חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רמח
ס"א אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שנתנו לו עש"ך סקא"ב דהקשה דמבואר בסרנ"א דפרנסתו קודם. וגם בדרישה סרנ"ג הקשה הא דנקט שם בעני שנתן פרוטה מקבלין ממנו פשי' דהא מבואר כאן דחייב ומש"כ הש"ך דהכא בשיש לו פרנסתו בלא"ה [וכוונתו בלא אותה הפרוטה ואין נ"מ בזה בין זמן הש"ס לזמנינו ודברי הנ"ל בזה אין לו שחר] הוא קשה. דהא לשון המחבר ממה שיתנו לו. אבל לענ"ד פשוט דודאי לא שייך לחייב ליתן למי שמקבל דא"כ למה יקבל לא יקבל ולא יתן. אלא דכוונת הש"ס כגון עני שיש לו פרנסתו מצדקה לצרכיו. ורואה לפעמים עני אחד לשעתו שאין לו כלל מה יאכל ידחוק עצמו משלו לרחם על חבירו להחיותו והוא יסתפק בדוחק אף שבתחילה נתנו לו כפי צרכו כדין צדקה. אבל ליתן לקופה פשי' דלא שייך לחייבו כלל. וזה שכתב בסרנ"ג דאם נתן מכל מקום מקבלין ממנו:
ש"ך סק"ה אבל אם אפטרופוס של היתומים אינו חפץ אין כופין נראה דאורחא דמילתא נקט והיינו שגם היתומים אינם רוצים. אבל בל"ה מה כח לו לאפטרופוס לעמוד כנגד ב"ד ואומדנא דחז"ל דהוא תקנת היתומים ס"ד בהגה צדקה שיש לה קצבה שהי' להם עניים קרובים שהי' להם קצבה מאביהם כו' והי' להם גנאי ליתומים כו' עש"ך דלמ"ל טעם דקצבה תיפוק לי' משום גנאי ונדחק דגנאי לא הוה כלאחשבינהו. והוא דחוק. וגם לא באר להיפך דלמ"ל טעם דגנאי דת"ל משום קצבה. ולכאורה נראה פשוט דהמהר"מ לא פשי' לי' האי טעמא דיש לקרוא בזה מצוה שיש לה קצבה די"ל כיון דעיקר מצות צדקה אין לה קצבה לא שייך לחלק בזה. וכמו שאין עושין בסתם קצבה לצדקה כמש"כ בעצמו בסק"ח. אלא דכוונתו דכיון דמשום גנאי שרי לקבל מהם. דזה ס"ל דהוה כלאחשבינהו דלא כהש"ך תו יש להחמיר מספק דבכה"ג קרי יש לה קצבה ורשאי לכופו אף שאין כופין בלאחשבינהו כמש"כ בסק"ה. כאן כופין אף דלא הוה אלא ספק אי קרי יש לה קצבה גם מספק יש להחמיר כיון דאין חשש איסור בדיעבד. וכה"ג בכתובות נ"א גבי יתום ויתומה דא"ר העלו ליתום בשביל יתומה. דאע"ג דאין גובה למזוני ממטלטלי אלו רצה לשמשו מי לא יהבינן לי' כ"ש הכא דאיכא תרתי ע"ש:
ס"ה בהגה ואפי' נו"נ בתוך הבית היינו בגוונא דלית בי משום תקנת השוק וכן משמע בתשובת הרא"ש שם:
ש"ך סקי"א דא"כ פשי' בלא טעמא דהו"ל לאסוקי אדעתי' הוה כהודאה. באמת גם טעם דהו"ל לאסוקי אדעתא. היינו דהוא הודאה. אלא דלא הו"ל לנקוט לשון דהו"ל לאסוקי אדעתא. אלא סתם דהוה הודאה וכלשון הרב בסשל"ו שם. אלא דאיירי אפי' בלא פירש בהדיא שהוא ישלם אפ"ה הו"ל לאסוקי אדעתא: ס"ו בן האוכל אצל אביו כו' נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו כו'. עב"י מש"כ אההיא דגה"נ אין אורחים רשאין ליתן לבנו כו'. דהתם ענין אחר לא משום גזל אלא שמא אין בידו ד"א. פירוש דבריו לא משום גזל אותו דבר גופא אלא שמא אין בידו ד"א וכיון דאסור ממילא ה"ה גם גזל ומ"מ נ"מ דהיינו דווקא באורחים שאינו יודע מהו אצל בעה"ב. אבל בבן בית שיודע ליכא קפידא בזה: