא דאמר אתם עדי וודאי אין נ"מ אם מתחייב א"ע לנוכח לאדם ידוע או אם יאמר כל מי שילוה או יוציא שטר זה אני מתחייב לו. אבל היכא דליכא שום חיוב על עצמו בדיבורו לבד מחמת שלא הי' קנין המועיל או אם מצוה לו לעשות איזו דבר ליתן לו כך וכך. והחיוב מצד שחבירו עושה לו הדבר הזה. שאם עושה לו איזו פעולה שמחייב ליתן לו מה שהבטיח לו מתורת שכירות. ואם מוציא ממון ונותן לאיש אחד על פיו מתחייב מתורת ערבות בכל כה"ג ס"ל לכל הני קדמאי שהבאתי לעיל דבעינן שיעשה בשליחותו דיקא ולא שיאמר כל העושה אשלם לו. ושעם הדבר עפי"מ שביארתי במק"א. דבעניני קנינים יש שהמוכר או הנותן עושה הקנין כגון קנין מסירה שלשון מסירה הוא שהוא מוסר הדבר לחבירו. ולכך אינו קונה רק היכא דאיכא דעת אחרת אבל בהפקר לא כדאמרינן מאן מסר לי' דליקני וקנין משיכה נקרא על שם הזוכה שהוא מושך אצלו הדבר ומכניסו לרשותו ולכך קונה גם בהפקר ומה"ט מסירה קונה ברה"ר ומשיכה אינו קונה רק בסימטא משום דמסירה שעושה המוכר שהוא להוציא מרשותו. לכך מהני ברה"ר דעכ"פ מוציא מרשותו ומשיכה שהוא קנין שעושה הקונה להכניס לרשותו א"א להיות ברה"ר דהא רה"ר אינו רשותו וסימטא כל מקום שמעמיד שם בהמתו נעשה רשותו כמ"ש התוס' בקידושין (כ"ז ע"ב) ובקנין כסף הוא פלוגתא דאביי ורבא בקידושין דף כ"ג אם קבלת רבו גרמה לו. דהיינו שהקנין נעשה במה שהמוכר מקבל הכסף אף דאין הקונה נותן לו או נתינת הכסף עושה הקנין:

ולכן בנ"ד נמי אם המתחייב אינו עושה שום קני בשטר או קים. והקנין בא מצד הזוכה שעושה פעולתו של חבירו. אז צריך שיהי' בשליחותו של המקנה דגם במשיכה צריך שיאמר לך משוך וקני דכל היכא דאיכא בעל הממון צריך שיהי' הקנין נעשה בשליחותו כמ"ש התוס' פ' איזהו נשך דע"א ע"ב. או ע"י עצמו שיעשה בעצמו איזו קנין המועיל ולכך שפיר נכונים דברי הש"ך שבסי' נ' הביא דברי המהרא"ש שהמתחייב א"ע בשטר לכל מי שמלוה לשמעון שישלם מהני משום דשטר הוי קנין מעליא שעושה המתחייב ולא הוי אסמכתא דהא התחייב א"ע לשלם הוא בעצמו ולא כערב, אבל בסי' קכ"ט שהתחייב עצמו להיות ערב דהיינו שאם לא ישלם הלוה ישלם הוא דזה הוי אסמכתא גמורה כמ"ש הקצוה"ח וצריך לבוא רק בתורת שליחות. לזה אמרינן דכל הזן לא הוי שליחות. ומעתה כל הרואה יראה שדברי הקצוה"ח מבוארין בריטב"א הנ"ל שכתב על מה שהקדים דבכל הזן וכו' אין הבעל מחויב לשלם לו. כתב ושמעינן מהכא שהנכנס ערב לחבירו וכו'. שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו וכו' והיינו דהא שם ליכא רק דיבורא לבד שאמר כל הזן וכו'. ואמנם אם הוי אמרינן דשלוחו הוא וודאי חייב לשלם כיון דהוציא ממון בשליחותו כמו ערב דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאלו הוא בעצמו נטל ונשא ונתן ביד ממון חבירו לאחר דמחויב לשלם אבל כיון דאמרינן דלשון כל הזן לא הוי שליחות. ובעצמו לא עשה שום קנין. מש"ה לא מתחייב ולכך כתב דשמעינן מהכא שהנכנס ערב לחבירו שלא במאמרו אינו חייב לשלם דהא לענין ערבות בעינן שליחות דוקא כמ"ש הקצוה"ח וכה"ג לא הוי שליחות:

וגם בחי' הרשב"א קידושין (ע"א) ד"ה הא דתניא מבואר להדיא כהקצוה"ח דכל חיוב ערבות הוא רק מטעם שליחות עיי"ש באריכות דבריו שכתב דאין חיוב ערבות רק כשנותן לבן דעת ובר זכי' על דבורה לפי שהערב אינו מתחייב אלא בזכיית הלוה. ומסיים שם אח"כ בשם הירושלמי דתנהו לעני שהיא מקודשת דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני. א"נ משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו וכו' כדין לוה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב וכו' וגרסינן נמי התם שאם אמר תן מנה לחרש וכו' אינה מקודשת לפי שאינו בר זכי' והלכך א"א לה להתחייב מדין ערב עכת"ד הרשב"א ומבואר דכל חיוב ערבות הוא מטעם שליחות או זכי'. ואף דבדין זה אם מתחייב הערב כשנותנו לשאינו בן דעת או לכלב יש בזה מחלוקת בראשונים ובאמו"י ר"פ השואל מביא דעת הר"ן דגם בתנהו לכלב שייך דין ערבות. וכן בר"ן פ"ק דקידושין מביא בשם הרמב"ן ושאר פוסקים דיעות חלוקות בזה, מ"מ מסיום דברי הרשב"א הנ"ל יש לנו ללמוד ביאור הדברים דבענין השליחות בעצעו בזה י"ל בתרי אנפי די"ל דהמלוה נעשה שלוחו של הערב ליתנו ללוה כמו שהתחיל הרשב"א לומר בתנהו לעני ומתחייב הערב משום דהוי כאלו נפל ונשא ונתן ביד בעצמו דחייב כמש"ל, ואז אין נ"מ אם הלוה הוא בר דעת או לא. דמ"מ המלוה שהוא בר דעת נעשה שלוחו של הערב ליתנו לכלב או לזרקו לים דהוי כאלו נתנו הערב בעצמו לכלב דשלוחו ש"א כמותו. או די"ל כדמסיק הרשב"א שם דהוי כאז הלוה זוכה בקבלתו הכסף בשביל הערב ואח"כ זוכה לעצמו דהלוה הוא דנעשה שלוחו של הערב ובעינן שיהי' בר דעת ובהא פליגי הפוסקים הנ"ל. אבל לכ"ע חיוב הערבות מתורת הוא שליחות כמ"ש הקצוה"ח. ולכך צריך לומר לו לנוכח שיתן או ילוה לפלוני דאז הוא עושה את הנותן ואת המלוה שליח ליתן. ואת הלוה שליח לקבל דיכולין לעשות שליח שלא בפניו כמבואר בה' גיטין דבדיבור זה עצמו שאומר שיתן לפלוני עשאו לזה שליח ליתן וזה לקבל. ומהני אליבא דשני עניני שליחות הנ"ל משא"כ אם אומר כל הנותן אנכי ערב דזה לאו שליחות הוא לענין מודר הנאה לא מחייב גם בערב. והא דצריך ג"כ הטעם דעל אמונתו הלוהו הוא לסלק האסמכתא דאל"כ הוה אמרינן דכל עשייתו השליח הוא רק משום דהי' סבור שהלוה ישלם ולא גמר למקנה לכך צריך הטעם משום דעל אמונתו הלוהו עיין מזה במח"א ריש הלכות ערב:

ומה שתמה הנתיבות על הקצוה"ח מהא דאיכא מ"ד בש"ס דגם ערב שלא בשעת מתן מעות וכן לדידן בקנין עכ"פ. והרי לאחר מתן מעות אין שייך כלל שליחות. הנה לפימ"ש לא על הקצוה"ח תלונתו אלא על כל הפוסקים הנ"ל. אך באמת לפימש"ל לק"מ. דהא כתבתי דהיכא דהמתחייב עושה בעצמו קנין המועיל כגון ק"ס או שטר להתחייב בו לא בעינן שליחות. אלא בערב ס"ל להקצוה"ח דלא מהני קנין של המתחייב בעצמו אף ע"י קנין שטר כיון דהוי אסמכתא. ולכך צריך שליחות וא"כ י"ל דאסמכתא לא שייך רק בשעת מתן מעות דלא הי' רוצה להלוות לו בלא ערב אז י"ל דהערב הי' סבור שהלוה ישלם ולכך נכנס לערב תחתיו כדי שילוה לו שאצל הערב הי' הלוה איש בטוח אבל לאחר מתן מעות שכבר הלוה לו. ובע"כ מה שנכנס עתה לערבות הוא משום שהמלוה תובע אותו ואין לו לשלם. אז וודאי הערב נכנס ע"ד שיצטרך לשלם. דהא רואה שהלוה אין לו לשלם והוי כעין מ"ש התוס' בפ' איזהו נשך ובסנהדרין פ' ז"ב דמשחק בקוביא לא הוי אסמכתא משום דלא הי' לו על מה לסמוך ובוודאי נכנס ע"ד שישלם עיי"ש. אלא לדידן ס"ל דעכ"פ קנין בעי דבדיבור בעלמא א"א להתחייב א"ע. כיון דליכא למימר בהאי הנאה דמהימן לי' דהא שלא על אמונתו הלוהו. ולחד סברא במחנ"א הנ"ל עיקר הקנין הוא מטעם דמהימן לי'. והמ"ד דבש"ס דס"ל דגם לאחר מ"מ ל"ב קנין. הוא משום דס"ל כדעת הרמב"ם דיכולין לחייב א"ע בדיבור לבד ועוד יותר מהרמב"ם דגם בחיוב שאינו ברור עדיין יכולין להתחייב בדיבור לבד. עיין ש"ך סי' מ' סק"ד ומשום אסמכתא ליכא לאחר מ"מ כמש"ל. אבל בשעת מ"מ דאיכא אסמכתא בעינן שליחות אלא דכ"ע כס' הקצוה"ח הנ"ל:

ומעתה נבוא לעינינו. דנלע"ד דאם הממר"ם בחתימה חלקה מהני מן הדין תלוי במחלוקת הנ"ל דהנה הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"ז הביא בשם אביו ראי' דחתימה חלקה ל"מ מכתובות כ"א דילמא משכח לה אינש דלא מעלי וכתב עליו מה דבעי וכו' ש"מ דאם אינו כותב עלי' כלום רק תובעו בחתימה חלקה לאו כלום הוא. וכן הש"ך בעצמו מצד הסברא הכריע דאם אינו כתוב עלי' כלום במה יתחייב ולכך כתב דמדינא אינו חייב רק מצד המנהג מחמת תיקון המדינות. אמנם נראה דאחר המנהג שנהגו לגבות בו. שוב מהנין מן הדין מדאורייתא. דכיון ששלח המתחייב להמלוה שטר זה עם חתימה חלקה שיודע שעפ"י המנהג יגבו בו. א"כ יודע המלוה שכוונת החתום שילוה עליו דאל"כ למה שלח לו. הא יודע שהמוציא השטר הזה יגבה בו מצד המנהג. וא"כ אף דלא אמר ולא כתב בפירוש. הא קיי"ל בכמה ענינים דסגי ברמיזה כדקיי"ל חרש רומז ונרמז לענין גיטין וקידושין ומו"מ בשלמא מדינא דשום קודם שהי' המנהג שפיר כתב הש"ך דכיון דלא כתב עליו כלום מאן מוכח שלהתחייב א"ע מסר לו. אבל אחר המנהג שגובין בו ולנפילה ל"ח וודאי מסר לו שילוה עליו. והוי כאלו כתב כל שיגיע לידו שטר הזה ילוה עליו והוא ישלם. א"כ לדעת הרשד"ם דכל שלא אמר לאדם ידוע רק כל שילוה עליו אני אשלם דומה לאומר כל הזן אינו מפסיד דפטור. א"כ ה"נ פטור מלשלם מדינא כיון דלאו שלוחו הוא. אבל לדעת התומים והקצוה"ח והנתיבות והמחנ"א בה' ערב סי' ב' שהכריע דכל שאמר ני אשלם חייב לשלם וכמו שהביא הש"ך בסי' נ' הנ"ל דברי המהר"א ששון לפסק הלכה. ה"נ מי שהגיע לידו הבלאנקא וועקסיל דידעינן בבירור דכוונת החתום הוא שילוה על הוועקסיל הזה א"כ כשלוה עליו חייב לשלם כמו אם אומר או כותב בכת"י מי שילוה לפלוני מנה אני אשלם:

אך כ"ז אם נתן הבלאנקא וועקסיל ע"מ שישלם הוא בבירור. אבל אם נתנו רק בתורת ערבות אם לא ישלם הלוה דהוי אסמכתא דבכה"ג לדעת הקצוה"ח הנ"ל בעינן שליחות גמור וכמש"ל ואם אומר כל המלוה לפלוני אני אהי' ערב ל"מ. א"כ גם בממרם בחתימה חלקה לא מתחייב דבממרמני דלא נזכר שם המלוה רק דהממרמני בעצמו מוכיח דמי שלוקח הממרמני יוכל להלוות לפ' הוי כאומר כל המלוה לפלוני אני אהי' ערב דל"מ דבערבות בעינן שליחות גמורה. א"כ בנ"ד דכפי הצעת כת"ה השאלה נתן ראובן המחרמני לשמעון רק בתורת ערבות שאם לא ישלם הלוה שישלם הוא. ואם השותף יודה ע"ז שיודע דלא נתן ראובן הממרני רק בתורת ערבות. ליכא חיוב מדינא כדעת הקצוה"ח שהוא ג"כ דעת הש"ך שמביא בסי' קכ"ט דברי הרשד"ם לפסק הלכה דבכותב בכת"י כל מי שילו לפלוני אני אהי' ערב פטור ובוודאי א"א להוציא ממון מהמוחזק נגד דעת הרשד"ם והש"ך והקצוה"ח. ואין לומר דמ"מ מצד המנהג והתקנה יהי' חייב ז"א חדא דמי יימר דהמנהג והתקנה הוא גם בנותן הממרמני בתורת ערבות. ועוד דאף אם נאמר דגם בכה"ג חייב מטעם התקנה מ"מ בזה אולי צדקו דברי כת"ה שהביא בשם הרש"ם דהתקנה הוא דהיכא דהוא בעיר צריך לשאלו. וכיון דעיקר החיוב רק מצד התקנה הם אמרו והם אמרו. ובפרט דכל ס' בתקנה אוקמינן אדינא ועוד נראה יותר דאף אם נאמר דבעלמא היכא דנתן לאחד בלאנקא וועקסיל ע"מ ליתנו בתורת ערבות. והלך ונתנו סתם דהמלוה גובה בו היינו כיון דלא הוזכר בשטר שמצוה ליתן רק בתורת ערבות. דהא לא כתוב עליו כלום. יכול המלוה לומר סברתי דנותנו. ע"מ לשלם ולא בתורת ערבות דהיינו אולי הוא באמת חייב לחבירו הסך הזה. וא"כ אף אם האמת אינו כן. מ"מ גובה המלוה משום תקה"ש כמ"ש הש"ך בסי' נ' דדומה לקונה מגנב שאינו מפורסם. אבל בנ"ד דלא נתן השותף מעות מזומן רק שנתנו לו על חובו א"כ הא ידוע דבפרע בחובו ליכא תקה"ש. וגם בלא"ה כפי הנראה מהענין הי' יודע השותף שלא נתנו רק בתורת ערבות אם לא ישלם הלוה והוי כקונה מגנב מפורסם דליכא תקה"ש:

ואמנם אף אם השותף שבידו עתה הבלאנקעט יאמר שאינו מאמין שנתן רק לערבות. שנראה לכאורה שהחתום אינו נאמן לומר שרק לערבות נתנו דהוי כאומר על השטר אמנה או תנאי הי' דברינו דהיכא דלית לי' מיגו אינו נאמן. מ"מ כאן נראה דממ"נ לא יוכל לגבות דאם יאמר דאינו מאמין שנתנו לו ללוות עליו והוא יהי' ערב אלא דנתנו לו בשביל שהוא עצמו לוה הימנו א"כ שוב מצד המנהג של העט"צ וכפי הכרעת הרש"מ לדינא דאם הלוה בעיר ול שאלו בעל המקח כמו שכתב כתה"ר. ואם יאמר לו שילוה לו עליו אצל מי שירצה דבזה ל"ש התקנה של העט"צ כמו שביארתי בתחילת דברי. כיון שלא לוה בעצמו ממנו לא מיקרי הוא המלוה שיהי' אסור לקנות ממנו בלי ידיעת הלוה. דל"ש הרחשון ניח לו. א"כ כיון דלא לוה הוא בעצמו ממנו רק נתנו לו שילוה עליו א"כ בשעה שנתן השטר עדיין לא נתחייב עליו. דעדיין לא לוה עליו. ותלוי החיוב רק אם ילוה. הוי כתנאי שהוא בקו"ע שצריך להביא ראי' שקיים התנאי והלוה עליו הרי נעשה מלוה. ושוב חל התקנה על השותף שבידו הבלאנקעט שלא יקנה עד שישאל פי החתום. אלא מאי אמרת דנתנו לו לשמעון שילוה לצורך עצמו והוא יהי' ערב א"כ שוב לדעת הקצוה"ח לא מהני כלום כדעת הרשד"ם משום דבערבות צריך שליחות וזה לאו שליחות הוא:

וא"כ מכל הלין טעמי דעתי העני' נוטה שא"א להוציא מהמוחזק בממרמי זה. ועכ"ז יען כי החיוב להתרחיק בכל היכולת מלדון דין תורה. וגם אנכי בעצמי אחד מני אלף שאני פוסק ד"ת. ומה"ט לא הי' ניחא לי להשיב בענין לולי מפני כבודו של כתה"ר. לכן מאד אבקשו שיתאמץ בכל היכולת לפשר ביניהם. והנה מ"ש כת"ה דכיון שהם שותפים. עכ"פ יותר ממחצה לא ישלם דהוי כלוה לשני שותפים. הנה יאבה כת"ה לעיין בדברי הנתיבות בסי' ע"ז בביאורים סק"ד ובחידושים סק"ה שהאריך וביאר היטב באיזו אופן מתחייב שותף בהלוואת חבירו. ויראה דכאן אין שום אחד מהאופנים שכתב שם לחייב השותף השני לשלם. ומ"מ מטעמים שכתבתי א"א להוציא מיד המוחזק והנלע"ד כתבתי והשי"ת יצילנו משגיאות:

ידידוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבדפ"ק

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה