חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קנד
ס"א. בהגה ואם ידעה קודם שנשאת אין כופין. ובב"ש כ' דיש פוסקים דכופין וא"כ יכולה לומר קים לי ולא הוה מורדת וכה"ג כתב בסק"ה גבי איני זן ואינו מפרנס ובס' ב"מ הקשה עליו דהא הא דהיא מורדת היינו להפסיד כתובתה א"כ אדרבה הוא המוחזק. ובפשוט י"ל היכי דהיתר תפוסה שיעור כתובתה מעיקרא. אבל אי"צ לזה לענ"ד כיון דקיי"ל בפשי' בש"ס ופו' דמורדת אינה מפסדת כתובתה בלא התראה וא"כ כיון שהיא יכולה לומר קים לי א"כ פשיטא דלא שייכא התראה כיון דלדעתה אינה עוברת אין זו התראה וע"כ לא תוכל להפסיד כתובתה:
ס"ג בהגה וכן מי שרגיל לכעוס כו' בתשו' הרשב"א דברגיל גם שמואל מודה ע"ש. והנה זה ודאי דבלא התראה לכו"ע אין כופין להוציא וכמו שמבואר בהגה בסמוך ובלבד שמתרין בו ובארו דל"ג מעוברת על דת. וא"כ לכאו' לפ"מ דמבואר:
ביו"ד סי' י' דבשני פעמים מיקרי רגיל א"כ צ"ע במאי פליגי רב ושמואל דבפעם א' הא לכו"ע אין כופין דהא אכתי לא הוה התראה ובפעם שני הרי כבר מיקרי רגיל ולכו"ע כופין וא"כ במה פליגי. ואולי דלענין התראה פליגי דלרק מתרין בו בפעם א' ולשמואל אין מתרין בו עד פעם. שני והא דפריך בדס"ג גבי מורד אדרב התם בס"ד לא הוה ידע מסברא דהתראה עד דמסיק ולאו לאימלוכי בעי ע"ש:
ס"ד האיש שנולדו בו מומים כו' בב"ש סק"ב האריך להסתפק בהי' בו ולא ידעה י"ל דכופין, ולולי ד"ק אינו יודע מקום ספק בזה דכ"כ התו' דהאיש אינו שדה האשה ולא שייך לומר נסתחפה שדה שלה. והוביאו בסק"ג. א"כ אין חילוק בין נולדו או הי':
ס"ה וירא אני פן יהרגנו בכעסו אין כופין בביאורו הגר"א מפרש משום שקבלה. ולכאו' אם הי' סכנה בדבר ודאי, לא שייך קבלה. וכ"כ בפשי' בב"ש סק"ו בשם ב"ז וכן כ' עוד בסוסק"ט אלא ע"כ דהכא אין אנו תופסין טענתה שהוא סכנה ותדע שהרי הוא בר גירושין וע"כ שיש לו דעת אלא דגוזמא בעלמא אמרה וא"כ ודאי דאפי' בלא קבלתה אין כופין: ב"ש תק"ט אע"ג דריח החוטם באיש מום ובאשה י"א דאינו מום לכאו' הרי אנו אין לנו שי' הי"א דהרי המחבר ס"ל בס"א דריח הפה והחוטם שוה וא"כ ודאי הוא מום גם באשה וע' הג"א שם:
שם סקי"א מיהו הנ"י כ' דהפו' חולקין ע"ז דבבעל שלישי אי"נ לומר שא"י כחץ ענ"י דבאר דברי ושמא ל"מ לאפוקי ממונא בחזקת גופה איתרע כיון שלא ילדה אצל ב' משמעות דבריו דהא דבראשון ושני היא נאמנת הוא משום חזקת גופה ולענ"ד צ"ע דכנגד חזקת גופה יש כנגדו חזקת גופו שהוא יורה כחץ. אבל משמעות הש"ס סוף נדרים הוא משום דסניא לה לומר בב"ד ולבזוי נפשה אי לאו דקושטא קאמרה. וא"כ ודאי אין לחלק בזה בין ראשון ושני לג' וצ"ע:
שם ולשי' הרי"ף כשהוא טוען ברי שהיא פולטת את הזרע אין לה כתובה אלא א"כ היא אומרת שאינו יורה כחץ הנה באר הדברים בסקי"ז דלפי"ז כיון דאינו יכול להוליד הרי. אין לו נ"מ מה שהיא פולטת ולא הוה מ"ט והוא מדברי הנ"י והמלחמות והובא קצת גם בתו' ונראה ברור דדווקא כאן דתק"ח הוא דכל אשה יש לה כתובה. אלא דבראוי להוליד כל שאין האשה ראוי לילד הוה מ"ט. אבל כשגם הוא אינו ראוי להוליד גם אשה זו יש לה כתובה מתק"ח שבכל הנשים אבל בעלמא במ"ט שהוא מ"ט לכל העולם אף שלגבי לוקח זה לדידי' לא הי' נ"מ מ"מ ודאי מ"ט הוא וראי' ברורה מחו"מ סרל"ד גבי מכר טריפה בחזקת כשירה. והלוקח מכרה לנכרים מנכה לו דמי טריפה והמותר מחזיר המוכר. ומשמע בהדיא דודאי לא ידע לוקח שהוא טריפה דאי לא הכי הוא כידע המום ונשתמש דהוה מחילה אלא של"י ומ"מ הי' בדעתו לתן הבשר את הזה לנכרי וא"כ כיון דאפי' היא כשירה הרי נותנה לנכרי. מאי נ"מ לי' שהיא טריפה וע"כ דאפי' בכה"ג הוה מום ומ"ט. כיון דהמוכר מ"מ אנהו וכה"ג קיי"ל בר"פ המפקיד גבי גנבה גנב ומתה כדרכה בי גנב חייב דאי שבקה מה"מ בי גנב קאי ובודאי הרי הבהמה ברשות בעלים היא ולדידי' מתה אלא כיון שכבר נתחייב בה השומר לא איכפת לן מה שמתה עכשיו. וה"נ כיון שיש מ"ט מצד המוכר לא איכפת לן מה שאינו נוגע להלוקח וצ"ע. וע' כתובות נ"ב כל שאיסור שבוי' גרם לה כו' ויש לחלק. וע' מנחות נ"ז חימצה ויצאת וחימצה כו' ויל"ד התם משום אין איסור חע"א וצ"ע:
שם ולהרא"ש גם בתוך עשרה שנים יכול להפסידה כתובתה כשאומר מינה ונראה דלא ס"ל להרא"ש הוכחת הרמב"ן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכ"א יפסיד את אשתו כתובתה בטענת מינה כיון דרוב נשים הן מתעברות ויולדת לא חששו למיעוט שאינה יולדת. ועוי"ל דבעי לטעון דווקא תיכף בביאה הראשונה וע"ז יש חזקה דאינו טורח בסעודה:
שם סקי"ד היכי דיש לו בנים מאשה אחרת אפי' לשי' הרמב"ם דלא זכה להבנות ממנה היינו דאינו יורה אצלה כחץ. מ"מ כשיש לו בנים מאחרת לא שייך זה ותלינן דהמניעה ממנה והב"מ הקשה עליו דהא לפי שי' הרמב"ם היינו דינא דמתני' בשהה עשר שנה יוציא ומחויב לשא אחרת ואמרינן דאצל השני יהי' יורה כחץ ותלינן שלא זכה להבנות ממנה ויהי' י"כ באחרת ולענ"ד פשוט כיון דמה שיורה כחץ ודאי דהוא בטבע האיש כפי כחו ובודאי לא שייך לדין ד"מ ע"פ טענת נס וכן הוכחתי בארוכה במ"א מסוגי' דב"מ דק"ו גבי מכת מדינה אלא אמרינן דאצל השני' תתחזק טבעו. אבל כשיש לו אשה בשעת מעשה גופא לא שייך לומר דאצל זו יש לו כח להיות י"כ ואצל זו לא. דזה מעשה ניסים ואין שייך לדון בזה ד"ת:
ס"ו ובכל גוונא כשהוא עקור והיא באה מחמת טענה יוציא מיד. והרא"ש סבור דגם בזה בעי דווקא י"כ ולולי שאינו כדאי נראה להכריע כדבריו דמתני' דנדרים לא מיתרצא אלא בהכי דתני שם דלמשנה אחרונה אי"נ לומר השמים ביני לבינך דמפרש בגמרא דהיינו שאינו י"כ ופירושו הרי"ף וכל הפו' דהתם היינו לפני עשר שנים ודר"א דהכא דנאמנת היינו בלאחר עשרה שנים והנה ודאי דלא איירי מפני' שם מדין כפי' על פו"ר דהא בזה אין העשר שנה משום דאי"כ אלא מדינא דקרא דאברהם. וע"כ דמתני' היינו כפשטי' דמתני' טענתה והנה כ' הה"מ דגם בבאה מחמת טענתה לא שייך לכופו קידם י' שנים דודאי לא עדיפא דין טענתה מדין מצות פו"ר דבעי עשרה שנים ועדיין תקשי דלמ"ל משום נאמנת ואפי' למ"ר שהאמינוה למה אמרו יוציא וע"כ צ"ל דהיינו בידוע שהוא עקור דלא שייך להמתין כיון שהוא עקור וא"כ ע"כ מוכח דגם בעקור קודם ע"ש לא האמינוה וזהו דין מ"א ועב"ש סקי"ב מש"כ בשי' הרי"ף דסוגי' דבאה מחמת טענה משמע דל"ד מש"כ הרי"ף דאנו כייפינן לי' אלא דאפי' היא טענות מ"מ לאחר י"ש תו מהימנן לה ולכאו' י"ל דהתם בידוע שהוא עקור ולפ"ד הנ"ל א"ש דגם בעקור צריך י"ש ושפיר יש הוכחה:
ס"ז אם טוענת שאין לו גבורת אנשים כו' יוציא ולא יתן כתובה כ"כ עפ"י תשו' הרא"ש וכל הפי' חולקין ע"ז. וביותר תמוה לי דהרא"ש בפסקיו יבמות פט"ו ס"ו הקשה אהא דהכותב מגו דיכול לומר לא גרשתיך. והא איהי מהמינא מדרב המנונא ותי' דהתם שתובעת כתובה אי"נ מוכח בהדיא דס"ל דאי לא הויא תובעת כתובתה הי' גובה גם כתובתה ומהני הך חזקה דאינה מעיזה אפי' לגבות כתובה דלא כמש"כ בתשו':
ועב"ש שהביא מחלוקת הפו' לענין התוספות כתובה וכגון שמודה אי שייך לומר אדעתא דלמשקל ולמיפיק לא יהיב לך. ולכאו' יש ללמוד זה מדין פועל דקיי"ל דהשובר את הפועל להביא כרוב ודרומסקינן לחולה והלך ומצא שמת או שהבריא נותן לו שברו משלם. וע' תו' ב"ק קט"ז דאפי' פסק לו שכר הרבה ומבואר שם דאע"ג דבכל אונס קיי"ל דמפסידא דפועלים היינו כ"ז שלא עשה הפועל פעולתו אבל כשהשלים כבר פעולתו תו ודאי יש לו שכרו. וא"כ ה"נ אע"ג דבמת הבעל קידם שנבעלה קיי"ל דאין לה תוספות י"ל דדווקא שם דלא נשלם פעולתה עדיין. אבל כל שהיא השלימה שמסרה עצמה אליו תו אין לה להפסיד וע' חו"מ סוסשל"ה וצ"ע:
סי"ב הפילה ג"פ הוחזקה ויוציא ויתן כתובה בב"ש דקדק לשי' הרמב"ם דבשהה י"ש ולא ילדה צריך דיוקא בטענת ברי שאיני יורה כחץ. וא"כ הכא בהפילה מנא ידעינן שאין המניעה ממנה ומה שיישב בזה אין כוונתו מבוארת ולכאו' הי' מקום לומר כיון דלדברי הרמב"ם הפירוש דלא זכה להבנות ממנה היינו שהזכות הוא שיהי' י"כ ואין לו זכות. היינו שמשו"ה אינו י"כ. ומשמע בה בהדיא דליכא דבר אחר בהבעל שיהי' מונע את ההולדה אלא זה. וא"כ כיון דקיי"ל דאיהי קים לה די"כ א"כ משו"ה כשא"י. ודאי י"ל דמהסתם אין המניעה אלא ממנה דאי משום דאי"כ הרי הי' יודעת ומשו"ה צריך דווקא ברי. אבל במפלת גם מסתמא תלינן בדידי' אבל לשון הרמב"ם שם לא משמע כן אלא דמספק אינה יכולה להוציא ממון ונראה לי דהטעם דכאן דתלינן דהפלה הוא ממנו עפי"מ דקיי"ל בנדה כ"ט דבהוחזקה עוברה רוב נשים יולדת דבר של קיימא אבל כשלא הוחזקה עוברה ל"א רוב יולדת דבר קיימא. וחזינן כל שהעובר מתגדל אינו עשוי להתקלקל אבל בקטנותו בתחילה הוא אפשר להתקלקל וא"כ ה"נ יש לנו לתלות קלקול הולד ממנו שהוא בכחו שעדיין הוא בתחילתו אבל כשהוא כבר אצלה הרי הוא גדול קצת יותר וכשהוא גדול קצת הרי אינו עשוי עוד כ"כ להתקלקל:
סי"ז נשאת לשלישי תצא שלא בכתובה בב"ש משמע דהוא אסור בה מן הדין משום דלחומרא קיי"ל כרבי. ועט"ז יו"ד סי' ק' כ' לענין תולעים בשם הרא"ש דלא מחמירין כרבי אלא בנשואין ומילה דהוה ס"נ אבל בשאר איסורין אפי' איסור דאו' קיי"ל כרשב"ג ע"ש ולכאו' דבריו תמוהין דהא מה דאמרינן דבנשואין כרבי אינו לענין קטלנית אלא לענין לא הי' לה בנים דאינו אלא לענין מצות פו"ר בעלמא ובודאי שהוא קל גם מספק איסור. ע"כ נראה ברור דשי' דמתני' דווקא לכתחי' פסק כרבי דהרי יכולה להנשא למי שיש לו בנים או לעקור ידוע. אבל בדיעבד לא מפקינן לה מגברא. והא דתני הכא תצא שלא בכתובה היינו דלענין מ"ט קיי"ל בחו"מ סרל"ב סי"ב דאפי' ספק הוה מ"ט ע"ש. אבל לאסור אותה עליו בדיעבד לא מצינן כלל. ונראה שזהו שי' הר"ש בתו' דמוקי סוגי' דדברים שבינו לבינה בשהתה אצל הג' עשר שנים. וכ' דכולה מסקנא כרשב"ג והוביא מנופלים דבעינן שלשה דווקא. ובודאי שאין כוונתו לחלק אהלכתא דלעיל דבנשואין קיי"ל כרבי אלא דס"ל דהתם אינו אלא לכתחי' ולא בדיעבד. והיינו דבנופלים שהיא כבר תחת בעלה דודאי הוה דיעבד ודאי קיי"ל בזה כרשב"ג ואפשר דגם הפו' לא נחלקו בזה וצ"ע:
סכ"א בהגה מי שגירש אשתו ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתן גט אחר. נראה לענ"ד דצ"ל והוציא דאי לא הוציא הוא מה חוב יש לנו עליו לכופו שיתבזה בב"ד דקפידא הוא בכ"ד משום שיצא עלי' לעז וצ"ע שוב מצאתי מקור דברי הרב בהגמ"ר סתס"ח וכ"ה שם באמת שהמגרש הוציא קול ע"ש וז"ב:
ב"ש סקל"ה וכל הני דריש סי' כו' וכל הני שכופין אותו מחמתה אינו נותן להם תוספות כתובה משמע דקאי גם אמקמץ וחביריו והד"מ בריש הסימן הביא דעת הר"ן דהני יש להם תו"כ וצ"ע שלא הביא כלל דברי הד"מ במקומן. ולכאו' ניראין כן הדברים כיון דכל הני מחמת מעשיו שעושה בפשיעה הן ודאי לא שייך אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה:
תושלב"ע:
סוף הספר