אור ברסלב

חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קמא

סימן קמ

ב"ש סק"א והא דהכא הוה ספק ובסקמ"ב גבי האשה עצמה שהוביאה גיטה אינו גט. הכא בתחילה הי' ראוי לחזור אבל התם בתחילה לא הי' ראוי לחזור. כבר הוביא בספר ב"מ, דהרמב"ן כ' בהדיא דאפי' עשתה אותו תחילה ש"ק מהני. אלא דהרשב"א כ' ע"ז לולי דמסתפינא הי' אומר דבכה"ג לכו"ע ל"מ כיון דבתחילה לא הי' ראוי לחזור והיינו דפריך בפשי' בספ"ב גבי האשה עצמה שהוביאה גיטה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. והוא כדברי הב"ש. ובאמת לולי ד"ק של הרשב"א הי' נראה לענ"ד דאין הוכחתו נגד הרמב"ן מוכרח דהא דפריך התם בפשי' והא לא חזרה שליחות כו'. זה אינו אלא מעיקרא מקמא דאסיק אדעתי' הא דמשני דמשוה התם שליח להולכה אבל כדמסיק הכי א"כ לעולם לא שייך דמעיקרא לא הי' ראוי לחזור דהא לעולם יכולה לעשות שליח הולכה ולקבל ממנו. ואין לחלק בזה, ולעולם הוה ספק: ס"ד דהכא אינה יכולה לקבל גט בלא דעת אבי' והיינו כהרשב"א דמדעת אבי' יכולה לקבל. וכבר כ' הב"י דהרבה חולקים ע"ז. והנה הר"ן הוביא מש"כ הרמב"ן לדחות הוכחת התו' מדר"נ דפשיט מהא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי א"מ עד שיגיע לידה דהא נערה ה"ז גט. וס"ל בפשי' דביש לה אב איירי התם. וא"כ מוכרח דהא הגיע לידה מיהו מהני גם בקטנה ואפי' יש לה אב דבאמת לר"נ דס"ל דנערה יכולה לעשות שליח ולפי"ז ע"כ דקבלתה הוא העיקר י"ל דגם קטנה שפיר מהנה. אבל לפי מה דדחי הש"ס דבאין לה אב דווקא וגם נערה א"י לעשות שליח דהעיקר הוא קבלת האב. ואיהי אינה אלא מתורת שליחות ממנו. א"כ בקטנה ודאי ל"מ דאין שליחות לקטן ע"ש. לפי"ז הי' נראה בפשי' דאפי' מדעת אבי' א"י לקבל דהא לעולם אין קטן נעשה שליח. ומיהו בר"ן קידושין גבי אומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושין כ' שם דאע"ג דאין שליחות לקטן. מ"מ הוא מהני בזה משום דעיקר הזכי' הוא לעצמה ע"ש ולכאו' כ"ש דבגירושין עיקר הזכי' הוא לעצמה ולא שייך בזה אין שליחות לקטן. ושפיר מהנה אפי' בקטנה. ומיהו דווקא מדעת האב כמו בקידושין שם וכ"ה ברשב"א דיש לדמות לקידושין וצ"ע: בתו"ג כ' גבי ספק קטנה דצריך ליתן תחילה ליד אבי' דאם יתן לידה קטן לא מצי להקנות. ואינו מובן דהא אינו מקנה לה אלא אם היא גדולה ואם היא קטנה אינו נותן לה כלל:

ב"ש סק"ז לדיעה קמייתא דגט שעורא בצרור וזורקו ולענין קידושין למיאון דווקא עונת הפעוטות. משום דבקידושין איכא קידושי כסף דבעי שמירה טפי כ"כ הר"ן. ואינו מדוקדק דמ"מ בשאר קידושין למה צריך דווקא כפעוטות אלא דבאמת דלעיקר חילוק הדין בזה אין צריך כלל לטעם הזה. דהחילוק פשוט דקידושין דבעינן דעתה דווקא ומדאוריי' בעי דווקא גדולה. גם לקידושין דרבנן בעי שיעור גדול. אבל בגט דלא בעי דעתה ומהני מדאו' בקטנה סגי בצרור וזורקו. אלא הר"ן כ' כן ליישב מה שהקשה דהא במתני' תני בהדיא בתרויי' בגיטין וקידושין חד שיעורא שיודעת לשמור קידושי' ולשמור גיטה. ולמה מחלקינן בינייהו. ותי' לשי' רש"י דגיטין הוה להקל בשל תורה בעי שיעור גדול. פי' דבאמת מספקא לי' לרבא שיעורא דיודעת והחמיר בגט דאו' להצריך שיעור גדול כפעוטות. ובקידושין למיאון החומרא להיפוך לאוסרה ביותר מקודם. ולשי' הרי"ף דהדין להיפוך. פירש דבקידושין איכא קידושי כסף דצריך שימור טפי. ופירוש דברי' רק לענין לשון יודעת לשמור. דשמירת כסף ודאי צריך שמירה מעולה וצריך דעת יותר ובזה ודאי הוה לישנא דיודעת לשמור קידושי' דווקא כפעוטות. אבל לענין עיקר הטעם הוא כמש"כ:

ס"ח בהגה ולכתחי' לא ימסור הבעל הגט ליד שליח עד שיברר שנעשה שליח קבלה בעדים. עב"ש דבודאי גם בדיעבד אסורה להנשא עד שיברר בעדים. אלא ה"ק דכיון דאסורה להנשא עד שיברר לכן לכתחי' אסור לבעל למסור לשליח עד שיברר קודם מסירתו שנעשה בעדים. והיינו כמבואר ביו"ד ס"ב דאסיר לתן למומר לשחוט בלא בדיקת סכין תחילה על סמך שיבדקנו אח"כ. דכיון דאם ישכח לבדוק יהי' אסיר חיישינן שמא ישכח וכה"ג בכ"ד שם. וה"נ חיישינן שמא תנשא בלא בירור ושמא לא נעשה באמת בעדים והוא איסור. ולענ"ד יש כאן חשש בפשי'. דהא אם ימסור השליח את הגט להאשה שוב בודאי תנשא בדיבורה לחוד. ולא תהא צריכה כלל עדים ע"ז דהא היא נאמנת שעשאתו שליח בעדים במגו דלדידי יהיב לי' בעל כמבואר בסנ"ו לענין שליח הולכה. וא"כ עכשיו ודאי אסור לו להבעל לכתחילה להאמין את השליח. דעכשיו אין הדין להאמינו לזה. ואח"כ יהי' לו נאמנות ע"כ: ס"ט אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד כן הוכיח הטור מהא דהן הן שלוחיו והן הן עדיו. ובאמת קשה להבין טעם החולקין בזה ובב"ש בשם האחרונים נראה בטעם החולקין דס"ל דדווקא בשנים נעשין עדים ולא באחד ואין הבנה לסברא זו. ועוד דבהדיא כ' הרא"ש גופא ברפ"ב דלרבא אם יש אחד עם השליח שמסר לו הגט בפניו אי"צ קיום ע"ש. וכן סתם בזה המחבר בסי' הסמוך סי"ח ע"ש ובמשכ"ש. ובתו"ג נדחק דבשעת המסירה הוה כבע"ד ולאח"כ שפיר הוה עד. ואין הבנה גם לזה דא"כ הוא תחילתו בפסלות וצ"ע. ס"י אם הגט יוצא מיד שליח אי"צ עידי קבלה עב"ש שהאריך דבעיר אחת כ' בסנ"ה מחלוקת בזה, דיש פו' דהבעל נאמן להכחישו. ובסנ"ז מבואר דחיישינן שמא יכחיש וכ' דיש להוכיח שיש לחוש להכחשה משי' הרי"ף דמוכיח דקיי"ל כר"ח מדפריך וליהמני' לשליש. ולא ס"ל דחיית הרא"ש דהתם אין הבעל מכחיש. וע"כ משום דס"ל דלר"ה גם בסתם יש לחוש שמא יכחיש. וזה ודאי ליתא. דהא ע"כ אין ראי' לפסוק כר"ח מדאקשי' עליו ממתני' וע"כ דכוונת הרי"ף אהא דבעל אומר לגירושין ושלש או' לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד דפריך שם בסוגי' ולהמני' לשליש ע"ש. וא"כ שם הרי כבר הודה הבעל. ובודאי דנאמן בזה גם לר"ה. ואין שום הוכחה לפסוק כר"ח. וראי' הרי"ף באמת ע"כ צ"ע. וא"כ אין לנו שום הוכחה לחוש שמא יכחיש. ומסברא בודאי אי"צ לחוש כלל דכמו בעיר אחרת סמכינן על נאמנותו. ה"נ בעיר אחת כ"ז שאין הבעל מכחיש למה לנו למרע נאמנתו לחוש שמא יכחיש. ובאמת מדברי ה"ה והמחבר סנ"ז אינו מוכח כלל דחוששין לדינא לאוסרה. אלא שכ' דלשי' זו יש כאן חששא ולא הויא עדיין מגורשת גמורה כמש"כ בלשון הרמב"ם. וכן מוכח בהדיא דברי ה"ה ע"ש. אלא דיש לחוש בזה לומר דיש לחוש לכתחי' ללעז שמא יערער הבעל. ומ"מ הרי שי' הרמב"ם בסקמ"ב ובסקנ"ב דהיא נשאת ע"פ גט שאינו מקוים. וכשיערער אינה מגורשת ע"ש. וכן שי' רוב הגאונים בסקכ"ו סכ"ב בלא האריך הווי"ן דכ"ז שלא ערער תנשא. ואם יערער תצא ע"ש ומש"כ שם:

ועב"ש דהא עידי אמירה שעשתה אותו שליח צריך ומשמע אפי' האשה והשליח לפנינו דאיכא מגו דמסר לה מעיקרא והי' נאמנת בודאי מ"מ ל"מ. וראיתי בתו"ג בחידושיו להש"ס דכ' דהטעם דכמו דל"מ מגו להוציא ממון ה"נ להוציא מחזקת אשת איש. ונתלה בדברי הרשב"א בחידושי קידושין גבי מוחזק לן באחי דל"מ מה לי לשקר לאפוקי מחזקה ע"ש. ולענ"ד אני נבוך בזה דהתם משמעות כל הסוגא דהוא אומר בפירוש להיפך נגד החזקה. דהיינו שאומר שלא הי' אחין מעולם. אבל הכא אינו אלא נגד חזקה דמעיקרא ואין כאן חזקה המנגדת, וע"ש ברשב"א שהביא שם הא דהחזיקה היא מלחמה בעולם ולא נקט שם הרשב"א אלא משום חזקה דאמרה בדדמי. ולא הזכיר כלל משום חזקת א"א דמעיקרא וכן בגיטין כ"ז גבי מצאו בחפיסה כ' בתו' דהיינו בעצמו ומכירה ונאמן במגו דלא אבדתי. הרי דמהני מגו נגד חזקת א"א דמעיקרא. ומיהו בזה י"ל דבשעת המציאה של הגט אכתי אינו עוקר את החזקה. וכעין זה כ' התו' בחולין צ"ו דל"מ סימנים מובהקים להוציא מיד המוחזק. ואפ"ה מחזירים ש"ח בסימנים דבשעת המציאה אינו נגד החזקה. אמנם ביבמות קט"ז ד"ה באותה שעה הקשו התו' דלמ"ד דנאמנת לומר גרשתני אפי' שלא בפני בעלה. למה הוצרכו לתקן דמת בעלי נאמנת ת"ל דנאמנת במגו דגרשתני ע"ש. הרי בהדיא דס"ל דמהני מגו להוציא מחזקת א"א. ואע"ג די"ל דאינו צריך כלל למגו אלא דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני כ"ש דאינה מעיזה לומר מת. וכדמוכח בכתובות כ"ב דמת הוה העזה יותר דגירושין יכולה להכחישו מתה א"י להכחישתו. אבל התו' כ' לשון מגו. וכן בתו' כ' דאין זה מגו טוב ע"ש משמע דס"ל בפשי' דמהני מגו נגד חזקת א"א. וכ"ש בסוגי' דגיטין שם. דקאי אליבא דר"ח דס"ל בב"ב ל"ג דמהני מגו במקום עדים. וחשוב כעדים דלדידי' ודאי מהני מגו להוציא. וה"נ רבה ס"ל בב"ב שם דמהני מב"ע וכן בב"מ פ"א וס"ל בב"ב שם גבי שטרא זייפא דמהני מגו להוציא וצ"ע. סי"א אין שליח הולכה צריך עדים הראב"ד השיג ע"ז דאין דבר שבערוה פחות משנים. והרא"ש פ"ב דקדושין ס"ז כ' די"ל דדווקא גמר הדבר צריך עדים אבל שליחות בעלמא לא אלא שהשיג ע"ז מט"א דא"כ שליח קבלה נמי ובהדיא תנן גבי גיטין דאשה שאמרה התקבל לי גיטי דצריכה שני עדים. ולענ"ד יש סעד לדברי הרמב"ם לחלק בין שליחות הולכה לקבלה דהרי ברפ"ב דקדושין יליף שליחות האיש מחד קרא ושליחות האשה מקרא אחרינא ע"ש. ובמסקנא ילפינן שליחות כל התורה במה"צ דגירושין וקדשים. וא"כ למה צריך קרא לשליחות האשה הא בכל התורה אשה בכלל איש. וכי היכי דכולהו שליחות יליף מגירושין וקדשים. שליחות קבלה דאשה נמי נילף מנייהו. וע"כ דשליחות קבלה דאשה אלים טפי. ולא הוה גמרינן משליחות הולכה דאיש ובעי קרא אחרינא. ובכהת"י ילפינן באמת משליחות קבלה דאשה ותרומה. ואי לא הוה כתיב אלא חד ושילחה לא הוה מוקמינן לי' אלא באיש דמסתבר טפי ולא בדאשה. כ"נ לכאו' על דרך החידוד. אבל באמת נראה דשליחות הולכה דגירושין ודאי הוה ג"כ עיקר הדבר כמו הקבלה. דבשלמא בקידושין דאי"צ אלא גילוי הדעת הבעל דרוצה בכך. זה ודאי מהני. דאפי' לא ג"ד כ"א אל האשה שתקח היא עצמה מכספו לקידושין מהנה וה"ה ל"ג מה ששליח נותן לה. ובודאי מהני וע"ש ברא"ש. וא"כ עיקר הקדושין קבלת האשה. אבל בגט בעי דווקא כתיבה לשמה ואין כתיבה לשמה אלא בציוי הבעל עסק"כ. וכן נתינה בעי דווקא מכח הבעל או בשלוחו א"כ השליחות ודאי הוה עיקר. ובזה יתיישב מה שנתקשה הב"ש בסי"ב דכ' הרמב"ם דנתן לשליח גט בלא עדים. ובלא עידי חתימה. דאפי' הבעל מודה אינו אלא ספק מגורשת. דהא בקידושין סגי בהודאת הבעל דהוה קדושין גמורין אבל פשוט כמש"כ דבגירושין לא שייך לומר דהשליחות לא הוה דבר שבערוה דהרי שליחות הבעל עיקר הגט דלא סגי כאן ג"ד בעלמא אלא נתינה מכחו. ולזה ודאי בעי דווקא עדים. והא דאי"צ עדים כשנתן לשליח גט בעידי חתימה. זה פשוט להרמב"ם בפשי' דהא ס"ל דאפי' באשה עצמה כשנתן לה גט בלא עידי מסירה ואם יש עליו עידי חתימה כשר כמבואר בסקל"ג וכ"ש מה שנותן לשליח דהוה ע"ח כע"מ:

ב"ש סקט"ו ומיהו נראה דהרא"ש ור"י ס"ל דאפי' בעיר אחת אין הבעל יכול להכחיש דהא נאמן לומר בפ"נ כו' לענ"ד זה א"א כלל דהא מבואר בהדיא בריש מכילתא דנאמנות דבפני נכתב אינו אלא משום עגונא ולא שייך בעיר אחת כלל וכ"כ התו' והרשב"א וכל הפו':

סט"ו אבל אם אמר פטרוה כו' לא אמר כלום בש"ס אר"נ דפיטרוה דבריו קיימין. ואמר בש"ס דר"נ בבלאה היא ודייק בין פטרוה ביוד כו' ותמה הר"ן דלא הביאו זה הרי"ף והרמב"ם דהא אנן להא מילתא בבלאי אנן. והנה הב"י כ' דמשו"ה לא הוביאו משום דאין אנו מספרין בלשון ארמי ולא הביא דברי הר"ן. ולכאו' דבריו ברורין וכה"ג כ' הר"ן בעצמו בנדרים נ"ה גבי נודר מן התירוש דתניא בתוספתא דאסור במיני מתיקה ומותר ביין. דזה דווקא לדידהו שהי' מספרין בלה"ק אבל לדידן הולכין אחר לשון תורה ולכאו' דה"נ דכוותה. והנראה לי ע"פ דברי הרא"ש בפרק המגרש גבי ולורכי לוי"ו דתרוכין ושבוקין ולא חשוב וי"ו דפטורין וכ' משום דכותבין פיטורין ביו"ד כדאמר בש"ס לעיל גבי פיטרוה דלגט צ"ל פיטרוה ומשו"ה אי"צ לורכי' לוי"ו דפיטורין משום דפיטורין בג' יודין אין לו משמעו' כלום וא"כ כיון דגם אנו רגילין לכתוב פיטורין ואין מאריכין את הוי"ו כמו שהוא בסה"ג שלו א"כ הרי רגילין גם אנו בזה כבני בבל. וזהו לשון הר"ן דהא אנו להא מילתא בבלאי אנן והב"י כ' שפיר לפ"מ שכ' בסקכ"ו בשם הסמ"ג ור"י דהעיקר לכתוב בלא יו"ד וכן אנו נוהגין: שם עשו לה כדת כו' לא אמר כלום כ' הב"ש דמרש"י ור"ן משמע דגם בהנהו י"ל דלשון גט הוי והוה ספק מגורשת. ולענ"ד הוא תמוה דבהדיא תנן דלא אמר כלום אבל לדעתי פשוט דכל שאינו מוכיח כלל למה כוונתו איני כלום וכדפריך בריש קידושין גבי אהא ה"ז נזיר ודילמא אהא בתענית קאמר וכה"ג בכ"ד והני בעיא דבש"ס היינו שאנו מסתפקין לדינא דדילמא משמע יותר לשון גירושין. אבל בהני דאין שום הוכחה פשוט דאינו כלום. ואע"ג דבסקכ"ה סי"ז גבי הי' בו משמעות שני ענינים כו' כ' ה"ז גט פסול ולא בטל מיושב זה ע"פ דברי הב"ש ריסקל"ו:

סי"ח ספק אם מעצמו נפל אם לאלתר נפל ה"ז גט. ואם לא נפל לאלתר כו' ובספק אם נפל לאלתר הדיוקים סותרין מרישא לסיפא וערא"ש מה שהוביא בשם הירושלמי וצ"ע:

סכ"ז על שטר שליחות קבלה כו' בתו"ג תמה דהא בעי דעת שני הצדדים כמו בשטר קידושין ובל"ה אינו שטר כלל והוא מפיהם ולא מפי כתבם. ואני תמה על תמיהתו דפשוט דדווקא מה שנוגע להשני צריך גם דעתו אבל שטר קבלה לגט דאינו נוגע כלל להבעל דמאי איכפת לו בשטר שליחות קבלה שהוא עושית אם לא ירצה לא יתן מה לנו כלל לדעתו וע' תו' ב"ב ד"מ גבי מחאה:

סל"א וי"א דאם העבד נעשה שליח להולכה כו' נראה לי בהסבר שי' הסוברים דנעשה שליח להולכה. דבאמת על הריצוי לתן הגט. ודאי סגי גם בשליחות העבד. דהא לא בעי אלא ג"ד. ואי"צ שליחות כלל. אלא דבעי נתינה מכחו וטלי גיטך מעג"ק ל"מ. ובזה צריך שליחות. וי"ל דעבד כיון שאינו בתורת גיטין אינו נעשה שליח כמו בקבלה אבל הרי מבואר בסקל"ו ס"ה דנתינה אי"צ דווקא לגירושין דאפי' א"ל בשעת נתינה כינסי ש"ח. ואח"כ א"ל הי גיטך מהני. וא"כ בשלמא להתגרש בקבלתו א"א כיון דאינו בתורת גיטין. אבל ההולכה דווקא חש"ו ועו"ג דאינו בשליחות כלל לשום נתינה בעולם. אבל עבד הרי בכל התורה הוא נעשה שליח כמו בשחי' הפסח ובכ"ד. אלא דלענין גיטין לא נעשה שליח דאינו בתורת גיטין. אבל ה"ה נעשה שליח לנתינה מכחו והרי מהנה נתינה אפי' לשם ש"ח וכה"ג. ואח"כ על הרצוי דלגירושין בזה ודאי מהני דלא בעי לזה שליחות וסגי בג"ד בעלמא. וא"כ בודאי מהנה הולכה אפי' ע"י עבד. ונראה לי סעד גדול לזה מר"פ התקבל דאמרינן איש לקבלה ואשה להולכה מאי ופשיט דאיש מהנה לקבלה. והדר בעי אשה להולכה מאי. ומאיש לקבלה ליכא למילף דכן איש מקבל גט לבתו קטנה. ופשיט מהא דהנשים שאינן נאמנין לומר מת בעלי נאמנין להביא גיטה. וע"ש בתו' דבעיא דכיון דלא שייך איש בקבלה ואשה בהולכה הוה כאינו מתורת זה ולא נעשה שליח. וא"כ לפי הפשי' בשלמא איש לקבלה א"ש. דהרי איש ישנו בתורת קבלה לקבל גט לבתו קטנה אבל הרי אשה אינה כלל בתורת הולכה ולמה נעשית שליח להולכה. וע"כ כמש"כ דלהולכה לא איכפת לן דהרי אי"צ אלא בתורת נתינה כנ"ל וה"ה עבד:

סל"ו הולך גט זה לאשתי וא"ל איני מכירה כו' ואם נתן הראשון כו' בש"ס פליגי בזה ועב"ש דכ' אין להקשות לשי' הרי"ף דפי' בבעיא דריש התקבל כתבו ותנו לשליח. דהיינו אם יכולין למסור בעצמם. דהא הכא הוה בזה פלוגתא די"ל דכיון דא"ל בפירוש שאינו מכירה שאני ע"כ. ולאידך גיסא למ"ד דיכול פשי' דל"ק דהא הכא א"ל מעיקרא בפירוש שיתן בעצמו. אבל באמר מעיקרא תנו לשליח אפשר דהוה קפידא. וכה"ג בע"ז (ט"ז) גבי שור של פטם תיבעי לריב"ב תיבעי לרבנן וכה"ג בכ"ד. ובתו"ג נדחה דא"כ הוה סברות הפוכות וע"ש מה שחידש (ולא הועיל דאכתי הוה סברות הפוכות) אבל באמת אין צורך בזה דכן דרך הש"ס בכמה מקומות:

סל"ז לא תתנהו לה עד ל"י כו' וי"א שלא ימסור מיד לשליח שני כ"כ הטור בשם הרמ"ה ועב"י שכ' שאפשר שיצא לו זה מלשון הש"ס. ולבתר תלתין יומא כו' ולכאו' יש לתמוה עליו דהרי לשי' הרמ"ה בהא דלא ישלחנו ביד אחר. הרי מפורש זה במתני' דבכה"ג דהתנה עליו תנאי א"י לשלוח ביד אחר שמא ישנה וכ"ה שי' הרמב"ם ורי"ף ורש"י ומבואר כן בסנ"ב בפירוש דהוה"ד בכל תנאי א"י לשלוח ביד אחר. אבל המדקדק בדברי המחבר בסנ"ב שכ' שם אם לא הרשהו הבעל נראה דס"ל דכ"ז הוא משום קפידת הבעל דבכה"ג אמדינן דעתי' דבעל שהוא מקפיד ע"ז שלא ישלח ביד אחר שמה ישנה, אבל היכי שהבעל מרשהו ע"ז אנן לא גזרינן מידי שמא ישנה ותנשא באיסור. אבל בהאי עובדא דרבא משמע לי' דאין זה משום קפידת בעל אלא אפי' הרשהו הבעל בפירוש אנן גזרינן דלא לשוי' שליח שני קודם ל"י. שמא ישנה ותנשא באיסור. זה נראה ברור בכוונת המחבר. אלא שלא מצאתי גילוי לזה בכל דברי הראשונים. וגם לא מצאתי סברא מרווחת לחלק בזה וצ"ע: סמ"ה אל תתנהו אלא בעלי' כו' או אל תתנהו אלא בימין שי' הב"ש דדווקא בפירוש אל תתנהו כו' ובתו"ג. עליו דבהלכות עירובין מפורש דאפי' בסתם ערב לי בעלי' א"י לערוב בבית והנה הר"ן והרמ"ה בסנ"א גבי טול ממנה חפץ כ' דדווקא פירש בהדיא ואח"כ תן לה הגט. וע"כ שהוציאו זה מדקדוק לשון הש"ס שגי' שם והדר הב לה גיטא. א"כ ודאי דה"נ צריכין לדקדק לשון הש"ס דמפורש שהוא בלשון אל תתנהו דווקא. ואף דאנן קיי"ל שם כהרמב"ם דל"ד והדרי והי' לנו לומר כמו דס"ל דלאו בדווקא נקט והדר. ה"נ י"ל דל"ד אל תתנהו. וי"ל דבאמת התם בעירובין הוא הרמב"ם לשי'. וכוותי' קיי"ל [והרי הרשב"א בעבודת הקודש ש"ה סי"ז פסק באמת כר"י דבשל השליח אין קפידא בפירוש התו' ע"ש בגיטין ס"ה ובר"ן] מ"מ כאשר נדקדק בדברי הרמב"ם נראה דגם דעתו כן. דהרי העתיק דין זה ג"כ בלשון הש"ס אל תתנהו. ותיכף אח"ז הוביא הא דסמ"ח תנהו ביום פלוני כו' וחילק שם דאל תתנהו הוא חמור יותר דאינו נותן אלא באותו יום. וא"כ ודאי דהא דהכא הוא נמי דווקא באל תתנהו. ועוד נראה דגם שי' הרמב"ם בטול ממנה חפץ דהוה קפידא גם בסתמא. הנה ודאי דלפי הדין אינו קפידא מצד סדר הלשון. דהרי מבואר ברפ"ז דסנהדרין דכל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין סדר. וכן בב"ב קל"ח תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר קודם כו'. אלא דע"כ סברתו דהכא הקפידא מצד הענין בעצמו דודאי רוצה שיטול את החפץ עברו תחילה. וא"כ גבי בית ועלי' ודאי מסתברא דמצד הענין אין קפידא. וההיא דעירובין שאני דהתם ודאי שייך קפידא במקום שיקנה העירוב וכן הרשב"א שפסק שם דבשל השליח אין קפידא. מ"מ פסק. דבזה שרוצה שקנית העירוב תהי' במקום זה דווקא יש קפידא וא"כ ודאי י"ל דהכא דעל מקום שיגרש את האשה בבית או בעלי' בכה"ג לא שייך קפידא אם לא שפירש בהדיא אלא בבית. ואף דלשי' הרמב"ם גם בגרוגרות ותמרים אמרינן דקפיד ואפי' בשל שליח ע"כ יש לחלק וער"ן: סמ"ח תנהו לה ביום פלוני ונתן לה בתוך הזמן אינו גט. אל תתנהו אלא ביום פלוני אפי' נתן לאחריו אינו גט. הה"מ כ' שהוא תוספתא ולא זכיתי למצואה. ולכאו' נראה לדקדק מקידושין ס"ב גבי הזאת ג' וז'. דאמרינן שם דהו"א ז' למעוטי שישי דקממעט ימי טהרה. אבל שמיני שפיר דמי. וכן בשבת קל"ב גבי מילה הו"א שמיני למעוטי שביעי. אבל תשיעי זמני' ע"ש. הרי דכל שאמר לעשות ופי' זמן אמרינן דאינו אלא שלא להקדים. וה"נ כאן בסתם אמרינן דאינו אלא שלא להקדים. ואע"ג דקיי"ל בנדרים דלא אזלינן בתר לשון תורה. וכן בתנאים שבין אדם לחבירו דינן כנדרים כדמשמע בנדרים ס"ג גבי אדר ובכ"ד. מ"מ הא כל מקום שאין מבורר לשון ב"א בודאי הולכין אחר לשון תורה. וע' בספרי על יו"ד סרי"ז שהארכתי בזה. וגם אין לומר דשליח צריך לדקדק טפי דהא ברפ"ז דנדרים אמרינן דלר"ע דאית לי' דמידי דמימלך עליו שליח בר מיני' הוא. הול"ל דמיתקרי נמי עשה שליח שליחותו. ולבסוף מסיק דהא מ"מ הי' צריך לאימלוכי בי' וע"ש משום דלר"ע ג"כ אינו אלא ספיקא ומשו"ה ודאי צריך לאימלוכי אבל אי הוה משמעות ברור לזה. ודאי דגם השליח הי' רשאי לעשות כפי המשמעות ואין כאן שינוי. וא"כ כיון דמסתמא אינו משמע אלא שלא יקדים. אבל לאחר אין קפידא. גם השליח יכול לאחר. אם לא שאמר אל תתנהו אלא ביום פלוני זה הוה יתר דדווקא יום זה:

סקס"ד תי' בתו' דאמר לש"ק שלה הוי שליח להולכה. עד דמטית התם. והתם שוי ש"ה אחר וקבל ממנו נ"מ למ"ש ברס"ז. כוונתו פשוט דכיון דע"כ נעשה ש"ה מהבעל וא"כ ע"כ א"א לו להיות עוד שליח קבלה שלה. דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל. וע"כ היינו טעמא הכא דכיון דהאשה אומרת כן תחילה. ע"כ שכוונתה דלאחר שיתן הגט להאחר ויחזר משליחות הבעל יהי' שליח קבלה וא"כ שליחות הבעל קודם וא"כ למ"ד ברס"ז דאין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה ל"מ גם הכא דאע"ג דלטעמא דמשום בזיון דבעל ליכא הכא כיון שהוא מתרצה אבל להטעם דמשום גזירה דחצירה הבא לאחר מכאן איכא הכא ואע"ג דהכא הוא עשתה אותו מקודם וליכא בכה"ג משום חצירה הבא לאחר מכאן. אבל כיון דע"כ אינו חל שליחות קבלה שלה עד אח"כ שבשעה שהוא שליח הבעל א"א להיות שליחה הוה ודאי כעשתה אח"כ ואיכא בזה גזירה דחצירה הבא לאחר מכאן והוא ברור. והתו"ג כ' דלא ידע כוונתו ולשי' הולך בסוס"י ק"מ וכבר השגתי עליו שם:

שם סוף סקס"ה אבל כאן אינו יכול לשלוח ביד אחר אפי' באונס. (לשי' רש"י לכתחי') א"כ י"ל נתינת רשות היינו באונס. ומיהו בתשו' ריב"ש לא משמע כן ולענ"ד הנכון כהריב"ש דבשלמא בלא אונס דיש קפידא בדיעבד דהזה שינוי בדעת המשלח והגט בטל. וכן מוכת מדברי התו' והר"ן שהקשו ע"ז מקרא ע"ש ומשו"ה צריך שטר הרשאה כדי לברר הכשירו אבל לענין אונם דליכא כאן אלא חששא דלכתחילה למ"ל שטר יאמר לו בע"פ דרשאי ואינו מקפיד ע"ז ולא חיישינן להכחשה כיון דאין בו פסול וע"כ דה"נ הוא אפי' בלא אונס וגם בלא זה נראה לענ"ד דלא הוצרכו כלל להך הוכחה דאם באונס בל"ה רשאי אלא לרווחא דמילתא. אבל באמת גם בלא זה למ"ל לומר דמה שמרשהו לעשות שליח אחר הוא דווקא באונס כיון דאמר לו בסתם דרשאי בכך היכי ניקום ונימא דבאונס קאמר ולדינא אין צריך כלל להוכחה זו. וא"כ אף שכאן אין הוכחה זו ג"כ דינא הכי. ועוד דכיון דבכל הרשאות כוונתו אפי' בלא אונס. גם בזאת בודאי ג"כ כוונתו כבכל הרשאות וכ"ז ברור: שם סקע"ו נראה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלר"ה אפי' בעיר אחרת נאמן הבעל דהא פסקו דלא כר"ה מהא דפריך ולהימני' לשליח ואי איתא דילמא בעיר אחרת הוה. כ"כ בב"י שאינו מוכרח. אבל לכאו' הוא תמוה דהיכי אפשר לומר כן כלל דא"כ תיקשי קושי' התו' והרשב"א דא"כ מה הועילו חכמים מה שתקנה בפ"נ דהבעל יאמר לפקדון ולא באר הב"ש שום תי' על קושי' זו והנראה בשי' הב"ש דס"ל בשי' הרי"ף ור"מ דס"ל כמש"כ התו' בריש מכילתא ד"ג ד"ה חד בפירוש קושי' הש"ס חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' דהיינו כמש"כ ר"י מתחילה דהוה פסול גמור משום לעז. [והתו' נסתפקו בס"ד דהש"ס ומשו"ה לא אייתי ראי' מד"ו אי עבדת אהנת. ובדכ"ג בחו"ל אי אתי בעל מערער לא משגחינן בי' ע"ש. אבל בחידושי הרשב"א נסתפק גם במסקנא והוביא מירושלמי צ"ע שלא הוביא הש"ס בדכ"ג ע"ש] ומשני כיון דאמר מר בפני כמה נותנה לה בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורע. והיינו דסמכינן בתחילה שידקדק שלא יהי' ערעור. וכיון דמסכינן ע"ז בתחילה תו אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן בי'. וא"כ נראה דכ"ז שייך כשכבר אמר בפ"נ ניתן הגט וכבר הימני'. אבל כשבא קודם שניתן וערער הרי חזינן בתחילה דלא דייק ואורע נפשי' שוב מעיקרא בטל הימנותי' ואי"נ כלל ונאמן הבעל. והתו' מפרשים פלוגתא דר"ה ור"ח אפי' כשכבר ניתן הגט ומשו"ה הוצרכו לחלק דבעיר אחת ל"מ. אבל לפי שי' הרי"ף והרמב"ם נראה דמפרשים הסוגי' דווקא קודם שניתן הגט. אבל לאחר שניתן הגט באמת לכו"ע תו אי"נ הבעל לערער כלל בשום טענה. שוב ראיתי שזה בל"ה מוכרח לומר כן וכמש"כ הב"ש בסקמ"ב סק"ב דמוכרח מכ"ד דשי' המחבר והפו' דביש עירעור הקיום הוא מדאו'. ובודאי אין ע"א נאמן. אלא דכשהמונוהו בתחי' שוב א"י לערער אבל אם מערער קודם הנתינה ודאי אין השליח נאמן כלל וא"כ בודאי ניחא לפרש סוגי' דרפ"ק הנ"ל כמש"כ וקו' התו' מיושב היטב: ס"ס בהגה בטל בפני שנים זה שלא בפני זה ל"מ. בספר ב"מ תמה דיש לחוש לדעת התו' בר"פ דל"ב ד"ה מהד"ת דשמא ביטול שלא בפני ב"ד אינו מועיל להקל אבל מועיל להחמיר. וא"כ אסורה להנשא בגט זה. ולק"מ דהרי בע"ב שם ד"ה ור"נ כ' אפלוגתא דבפני כמה מבטלי דנ"מ אפי' לדידן דא"י לבטל שלא בפניה. דמ"מ בדיעבד קיי"ל כרבי דבטלי מבוטל. אבל בפחות מב' גם רבי מודה לרשב"ג דאמרינן בזה מה כח ב"ד יפה. והביטול לאו כלום הוא. הרי דהיינו אפי' להנשא בגט זה כמפורש בש"ס שם. והוה"ד לזה שלא בפני זה דהוה כמי שלא בב"ד. כמבואר שם בדל"ג תוד"ה רבי ע"ש. והא דנסתפקו בד"ה מהד"ת פשוט דהיינו מן עיקר הדין קודם תקנת ר"ג אי הוה נמי אמרינן נמי הכא שביטל שלא בב"ד אינו מועיל כלום אפי' שתהי' רשאי להנשא בו. ונסתפק דמן הדין שמא אין זה אלא להחמיר ולא להקל. אבל לדידן לאחר תקנת ר"ג ודאי מהני בזה אפי' להקל לכו"ע:

סס"ח בהגה הוכה ונעשה טריפה דינו בגוסס נראה דיצא להם זה מהא דסנהדרין ע"ח דהורג את הטריפה פטור וגוסס חייב. וע"ש בתו' דאפי' למ"ד טריפה חיה סופו למות ממכה זו הרי דסופו למות יותר מגוסס ושם בהגא"ל כ' אפי' ס"ט ודעת הרב נראה דבס"ט מוקמינן לי' אחזקה בזה גופא דאינו טריפה. וגם יש לו חזקת חיים וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חוקי העזרה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה