חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן לא
ב"ה ה' בראשית תרצ"ו לעזין.
שוכט"ס לכבוד חתני הרב הגאון המובהק החו"ב וכו' מוהר"א נ"י אבד"ק יאברוב.
הקארעקטען במועדם לנכון הגיעני. והי' לי לנחת י"ר שישאו דבריך חן בעיני הלומדים. ותמכור חיבורך בניקל. ותעשה חיל בלימודך ללמוד וללמד בשקידה רבה וברב נחת ומנוחה והרחבה לאיוש"ט ואזכה לקבל רב נחת מכם ומכל צאצאי ושיתקיים בנו לא ימושו מפיך וכו' ע"ע. והנה לעיין הרבה בדבריך לא יכולתי. מחמת ימי החג וגם כי הייתי נע ונד כי על כל ימים הקדושים וימי החג הוכרחתי להעתיק אהלי להאכסניא שיש שם קצת יהודים והי' שם מנין וגם סוכה. ותלי"ת שעברו עלינו הימים הקדושים וימי החג לשלום. ולא חסרתי בעזה"י שום סעודה בסוכה. אף שלא הי' האויר זך וחם כ"כ, וגם אתרוג טוב הי' לי. והשי"ת ירחם וימהר ויחיש רפואתי ויזכיני לשוב לביתי בקרב ובמהרה ברפ"ש ובבריאות השלימות לאיוש"ט. ונזכה להתראות פא"פ בקרב מרב עונג ונחת. ולאות כי עיינתי קצת בדבריך אכתוב לך מה שעלה בדעתי בעיוני בדבריך:
הנה הבאת קושית האו"מ בנזיר (ד"ב) ע"ד התוס' שכתבו דבכינויי נזירות אף למ"ד שהוא רק לשון שבדו חכמים. מ"מ כיון דתקינו חכמים כן יש כח בידם לעשות תקנתן כשל תורה. אף להביא קרבן והקשה האו"מ ע"ז מהא דנזיר (כ״ט) דפריך לר"ל דס"ל מדיר בנו בנזיר הוא רק לחנכו במצוות איך מביא קרבן הא הוי חב"ע משמע דעל תקנ"ח א"א להביא קרבן עכת"ד ואתה חידשת סברא נכונה לישב קושיתו. ואמנם אילו לא הי' קשה ע"ד התוס' הנ"ל רק מהא דמדיר בנו בנזיר הי' לי תירוץ עדיף טפי. דבע"כ לס' התוס' שכתבו דמשום תק"ח יכול להביא קרבן הוא משום לאו דלא תסור דהוא מדאוריתא לדעת הרמב"ם. וא"כ אין זה חולין בעזרה דהתורה חייבה אותו להביא קרבן שלא יסור מדברי חכמים שאמרו שגם בלשון זה הוא נזיר וחייב קרבן וא"כ כ"ז בגדול שהוא חייב במצוות והוא נצטוה בלאו דלא תסור. אבל שם בנזיר דאיירי בקטן שאינו חייב במצות. וגם בלאו דלא תסור אינו מחויב. א"כ מדאורייתא ליכא עליו חיוב קרבן כלל, והוי חולין בעזרה ממש. ושפיר פריך הש"ס לר"ל. כן יש לישב בפשיטות. אך באמת קשה על התוס' הנ"ל ממקומות אחרים חדא מיבמות (ד"צ ע"א) דפריך הש"ס על הא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה. והא מדאורייתא ארצויי מרצי ואמרי רבנן לא הורצה וקהדר מעייל חולין בעזרה. ומאי קושיא הא כיון דרבנן פסלי הקרבן. אמאי אינו יכול להביא קרבן ע"י תקנת חכמים לד' התוס' נזיר הנ"ל. וכן בזבחים (ל"ג ע"א) דקאמר סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וכתבו התוס' דהסמיכה תהיו באקפויי ודא דוקא דלא ליהוי עבודה בקדשים. ולד' התוס' נזיר הנ"ל אמאי לא יעשה סמיכה גמורה. כיון דמדרבנן מחויב בסמיכה לאו עבודה בקדשים היא. וכאן ל"ש תירוצך. דהא כשתיקנו דציץ במזיד אינו מרצה מאן יימר דלא לכל מילי אמרי שיהי' כדאורייתא. דהא לא מצינו שחילקו כלל בזה. וכן לענין סמיכת אשם מצורע שתיקנו חז"ל סמיכה. לא מצינו שעשו כלל חילוק בזה שלא יהי' לכל מילי כדאורייתא. והנה לפי תירוצי הנ"ל אפשר לישב גם מהא דיבמות הנ"ל גבי דם שנטמא וזרקו במזיד דבאמת כל היכא שמרצה עליו הקרבן כבר נפטר מקרבנו ופריך הש"ס שפיר כיון דמדאורייתא ארצויי מרצי. לא הי' יכולת ביד חכמים לומר שלא ירצה דאטו הם יכולים לומר שבשמים לא יתרצה הקרבן. מאן יימר שניתן להם כח ע"ז כיון דהתורה אמרה שהציץ מרצה. והוכרח הש"ס לתרץ דחכמים שאמרו לא הורצה הוא רק שלא יאכלו הבשר. ולא להביא קרבן אחר, ועל הכהנים או על הבעלים יכולת ביד חכמים לגזור שלא יאכלו הבשר מכח לאו דלא תסור. אמנם מסמיכת אשם מצורע א״א לישב כן. אך קושיא זו אין חמורה כ"כ דבש"ס גופא אינו מפורש שהסמיכה תהי' באקפויי ידיו. דבחגיגה שאמרו בש"ס הוא רק בנשים דגם מדרבנן אינם חייבים בסמיכה דנשים סומכות רשות. אבל באשם מצורע דחכמים תקנו סמיכה י"ל באמת לד' התוס' הנ"ל בנזיר יכולים לעשות סמיכה בכל כחם. ודברי התוס' זבחים הנ"ל הם מבעל תוס' אחר שחולק ע"ז:
ואפשר לומר עוד בישוב קושיות הנ"ל. עפי"מ שראיתי שהקשית בראש ספרך. מאי צריך הש"ס לאשמעינן בכינויי נדרים כנדרים למ"ד לשון נכרים הם הא תורה בכל לשון נאמרה. והארכת בקושיא זאת הרבה ונלע"ד דבאמת מצד הסברא הי' צריך להיות דבנדרים או שבועות שמקבל על עצמו איזו איסור גם קבלה בלב לסגי. דהדיבור הוא רק להודיע מה שיש בלבו. וזה צריך בדבר שבין אדם לחבירו אבל בדבר שמקבל ע"ע. כיון שהוא יודע שקיבל ע"ע כן. מה צריך שיאמר כן בפה:
אך י"ל דבאמת כל הדין הזה שאנו דנין עליו אם הוי נדר או שבועה. הוא רק אם בא לשאול אם מחויב לקיים נדרו ושבועתו. או לענין עונש מלקות או קרבן אם כבר עבר. אבל אם רוצה עדיין לקיים נדרו או שבועתו. ע"ז אינו בא לשאול. דהא בידו לקיים נדרו או שבועתו כרצונו. ואנו דנין רק אם עתה מתחרט ואינו רוצה לקיים נדרו ובא לשאול אם מחויב לקיים נדרו מצד קבלתו ע"ע או לאו לענין שיהי' צריך לשאול על נדרו בפני שלשה והנה הא דמהני שאלה בנדרים מבואר בראשונים דהוא מטעם אתי דיבור ומבטל דיבור:
ולכאורה קשה למה צריך שאלה בב"ד הא בקידושין (דנ"ט) במקדש לאחר ל' אמרינן דחוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור. בלא שום התרה של חכם אך באמת הוא גזיה"כ דילפינן מראשי המטות. עיין נדרים (דע"ח) דמתירין נדר רק בג' הדיוטות או יחיד מומחה. ובע"כ דרחמנא אחשבי' לדיבור של נדר או שבועה דאינו יכול לבטלו רק בב"ד. כדקאמר בירושלמי גיטין ר"פ השולח לענין ביטול שליחות של גט דבעינן בב"ד דוקא. אף דהוי רק דיבור עיי"ש. וא"כ מיושב קושיתך הנ"ל דמצד הסברא הו"א דהא דצריך התרה בב"ד היכא דחוזר ומתחרט הוא רק בדיבור חשוב בלה"ק שנברא בו העולם. ונשאר בו כח זה שעושה רושם בשמים ובדיבורא עביד מעשה. לכך צריך התרה בב"ד דוקא לבטל דיבור כזה. אבל היכא דנדר שלא בלה"ק דל"ה דיבור חשוב הו"א דיכול לחזור בו ולבטלו בדיבור בלבד כמו בקידושין דאתי דיבור גרידא ומבטל דיבור. ולכך צריך לאשמעינן דגם כינויי נדרים בלשון נכרים מהני ואינו יכול לחזור בדיבור בעלמא בלא היתר חכם. אך כ"ז דהי' עכ"פ דיבור שהוציא בשפתיו. אז אחשבי' רחמנא לדיבור זה. ואינו יכול לבטלו בדיבור גרידא אבל בקבלה בלב לחוד. וודאי מהני חזרה לחוד בלא היתר חכם. דאתי דיבור ומבטל מחשבה. דדיבור עדיף ממחשבה כעין שכתב הפנ"י בר"פ השולח דמה"ט ל"מ דברים שבלב לבטל דיבור עיי"ש (בדל"ב ע"א) וא"כ כ"ז רק אם בא לחזור מנדרו. או אם כבר עברו על נדרו לענין עונש מלקוח בזה אמרינן כיון דבשעה שעבר על נדרו חזר בו מנדרו. אז אם לא הי' רק קבלה בלב הו"א אתי דיבור ומבטל מחשבה. ובטל לי' נדרו. וא"כ ממילא נכונים דברי התוס' בנזיר הנ"ל דבאמת הא דצריך תקנת חכמים שיועיל כינויים בלשון שבדו חכמים הוא רק שלא יוכל לחזור בו בלי שאלת חכם אבל אם לא חזר בו וקיים נזירותו כל ל' יום והתורה אמרה שאחר ל' יום יביא קרבן והוא רוצה לקיים נזירותו. שפיר קאמרו התוס' דמותר להביא ולא הוי חולין בעזרה דכל זמן שלא חזר בו לבטל מחשבתו וקבלתו בלב וודאי הוי נזיר מעליא. וקרבנו קדוש אבל לעולם על תקנ"ח לחוד א"א להביא קרבן כדמוכח בנזיר ויבמות הנ"ל. כנ"ל לומר בישוב דברי התוס' הנ"ל:
אך באמת הוא רחוק קצת מנקודת האמת. דא"כ יוצא לנו מזה דין חדש. דבקיבל גזירות בלב לבד לקיים נזירותו. יוכל להביא קרבן. וגם אם קיבל עליו שבועה בלב עבר בשוגג דלא חזר כלל משבועתו בשעה שעבר. יהי' צריך להביא קרבן שבועה. ובאמת אין הדבר כן ובע"כ צ"ל דגזיה"כ הוא דבעינן שיוציא בשפתיו כדילפינן בשבועות (דכ"ו ע"ב) מקרא דלבטא בשפתיים. ואמנם עכ"ז סברתי הנ"ל לישוב דברי התוס' קיימים. דנהי דגזיה"כ הוא דקבלה בלב לחוד לא מהני. היינו היכא דלא אתעביד מעשה במחשבתו. אבל אחר שתקנו חכמים דאם אמר בלשון כינוי מחויב לקיים נדרו עכ"פ מדרבנן. א"כ אתעביד מעשה ע"י מחשבתו. שנתחייב לקיים נזירותו א"כ אם קיים נזירותו שפיר יוכל להביא קרבן ע"י מחשבתו. כנ"ל נכון. ויותר אין בידי עתה להאריך. והנני בזה חותנו ואביהם מחכה להתראות פא"פ במהרה ברפ"ש ובבריאות השלימות ולקבל נחת זמ"ז כה"י דוד מנחם מאניש באבד ובשלום חתנו הרה"ח וכו' וב"ב הנני דורש.