אור ברסלב

חבל יוסף (חוקי העזרה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קכ

סימן קיט

ס"א. צריך שיהא משל הבעל צ"ל דאע"ג דמסקינן דהאי ונתן היינו נתינת הגט ומהני אפי' אינו ש"פ מ"מ צריך שמה שנותן לה יהי' מקנה לה משלו, ועיקר ההוכחה מבואר מדברי הראשוני' דהיינו מהא דהי' מוחזקין בטבלא שהיא שלה דמיבעיא לי' אי אשה ידעה לאקנוי משמע דהא אי לא ידעא לא הוה מהני, ולכאורה צ"ע גדול דהא מבואר בסופ"ד דב"ק בשור שנג"ד מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש, דכיון שאסור בהנאה אינו בר הקנאה. וא"כ היכי פסקינן דכתב הגט על א"ה כשר דא"כ הרי אינו בר הקנאה. והרי אמרינן דצריך הקנאה דווקא. והנראה דהנה רש"י פי' בגיטין י"ב גבי מקדיש מעשה ידי עבדו דאמרי' דהעבד עושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע ופירש"י דהקדש אינו חל על פחות מש"פ. והתו' הקשו עליו דא"כ ליחשבי' גבי חמש פרוטות דאין הקדש חל על פחות מש"פ. וכ' התו' שהטעם דאין דעתו של מקדיש על פחות מש"פ. ולענ"ד הוא דחוק בכאן במקדיש מעשה ידי עבדו. שהוא מקדישן כולם ובודאי הרי דעתו שיחול על כל משהו בשעת עשייתו ע"כ נראה דהא צריך להבין ביאור דברי רש"י דלמה לא יחול ההקדש על פמש"פ, וכי אם יתן אדם לחבירו לידו פמש"פ אינו קינה. וה"נ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. והנראה בהסבר הדבר. דבאמת גם בהקנאה לחבירו אם מקנה לו דבר שהוא פחות מש"פ בקנין ממש כל שאינו מוסרו לידו הרי אפי' אם נאמר דהוא ניקנה מ"מ כיון דהוא פחמש"פ, לא עדיף מהי' של הקונה מעולם דקיי"ל דאין גזל והשבה מפמש"פ ויכול זה לעכבו תח"י א"כ אפי' נתן זה מעות עבור דבר זה ע"כ אין המעות שנותן קונה לו הדבר הזה כלל אלא א"כ מוסר אותו לידו של הלוקח ממש. וה"נ בהקדש כיון דקיי"ל דאין הקדש בזה כדין הדיוט דאין מעילה בפמש"פ. ולהקדש לא שייך מסירה ליד ההקדש דאין יד להקדש. אלא מה שישראל מקדישין בפיהם. א"כ אינו חל ההקדש דאמירה זו לא עדיף מקנין גמור דהדיוט שלא חל ע"ז קנין כ"ז שהוא ביד הבעלים. ה"נ אינו הקדש. וא"כ לק"מ מה שהקשו התו' דליחשוב לי' גבי חמש פרוטות. דהא לפ"ד כל הטעם הוא לפי שאין מעילה בפמש"פ. והא כבר חשיב לי' התם במתניתין וא"ש. וא"כ ה"נ בא"ה משו"ה אינו מכור ומוקדש. דכיון דהוא אסור בהנאה אין בו ש"פ. ולא חל המכר וההקדש כנ"ל. מיהו כ"ז בקנין דעלמא שאינו מוסר גוף הדבר לידו ממש ואין זה יכול להוציא מידו כנ"ל אבל בנותן לידו של חבירו ממש ודאי הוא נקנה לו אפי' הוא פחות מש"פ. וה"נ באיסור הנאה. ומשו"ה שפיר גבי גט דבעו מסירה לידה דווקא או לרשותה או לשלוחה ודאי מהני אפי' אין בו ש"פ אי אסור בהנאה וער"ן גבי האשה כותבת גיטה אע"ג דע"כ היא צריכה להקנותו תחילה להבעל לא הוה מה שמחוסר קנין כמו שמחוסר מעשה דפסיל. דזה אינו מעשה בגוף הדבר עצמו ע"ש. ובתורת ג' כ' ליישב כיון דאפשר להיות ע"י שליח קבלה. דהוה הגירושין והקנאה כאחת לא חשיב מחוסר מעשה ע"ש. אבל דברי הראשונים מוכרחים דהא לענין מחוסר תלישה גופה כ' סברתו של התו"ג בתו' והר"ן גופי גבי כתבו על עלה של עציץ נקוב דס"ל לאביי דכשר דשקיל כולי' ויהיב לה. ורבא פסיל משום גזירה דשמא מקטום את העלה, והוה מחוסר תלישה. והנה שי' התו' והר"ן דאפי' יהיב לה כל העציץ צריך ליתן לה דווקא בפסיקת היניקה. דאי ל"ה אין גט במחובר. ובארו דהפסיקה לא הוה מחוסר מעשה כיון דבדרך נתינתה הוא נתלש אינו ניכר מעשה בפ"ע ע"ש. ולפי"ז מוכרח ע"כ דאע"ג דאפשר בלא מעשה בפ"ע וכשעושה כן כאחת ה"ה פשר. מ"מ אם הוא עושה אותה במעשה בפ"ע ה"ה פסיל. דהרי אם הוא תולש עם הנתינה ה"ה כשר. ואפ"ה אם קטם את העלה בפ"ע הוא פסול מדאו' דכיון דעשה במעשה בפ"ע מיקרי מחוסר מעשה. וא"כ גם גבי קנין אף דאפשר כאחת כדברי התו"ג מ"מ אם הי' עושה מעשה הקנאה בפ"ע שפיר הוה מחוסר מעשה. וא"כ הו"ל לאשמעינן גבי האשה כותבת גיטה דצריך דווקא ע"י שליח קבלה שיבואו כא' ולא שיקנה בפ"ע. וע"כ הוצרך הר"ן לחדש דהקנאה דאין החסרון בגוף הגט לא חשיב מחוסר מעשה. וכן יש להוכיח מהא דחמשה שכ' ג"א דכלל כשר בסי' ק"ל וינתן לכ"א ולפי דברי התו' גבי בין שי' לשי' מהו דכל שנשאר לו זכות חשיב מחוסר מעשה אלא שכ' דבשביל שאינו אלא מעט ל"ח ע"ש ובודאי אין חילוק אי נשאר להבעל או לאחר וא"כ בהני ה' ע"כ דכ"א כשמגרש מקנין לו כל הגיטין כולן דאי ל"ה הוי מחוסר מעשה. וא"כ קנות המגרש השני ע"כ אחר הכתיבה ואפ"ה מחוסר קנין ל"ח מחוסר מעשה כדברי הר"ן. ולכאורה קשה על זה מר"פ כה"ג דממעט הקדש מכה"ג דדוקא מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצאה הקדש דמחוסר פדי' ע"ש הרי דמחוסר הקנאה חשוב מחוסר מעשה ולק"מ דדוקא גבי גט דקיי"ל בד"כ דונתן דכתיב גבי גט היינו נתינת הגט ולא נתינת ממון אלא דבעינן שיהי' משלו אבל בכה"ג דכל הנתינה היא מחמת מתנה לכהן וכ"ז שאין לו לעצמו לא שייך לחייבו. א"כ ע"כ הרי כאן ההקנאה היא חסרון בגוף הדבר. וכן בר"פ כה"ב גב קדשי בה"ב אין חייבין בכסוי הדם דכתיב ושפך וכסה ולא שמחוסר פדי' כיון דכ"ז שלא פדאן אין עליהם חיוב בודאי ה"ז חסרון בגוף הדבר: ב"ש סק"ב. בביאור שי' הרמ"ה והרמב"ן. הנה מש"כ דלשי' הרמ"ה כששליח אחר (ולא הסופר) מגרש פסול פשוט דהיינו בשהאחר לוקחו בלא דעת הסופר. אבל כשהסופר נותן לו להשליח. פשוט דל"ג מנתן הסופר ביד האשה. ומש"כ בסופר שכותב בחנם להרמב"ן פסול. היינו דהרמב"ן ודאי לא ס"ל סברת הרמ"ה. מדאייתי ראי' מהא דכתבו ותנו גט לאשתו. וע"כ דס"ל להרמב"ן דכיון דלא הוזכר שצריך שיכוונו להקנות להבעל. דבודאי הא בעי מיהו דעת מקנה או דעת קונה לקנין. אלא ע"כ דלא כהרמ"ה. אלא דאי"צ קנין אחר אלא דהוא נקנה לו במעות של הבעל או האשה. ודלא כהתו"ג שכ' דגם הרמב"ן מודה לסברת הרמ"ה. ולפ"ז צ"ל להרמב"ן דההיא דכתבו ותני דווקא כשהסופר לוקח שכר. ולכאו' בודאי הוא דחוק. ולכאו' הי' מקום לומר דכמו דכ' הרמב"ן והר"ן דאף אם הי' קלף להסופר מקודם. ואין הסופר יכול להקנות ע"י עצמו ומעות הא דקיי"ל דאינן קונות אפ"ה כ' שקונן מתק"ח. וא"כ י"ל דגם בכותב בחנם כיון דנתרצה לכתוב תקנו שיקנה. אלא דא"כ קשה הא דדייק מהאשה כותבת גיטה דידעה לאקנוי וגם בעיקר הבעיא בטס של זהב. למה לא יקנה בתק"ח. וע"כ דדוקא מעות של האשה תקנו לו משום תקנת עגונות. והקלף של הסופר כיון דד"ת מעות קינות סגי הכי בגט (ואפשר דלא שייך כלל גבי גט שמא נשרפו חיטך בעלי') אבל הקלף בחנם לא תקנו כלל. כ"נ בשי' הרמב"ן. ומ"מ צ"ע בההיא דמושלך בבור לומר דווקא בשכר. ואם הי' לי רשות לומר מה שלא אמרו רבותינו, הי' נראה דטס של זהב שאני כיון דאין דרך לכתוב על זהב מילתא דלא שכיחא לא תקנו חכמים. והא דפשיט שם מהאשה כותבת גיטה משום דמשמעות המשנה דהוא מדינא דהא מסיק ע"ז שאין קיום הגט אלא בחותמיו. אבל לבתר תקנה ודאי אי"צ כלל:

ס"ב בהגה. גזל גט כגון כתב לו סופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו כו' בט"ז השיג ע"ז דאין עליו חיוב אלא לשלם לו שכר פעולתו ונראה בכוונתו של הט"ז דאע"ג דודאי דגם גוף הגט אינו נקנה להבעל. מ"מ ס"ל בפשיטות דודאי אין על הגט שיוי פרוטה. וכן משמע בפשיטות בש"ס גבי יכילנא למיפסל כולהו גיטא כו' דלאו מידי יהיב לה כו'. וכיון דאין בו ש"פ קיי"ל דאין בו דין השבה ונקנה לו. ושפיר יכול לגרש בו ואפי' בקידושין נראה דגזל פרוטה משני שותפין וקידש בו אשה מקודשת וע' ש"מ ב"ק (דק"ה) מש"כ משם חלוקת הרא"ש והרשב"א בנתייקר ומבואר שם דמן הדין ה"ה של גזלן אלא די"ל דאדעתא דאתייקר לא מחיל והיינו כ"ז שהיא בעין ובהגהת אשרי לא הוביא רק דברי הרשב"א ע"ש ובחו"מ סשס"ז סמ"ע סק"ח ונ"מ גם בכאן מיהו י"ל כיון דכבר הקנה לאחר כו"ע מודו ואולי דגם הפי' כוונתם דיש בגט ש"פ לצור ע"פ צליחותו וצ"ע:

וגזל דיו דעת הב"ש דהוה ג"כ שינוי שאיני חוזר וקונה וכשר לגרש בו ויש לדון לדינא דאף דמבואר בהגוזל קמא דצבע בסימנים אפסידינהו דצפון עבורי מיעבר השבה לא עבדי מ"מ דיו דיכול למחות לתוך המים ודאי דכשיצרף לו עוד דיו יחזור ג"ז לדיו. והוה שינוי החוזר ול"ק. וא"י לגרש בו ובתו"ג כ' דכל שיש היזק הניכר מבואר בגיטין דהוה שינוי. ואין פירוש לדברים אלו דמה ענין זה לחוזר הא התם לא איירי בחוזר. ואולי כונת הב"ש דודאי דהרבה דיו יולך לאיבוד וזה הוה אינו חוזר. וא"כ קונה. ואף דמ"מ הנשאר ודאי אינו קונה. וכמו דיקלא ופסקא דלא הוה שינוי. ובודאי דאפי' נאבדה חתיכה א' לגמרי דאינו קונה את השאר. וה"נ דיו הזה הנשאר אינו קונה. מ"מ ע"פ רוב שיתמעט זה מש"פ דאינו מעכב וכנ"ל:

ס"ג ואפי' אשה וקרוב בתו"ג כ' דאפי' חזרו בהם אינו חוזר ומגיד. ונראה לי ראי' נכונה דהא ביבמות ל"ט פליגי ר"א ורבינא ח"א דווקא בעדים וח"א אפילו קרוב או אשה יפסק הש"ס והלכתא דאפי' קרוב ואשה. ואי יכול לחזור בו א"כ אין נאמנותו אלא קולא. וא"כ קשה למ"ל למפסק הכא הלכתא. הא קיי"ל בכ"ד דכל היכי דפליגי ר"א ורבינא הלכה כרבינא לקולא. וכה"ג דקדקו התו' בחולין מ"ו ד"ה והלכתא ע"ש. וע"כ דה"ק דהוה עדות גמורה. וא"י לחזור בו. ופשוט דהוה נמי חומרא ודו"ק:

וע' ב"ש ש"כ דאפי' נוגע נאמן וראי' מהא דנאמן כהן ישראל נתן לו בכור זה במומו. משום דעבידא לגלוי. ולא הבנתי דהתם הרי הכהן הוא הבע"ד. ואפ"ה המנוהו. והכא הרי ע"פ עצמו ודאי אי"נ. וע"כ שצריך לחלק ביניהן או דהא עבידא לגלוי דהני תרתי ל"ד אהדדי. או דהתם הוה חששא דרבנן בעלמא וא"כ אין כאן ראי' גם לנוגע וצ"ע:

ס"ד לכתחילה יאמר לסופר בפני עדים. וכ"ה לקמן סקל"א ס"ז וע"ש דגם הסופר צריך שיאמר לפני עדים שכותב לשמה. וכ"ז לחומרא בגיטין אבל מדינא כל שבידו נאמן בכל התורה. ול"מ הבעל שגם עכשיו בידו לגרשה כמו בעל שאמר גירשתי את אשתי. אלא אפי' הסופר כיון שבידו לכתב לשמה נאמן, ואפילו בדבר שבערווה. וראיה מריש מכילתן גבי רוב בקיאין הן ואפי' לר"מ דחייש למעוטא סתם ספרא דדיינא גמירי. הרי אע"ג דאין ראי' מהעדים סמכינן אנאמנות הסופר דאיהו גמירי. הרי דלא שייך בזה אין דבר שבערווה פחות משנים:

שם בהגה. עבר וגירשה ע"י אומר אמרו הוה ספק מגורשת. כ"נ דעת רוב ראשונים. והרא"ש אף שכאן בסו"פ התקבל הוביא דברי הרי"ף וכמש"כ הטור דדעתו כהרי"ף. בפרק המגרש גבי ח"ס ועד העתיק דברי ר"י בארוכה דהוה ספיקא. ובפ"י דקדק דהא האי דינא דאומר אמרו. ודינא דחרש שכתב. בכ"י (דס"ח) תרווי' מהך בריי' דעד שישמעו קולו. ומ"ש דהכא פסקו דהוא ספיקא. ובחרש כ' דהוא גט בטל. וכעין זה דקדק גם הב"ש בסק"ח ע"ש. ולענ"ד לאו משום הבריי' פסקי הפו' כן דהא תרויי' פלוגתא דתנאי נינהו. והא מסקינן הכא דמודה שמואל דרבי יוסי פסיל. אפי' באומר אמרו. אלא דאיהו לא פסיק כוותי' בהא וכן בהא דחרש מסקינן דהוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן. אלא דמלשון הש"ס דאמר לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו. ולאפוקי מדרב כהנא וא"כ בדר"כ לא אמר לאפוקי מדרשב"ג משמע דדר"כ גופי' מפיק מהלכתא. אבל באומר אמרו לא אמר אלא לאפוקי ממ"ד מודה ר"י וכו' ולא מדשמואל. והי' מקום לפסוק כשמואל אלא דכ' הרא"ש בפרק המגרש דדעת ר"ח מדמתרץ ר"א כר"י ש"מ הלכתא הכי וראוי לומר דהוה ספק ע"ש. ולענין מינה שליח מפ"ע ע' לשון הר"ן שהוביא דעת הרמב"ן והרא"ה. וכ' ע"ז וקושי' דידי' לא קשה לי כו' דהרא"ה הקשה על הרמב"ן שכ' דאפי' מינה בעצמו ל"מ דלא מיקרי לשמה. א"כ אין ראי' דמילי לא מימסרי לשליח. וכ' דזה לא קשה. דאי הוה מימסר לשליח בודאי הוה לן למימר דמיקרי ג"כ לשמה. דשומע מפי השליח הוה כשמוע מפיו. אלא דמ"מ מסכים לדעת הרא"ה מסברתו. דבכה"ג לא חשיב כלל דהוא נמסר לשליח. ושפיר מהנה. וישב קושי' הרמב"ן דבכה"ג לא נפיק מיני' חורבא. דבכה"ג בודאי לא ישנו דעת הבעלים, כיון דהוא פירש בשמו (ומש"ד שם מואתם חתמו לדבריו ל"ק דבכה"ג סברי דאינו קפידא ע"ש) וקושי' הרמב"ן מהא דעד שישמעו קולי לא חשו לזה. ונראה דכונתם דכמו דקולו ל"ד. דהא הרכנה ודאי מהני כדתנן במתני' אלא דהרכנה הוה כקולו. ה"נ ודאי דישמעו ל"ד. אלא דהכוונה דהציוי יהי' מפיו להם. ובזה נדחה מש"כ הב"י דהרא"ש שכ' עד שישמעו דיבור פיו ס"ל כהרמב"ן. דהא אין זה אלא לשון הש"ס וכמו שמתפרש לשון הש"ס מתפרש לשון הרא"ש אבל הרי הרא"ש כ' בסי"ט לחלק דדוקא בכתיבת הגט לא מהנה אומר אמרו. אבל באשה בקבלה מהני. ובודאי אינו חולק על שי' רוב הראשונים דגם שליח לקבלה הוה מילי אלא ע"כ דס"ל דאומר אמרו הוה כממנה מפיו. דדווקא מדעתיכם או סתם לסופר הוה מילי. ובמפרש בפירוש שפלוני יקבל. הרי ממנהו מפיו. ומשו"ה מהני. וע"כ הא דל"מ זה בכתיבה. משום דלא הוה לשמה כשי' הרמב"ן וא"כ אפי' מנוהו הוא עצמו מפיו ל"מ ג"כ וז"ב. ולזה כיון גם הטור בסקמ"א בהשגתי על הרמ"ה שם:

ס"ה כתב בכת"י כו' בתו"ג דעתו דאם כותב בפניהם גופא ל"ג מהרכנה ולכאורה אינו מוכרח דההרכנה גופא הוא מורה על הדבר כדיבור ממש. אבל מה שכותב לפניו אין גוף מעשה הכתיבה עצמה הוראה על הדבר. אלא הבנת הכתב ומאי נ"מ בין בפניו או לא בפניו:

עב"י מש"כ דבחרש לא שייך הרכנה. ודקדקו עליו דבתו' כ' דל"מ הרכנה משמע דשייך. ופשוט דכוונת הב"י היינו כלשון המתני' בשם א"ל נכתוב גט לאשתך כו'. בזה לא שייך כיון דאינו שומע ולא שייך אלא ברמיזה או כ' לו:

ח"מ סקט"ז אם כתבו ב' הגט פסול דכ' דקרא לשון יחיד. בתו"ג הקשה ע"ז. דהא לר"מ וכתב היינו וחתם. וע"כ בעי ב' עדים. ומשום הא לא אריא דעדות דאינה מתקיימת אלא בב' קרי לה קרא בכ"ד בלשון יחיד כדקיי"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. אבל זה קשה לי דל"מ בכתבו שנים בזה א"ז דודאי אין כאן מיעוט דהא וכתב קיי"ל דקאי על הבעל. והשליח מכוחו והיא כמותו. ושפיר הוה וכתב דהא זה חשוב ככתבו הבעל בעצמו. אלא אפי' בכתבו שנים בב"א ממש אינו נראה פסול בזה. ותדע דלפ"ד גם בנתנו שנים בב"א ג"כ פסול דהא ה"נ כתיב ונתן לשון יחיד וגם הרי הוכחתי על הכתיבה (מדלא בעינן בא מר כולכם כתובו שיכתבו כולם) ה"נ יל"ד גם על הנתינה דתני התם כולכם הוליכו (דהיינו הנתינה דעל ההולכה גופא אי"צ שליחות) אחד מוליך ע"י כולם ולא בעינן שיתנוהו כולם בב"א ולפ"ד ה"נ ש"מ דבנתנו שנים הוא פסול. ולא משמע כן בכ"ד. אלא דהכא הכל נקרא על שם הבעל הנותן והוא אחד. ועוד דבכ"ד בש"ס וגבי שנים שעשאוה בעי מעוט לב' ובלא מיעוטא דקרא הוה אמרינן דאפי' בשנים מהני. והמעיין היטב בלשון הח"מ יראה שט"ס יש בדבריו ומש"כ ואם כתבוהו ב' עד סוף הס"ק צ"ל מקודם אחר תיבות ומ"מ יש לדחות. ומש"כ דסתמא דמילתא לא כיון רק לסופר א' כנהוג העולם הוא דחי' לההוכחה מכולכם דלעולם כשר אף בב'. והא דלא בעי בכולכם. שיכתובו כולם הוא משום דמסתמא דמילתא דלא כיון אלא לדרך העולם והאחרונים לא דקדקו בדבריו:

ס"ח אמר לעשרה כתבו וחתמו כו' עב"י דכ' דמשמעות דברי הטור דבלא וחתמו אין חותמין ומתני' דקתני כולכם כתבו אחד כותב וכולן חותמין לישנא קטיעא הוא וצ"ל כתבו וחתמו והב"ש כ' ע"ז דהוא דחוק. ועוד דהא מספקא לן בש"ס אי כתבו הוה כת"י או כתב הגט. ולולי ד"ק דברי הב"י מוכרחין בש"ס דהא במתני' תני א' כותב וכולן חותמין ובבריי' בגמרא תני כולכם כתבו א' כותב במעמד כולן. ומתני' לא תני הא דצריך לכתוב במעמד כולן. ובריי' לא תני הא דכולן חותמין. והש"ס לא פריך לה כלל אלא דבריי' בכתבו לחוד ע"כ דהיינו במעמד כולן. ומתני' בכתבו וחתמו אמרינן דאין הקפידא אלא על החתימה שיחתומו כולם. ובדשמואל דמספקא לי' אי כתבו כת"י או כתב הגט פשוט דהתם בכתבו ותני ובודאי כוונתו על גט כשר בחתימה כתקנת חז"ל. אלא דמיבע"ל אי מקפיד גם על כתיבת הגט גופא שיכתבו הם עצמם דוקא ולא שייך כלל לדמתני'. ונראה דהב"י גורס במתני' אמר לעשרה כתבו גט כו' כמו בסיפא וכמו שהוא בהעתקתי. וכ"נ לכאו' דאי גרסינן כתבו ותנו א"כ למה לא פשוט מינה שמואל דכתבו היינו כתב הגט כדתני במתני' אחד כותב וב' חותמין. ומשמע בהדיא דגם כתיבת הגט דווקא א' מהם גופיי' כמו החתימה אלא דהכא לא תני אלא כתבו וע"ז כ' הב"י דהוא לישנא קטיעא וצ"ל כתבו וחתמו ובל"ה אין יכולין אלא לכתוב לבד:

ס"ט ושנים שחותמין תחילה הם משום עדים וצריך שלא יהי' קרוב או פסול עב"ש שכ' דבכ"ז אין חילוק בין כולכם או לא. והנה הב"י כ' בתחילה דמשמעות הסוגי' והפי' הכול בכולכם. אלא דמדברי התו' שכ' בשי' ר"ת דבכל השטרות כשר בחתמו בתחילה דיש לתלות דכאן שמצאן החתימות ובתחילה חתמו הכשירים למטה והקרובים חתמו למילוי. אבל בגט דאין חותמין אלא זה בפני זה יתלו מדחתמו אינך בשיטות העליונות מסתמא חתמו תחילה וכיון שחתמו תחילה מסתמא הם עיקר העדות (והוא כעין סברת הש"ס גבי עד כותי דמוקי בחתים בתחילה דאי לאו דכותי חבר לא הוה מחתם לי' מקמי' ודווקא בגט דאין חותמין אלא זה בפ"ז ע"ש) ומי יגיד להם דהי' באומר כולכם וש"מ דס"ל דבכ"ז פסול ע"ש. ואנכי לא הבנתי דהא קמן בהדיא דשי' ר"ת בתו' סו"פ הזורק דבחתמו שנים כשירים בתחילה, גם בגט יכול להחתים שלישי שלא בפניו כיון דכבר הוכשר הגט, וא"כ הרי ודאי שוה בזה גט לכל השטרות דיש לתלות למילוי ואין כאן שום פסול. ומה שדקדק דמי יגיד להם דהי' כולכם. אינו מוכרח דכ"כ התו' בד"פ גבי הי' במזרח וכ' במערב דאע"ג דגט מאוחר כשר. ול"ח מה שאינם במקום הכתיבה בזמן הכתיב בו. מ"מ פעמים שיודעו שאינו מאוחר ויתלו שהוא מוקדם ע"ש. וה"נ חיישינן משום שפעמים יודעו שהי' כולכם ולא ידעו שחתמו אחר הכשירים ויתלו שחתמו כסדר והם עיקר הדעות וכה"ג איתא ג"כ בריש הלכות שבת גבי קבלנות ע"ש. וא"כ אין שום ראי' לפסול בלא כולכם וצ"ע:

ועח"מ סקי"ט דלפירש"י והר"ן במנה מקצתם אין קפידא לכל היותר אלא על המנוים. ולענ"ד אפשר עוד דלשי' אדרבה אם יחתימו יותר הי' קפידא וצ"ע:

שם והוא שיחתמו בפני כולם עח"מ דאפשר דפוסל בדיעבד דהא גזרינן בשני עדים משום כולכם. משמע דכולכם בדיעבד פסול. וא"ז מוכרח כלל דאין הפירוש משום דבכולכם בעינן שיחתמו זבפ"ז. ה"נ בשני עדים. אלא דהפירוש שצריך לחתום זבפ"ז משום דגזרינן שמא לא יחתומו כולן. ופירשו דבשני עדים לא שייך לנמגזר דילמא יטעו ויסמוכו על עד אחד. אלא דבכולכם יש לחוש שיכשירו בשנים. ולא ידעו דבכולכם הוא פסול משום קפידא דבעל. אבל כל הגזירה הוא משום שמא לא יחתומו כל העדים. וזה הוא המעכב בדיעבד. אלא דבחד גזירה גזרו בין בכולכם ובין בשני עדים: שם ואפי' חתמו לאחר נתינת הגט כ' כן עפ"י דברי' הר"ן בפ"ק אבל לכאו' הוא צע"ג דהרי הר"ן בסו"פ הזורק האריך להוכיח מהא דגט קרח דתצא מזה ומזה גזירה משום כולכם. ואם נאמר דבכולכם דהוא משום תנאי היא כשר אפי' לאחר נתינה והוה"ד לאחר שנשאת ככל תנאים. א"כ הכא למה תצא תשלים עכשיו. וע"כ דבתנאי זה שהוא בגופו של גט אין בדעתו כלל שיהי' לו להגט כח גירושין קודם שנשלם. וצריך להחתים דווקא קודם הנתינה ע"ש. ואף שדחה שם זה די"ל התם דגזירה משום כולכם עדים. מ"מ נדחק שם מאוד דא"כ למה כשר בקרובים. וכ"נ דעתו בהדיא בפ"ב גבי גוף פלוגתא דר"י ור"ל בכולכם דאמרינן דנ"מ אי חתים תרי ביומי' ואינך מכאן עד עשרה ימים. פירשו בהדיא וחתמו קודם הנתינה משמע בהדיא דלאחר הנתינה ס"ל דפסול לכו"ע. וכן פירש"י שם ד"ה ועד עשרה ימים וקודם שנתנו לה חתמו כולן:

וכן נלענ"ד מוכרח לפי' שי' הרמב"ם דכל תנאי שלא עבר כבר זמן קיומו כגון ע"מ שתיתני לי' בלא זמן אף שכבר מת וא"א לקיימו מ"מ עדיין לא עבר זמן קיומו והוה תמיד ספק מגורשת כמבואר בסי' קמ"ג ס"ג וא"כ אי ס"ד דתנאי זה היה ג"כ ככל התנאים א"כ למה תנן מת אחד מהן הגט בטל הו"ל למימר דאינו אלא ספק מגורשת וע"כ דתנאי זה דבגופו של גט שאני. דכ"ז שהוא חסר אין לו כח גירושין כלל. וע"כ צריך לחתום קודם הנתינה וצע"ג:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חוקי העזרה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה