אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן פב

סימן פא

ב"ה לעזין תרצ"ו.

שוכט"ס לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי משנתו זך ונקי מפו' לשכח מו"ה שלמה זלמן פינעס נ"י מבריך בעהמח"ם ז' פרקים וט' פרקים על הרמב"ם:

מחברתו השנים ששלח לי כת"ה לתשורה לנכון הגיעני ות"ח חן לכת"ה בעבורם והנה לעיין בהם הרבה קשה עלי עתה אך למען כבודו עיינתי בהם מעט והגיע לנגד עיני מ"ש כת"ה בפ"ג מספרו ט״פ בישוב דברי הרמב"ם פ"ט מה"ג הל' כ"ה דנתייחד לאחר שאמר לכתוב ולחתום הרי אלו לא יכתבו וכו' ואם כתבו ונתנו אחר שנתייחד עמה אינו גט ותמהו הה"מ והל"מ הא טפי מספק שמא פייסם וביטל השליחות לא הוי וא"כ אמאי כתב דאינו גט דמשמע שודאי אינה מגורשת כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"א וגם מ"ש מנתייחד בין כתיבה לנתינה שפסק הרמב"ם בפ"ג ה"ה דתנשא לכתחילה בגט זה ואינו מחלק כלל בין אם נתנו לה השליח או הוא עצמו כמו שחילק הרמ"ה ואמאי לא אמרינן שם ג"כ דמסתמא ביטל השליחות כשנתייחד כמו קודם כתיבה וע"ז המציא כת"ה סברא מדעתו עפי"מ שפירש דברי הנתיבות סי' ר"ה שכתב לפרש דברי הרמב"ם דבגט מעושה בעינן שיאמר רוצה אני ובמכירה בתלוה וזבין הוי זבינא אף דלא אמר רוצה אני משום דבגט בעינן שיהי' ריצוי בלב ג"כ ובמכירה ל"ב ריצוי בלב עיי"ש וכתב כת"ה דטעם החילוק בין גט למכירה הוא משום דבגט בעינן לשמה וכשליכא ריצוי בלב לא הוי כתיבה לשמה והביא דברי הרמב"ן דמה"ט פסול באומר אמרו דל"ה לשמה ומשו"ה בנתייחד קודם כתיבה אמרינן דבנתייחד קודם כתיבה מחמת חיבת ביאה נסתלק ממנו הריצוי בלב ול"ה כתיבה לשמה משא"כ קודם נתינה דבנתינה ל"ב לשמה עכת"ד וכתב שמקום הניחו לו וכו'. ואנכי בעניי לא מצאתי מקום לחלק כן חדא דא"כ לר' ירמי' דס"ל בגיטין (פ"ו ע"ב) דלמאי דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי גם הנתינה בעינן לשמה וא"כ גם בנתייחד קודם נתינה הגט בטל לדברי כת"ה דל"ה לשמה והרי זוהי סתם משנה שם (ע"ט ע"ב) דגט ישן לב"ש מגרש בו לכתחלה וב"ה אוסרין ולשון אוסרין הוא רק לכתחילה משום גזירה כדמפרש שם סתמא דהש"ס ולשמואל לחד לישנא אם ניסת ל"ת ולחד לישנא תנשא לכתחילה ולרב ירמי' הרי הגט בטל לגמרי ומאי אוסרין דקאמרי ב"ה וגם הרי ר"י הוא תלמיד תלמידו דשמואל כמ"ש התוס' גיטין (י"א ע"ב) ד"ה יתיב ותקשי על דבריו משמואל רבו דרבי' דס"ל דבדיעבד כשר ומוכח דל"ב נתינה לשמה וגם גוף סברתו שכתב דהיכא דליכא ריצוי בלב ל"ה לשמה והביא דברי הרמב"ן דאומר אמרו פסול משום שלא לשמה אינני יודע מה ענין זה לזה כלל והרי דברי הרמב"ן הם דברי התוס' בגיטין (כ"ב ע"ב) ד"ה והא שכתבו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר אלא דהיכא דהסופר אינו שומע מפי הבעל עצמו שמצוה לכתוב אין זה מחשבה לשמה כיון דאין ברור להסופר שיגרשנה דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ומחשבה על הספק לאו מחשבה היא כמ"ש התוס' שם (כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזו דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה וכשאינו שומע מפי הבעל עצמו שמצוה לגרשה אף ששומע מפי אחר שאמר לו הבעל כן אין זה ברור אצל הסופר שזה אמת ולא הוי מחשבתו לשמה מחשבה ברורה ולכן אומר אמרו פסול עיי"ש בתוס' ותמצא שדבריי כנים בכוונתם וא"כ מה ענין זה לגט מעושה דממ"נ אם הסופר יודע שהוא גט מעושה ושהב"ד כופין אותו לגרש א"כ הרי הסופר הזה יודע שאשה זאת לגירושין קיימא דסוף סוף יהי' מוכרח לגרשה בין באונס בין ברצון וא"כ מחשבת הסופר לשמה מחשבה ברורה היא דבודאי יגרשנה ואם הסופר אינו יודע כלל שהוא גט מעושה רק שהב"ד הכו מקודם להבעל וכפו אותו שיקרא להסופר ויאמר לו כתוב גט לאשתי א"כ בודאי הסופר כותב לשמה כיון דשומע חפי הבעל שמצוה לכתוב ואינו יודע כלל שהוא אומר כן באונס בלא ריצוי לב הרי כותב שפיר לשמה כמו בכל הגיטין ועיקר מחשבת לשמה בסופר תליא כמ"ש התוס' דוכתב אסופר קאי ולא אבעל דמה"ט ל"ב שליחות בכתיבה. וגם לפי"ז ישובו לדברי הרמב"ם אינו עולה יפה שהרי כיון דהרמב"ם חידש קילא גדולה וסיים בדבריו וז"ל ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט עכ"ל ואם תקבל קידושין מאחר לא תצטרך גט כלל ממנו לדברי הרמב"ם אמאי לא חלק דזה רק אם הסופר ידע בשעת שהבעל נתייחד עמה דאז אין כתיבתו לשמה מבוררת אבל אם הסופר לא ידע כלל בשעת כתיבה שנתייחד עמה הוי כתיבתו לשמה מחשבה מעלייתא וכ"כ דמחשבת לשמה בסופר תליא מילתא וא"כ אמאי כתב הרמב"ם סתם דכתבו אחר שנתייחד אינו גט ולא מחלק בין אם ידע הסופר הזה או לאו ונתן מקום לטעות בדבריו להתיר א"א לעלמא ואין לומר דמחשבה כה"ג שהיא בטעות משום דלא ידע דנתייחד ואולי ידע שנתייחד לא הי' כותב לשמה לא הוי מחשבה ז"א חדא דהא קיי"ל במנחות מ"ט דעקירה בטעות הוי עקירה ואם שחט כבשים לשם אילים משום דקסבר שהם אילים אף דנמצאו שהם כבשים לא עלו לשם חובה משום דהוי מחשבה של"ש אף דמחשבתו הוי בטעות הרי דאזלינן בתר מחשבתו אף דהיא בטעות וא"כ ה"נ להיפך היכא דמחשב לשמה אף דהיא בטעות הוי מחשבה מעלייתא דבדאורייתא אין לנו לחלק בין לקולא בין לחומרא ובפרט בנ"ד ג"כ חומרא היא שלא להתיר א"א בלא גט וגם דא"כ הדרא קושיית הה"מ לדוכתה דהא עכ"פ ספק הוי דילמא לא נסתלק הרצון לעולם מהבעל דהרי הוכיח סופו על תחילתו דנתן לה אח"כ הגט ומוכח דמה שנתייחד עמה הוא רק משום שיצרו תקפו אבל לעולם הי' דעתו גם אז לגרשה ועכ"פ ספק גט הוי דבשלמא אם ידע הסופר בשעת כתיבה שנתייחד עמה א"כ כיון דגם להסופר מסתפקא לי' דילמא נסתלק הרצון מהבעל לגרשה לא הוי לשמה כלל דמחשבת לשמה בעינן שתהי' מבוררת בלי ספק כמש"ל בשם התוס' אבל אם הסופר לא ידע כלל שנתייחד וכותב שפיר לשמה מאי אמרת מחשבתו היא בטעות ז"א דילמא הבעל באמת דעתו לגרשה מתחלה ועד סוף ואין כאן טעות כלל ועכ"פ ספק גט הוי ואמאי כתב הרמב"ם דאינו גט כלל באופן שלפענ"ד א"א להעמיס כלל הסברא הזאת בהנתיבות והרמב"ם שיהי' הטעם משום שלא לשמה:

והדקדוק שדקדק כת"ה בהרמב"ם שכתב בנתייחד בין כתיבה לנתינה דמגרש באותו הגט משום דנכתב לשמה ודייק כת"ה מלישנא יתירה דבכתיבה לשמה תליא מילתא אין זה דקדוק כלל דברור אצלו דכוונת הרמב"ם הוא לדברי התוס' גיטין (ל"ב ע"ב) ד"ה רב ששת דמשו"ה חוזר ומגרש בו דכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וא"כ נהי דסיימו דטעמא דר"ש דאינו חוזר ומגרש הוא משום דס"ל דכל שלא בא ליד האשה ל"ה מעשה אבל אנן הא קיי"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו ובע"כ משום דס"ל דכתיבת הגט לשמה לחוד הוי מעשה וא"כ לכך כתב הרמב"ם דאף דנתייחד עמה לאחר הכתיבה ואיכא למימר דביטל אז הגט מ"מ חוזר ומגרש בו כיון דכבר נכתב לשמה הוי מעשה מעלייתא וא"א לבטלו מתורת גט כמ"ש התוס' הנ"ל וז"ב אצלי.. וטעמו של הנתיבות שמחלק בין גט למכירה דבגט בעינן ריצוי בלב ולא במכירה נ"ל שהוא עפי"ד הש"ס בב"ב (מ"ז ע"ב) דבמכירה לא הוי אונסא דנפשי' אונס דבכל זבינא איכא אונסא דנפשי' דאי לאו דמצטרך לזוזי לא הוי מזבן וברוב מכירות ליכא ריצוי בלב גמור כדאמרינן בעלמא דהמוכר עצב וגמרינן לכל המכירות דל"ב ריצוי בלב משא"כ בגיטין דקיי"ל אם שנא שלח ואין אדם עשוי לגרש את אשתו רק משנאתו אותה דכמו דאין לישא אשה משום ממון כ"כ אין לגרש לכתחילה משום ממון אלא או מחמת שנאה או מחמת ערנות דבר ואז ודאי מגרשה בריצוי לב גמור וא"כ אין לנו שום ילפותא שיהי' גט בלא ריצוי לב ולכך בעינן בגט מעושה דיאמר בפירוש רוצה אני דאז אף אם אולי בלב אינו מתרצה לא אלימי דברים שבלב שהם רק מחשבה לבטל דברים שאמר בפיו בפירוש כמ"ש הפנ"י בר"פ השולח (ל"ב ע"א) ד״ה שם בא"ד עיי"ש ובדברי הפנ"י יהי' מקום ליישב ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל שמחלק בין נתייחד קודם כתיבה למתייחד בין כתיבה לנתינה דהנה לפי"ד הנתיבות הנ"ל דבגט בעינן ריצוי בלב ודאי דבעינן גם הנתינה שתהי' בריצוי בלב דאז הוא מוציאה מרשותו כדקאמר ר"י בן נורי ביבמות (קי"ב ע"ב) דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ומה"ט כתב הרי"מ בתשובה לענין בעל שנשתטה דהעיקר הוא לנסותו אם יש לו רצון חזק וא"א ליקח ממנו דבר שהוא שלו ע"י אונאה ופיתוי בקל דצריך שיוציא לרצונו דוקא עיי"ש ואין עתה תשו' הרי"מ תח"י לציין מקומו. וא"כ בע"כ הא דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא אף דיש לנו הוכחה דחזר בו ואינו רוצה לגרשה מ"מ לא אלימי דברים שבלב לבטל דברים שבפה ועשה מעשה קצת שנתן גט ליד שליח כמ"ש הפנ"י הנ"ל בפי' דבעינן ג"כ מעשה קצת עיי"ש וא"כ שפיר מחלק הרמב"ם בין נתייחד קודם כתיבה דאיכא הוכחה דחזר בו מלגרשה דהא אסור לבוא על אשתו ודעתו לגרשה ולא עשה עדיין שום מעשה כלל רק דיבור לחוד שאמר להסופר לגרש בכה"ג אלימי דברים שבלב שהדברים מוכיחים שאין רצונו לגרשה עוד לבטל דיבור בעלמא משא"כ לאחר כתיבה דהוי מעשה כמ"ש התוס' הנ"ל דכתיבת גט לשמה הוי מעשה ואף דהבעל לא כתב רק הסופר מ"מ כיון דעשאו שליח לכתוב שציוה לו לכתוב אף אם ל"ב שליחות בגט כס' התוס' היינו דלא בעינן שיהי' בר שליחות אבל אם ציוה לבר דעת לכתוב ועשה שליחותו ודאי דהוי שליח ואמרינן שלוחו של אדם כמותו והוי כמו שהבעל עצמו כתב ועשה מעשה דאינו מתבטל שוב ע"י מחשבה בלב כס' הפנ"י הנ"ל ולכן נתייחד בין כתיבה לנתינה לא נתבטל הגט ואם נתגרשה בו תנשא לכתחילה כנ"ל נכון. ויותר אין בכחי עתה להאריך ולעיין. והנני בזה ידידוש"ת מוקירו ומכבדו כערכו:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה