חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן עד
ב״ה פה כפר לעזיען במדינת שווייץ פ' וישלח חודש כסלו התרצ"ה.
שלו' אשיב לכבוד הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי מו"ה משה חיים בלום נ"י אבד"ק זאמשטש יצ"ו:
קונטרסו נשלח אלי מביתי מטרנאפאל. והנה אנכי פה אסיר בכבלי מטתי על חולי רגלי השי"ת ישלח לי מהרה רפ"ש וקשה עלי הכתיבה וגם מחוסר ספרים אנכי ואין לי פה רק ש"ס קטן בלי מפרשים והי' לי למנוע מהשיב בשאלה חמורה בעניני קידושין. אך יען כי כת"ה כותב שהדבר נחוץ לטובת עלמה יתומה. שלא יתבטל השידוך שלה עי"ז אמרתי לעיין בזה ולחוות דעתי בקצרה והשי"ת יצילני משגיאות:
ע"ד העלמה שקידש אותה עלם אחד בפני עד אחד. והעד אומר שראה שקידש אותה בטבעת. והטבעת הי' של עלמה אחרת שהיתה שם באותו מעמד ואינו זוכר האיך בא הטבעת ליד העלם הנ"ל. וכת"ה האריך בזה בצדדי היתר. והנה גוף דין מקדש בע"א שרוב הפוסקים פסקו דאין חוששין לקידושי'. אלא שהרמ"א בסי' מ"ב הביא לחוש ולהחמיר לדעת הפוסק דחוששין לקידושי'. ואמנם עיני כת"ה שפיר חזו בדברי הב"ח והאחרונים דרק מדרבנן חוששין אלא דכח"ה הקשה ע"ז דמשמע לי' דפלוגתיי' הוא אם ילפינן דבר דבר מממון. וכיון דלא איפסקא הלכתא כמאן ודילמא הלכה כמ"ד דלא ילפינן ד"ד מממון א"כ הוי קידושי תורה. ואני אומר דאי משום הא לא אריא. דהמעיין ברש"י שם (ס"ה ע"א) ד"ה ואי ליכא יראה דטעמא דמ"ד חוששין לקידושין הוא משום דכיון דע"א חשוב לחייב שבועה בדיני ממונות בערוה נמי חשוב להתקיים קידושין בפניו עיי"ש. א"כ תרוויי' ס"ל דילפינן ד"ד מממון. אלא מ"ד אין חוששין לקידושין ס"ל כיון דבממון ע"א אינו קם רק לשבועה, והכא שבועה לא שייך כמ"ש רש"י שם (ע"ב) ד"ה ע"א בהכחשה עיי"ש לכך אין חוששין לקידושין. ומ"ד חוששין ס"ל דכיון דעכ"פ חשוב לענין ממון לחייב שבועה חשוב נמי לענין קידושין לחשוש לקידושין. וי"ל דזה רק מדרבנן מדנקט לשון חוששין אמנם לפי"ז קשיא לי לפי"ד הראשונים בנסכא דר"א דמש"ה אינו נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דלא חטפתי. דכיון דאינו מכחיש את דברי העד שאומר שחטף. הוי לי' דברי העד כשנים דכל שאינו מכחיש את העד ונשבע כנגדו הוי לי' דברי העד כשנים. והוי כאילו שנים מעידים שחטף. דא"נ לומר דידי חטפתי עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דשניהם מודים שקידשה בפני העד. ואינם מכחישים אותו הוי לי' דברי העד כשנים והוי כשנים מעידים שקידשה. וא"כ מאי בכך דילפינן ד"ד מממון ובממון ע"א אינו קם רק לשבועה והכא שבועה לא שייכא דלא מצינו שבועה רק בממון הא כשמודים לדברי' הוי לי' דברי העד כשנים בלא שבועה כלל:
אך י"ל עפי"ד הפנ"י שם שהסביר דברי הש"ס דקאמר דמש"ה ל"מ בקידושין הודאת בע"ד משום דחב לאחריני. ואינו מובן לכאורה על עצמה ליהני הודאתה ופירש דכיון דענין קידושין היא שתיאסר אכ"ע כהקדש. וע"י הודאתה אינה נאסרת על כל העולם דאינה נאמנת על אחרים. אין חלים הקידושין כלל דאין קידושין לחצאין עיי"ש. וכ"כ הקצוה"ח בח"ב ואינני זוכר עתה לציין מקומו. והנה ידוע ס' הש"ך בח"מ סי' ע"ב סי"ב דכל שהעד בעצמו אומר שהבע"ד אינו יודע כגון שאומר שורך נגח שלא בפניך ואתה אינך יודע מזה כ"ע מודו דל"ה משואיל"מ דאין העד מחייבו שבועה כלל. וא"כ ה"נ לענין קידושין דכשהעד אומר שפלונית נתקדשה בפניו. הוא אומר בעצמו דכ"ע אינם יודעים מזה. ובממון כה"ג היו פטורים לכ"ע ולא הי' מועיל עדותו של העד כלל נגדם. א"כ לגבי כ"ע העדאת העד אינו כלום לענין קידושין והודאתה לא מהני לאחרים. א"כ כיון דאכ"ע אינם חלים הקידושין גם לגבי דידה ל"מ דאין קידושין לחצאין אלא דלפי"ז קשיא להיפך א"כ מ"ט דמ"ד חוששין לקידושין לפי"ד רש"י הנ"ל שטעמו דכיון דעדותו מועיל בממון לחייב שבועה מהני גם גבי קידושין. ולפי"ד הש"ך הנ"ל דהעד אינו מחייב שבועה למי שהוא עצמו אומר שאינו יודע וה"נ דהעד יודע בעצמו שכל ישראל לא הי' אצל הקידושין ובממון כה"ג לא הי' מחייבם שבועה. גם לענין קידושין ל"מ כלום לגבי כ"ע ואין חלים כלל דאין קידושין לחצאין ומ"ט דמ"ד דחוששין לקידושין:
ולכן נ"ל ביאור הענין בכוונת רש"י הנ"ל שכתב דכיון דע"א חשוב לחייב שבועה בד"מ חשוב נמי לענין קידושין היינו כיון דחזינן דהתורה חששה לדברי העד דילמא אומר אמת. דאל"כ לא היתה מצוה להשביע על חנם ולהוציא ש"ש לבטלה אלא דממון אין מוציאין על ידו דספק ממון לקולא. אבל כל מה דאפשר לברר ע"י שבועה מבררינן. ואף דקיי"ל דמחוייב שבועה ואי"ל משלם, היינו היכא דמניעת השבועה מצידו כגון היכא דריעא טענתו דאומר אינו יודע בדבר דהו"ל למידע או היכא דחשוד על השבועה. אבל בדבר שהעד עצמו אומר שאין הבע"ד צריך לידע שלא הי' בפניו לכ"ע פטור דהשבועה לא הי' רק לברר וכשא"א לברר הדרינן לכללא דספק ממונא לקולא. אבל בקידושין דהוי ספק איסור תורה שפיר ס"ל להאי תנא דחוששין לקידושין. וניחא שפיר הלשון חוששין לקידושין דיותר מספק לא הוי. אלא דלפי"ז הי' מקום לומר דהוי קידושי תורה מספק ככל ספיקא דאורייתא. אך מתרי טעמי נ"ל דלא הוי רק דרבנן כדעת הב"ח הנ"ל חדא דספק קידושין גופיי' היכא דהיתה בחזקת פנוי' ולא איתרע חזקתה רק מדרבנן חוששין כמ"ש הר"ן בקידושין דמדאורייתא מוקמינן אחזקה. ויה' מקום בזה לישב קושית התוס' בקידושין שם (ס"ו ע"א) ד"ה אמר אביי על הא דאשתו זינתה בע"א והוא שותק דנאמן העד ומ"ש מהא דמקדש בע"א דאין חוששין לקידושי, עיי"ש שתירוצם קשה להבין. ולפי הנ"ל דע"א ספק משוי לה ניחא שפיר די"ל דאביי ס"ל דבקידושין דאית לה חזקת פנוי' מוקמינן לה אחזקתה. ואף מדרבנן אין חוששין כדעת הש"ך ביו"ד סי' נ' ודלא כהפר"ח דספק דאורייתא ואיכא חזקת היתר מדרבנן חוששין. עיין פמ"ג יו"ד בפתיחה להלכות טריפות ולכך מקדש בע"א אין חוששין לקידושין. אבל באשתו זינתה בע"א דהו"ל ספק סוטה וס"ט ברה"י כמ"ש המנ"ח דכל ספק זינתה הוי ס"ט ברה"י דהטומאה הוא בבית הסתרים ובס"ט ברה"י כתבו התוס' בריש נדה ובחולין ט' ע"ב ובכמה דוכתי דלא מוקמינן אחזקה לכך שפיר ס"ל לאביי דאשתו אסורה. ומביא שפיר ע"ז ומנא אמינא לה מינאי מלכה דרצה אביי לאוקמי דהי' ע"א דאמו נשבית. דשם ג"כ לא מוקמינן אחזקה כמ"ש התוס' שם ד"ה מאי חזית משום דהוולד לא הי' לו חזקת כשרות מעולם. וחזקת האם ל"א להוולד הרי טעם אחד למאי דאמרינן דמקדש בע"א רק מדרבנן חוששין:
ועוד נ"ל טעם אחר והוא עיקר אצלי לדינא. משום דכל מש"ל דע"א ספק משוי לה אלא דספק ממונא לקולא. א"כ זה ניחא היכא דהעד מעיד לחייב הנתבע אבל היכא דמעיד לפטור כגון בע"א שמעיד על שטר שהוא פרוע נהי דהיכא דהמלוה נשבע שלא פרעו דין הוא שיהי' נאמן דחזינן דהתורה האמינה בשבועה להכחיש העד. אבל היכא שאינו יכול לישבע כגון היכא שמת המלוה ויורשי' אינם יודעים לישבע שאינו פרוע לא הי' צריכים לגבות בשטר זה כיון דהעד ספק משוי לה ואנן קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכל ס' בשטר אם הוא פרוע אין גובין בו. ובאמת אין הדין כן דהא קיי"ל דהבו דלא לוסיף על רב ושמואל וע"א מעיד שהוא פרוע גובין בו היורשים עיין בח"מ סי' ק"ח סי"ד. ובסי' פ"ד ס״ח בסמ"ע ובש"ך שם מה שדברי המחבר סותרין זל"ז. וגם אם נאמר דע"א ספק משוי בממון א"כ למ"ד ת"כ אין מוציאין מידו הי' צריך להועיל תפיסה אף בעדים. היכא דאיכא ע"א שמעיד שחייב. ובאמת אין הדבר כן, דאין זכר לזה בש"ס ופוסקים. אך האמת יורה דרכו דהעד אין לו כח מהתורה רק להשביע את הנתבע ולא לדבר אחר. רק רש"י ס"ל דמ"ד מקדש בע"א חוששין לקידושין הוא משום דס"ל דכמו שהתורה חששה לדברי העד בממון ליתן שבועה על ידו כמו כן ראו חכמים להחמיר ולחוש לדברי' בקידושין משום חומרא דא"א. אבל לא שיהי' זה מדברי תורה. דאין בידינו להוסיף על ד"ת כלום כשאין לנו לימוד ע"ז כנ"ל ברור:
ומעתה כיון דהוי רק קידושין דרבנן יכולין לצרף שאר צדדי היתר שיש בזה. בראשונה הוא דעת הב"ח שהביא גם כת"ה דאם המקדש אומר לשחוק נתכוון נאמן. ומשמעות דבריו דנאמן במיגו דהי' מכחיש העד ולכן הקשה עליו הב"ש הא לא מיגו להכחיש העד. ואין זו השגה דמבואר בתוס' ב"ב ל"ד דרק להכחיש העד ולישבע נגדו ל"א וכאן ל"ש שבועה כמש"ל. אך השגת הח"מ לכאורה אלימתא היא דהא הוי דברים שבלב. ונלע"ד לישב דברי הב"ח דצריך להבין באמת הטעם דדברים שבלב אינם דברים. הא בכל עניני קנין או קידושין וגירושין צריך כוונת קנין ובגירושין צריך לעשות מרצונו ואם לבו בל עמו ואינו רוצה לקנות או להקנות או לקדש ולגרש מאי מהני הדברים שבפה. ודכירנא שבפנ"י פ' השולח כתב הטעם משום דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור או מעשה ולדעתי אין זה מספיק דאטו אנו צריכין לומר שהמחשבה יבטל הדיבור הא אנו צריכין את כוונת לבו ורצונו ואם זה חסר מאי מהני המעשה או הדיבור הוי כמעשה קוף:
אך נ"ל פשוט דכל חוקי התורה ומשפטים שבין אדם לחבירו ונמסרים לב"ד א"א לילך אחר מחשבת הלב שאין מכיר בה אלא ד'. כמ"ש האחרונים בטעם דב"ד דנין דיני ארבע מיתות ב"ד ומלקיות. אף דתשובה מהני בכל עבירות שבעולם. והוא צועק לאמר שרוצה לעשות תשובה אפ"ה כיון דתשובה היא דבר המסור ללב. שהב"ד אין יכולים לידע אם עושה תשובה באמת. ונמצא שלא יהי' נהרג שום חוטא בעולם. גזרה התורה שהב"ד אין להם אלא מה שהעינים רואות כמ"ש בס' שמחת רגל להאזולאי על ההגדה. ועיין בנוב"י או"ח מזה וכן ג"כ בכל הקנינים וקידושין וגירושין אם נרצה לילך אחר כוונת הלב לא יתקיימו שום קנינים או קידושין או גירושין שיאמר לשחוק נתכוונתי וכדומה ולכך גזרה חכמת התורה דבכל ענינים כאלו אין לנו אלא מה שמוציא בפיו או עושה מעשה שזה דבר הנראה לעינים ונשמע לאזני ואין לנו עסק עם הדברים שבלב ולכך חוק וגזירת התורה היא דבדבר שבין אדם לחבירו דברים שבלב אינם דברים. ולכן ממילא נכונים דברי הב"ח דבקידושין בע"א אף שהחמירו לחוש לקידושי' מ"מ אם אומר לשחוק נתכוונתי דבאמת גם בקידושין בשני עדים הי' צריך להיות הדין דלא ליהוי קידושין כיון דנעשו שלא בכוונת הלב אלא דתקנת התורה היא דאל"כ לא יהי' חלות לשום קידושין בעולם אבל כאן בקידושין דלא יועיל התקנה מאומה דבלא"ה אם ירצה לבעל הקידושין יוכל להכחיש העד ולומר שלא קידש כלל וא"כ למה להם להחכמים להחמיר ולעשות תקנתא לתקנתא בקידושי ע"א שהם רק דרבנן, לומר שגם אם יאמר לשחוק נתכוונתי לא יתבטלו הקידושין הא לא יועילו כלום בתקנתם דאם ירצה יוכל להכחיש העד ולומר דלא קידש כלל וזה שהתחיל הב"ח בדברים שבלב ומסיים דהי' יכול להכחיש העד. ואין כוונתו מתורת מיגו אלא כמ"ש דכיון דבלא"ה יכול להכחיש לא תקנו לומר שלא נלך אחר כוונת הלב. וזה נראה ברור בישוב דברי הב"ח:
ואין להקשות דא"כ בכל הקנינים שנעשו בלא עדים אלא שהבע"ד מודה נימא ג"כ דאם יאמר לשחוק נתכוונתי יהי' נאמן ז"א דבממון ששייך שבועה שפיר יועיל התקנה דאם יכחיש גוף הקנין יהי' צריך לישבע משא"כ אם יוכל לומר לשחוק נתכוונתי לא יהי' צריך שבועה דחבירו אינו יכול לטעון ברי שלא כיוון לשחוק ואין נשבעין על טענת ספק. וגם בלא"ה בקנינים שהם בשל תורה התורה לא נתנה דברי' לשיעורים וכוללות התקנה בכל האופנים שלא ילכו אחר דברים שבלב. אבל בקידושי ע"א שהם דרבנן כבר ידוע דברי המהרי"א שהביא המג"א באו"ח סי' תמ"ז דלא החמירו חכמים בלא פלוג כמו בגוף הגזירה ה"נ כיון דגם בשל תורה רק משום לא פלוג אתי עלה לא החמירו חכמים בקידושין דרבנן לעשות תקנתא לתקנתא משום לא פלוג כנלע"ד:
וא"כ מעתה כיון דנסתלקה השגת הח"מ והב"ש מעל הב"ח והט"ז מסכים ג"כ לדברי הב"ח כדאי המה הגאונים האלה לסמוך עליהם בקידושי ע"א שהם רק דרבנן. וכיון דבנ"ד המקדש אומר שכיוון רק לשחוק והעד עצמו ג"כ אומר שהי' נראה בעיניו הדבר לשחוק ומהמתקדשת ג"כ נראה שלא סמכא דעתה על הקידושין מאומה שהרי איתא בהגב"ע שאמרה שאחר הקידושין דיברה אתו בעצמה מזה שישתדך עמה והשיב לה בזה"ל אז ער האלט נאך נישט ביי דעם. הרי מדברי כולם מוכח שלא כיוונו לקידושין ממש. הי' די להתיר בשביל זה בעצמו. ובפרט דאיכא כאן עוד היתר מרווח מה שהעד עצמו אומר שהטבעת הי' של עלמה אחת שהיתה שם אז בבית ואינו יודע האיך בא ליד המקדש א"כ לא מיבעיא אם האמת כדברי המתקדשת שהטבעת היתה של העלמה מלכה רק שהיא היתה לבושה בה ומידה בא ליד המקדש א"כ אף לדעת הרא"ש דבטבעת ששאל לקדש בו הוי קידושי וודאי היינו משום דוודאי ניתנה לו במתנה או עמ"ל. אבל כאן דבעלת הטבעת נתנה בעצמה לקדש בו משא"כ כאן דמיד המתקדשת בא לידו הטבעת והיא לא הי' בידה ליתן דבר שאינו שלה ואף דהעלמה שהטבעת שלה היתה באותו מעמד ושתקה מ"מ כבר כתב הש"ך בכ"מ וכ"א במהרי"ט דשתיקה כהודאה אמרינן ולא כמחילה או מתנה ואף שהמתקדשת אומרת שאחר הקידושין אמרה העלמה מלכה או זיא שענקט דאם פינגעריל מ"מ בשעת הקידושין לא הי' שלו. ואף אם נרצה לחוש ולומר בכה"ג הוכיח סופו על תחלתו מ"מ לא הוי רק ספיקא כדאיתא בחולין ל"ט ע"ב עיין ט"ז יו"ד סי' ד' והכא בקידושי ע"א דרבנן אזלינן בספיקא להקל וגם כיון דהעד אומר דאינו יודע איך בא הטבעת ליד המקדש ויודע שהיתה של העלמה מלכה, א"כ ספק לי' להעד עצמו אם הטבעת של המקדש דהיינו שהעלמה מלכה נתנה לו הטבעת שאז יועיל לדעת הרא"ש או שבא לידו מיד המתקדשת וכיון דספק לי' להעד בגוף הקידושין הוי כמקדש בלא עדים לדעת הג"א שהביא הב"ש בסי' ל'. ואף לדעת החולקים עליו נ"ל דיודו כאן. די"ל דטעמם הוא עפי"ד הר"ן בתשו' דנודר שלא לשתות יין בשבת יכול לשאול עלי' ביה"ש דכיון דאסור מדאורייתא ביה"ש חל הנדר מיקרי אף לקולא לשאול משום דכיון דאסור מדאורייתא מחמת ספק הוי כוודאי איסור ה"נ כיון דספק איסור א"א הוי סד"א ולחומרא הוי כרואה וודאי קידושין. אבל כאן דכל הקידושין הוי רק דרבנן וסד"ר לקולא א"כ לפי"ד העד לא ראה כלל קידושין האוסרין והוי כמקדש בל"ע:
ועוד אף אם נאמר דבא לידו מיד בעלת הטבעת או נאמר כיון דראתה ושתקה כהודאה דמיא. ונרצה לחוש לדעת הרא"ש דכשהסכימה לקדש בו מסתמא למתנה או למתנה עמ"ל נתכוונה. מ"מ כיון דבעינן כוונת הקינה שיתכוון לקנות ולרוב הפוסקים החולקים על הראב"ד גם בדעת אחרת מקנה בעינן כוונת הקונה ג"כ וכאן דהוא אומר שכיוון לשחוק הרי לא נתכוון לקנות וא"כ אף אם נרצה לחוש לדעת הח"מ דלגוף הקידושין ל"מ מה שאומר לשחוק נתכוונתי משום דהוי דברים שבלב היינו משום דבפה אומר הרי את מקודשת לי לא אתי מחשבה ומבטל דיבור כס' הפנ"י הנ"ל. אבל לענין קנין הטבעת דלא אמר בפירוש דרוצה לקנות הטבעת רק דנאמר דמסתמא כשרצה לקדש מסתמא נתכוון ג"כ לקנות הטבעת כדי שיוכל לקדש בו וא"כ כיון דדיבור בפה ליכא והוא אומר דלשחוק נתכוון. הרי לא קנה הטבעת וקידש בדבר שאינו שלו. וגם הא לדעת הרשב"א טבעת שאולה גופה הוי רק ספק קידושין ובקידושי ע"א דרבנן סד"ר לקולא. ואף דהי' אח"כ יחוד כמוזכר בגב"ע דהעד אמר להם שמנהג לעשות יחוד אחר הקידושין אין לחוש ולומר דקידשה בביאה דכיון שהי' מקודם קידושין והיחוד נעשה כהמנהג. א"כ לא נתכוון לקדש מחדש. וגם בזה"ז דסתם בתולות נדות הן ל"ש לומר א"א עושה בב"ז ומכוון לשם קידושין דהא איכא איסור נדה שהוא יותר חמור למבואר כ"ז בהאחרונים. וגם על היחוד לא הי' רק ע"א:
ולכן מכל הלין טעמי וגם בצירוף מה שהעד והוא מגולח זקן ואף דנהוג עלמא לענין עגונה דמקבלין עדות מגולחי זקן היינו דשם כל הפסולים כשרים להעיד לבד מפסולים מחמת עבירה והטעם דחשוד לשקר בזה אמרינן כיון דבעו"ה קיל הדבר בעיני ישראל אמרינן דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור כמבואר בסי' קי"ט ביו"ד. ול"ח שישקר להתיר א"א לעלמא. אבל לענין קידושין דבעינן עדים כשרים וקיי"ל דעבר על עבירה שיש בה מלקות פסול להעיד מגזיה"כ דאל תשת רשע עד ולא משום דחיישינן למשקר כמ"ש הקצוה"ח בסי' כ"ב א"כ מגולח זקן דעובר על לאו שיש בו מלקות וודאי פסול להעיד. ול"ד לקוברי מת ביו"ט הראשון דסבור מצוה קעביד ובלא תחמוד דמשמע לאינשי בלא דמי דבהנהו הוי שוגג גמור דאומר מותר. אבל גילוח זקן שאין לך אדם מישראל שלא ידע שיש איסור בדבר אלא שאינו יכול למשול יעל תאוותו. בכה"ג וודאי מזיד מיקרי. ואף דהביא כת"ה בשם תשו' רע"א לחוש גם לקידושין ואינו תח"י לעיין בו. מ"מ הרי הביא כת"ה שהוא עצמו חושש רק מספק ובנ"ד דהוי רק דרבנן ל"ח לספיקא ולכן הי' נ"ל להתיר העלמה הנ"ל בלי גט. אך יען שבעו"ה אנכי אסיר במשתי וגם אין לי שום ספרים פה לעיין ואף הטוש"ע אה"ע אין פה תח"י. ולכן ירא אנכי לסמוך ע״ע. אך כשיציע כת"ה לפני עוד רב מובהק ומפורסם ויסכים גם הוא להיתר גם אנכי דרינא בהדיי' והשי"ת יצילני משגיאות:
ולענין מ"ש כת"ה במה שהפד אינו זוכר הזמן משום עדות שאילה"ז. הנה הוא ש"ס מפורש בב"ק דע"ה סוף ע"ב דהיכא דהבע"ד מסייע להעד ל"ש עדות שאילה"ז עיי"ש ברש"י ד"ה אבל הכא ואף דל"מ שם הודאת בע"ד דהא איירי לענין קנם דכפל ודו"ה מ"מ מהני הודאת בע"ד לסייע להעדים שלא יהי' עדות שאילה"ז. וה"נ דשניהם מודים ל"ש עדות שאילה"ז. ומש"ס זה נסתר ג"כ מה שרצה כת"ה לחדש דהיכא דהעדים אינם חוזרים מדבריהם ל"ש עדות שאילה"ז. וז״א דהא כאן עדיין העדים עומדים ומעידים דבלאו עדותן א"א לחייב כפל ודו"ה. ואפ"ה רצה הש"ס לפסול עדותן מטעם עדות שאליל אי לאו דהבע"ד סיוע קמשייע לי':
ואמנם בנ"ד בלא"ה ל"ש כ"ז דהא כיון דבשעת הקידושין הי' זוכר העדות והם מודים שנתקדשה בפני' נהי דאח"כ שכח הוי כאלו אמרה נתקדשתי בפני פ' ופ' והלכו למדה"י או מתו דאסורה לכ"ע משום שאחד"א וז"פ. ולענין מה שהביא מהתומים סי' פ"א לענין דברים שבלב. הנה התומים אינו תח"י עתה. אך בוודאי כ"כ לישב אמאי יכול לטעון משטה ול"א דברים שבלב א"ד. ולענ"ד בלא"ה לק"מ דענין הודאת בע"ד הוא דנאמן על עצמו כעדים לומר שהוא חייב וא"כ כשאומר שהודאתו לא היתה אמת וכיוון רק להשטות מאי שייך לומר דברים שבלב אינם יכולים לבטל דברים שבפה. והא מ"מ אין אנו יכולים לעשות מהשקר אמת דבשלמא כשהוא עושה מעשה חדש כגון שהוא מקדש או עושה קנין מה בכך שבלב אינו רוצה אמרינן דמחשבה אינה יכולה לבטל המעשה או הדיבור והקנין קיים. אבל כאן דאנו דנין אם הדבר אמת איך אנו יכולין לעשות מהשקר אמת ודוק היטב בזה כי ברור לדעתי. ואף דקיי"ל דקנין אודייתא הוי נין גם אם אינו חייב באמת כמו באיסור גיורא מ"מ כבר בארתי הטעם בלימוד התלמידים הטעם משום דכל הקנינים שאנו צריכין הוא רק שעי"ז אנו יודעין שהוא גמר ומקנה אבל היכא דידעינן בלא"ה שהוא גומר ומקנה א"צ קנין כלל כמ"ש התוס' כתובות ק"ב ע"א ד"ה אליבא ותוס' בכורות י"ח פ"ב וא"כ ה"נ כשהוא מודה שהוא חייב אף שבאמת אינו חייב מ"מ אנו יודעין דגמר ומשעבד נפשי' דהא אם ירצה שכנגדו לומר שבאמת חייב לו. יהי' מוכרח לשלם ולא יוכל לחזור בו דהא הודאת בעד כמאה עדים דמי וא"כ בע"כ נכנס מתחילה אדעתא דהכי ומשעבד נפשי'. וא"כ כ"ז היכא דמהני מטעם הודאת בע"ד ואי"ל משטה כגון באתם עדי אבל היכא דמצד הדין לא מהני מטעם הודאת בע"ד ויכול לטעון משטה ומטעם שכתבתי לעיל דאין יכולין לעשות מהשקר אמת גם מטעם קנין ל"מ דהא לא גמר ומשעבד עצמו כלל דאם ירצה שכנגדו לומר שבאמת חייב לו יאמר הוא ששקר הדבר ומה שהודה משטה הי' בו. כנ"ל ברור ודוק בכ"ז וביתר דברי קונטרסו לא נתנני כחי לעיין יותר והי' בזה שלו' ויאבה כת"ה לעיין בספרי חבה"ש אם נמצא תח"י בק' אהמ"ז בתשו' לק"ק שאץ וימצא כמה דברים נכונים בעזהש"י בדברי הרא"ש הנ"ל. כ"ד ידידו דוש"ת מוקירו כערכו:
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טרנאבאל.