אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן פה

סימן פד

ב"ה אור ליום ועש"ק ויקהל תרצ"ה פה לעזין במדינת שווייץ.

שלוכט״ס לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק החו"ב משנתו זך ונקי צמ״ס מוכתר במעלות יראתו קודמת לחכמתו מפו' לשבח ולתהלה מבול יוחסין מוהרי״י הורוויץ ג"י אבד"ק פפד"מ יצ"ו.

יקרתו לנכון הגיעני ואשר כותב כתה"ר שזה שנה שכתב אלי לטרנאפאל בדבר הזה אנכי לא ראיתי שום מכתב ואולי יען כי זה יותר משנה שנחליתי בעוה"ר לא הראו לי מכתבו ועתה חפצתי להשיבו תיכף מפני כבודו היקר אצלי אך כי מחוסר ספרים אנכי פה ולא הי' לי אף שו"ע חו"מ לעיין בו והוכרחתי לכתוב למאנטרעע לשלוח לי חו"מ ולכן נתאחר קצת תשובתי ואתו הסליחה:

בדבר הס"ת שקנה אחד אצל המו"ש עפי"ד הסופר שאמר לו שבסכום מועט כששים מארק יוכל לתקנה ואח"כ נתברר שהכתב אינו ראוי להתקיים שהאותיות קופצת מעל הקלף ובכ"פ מוצאים חסרונות חדשית וא"א לתקנה שתהא ראוי' לקרות בה רק בדמים יקרים ותובע הלוקח מהמוכר להחזיר לו דמיו כדין מוכר יפה ונמצא רע ונתגלה מום במקח דהוי מק"ט ובאם לא יוכל לגבות מהמוכר תובע את הסופר לשלם לו הזיקו כדין מראה דינר לשולחני שבסי' ש"ו והסופר קיבל שכר ע"ז וטענות המוכר והסופר מבואר במכתב כת"ה. וכת"ה וב"ד דעתם נוטה שהדין עם הלוקח וחפציכם לשמוע חוו"ד בזה:

הנה בזה נלפענ"ד פשוט שהדין עמכם שהוי מק"ט וכל טענות המוכר אין בהם ממש שמה שטוען שהודיע להלוקח שאין הס"ת הזה בלא מום וידע ומחל כיון שלא הודיעו פרסות ואיכות המום שהאותיות. קופצות ושפוחת במקחו כך כך דמים ל״ש ידע ומחיל כמבו' בסי' רל"ב סעיף ז' במחבר להדיא ובפרט בכאן שהלוקח סמך ע"ד הסופר שרגיל להיות בקי בזה והוא אמר שצריך רק תיקון קל ונתברר אח"כ שאינו כן לית דין צריך בושש דהוי מק"ט וצריך להחזיר להלוקח מעותיו ואם המוכר הי' יודע מהמום הגדול הזה ולא הגיד להלוקח צריך להחזיר לו גם הוצאותיו ואם המוכר ג"כ לא ידע א"צ להחזיר לו הוצאותיו כמבו' הכל בסי' רל"ב סכ"א ואם לא יוכל להתברר אם ידע יכול הלוקח לבקש שיקבל בח"ח אם לא ידע:

אמנם לענין הסופר אם יש לו דין מראה דינר לשולחני הנה אינו מבואר במכתב כת"ה אם אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ואף דבדעת הנתיבות שם בסי' ש"ו סקי"א דבשכר א"צ לומר חזי וכו' מ"מ בנ"ד מספקא לו משום דקשיא לו בסוגיא דב"ק צ"ט ע"ב דמביא קודם הש"ס דין טבח אומן שקלקל וכן נתן חטים לטחון ועשאן סובין וכו' דבחנם פטור ובשכר חייב ואח"כ מביא הש"ס דין דמראה דינר לשולחני ונמצא רע דתני חדא אומן פטור והדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב ודחקו התוס' שם ד"ה ותניא למצוא טעם אמאי לא משני כדלעיל דהא דתני אומן פטור הוא בחנם והא דתני חייב הוא בשכר וכן הקשה ג"כ בחי' הרשב"א שם אמאי לא משני כן ר"פ עיי"ש ומאי קושיא הא אין שום דמיון כלל לדלעיל דשם בטבח שקלקל וכן נחתום שעשה פת נפולין דהוי היזק בידים ואם עשה כן במזיד הוי מזיק גמור כמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי לענין טבח דהוי כחתך ראשה ואם המזיק חייב בין בשוגג בין במזיד דאדם מועד לעולם רק באונס גמור פטור כמ"ש התוס' ב"ק (כ"ו ע"ב) ד"ה ושמואל אבל באוב כעין אבידה חייב עיי"ש ולכך שפיר יש חילוק באומן דלא הוי פושע גמור דסמך על בקיאותו רק דהוי כעין אונס דאבידה בש"ח פטור וש"ש חייב לכך בשכר חייב ובחנם פטור אבל מראה דינר לשולחני דגם בהדיוט כל חיובו רק מדינא דגרמי כמו דאיתא שם בש"ם (ד"ק מ"א) דרק לר"מ דדאין דינא דגרמי חייב ובדינא דגרמי כתב הש"ך להדיא בסי' שפ"ו סוסק"ו דכיון דד"ג הוא רק דרבנן אינו חייב רק במתכוין להזיק ושוגג פטור וא"כ נהי דבהדיוט חייב הוא משום דהוי פושע גמור דכיון דאינו בקי לא הי' לו לראות והוי כמזיד אבל אומן דמדבחנם פטור בע"כ דלא הוי פושע דא"כ גם ש"ח חייב אלא בע"כ דהוי כאונס דאבידה דבעלמא ש"ש חייב ולכך גם אדם המזיק חייב וא"כ כ"ז במזיק גמור אבל בדד"ג בשוגג פטור רק מזיד חייב ודאי אומן לא הוי פושע ומזיד ודינו להיות פטור ולכך לא משני הש"ס כדלעיל דהא דתני אומן חייב הוא בשכר דבמראה דינר דחיובו רק מדד"ג גם בשכר פטור וזהו קושיא גדולה אצלי על התוס' והרשב"א אם לא דנאמר דהתוס' כאן והרשב"א אזלי בשיטת הרמב"ן דס"ל דד"ג הוי מה"ת ולכך גם שוגג חייב כמ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי הובא בש"ך הנ"ל אמנם יוקשה על סתימת דברי המחבר בסי' ש"ו ס"ו שפוסק דבשכר גם אומן חייב והש"ך שם בסקי"א פסק כוותי' והרי הש"ך עצמו בסי' שפ"ו הנ"ל הכריע דד"ג הוי רק דרבנן ובשוגג פטור א"כ אמאי חייב אומן גם בשכר. ולישב הדבר נ"ל משום דלכאורה קשיא לי לשיטת הסוברים דמראה דינר לשולחני אינו חייב רק אם א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"כ אמאי חייב למאן דדאין דד"ג והרי השטמ"ק כתב בב"מ (דף ע"ג ע"ב) גבי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין משלם לי' כדאזיל אפרוותא דזולשפט והקשה שם השטמ"ק הא הוי רק כמבטל כיסו וכו' ותי' וז"ל דכיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים שמחויבין לשלם להבעלים מה שמפסידין בחזרתם וכן הבעה"ב לפועל דכיון שסמכו זע"ז נתחייבו זל"ז וכו' עיי"ש הובאו דבריו בנתיבות סק"ו בסי' ש"ו ואם כן גם במראה דינר לשולחני ואמר חזי דעלך קא סמיכנא וזה לקחו על פיו אמאי אינו חייב מדין ערב גם למאן דלא דאין דד"ג:

אך נראה דל"ק דשם גופי' קאמר רב אשי דפטור משום דהוי אסמכתא ופריך הש"ס מהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשני התם בידו הכא לאו בידו והסבירו שם התוס' (בדע"ד ע"א) ד"ה הכא ובסנהדרין (כ"ד ע"ב) ד"ה כל דהכוונה היא דבאוביר ולא אעביד דבידו הי' לעבוד ולא עביד וודאי מתחלה נכנס על דעת כן שבודאי יעבוד כיון שבידו הוא וממילא כשלא יעביד וודאי נכנס על דעת כן שישלם במיטב ולא הוי גזים כלל כמ"ש התוס' שם בסנהדרין דאומר בלבו עלי לשלם ודאי מן הדין מה שבידי לעשות ולא עשיתי עיי"ש וא"כ נהי דמתחלה הי' כוונתו לעשות ולא יצטרך לשלם בחנם אבל הי' נכנס ג"כ ע"ד כן שאם לא יעשה שישלם דכן הדין נותן אבל כאן בשולחני הדיוט שאינו בקי ודאי כשאמר שהדינר הוא טוב הי' סבר שהוא טוב באמת ולא עלה בלבו כלל שישלם אם אינו סוב דמי פתי יכנוס בתחלה. להפסיד מעות מכיסו בחנם בדבר שאין בידו לתקן דבשלמא באוביר ולא אעביד נכנס מתחלה ע"מ לעבוד ולא לשלם ובידו לעשות וכשאינו עושה אח"כ ודאי דינא הוא שישלם ונכנס ע"ד כן אלא שמתחלה הי' בדעתו לעשות דהא בידו לעשות ולא יפסיד בחנם משא"כ בשולחני דאחר שאמר שהוא טוב אין בידו לתקן עוד אלא שהי' סבור שהוא דינר טוב ולא עלה בלבו שיצטרך לשלם כלל אך דלמאן דדאין דד"ג חייב לשלם מתורת מזיק דכיון שיודע בעצמו שאינו בקי לא הי' לו לקבל עליו לראות ולהפסיד את חבירו אך למאן דלא דאין דד"ג ודאי דא"א לחייבו כלל מתורת ערבות דזה אסמכתא גמורה דוודאי אילו ידע שיצטרך לשלם בחנם לא הי' מקבל עליו לראות אמנם כ"ז בהדיוט שאינו בקי אבל באומן בשכר דבעלמא משו"ה חייב משום כיון דמקבל שכר צריך לדקדק ביותר וראינו שלא דקדק כ"כ מדטעה וא"כ מתחלה כשקבל עליו לראות נכנס ע"מ לדקדק היטב כיון דאומן הוא ובקי בכך ודאי יכול לדקדק היטב אם ירצה כמו שם בסיכתא חדתא דהי' יכול לדקדק היטב להיות בקי בה כיון דאומן הוא וכשקיבל שכר לראות המטבע ודאי קיבל עליו לדקדק היטב ובידו לעשות כן ולא הי' בא לידי תשלומין ואח"כ כשלא דקדק קרוב לפשיעה הוא אצלו והוי ממש דומיא דאם אוביר ולא אעביד דנכנס ע"מ כן שבאם לא ידקדק דינא הוא שישלם מתורת ערבות כמ"ש הכפמ"ק דכה"ג לאו אסמכתא היא וא"כ ממילא מיושבת קושיתי הנ"ל דבאומן בשכר אין חיובו משום דד"ג דהוי רק דרבנן אלא חיובו מדאורייתא מתורת ערבות ולכך חייב גם בשוגג כל שהוא אנוס קרוב לפשיעה כמו טבח אומן שקלקל כיון דאיובו מדאורייתא ואמנם לפי"ז אף דבהדיוט איכא שני דיעות בשו"ע שם אם צ"ל חזי דקסמיכנא עלך היינו משום דהדיוט חיובו מדד"ג משום דהזיק בפשיעתו שלא הי' לו לראות כיון שאינו בקי לכך ס"ל להאי דיעה דאצ"ל חזי דעלך קסמיכנא אבל באומן בשכר דכל חיובו הוא משום ערבות וכמ"ש השטמ"ק הנ"ל דבהאי הנאה דסמך עליו נשתעבד לשלם אף שלא קיבל עליו בפירוש וא"כ עיקר החיוב רק משום דסמך עליו לכך לכ"ע צ"ל חזי דעלך קא סמיכנא וא"כ צ"ל דהא דכתב הנתיבות בסקי"א דבשכר אצ"ל חזי היינו בהדיוט בשכר דחיובו מדד"ג ובלא"ה איכא דיעות אם צ"ל חזי לכך י"ל דבשכר לכו"ע אין צ"ל חזי אבל באומן בשכר דכל חיובו משום ערבות דסמך עליו י"ל דגם להנתיבות בעינן שיאמר בפירוש חזי גם בשכר:

ועפ"י דברינו אלו נוכל לפרש ג"כ דברי הש"ך שם סקי"ב דמביא דברי הג"א בשם ר' אפרים דהא דמראה דינר לשלחני הוא רק בקיבל לפרעון חובו דהי' מוכרח לקבלו כיון דהשולחני אמר שהוא טוב וממארי רשותך פארי אפרע אבל בקנה דינר עפ"י השולחני שאמר שהוא טוב פטור דלא הי' מוכרח לקנות וכתב הש"ך ע"ז דאם אמר חזי דעלך סמיכנא גם בלוקח חייב ולכאורה יש לדון בזה די"ל דטעמו דהג"א הוא כדי ליישב בזה קושית התוס' בב"ק (ד"ק ע"א) ד"ה טיהר למה שהוכיח דהא דקאמר הש"ס בבכורות דכל דאילו הוי קמן הוי הדר פטור אף לר"מ א"כ אמאי מראה דינר לשלחנו חייב הא אלו הוי קמן בעל הדינר הי' מוכרח לחזור ולקבלו ותירוצם דחוק מאוד עיי"ש וכמעט אינו מובן אך לפי"ד הג"א הנ"ל נכון דהא באמת הוי הס"ד דש"ס סנהדרין (ל"ג ע"א) דזיכה את החייב הוי כנשא ונתן ביד ופירש"י שם בד"ה כיון דזה הי' מוחזק ועיכבה על פיו הוי כנשא ונתן ביד אלא דהש"ס פריך שם ע"ז ומוקי דוקא כשהי' לו משכון בידו והחזיר משכונו והיינו דלענין שיהי' מה שעשוי עשוי בעינן דוקא שיעשה מעשה אבל לענין דד"ג דבעינן שיהי' רק ברי הזיקא למאן דדאין דד"ג א"כ שפיר כתב הג"א דמראה דינר איירי שקיבלו בפרעון חובו דכיון שאומר השלחני שהוא טוב הי' מוכרח תיכף לקבלו ונפטר הלוה מחובו הוי ברי הזיקא כיון דהוא מוחזק ויוכל להשתמע שלא יחזור למפרע אף שיוודע שהי' הדינר רע אבל בטימא את הטהור וחייב את הזכאי דאם לא הי' מערבן עם פירותיו הי' הדין חוזר וכן כשחייב את הזכאי והלך זה ופרע דבשעה שדן את הדין לא הי' ברי הזיקא דדילמא לא יערבן עם פירותיו כ"כ מהרה וכן זה לא יפרע תיכף וכל חוב הוא מחוסר גוביינא וב"כ וב"כ יתברר שטעה ולא הי' בא להיזק כלל דהוי הדר דינא ועיין בש"ך סי' שפ"ו סקכ"ב בשם המ"ב דשליש שהחזיר שטר פרוע למלוה הוי רק גרמא משום דמחוסר גוביינא וכשהחזיר שטר שאינו פרוע ללוה הוי גרמי עי"ש והוא ג"כ מטעם הנ"ל דזה מחוסר גוביינא והלוה שהוא מוחזק ואינו מחוסר גוביינא הוי גרמי וחייב דהוי ברי הזיקו יותר וא"כ לפי"ז מנ"ל להש"ך דהיכא דא"ל חזי דעלך קסמיכנא חייב לכו"ע והא מ"מ לא ברי הזיקא כיון דאינו מוכרח לקנות דילמא לא יקנה תיכף ובין כך ובין כך יוודע הדבר שהדינר הוא רע אלא שלכאורה יש ראי' לדברי הש"ך מפסק דינו של הרמ"א בסי', קכ"ט ס"ב דכשאמר למלוה שהלוה הוא איש בטוח והלוה על פיו חייב עיי"ש בש"ך דדמי למראה דינר לשלחני ואמר שהוא טוב דחייב כשא"ל חזי אף דלא הי' מוכרח ללוות:

אך לפי מש"ל אין כאן ראי' כלל דבלא"ה קשה למה הביא הרמ"א ד"ז בהלכות ערב ולא הביא בסי' ש"ו או שפ"ו דשם הם דיני נזקין ודינא דגרמי אלא דהוא הדבר אשר דברתי דכשעשה על פיו וסמך עליו חייב מדין ערב כמ"ש השטמ"ק הנ"ל אלא דבמראה דינר לשולחני חייב מדד"ג ולא מדין ערב משום דהוי אסמכתא כמו דזבין לי' חמרא כיון דאין בידו לקנות וסמך על מה שהי' נראה לו שהוא טוב כמש"ל אבל באמר לו שהוא איש בטוח ל"ש אסמכתא דהא כתבו רש"י ותוס' בב"מ ובסנהדרין הנ"ל דבדבר שאין בידו לגמרי כמו משחק בקוביא ל"ש אסמכתא דלא הי' לו ע"מ לסמוך והש"ך בסי' קכ"ט הנ"ל סק"ח כתב דלא הי' לו ליעצו על כך לומר שהוא בטוח דא"א לידע זאת אף אדם על בנו ואף אם רואה אצלו כסף וזהב דילמא אינו שלו ויש מתעשר ואין כל וא"כ כיון דאין לו ע"מ לסמוך כלל ל"ה אסמכתא וחייב מדין ערב וכמ"ש הרמ"א שם להדיא דהוי כאלו נתערב לו משא"כ במראה דינר לשולחני אף אם אינו בקי כ"כ מ"מ הוא סובר שהוא בקי והי' ברור אצלו שהוא דינר טוב וסמך ע"ז א"כ הוי אסמכתא ואינו חייב רק מדינא דגרמי ובעינן ברי היזיקא והיינו כמ"ש הג"א דנותנו לו בפרעון חובו וכנ"ל:

הדרן לדינא הנה אף שיש לדון בזה מ"מ לא הי' מלאני לבי לנטות מדברי הנתיבות שמשמעות לשונו משמע דבשכר לא בעינן בכ"ע שיאמר חזי וכו' וסברתו נראה דהוא מטעם דכיון דנתן לו שכר ע"ז וודאי רוצה לסמוך עליו דלא שדי איניש זוזי בכדי וא"צ לומר חזי וכו' דמעצמו מוכח כן וא"א ג"כ לנטות מדברי הש"ך דס"ל דבאומר חזי אף באינו מוכרח ליקח חייב אלא כיון דבלא"ה דעת הרש"ל כהרשב"א דאומן אף בשכר פטור כמ"ש הש"ך בסקי"א בשמם והא דבעינן דנכו ואיסור הוא רק במטבע כמ"ש תוס' ב"ק הנ"ל צ"ט ע"ב ד"ה ותניא דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול עיי"ש אבל בנ"ד בסופר אם הוא סופר מומחה והוא מוחזק יכול לומר קי"ל כהרש"ל והרשב"א דאף בשכר פטור ובפרט שהראיתי פנים לזה בהלכה דלמאן דס"ל דד"ג דרבנן א"א כלל לחייבו בשוגג כמו אומן אף בשכר דלא מיחשב פשיעה רק כמו אונם דאבידה דאדם המזיק חייב ולא בדינא דגרמי דבשוגג פטור כמש"ל וא"כ קשה להוציא מיד המוחזק ואינני אומר קבלו דעתי דא"א לי להעמיד ע"ע מחמת שמחוסר ספרים אנכי וגם הנני אסור בכבלי מטתי. אך לענין המוכר אין כאן ספק כלל דמחויב להחזיר דמים שקיבל וגם לענין שכר תיקון של הסופר נ"ל ג"כ ברור דאינו יכול לתבוע כלל מהלוקח כיון דהמקח הוא בטעות גם הקציצה היא בטעות ואין לו רק מה שהשביח וזה יוכל לתבוע רק מהמוכר שהשביח ספרו אם יש שם שבח ולא את הלוקח דהא הספר הדר למרי' ואין לו ללוקח מהשבח כלום אך אם לא יוכל הלוקח להוציא מהמוכר ויהי' נשאר הספר ביד הלוקח אז יש לומר דנהנה מהשבח וצריך לשלם מה שנהנה כמו כל זה נהנה וזה חסר וזה כפי ראות עיני דיין כמה הוא נהנה מהשבח כנלפע"ד אלא דאז יהי' הלוקח מוחזק ויכול לתפסו על כל מה שיוחסר לו ממעותיו שלא יחזיר לו המוכר מטעם מראה דינר לשולחני כמש"ל ועיין בסי' של"ו ס"א בשוכר את הפועל והראהו בשל חבירו ובט"ז ח"מ סי' ל"ז מצוין על הטור ס"ד דהמערער צריך לשלם ש"ט ואינו ענין לנ"ד דשם הפועל לא ידע שהוא של חבירו והשוכר ידע לכך רמי חיוב תשלומין על השוכר ובכאן אדרבא הלוקח לא הוי לי' לידע שאינו אומן וסמך על הסופר והסופר שהוא אומן הי' לי' לידע שיוכל לבוא לידי מק"ט וכל היכא דהבעה"ב לא ידע והפועל ידע הוי פסידא דפועל כמבואר בסי' של"ד ודו"ק בזה כי כתבתי בקצרה. כך דעתי העני' נוטה והשי"ת יצילני משגיאות. ובאמת אנכי מרחיק עצמי תמיד מלדנן ד"ת וכ"כ דאפשר בפשרה ודאי עדיף:

כ"ד ידידוש"ת

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה