אור ברסלב
חבלים בנעימים חלק א סוגיא ז - אי אפשי בתקנת חכמים

חבלים בנעימים חלק א· רבי יהודה לייב גרויברט

סוגיא ז - אי אפשי בתקנת חכמים

סוגיא ו - אשת איש נתקדשה לאחר אי צריכה גט משני

ציונים ומראה מקומו

ב"ב (מט ע"ב) כתובות (נח ע"ב) ועוד. רמב"ם פי"ט ממלוה ה"ו. פ"א מטוען ה"ד. אה"ע סי' ס"ט ס"ד וה'. סי' פ' סט"ו בהג"ה. חו"מ קע"א ס"ג בהג"ה:

(א) הנה פשיטא דכל אחד יכול למחול זכותו וטובתו אפי' מה שהוא שלו מן התורה כמו שאיתא בכתובות (מ ע"א) באונס אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ושם (נו ע"א) ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה בדבר שבממון תנאו קיים. אלא אם יוכל לבטל חיב ועיל שבינו לבין חברו המוטל עליו מפני שכל הכוונה רק לתועלתו ולטובתו אז רק בתקנת חכמים מצינו כן כמ"ש כתיבות (נח ע"ב) שיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ולא בדאו' וזה נראה שמוסיף רבא על ר"ה שאמר יכולה אשה לומר איני נזונת וכו' שמשמיענו דאומר א"א בתקנת חכמים שומעים לו דדוקא בדרבנן אמרי' כן ואע"פ שרמב"ם פי"ב מאישות ה"ב ס"ל דמזונות חייב הבעל מדאו' ולמה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה. מ"מ הטעם כיון שהי' תקנת חכמים שמעשה ידיה לבעלה תחת מזונות וכמו שכתב רמב"ם שם בה"ד וכמו שפי' באס"ז כתובות (ע ע"ב) ד"ה ואבע"א עיי"ש:

וכל זה אם כבר זכה בו או דוקא במה שהוא לטובתו יכול להסתלק ולומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל קודם שזכה בו אפי' אם לא נתקן לטובתו יכול לסלק א"ע וכמ"ש מהרש"א ב"ב (מט ע"ב) תוד"ה יכולה דמש"ה יכול לכתוב דין ודברים אין לי על הפירות אף שמה שאוכל הבעל פירות היא תחת פרקונה כמ"ש תוס' שם מ"מ כיון שמיירי שכתב לה ועודה ארוסה טרם שזכה בהפירות יוכל לסלק א"ע עיי"ש וצריך לומר דהא דמייתי בגמ' שם ראי' מאיני נזונת ואיני עושה היינו דכמי דגם אחר זמן החיוב שנתחייב לה מזונות מ"מ תוכל להסתלק כיון שהחיוב לטובתה ה"ה שיוכל להסתלק לפני החיוב אף שלא היתה התקנה לטובתו והא דפריך בכתובות (פג ע"א) א"ה אפי' נשואה נמי ומה קושיא הא נשיאה כיון דכבר זכה בפירות לא יוכל עוד להסתלק כיון דאינו לטובתו דהוא תחת פרקונה י"ל דפריך דכיון דהתם סתמא תני אפי' אינו רוצה לבטל מעליו את חיוב הפדיון אלא שרוצה למחול חיוב הפירות ומ"מ אינו יכול להסתלק אלא בעודה ארוסה ע"ז מקשה למה לא יוכל להסתלק ולמחול זכותו ותירץ משום דידו כידה:

ולכאורה ק' מסנהדרין (מו ע"ב) דאבעי' להו קבורה משום בזיונא או משום כפרה למאי נפ"מ דאמר לא בעינא דלקברוהו אי משים בזיונא לאו כל כמיני' ואי משום כפרה הא אמר לא בעינא כפרה הרי אף דקבורה מדאו' מ"מ יכול לומר אי אפשי ולאו דוקא בדרבנן. ונ' דלכאורה קשה למה כתב רש"י שם ד"ה הא אמר דכיון דאמר לא בעי' כפרה אף אם קברו לי' איני מתכפר כמי שאיתא בכריתות (ז ע"א) למה לא פי' כפשוטו דשומעים לו כיון שאומר אי אפשי והקבורה היא רק משום תקנתא דידי'. אלא נ' דהא קשיא לי' לרש"י דבדאו' לא מצי למימר אי אפשי וא"כ למה שומעים לו אי משום כפרה הא קבורה מ"ע מה"ת וע"ז פי' דמש"ה שומעים לו. דאין יעלת בהקבורה ולא יתכפר בה והרמב"ם פי"ב מאבל ה"א דפוסק דאין שומעים לו כתב בטעם משום דהקבורה מצוה ועי' בלח"מ דבעל האיבעיא ס"ל דהקבורה איננה מ"ע מדאו' ומש"ה נראה כיון דהרמב"ם פסק דקבורה מ"ע דאורייתא לכן אין שומעים לו דבדאו' איני יכול לומר אי אפשי ומדויקים דברי הרמב"ם ז"ל:

ועי' נ"י ב"מ (י ע"א) דמש"ה אמרי' שם כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דלקני כיון דתקנת חכמים היא דלקני ד' אמות שומעים לו באומר אי אפשי בתק"ח והא דרוב ראשונים לא פסקו כס' זו כמ"ש ב"י חו"מ רס"ח ורמ"א שם סעיף א' צ"ל דס"ל דמנפילה אין ראי' שנתכוון לומר אי אפשי בקנין ד' אמות אלא שסבר שהנפילה היא קנין יותר מובחר מד' אמות:

(ב) עי' תוס' כתובות (מז ע"ב) ד"ה זמנין ורא"ש שם ותוס' ב"ב (מט ע"ב) ד"ה יכולה דמש"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות לבעלי משום דיד בעלה כידה וזוכה בגוף הקרקע. ונראה בכוונת דבריהם דלא אמרי' א"א בתקנת חכמים אלא היכא שבאה בטענה זו להחזיק מה שבידה כמו במעשה ידי' שאינה רוצה ליתנם לבעלה אבל הכא כיון שהיא רוצית להוציא ממנו בטענה זו כיון שהוא מוחזק בפירותי' אינה יכולה וכ"כ מרדכי כתובות פי"ג סי' רע"ז ושו"ת מיי' קנין סי"ד מובא ברמ"א חו"מ קע"א ס"ג בבית שהיו בו ראובן ושמעון שותפים לכל א' הי' בו כדי חלוקה אבל לא היו רשאים לחלוק מפני לוי שלא הי' כדי חלוקה בחלקו וקנה שמעון מלוי אחיו חלק בבית ולא היה בו כדי חלוקה ואמר שמעון אי אפשי בתקנת חכמים שיתנו לי אחד מצרא כי אם אתרי מצרי וכדי לבטל החליקה אמר כן אין שומעין לי דל"א אי אפשי בתקנת חכמים אלא להחזיק ולא להוציא עי"ז ומביא בשם ריב"א (וכ"ה באס"ז ב"ק ז ע"ב) שהקשה בב"ק (ז ע"ב) למה בע"ח שרוצה זבורית אין שומעין לו הא מדאו' דינו בזבורית אלא שתק"ח הי' בבינונית ונימא א"א בתק"ח ותי' דלא יוכל לומר א"א בתק"ח להוציא זבורית כדהשתא. ועי' כנה"ג חו"מ ק"ב טור אות ד' שהקשה ותירץ כן ולא ראה ששאלת הקדמונים היא ואף לפמ"ש ר"ן כתובות (צב ע"א) ואס"ז ב"ק שם בשם תלמיד ר' פרץ שזה באמת קו' ר' אחא ברי' דר' איקא בגמ' למה איני גובה מזבורית א"כ נעלת דלת בפני לוין והכוונה שיכול הבע"ח לומר א"א בתקנת חכמים. מ"מ י"ל דלא פליג ע"ז דלהוציא לא אמרי' או אפשי. אלא שמקשה מה הועילו חכמים שתקנו דבע"ח בבינונית משים נעילת דלת הא אם רוצה זבורית טפי פורתא ואין נותנים לו. ישאר עוד נעילת דלת:

ובב"י חו"מ קצ"ח כתב דאף דמעות אינם קונות במטלטלין מ"מ אם התנו בהדיא שיקנה במעות קנה והש"ך שם חלק ע"ז דאינו יכיל להתנות ולעשות קנין מדבר שאינו קנין והביא ראי' מריטב"א קדושין (כה ע"ב) שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אומר שיקנה באמירה בעלמא עכ"ל והב"ח מסכים לדעת הב"י כיון דמעות קונית מדאו' אלא שלטובת הלוקח אמרו חכמים שאינו קונה יכול לומר א"א בתקנת חכמים וכן הק' המחנה אפרים קנין מעות סי' א' על הש"ך וע"פ דברי הראשונים הנ"ל לק"מ דכיון שהלוקח רוצה להוציא מהמוכר את החפץ ע"י קנין מעות א"י לומר אי אפשי בתקנת חכמים:

ולכאורה קשה על ס' זו מרמב"ם פ"א מטוען ה"ד הורו רבותי שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו שתקנו לי חכמים שאשבע ואטול אלא הריני כשאר התובעים ה"ז משביע את הנתבע היסת וכן קי"ל חו"מ פ"ז סי"ב והטעם פשוט שיכול לומר א"א בתק"ח. ולפי מ"ש דלהוציא ל"א א"א בתק"ח למה יכול לומר איני רוצה לשבע ולטול אלא ישבע הנתבע הא ה"נ להוציא הוא דאם אין הנתבע רוצה לישבע צריך לשלם. ונ' דפשוט הוא דזה שדינו להיות נשבע ונוטל מיד בתחילת התקנה באו חכמים להשביח את זכותו וכחו שהוא עדיף מכל שאר התובעים שאינם נשבעים ונוטלים אלא הנתבע נשבע ונפטר והיא אם ירצה ישבע ויטול אבל ודאי דלא פחתו את זכיתו שיגרע מכל התובעים אלא שנתנו לו שני ברירות אם ירצה יעמיד על מצב כל התובעים ואם ירצה יוכל לשבע וליטול וא"כ זה שאומר שאינו חפץ להשתמש ביתר שאת אשר לו אלא שהנתבע ישבע אינו אומר כלל שאיני ריצה בתקנת חכמים דהא כך הי' תקנת החכמים שיהי' לו ב' ברירות. ובזה מיושב מה שהק' הב"ח שם על דין זה דהא תקנתא לתקנתא לא עבדי' עיי"ש ולק"מ דאין זו תקנה חדשה אלא כך הי' עיקרה של התקנה שלא ניטל ממנו זכות כל התובעים ויש לו יתרון עליהם לישבע וליטול:

ועי' עוד במרדכי כתובות ושו"ת מיי' הנ"ל דל"א א"א בתק"ח אלא היכא דליכא פסידא דאחריני ויש מחלוקת בפי' פסידא. דעת ר' יחיאל באסאן במהרי"ט ח"ב חו"מ ט' דמשגיחים רק לפסידא של מי שהוא בכלל התקנה שגם בעדו נתקנה אבל על פסידא של איש אחר שאינו בכלל התקנה אין משגיחים ומש"ה כתב דיורשי כתובה יכולים למחול שבועת האלמנה אף שמפסידים לבע"ח מאוחר משום שאומרים א"א בתק"ח שתקנו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. והמהרי"ט סי' י' חולק ע"ז דאינם יכולים למחול השבועה ולהפסיד להבע"ח מאוחר דכוונת מרדכי דבמקום פסידא א"י לומר אי אפשי בתקנת חכמים היינו אם חב לאחרים יהי' מי שיהי' ומביא ראי' דכל יסודו של מרדכי בשם ריב"א הוא מב"ק (ז ע"ב) אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לאו שקול כיוקרא דלקמי' כמובא למעלה והתם לא הי' הלוה בכלל התקנה ואפ"ה חיישי' לפסידא דילי' וכן דעת תלמידו בכנה"ג חו"מ כ"ה כללי קים לי אות מ"ד דא"י לומר אי אפשי בתקנת חכמים או איני רוצה לומר קים לי היכא שמפסיד לבע"ח:

ובזה תמוה מ"ש הפלאה על תוס' כתיבות (צב ע"ב) ד"ה דינא דאזיל ראובן ומפצי לי' שהק' מה נפ"מ שיטעון עמו ראובן ותי' תוס' דנפ"מ שיכול ראובן לומר לבע"ח אישתבע לי דלא פרעתיך וכגון שמחל לו שמעון שבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים. והק' הפלאה דא"כ איך יכול שמעון לחזור על ראובן הא יאמר לו הי' לך להשביע אותו אם נפרע ואת הוא דאפסיד אנפשך במה שמחלת לו את השבועה ותי' כיון דהתקנה דהבא ליפרע ממשועבדים צריך שבועה נתקן לטובת הלוקח ויכול לומר לא ניחא לי בתק"ח ומ"מ יכול לגבות מן הלוה כי השטר בחזקתו מה"ת והעלה כן לדינא דאע"פ שמחל הלוקח השבועה אפ"ה יכול הלוקח באחריות לחזור על הלוה ונשאר בצ"ע למה לא הזכירו זאת הפוסקים. ודבריו תמוהים ונגד דברי שו"ת מהר"ם מר"ב שבמרדכי הנ"ל דבאיכא פסידא לאחריני א"י לומר א"א בתק"ח וה"נ ע"י שמוחל את השבועה הוא מפסיד לבע"ח ודמי ממש לעובדא של המהרי"ט שאין היורש יכול למחול שבועת האלמנה היכא שחב לבע"ח. ומתי' התוס' אין ראי' לדינו כי י"ל דמיירי שהלוקח הודיע להמוכר תיכף בשעת המכירה שמחל לבעל חובו כל השבועות ונתרצה ומש"ה אין להמוכר טו"מ עליו:

ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א כתובות (פא ע"ב) תוד"ה הרוצה למה יבם אינו רשאי למכור בנכסי אחיו כיון דהא דאמרו במתני' יבמות (לח ע"א) דכתובתה על נכסי בעלה הראשון היא לטובתי ולהנאתו כמ"ש שם (לט ע"א) מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ועי' רש"י שם ובכתובות (פב ע"ב) א"כ אם הוא רוצה לכתוב לה כתיבה אמאי אינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים וכן הקשה בב"ש סי' קס"ח סק"ג ודעת הב"ש דאם בשעת היבום רוצה לכתוב לה כתובה על נכסיו אינה יכולה לעכב ורשאי למכור ולפי דברי המרדכי ושו"ת מיי' הנ"ל לא קשה מידי דכיון שיש לה פסידא אם ימכור נכסי בעלה הראשון יכולה לעכב ואין היבם יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים:

ולענין מחלוקת זו אי יכולים למחול שבועת האלמנה עי' עוד בב"ש אה"ע צ"ו סק"ד בשם שארית יוסף ופת"ש סק"ג וכנה"ג חו"מ סי' ק"ח טור אות פ"ז:

(ג) דוקא היכא שהתקנה לטובת עצמו יכול לומר א"א בתק"ח משא"כ היכא שנתקנה גם לטובת חברו וכמ"ש אס"ז כתובות (מו ע"ב) ד"ה קמ"ל בשם רמב"ן ורא"ה דבפרקונה כיון דהוא גם טובת הבעל שלא ישבוה ממנו שהרי קנה אותה לשמשו אינה יכולה לומר א"א בתקנת חכמים וזה הטעם בירושה ובקבורה דאין הבעל יכול לומר איני יורש ואיני קובר משום דהוא טובת שניהם כמ"ש ר"ן שם ואה"ע סי' ס"ט ס"ה בהג"ה וכ"כ מהרי"ט חו"מ ס"ס י' סד"ה ואחר דיורשי כתובתה א"י למחול שבועת האלמנה במקום שיש ב"ח דהשבועה נתקנה גם לטובת הבע"ח עיי"ש:

(ד) כתובות (ב ע"א) הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות. וקשה הא כל הטעם שתקנו שתנשא ברביעי הוא משום טובתה דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל א"כ למה אינו מעלה לה מזונות הא היא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים להנשא ברביעי ורוצה אני להנשא בא' בשבת:

ונראה ליישב דכל היכא שתקנו חכמים תקנה קבועה ורצון חכמים הי' שתתקיים התקנה ולא יעברו עלי' אע"פ שהטעם הי' בשביל טובת אדם א' א"י לומר אי אפשי בתקנ"ח וכמ"ש תוס' כתובות (מז ע"ב) ד"ה זמנין ורא"ש שם ותוס' ב"ב (מט ע"ב) ד"ה יכולה דבפרקונה לא מצית אמרה אין רצוני להפדית דהוא נגד רצון חכמים שתקנו דיפדוה כדי שלא תטמע בין העכו"ם וכ"כ אס"ז כתובות בשם ר' יונה מהירושלמי דלאו כל כמינה שתאכל הפירות וכשישבו אותה תשאר בין העכו"ם בחזקת הפקר וכ"כ שם בשם הריטב"א וכ"כ טואה"ע סי' ס"ט ס"ה. וכיוצא כתבו תוס' כתובות (מז ע"ב) ד"ה תקנו דבעל א"י לומר צאי מעשי ידיך במזונותיך בלא ספקה אפי' לר"ל דס"ל מעשי ידי' עיקר והטעם כמ"ש אס"ז בשם ריטב"א שאין זה רצון חכמים שתהא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב. וה"נ בתקנה שתנשא ברביעי כ' תוס' (ב ע"א) ד"ה ותנשא דאי לא ניסת ברביעי מקרי עברינא ומש"ה א"י לומר א"א בתק"ח שזה נגד רצון חכמים:

ונראה ראי' לזה מגיטין (יז ע"א) שתקנו זמן בגט ור"ל אמר משום פירות שלא תפסיד ומש"ה מוקדם פסיל דמפסדת מזמן הכתיבה עד הנתינה וק' למה פסול דיעבד הלא תוכל האשה לומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתי ואני מוחלת על הפירות ומרוצה בגט זה ומ"מ הגט פסול אע"פ שהיא טוענת כן וע"כ כל שחכמים תקנו כן תקנה קבועה ונוגע במקום איסור אף שהסבה היא בשביל ממון ל"א א"א בתק"ח וה"נ שתקנו חכמים שתנשא רק ברביעי אף שהתקנה משום שקדו לטובתה לא מצי למימר אי אפשי ועי' אס"ז (ב ע"א) דאף די"ל א"א בתק"ח מ"מ אם הוא תולה בתקנה אין העכבה משלו. ועפ"ז ניחא מ"ש בשו"ת ר"ן מ"ח דחר"ג שלא לישא ב' נשים י"ל שנתקן לטובת האשה ומש"ה אם נושא אחרת מדעת הראשונה י"ל דשרי כיון שאומרת א"א בתק"ח שומעין לה. וכתב עוד אלא שאני מפקפק בזה כי שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה בביתם ולכן אין להתיר החר"ג עכ"ל ולכאורה ק' דמה בכך שנתקן לטובת הבעל סוף סוף הא הבעל שנושא ב' נשים אומר אי אפשר בחר"ג שנתקן לטובתי אע"כ דבתקנה קבועה שהי' רצון חכמים כן ונוגע לאי' א"י לומר אי אפשי ולבטל תקנתם:

וצ"ע עפ"ז דברי ט"ז יו"ד שמ"ב סק"א בבתולה שניסת ועדיין לא נבעלה ומתה אמה ולא הי' הפסד בסעודה ומש"ה אסיר לבעול וכ' שתתחיל מיד ז' ימי אבילות ואח"כ תיבעל דאין לומר כיון שחלה עליה החופה הו"ל כרגל וממילא לא תתחיל באבלות עד שיכלו ז' ימי החופה ז"א דז' ימי המשתה תקנו רבנן לשמח חתן וכלה והם לא ניחא להו בהאי תקנתא דאם תנהוג תחלה ז' ימי המשתה והיא אסורה לבעלה תצטרך להמתין ז' ימי אבילות ותיאסר י"ד יום ואפי' בממון יכול לומר א"א בתק"ח כ"ש במידי דמצוה עכ"ל וע"פ הנ"ל נ' דתקנה קבועה דז' ימי המשתה אסור לבטלם אע"פ שהטעם הי' בשביל טובת הזוג וא"י לומר אי אפשי וכמו בגט מוקדם וחר"ג:

ויש לתרץ עוד דמדינא קודם נשיאים אין לה מזונות אלא משום קנס בשביל שהגיע הזמן ולא נשאה מעלה לה מזונות וכמ"ש רש"י כתובות (ע ע"ב) ד"ה שהגיע א"כ פשיטא דא"י האשה לומר א"א בתקנ"ח ועי"ז נקנסי' להבעל דהא הוא לא פשע מידי. והאס"ז (ב ע"א) בשם רשב"א תי' כיון דשקדו נתקן לטובת שניהם דאיהו נמי ניחא לי' לשמוח עמה לכן אינה יכולה לומר א"א ועי' עוד באס"ז תי' אחר ובאס"ז ב"ק (ז ע"ב) בשם ר"י כ"ץ משום דהוא להוציא ממון וכמ"ש לעיל אות ב'. ועי' תוס' כתיבות (מז ע"ב) ד"ה זמנין ותוס' ב"ב (מט ע"ב) ד"ה יכולה דנסתפקו היכא דעוקרת תק"ח על לעולם אי יכולה לומר א"א בתק"ח:

(ה) עי' באר היטב אה"ע סי' ס"ט סק"ב בשם כנה"ג דיקא אמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה אבל אם היתה עושה מלאכה אלא שאומרת איני נזונת ואיני נותנת לך אין שומעין לה. ותמוה דמפורש להיפוך ברש"י כתובות (נח ע"ב) ד"ה ואיני עושה אלא לעצמי וכ"כ רשב"ם ב"ב (מט ע"ב) ועי' באס"ז כתובות שם שמפרש בדעת רש"י להפוך דדיקא באופן זה יכולה לומר כיון דעושת מלאכה אבל אם אמרה איני נזונת ואיני עושה כלל לא מהני:

תוכן העניינים

חבלים בנעימים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה