חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רמא
ס"ג הי' קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה נראה דאע"ג דקיי"ל דהאב המכה בנו והרב הרודה תלמידו ששגגו והמיתו פטורין. ולכאורה ה"נ זה שבא לרפאות ודאי דהוא פטור. וצ"ל דמ"מ שייך גזירה דמ"מ איסורא הוה ואיכא למיגזר ותדע דהא קיי"ל דטעמא דשופר ולולב ומגילה בשבת משום שמא יעבירנו. והא תנן בסוכה מ"ב דטעה והוציא ברה"ר פטור. אלא ע"כ דמ"מ הוא איסורא ושייך למיגזר. ומיהו בכאן יש ליישב בפשי' דהא מבואר בסשל"ו דרופא שהזיק והמית גולה וע"כ צ"ל דלא בכל שוגג פטור ותדע דהא בב"ד גופא קיי"ל דהוסיפו לו אחת יתירה גולה ומוקי לה בב"ק ל"ד דטעה דיינא גופא במנינא הרי אע"ג דשליח ב"ד פטור בכה"ג לא מיפטר וה"נ ברופא כגון שהוסיף בכה"ג דטעה במנינא ובזה ודאי חייב וכן כאן בחבלת אביו איירי בכה"ג. ושפיר הוה עליו חיובא וכן מורין דברי הרמב"ן שהביא הב"י ע"ש:
שם בהגה אבל אין שם אחר הרי מקיזו וחותך כו' עש"ס דפריך אהא דרב לא שביק לברי' למשקל סלויא משום שגגת חנק ופריך מהא דשבת דמחט של יד ליטול בה את הקוץ ולא חיישינן לשגגת סקילה. ולכאורה לפ"מ דמבואר הכא לחלק בין איכא אחר או לא (עב"ח) לישני דהא התם גבי שבת הרי הוה כליכא אחר. וצ"ל דמשמע לי' דרשאי ליטול אפי' יכול להמתין קצת עד אחר שבת. וזה מוכרח. וא"כ הכא אפי' ליכא אחר אלא ע"י המתנה קצת כל שאין סכנה צריך להמתין וצ"ע:
ס"ח וכן מי שהי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב אף על אמו. פשוט דהיא אמו גמורה לכ"ד. דהרי מבואר ביבמות צ"ז דחייבין משום אשת אח ע"ש. אלא דמבואר ברמב"ם דדריש לה מקרא ומקלל אביו ואמו אם אינו חייב על אביו אינו חייב על אמו והוא מתו"כ ע"ש. לכאורה יש לי להקשות ע"ז דא"כ הרי משמע דכיבוד האב גורם לכיבוד האם וא"כ הי' לנו לומר דכיבוד האב קודם וכדאמרינן בפרק א"ד בברכות גבי פלוגתא דב"ש וב"ה אי ברכת היין קודם או ברכת היום קודם דאמר התם טעמא. שהיום גורם ליין שיבא. או דהיין גורם לקדושה שתאמר ע"ש ולמה אר"י דנתגרשה שניהן שוין כמבואר בסי' הקודם. אך באמת לק"מ דהא בשילהי הוריות יליף לה מקרא דהקדים גבי מורא אם לאב לומר דשניהן שוין ע"ש. ולפי"ז לא דהוה, מספיקא אלא דבאמת הן שוין וא"כ נראה דאסור להקדים לאחד וכמש"כ הב"י בסר"מ בשם ר"י וכן הסכים רש"ל עפ"ת שם והיכי דאפשר ודאי כו"ע מודו:
ס"ט גר אסור לקלל אביו עכו"ם כו' שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה כו' ואע"ג דאין העכו"ם חייב בכבוד אביו ואי משום שהוא מחוקותיהם בעצמם כ"כ הריטב"א הובא בנ"י סו"פ נושאין על האנוסה ובד"מ לקמן סרס"ט לענין עריות דלא שייך משום זה כלל שלא יאמרו כו'. נראה דשאני כבוד אביו דמ"מ היא מצוה גביי' וכדאמר ר"א בקידושין צאו וראו מה עשה עכו"ם אחד באשקלון כו' ובפרק חלק בן יכבד, אב זה מרודך בלאדן בן בלאדן כו' אבל בעריות שאין מצווין ליכא בזה מצוה כלל ודוק הלכות כבוד רבו ות"ח סימן רמב ס"א חייב בכיבוד רבו יותר משל אביו. עט"ז בשם הפרישה דאע"ג דגבי כ"א נמי אמרינן דהוקש כבודם לכבוד המקום. מ"מ ודאי אין המוקש שוה לגמרי להמקיש אבל כבוד רבו הוא בחד קרא ממש את ה' אלקיך תירא ודבריו נכונין דודאי בכל דוכתא דאמרינן בגמרא דהוא גדול כזה אינו ממש לגמרי. ודלא כהט"ז שהשיג עליו וא"ל. ובזה יש ליישב קושי' התו' בב"ק (מ"א) גבי שמעון העמסוני דפירש גבי את ה' א"ת. דלמה לא דריש למורא אביו דאמרינן דהקישו הכתוב לכבוד המקום ע"ש. דלפי"ז פשוט דכיון דלא הוה מסתבר לי' למדרש אפי' לרבו שלא יהא כמורא המקום במקרא אחד. כ"ש דלא מיסתבר למידרש לכבוד אביו דאינו גדול ככבוד רבו:
שם בהגה אביו שהוא רב מובהק קורא אותו רבי עש"ך דלא נהגו כן ולו"מ נראה לי סמך להמנהג מיצחק שאמר לאברהם אבי וגם יעקב ליצחק בשעת הברכות. וכן יוסף אמר ליעקב לא כן אבי. ואמרינן ברבה גבי בן זקונים שמסר לו כל מה שלמד בבית שם ועבר. ובודאי הוא רבו מובהק וצ"ע: ש"ך סק"ג ודוחק לומר דקים לי' דר"ל לא הי' חולק אלא מסברא. ל"ז להבין מהו הדוחק הזה דודאי מצינו בכ"מ דר"ל חולק אר"י בסברא בעלמא ובסו"פ נערה שנתפתתה גבי יחד לה ארעא למזונותי' דר"ל אמר כ"ש שריבה לה מזונות ופליג בסברא בעלמא ואר"י התם שכנגדי חלוק עלי. ופירש"י שהוא ראוי לחלוק עלי. וע"כ דהי' החילוק מסברת עצמו הרי דיכול לחלוק בסברא בעלמא וכן בכ"ד:
ס"ד בהגה אחרונה והאי מובהקים אינו כשאר מובהק שרוב חכמתו הימנו דא"כ א"א להיות הרבה כו' אלא ר"ל תלמיד גמור. עש"ך שהאריך דודאי כל שאין רוב חכמתו הימנו לא הוה רב מובהק. ודבריו נכונין אלא מה שנדחק לפרש ע"פ פירש"י דרוב חכמתו. היינו או במקרא או במשנה או בגמרא. וי"ל דזה הוה רבו במקרא וזה במשנה כו' לענ"ד פשוט דמשמעות רש"י דהיינו רוב חכמתו של אותו תלמיד במה שלמד. אם למד מקרא לבד סגי רוב חכמתו במקרא וכן במשנה לבד. או בגמרא לבד. מיקרי רבו ברוב חכמת אותו התלמיד. אבל לא שיהא סגי רוב מקרא שיהי' רבו. אם זה התלמיד גדול הדור בכל חכמת התורה. וכן מצאתי באחרונים שכ"כ בפשי' ובאמת ברוב חכמתו גופא נראה דשייך ג"כ שנים. כמו אונקלוס הגר שתרגם התורה עפ"י ר"א ור"י ביחד. דודאי הוה שניהם רבותיו מובהקים. או י"ל כמש"כ התו' בב"ק מ"א דרב מופלג בדור ודאי חשיב רב מובהק ונראה שזה עיקר כוונת הרב ודוק:
ש"ד סקי"ז אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים מותר פשוט דכוונתו שהשואל מבין טעם הדבר ולא הוה תמוה לו אבל כשאינו מבין ל"מ וכן מוכח ע"כ גבי רב לענין מומי בכור דאי ל"ה הו"ל לומר שיפרש הטעם אלא ע"כ משום דהעולם לא יבינו הטעם ע"ש:
שם סקי"ט וכ' הב"ח ואין חילוק בין מהלך לרכוב. ותי' דבש"ס אמרינן דרכוב שאני ע"ש. ובאמת כבר האריך הב"ח באו"ח סצ"ט בין לשי' הבה"ג ובין לשי' הרמב"ם דברביעית לא קיי"ל כהך שנויא ע"ש. ומ"מ מבואר להמעיין כאן בב"ח דלא היקל אלא ביינות שלנו שאינן חזקין ע"ש: שם והב"י כ' ואינו נ"ל לאסור כל היום אלא כשירגיש שסר יינו מעליו מותר ותמהני שהרי הרשב"א הביא ראי' לדבריו מהא דרב לא אוקי אמורא עליו מיומא טבא לחברי' ע"ש. אבל הרמב"ם בפ"י מיו"ט כ' לענין שמחת יו"ט ואחר חצי היום מתפללין מנחה וחוזרין לבתיהם ואוכלין ושותין עד הלילה. ונראה שיצא לו זה מסוגי' זו. והיינו מיומא טבא לחברו הוא מסוף היום עד כניסת הלילה של יום השני. וא"כ כל אותו העת היו משתכרין ואין שום ראי': סי"ג שתוי כו' אם לא שהוא פשוט בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא. והש"ך האריך להשיג דדווקא דבר שהצדוקים מודים בו עש"ס. ונראה בסברת הרב דזה דווקא בזמן הש"ס שלא ניתן תורה שבע"פ לכתוב. אבל עכשיו שכותבין הכל א"כ פסק פשוט בספרי הפוסקים הוה ג"כ לדידן זיל קרי בי רב הוא. דמאי נ"מ אי כתוב בתורה שבכתב או בע"פ. ולענ"ד יש סעד לזה מדברי הרשב"א בש"ך סקי"ט דכשנתן דעתו מקודם. שרי לפסוק כשהוא שתוי. והרשב"א למד זה מסוגי' דר"פ א"מ גבי סנהדרין דמעייני בדינא בצפרא ואכלי ושתי וגמרי דינא לאורתא הרי אע"פ שלא הי' עדיין פסק ברור בשחרית יכולין לגומרו בערב כשהוא שתוי כ"ש כאן שמוצא פסק ברור לפניו:
ט"ו אסור לקרות לרבו בשמו הקשו ע"ז מהא דאשר צוה ה' את משה כו' וכן יש להקשות מויתן לך את ברכת אברהם ואשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. ונראה דכ"ז הוה כרבי מורי דשרי דכ"ז הוה דרך כבוד וע' פ"ד דכ' דהא דדרך כבוד שרי דווקא כשמקדים לומר רבי לפני השם ע"ש ויש ראי' לדבריו מסוגי' דכינוין בריש נדרים דלא לימא לה' קרבן אלא קרבן לה' דילמא אמר לשם ולא אמר קרבן ולפי"ז צ"ע הא דינאי אבא ויוחאי אבא. ונראה שלזה כיון דברי ביאורי הגר"א הישינים בסר"מ שכ' דמוכח מזה דשלא בפניו לעולם שרי ע"ש. אבל בכאן כ' דאסור וא"כ צ"ע. ובפ"ת בשם הפר"ח כ' דדרך כבוד גם בפניו שרי וראי' מהא דאדוני משה כלאם. ויש ללמוד גם מריש מלכים יחי אדוני המלך דוד. ושם מכסא אדוני המלך דוד:
סט"ז בהגה ב' הניטל רשות מרבו ולן באותה העיר כו' ודווקא שלא אמר לו מתחילה הכל תמהו ע"ז דע"כ ט"ס ברי"ף דבקרא כתיב כ"ג ע"ש ולענ"ד פשוט דבאמת צריך להגיה ברי"ף שהוא פירוש משל עצמו דנסעו ביום כ"ד ומשו"ה הוצרכו ליטול רשות שנית דמעיקרא ביום השמיני כשנפטרו מלפניו בודאי כוונתם על יום כ"ג דביו"ט ודאי לא ילכו ועוד דקיי"ל דטעון לינה ובודאי הוה על יום כ"ג. וכשמודיע תחילה לא היו צריכין לפטור שנית אלא לפי שנמלכו על כ"ד לקחו ביום כ"ג רשות שנית. והכריחו זה להרי"ף לפרש כן דאי ס"ד דמתחילה לקחו רשות על יום כ"ג ונסעו ביום כ"ג. ואפ"ה צריך ליטול רשות שנית א"כ אין ללמוד משלמה דהתם מלך דקיי"ל דאין כבודו מחול. משו"ה צריך ליטול שנית רשות אבל רב שמחל על כבודו דכבודו מחול א"כ כשנותן לו רשות בפירוש למה יהי' צריך ליטול שנית. וע"כ דפשי' להש"ס דבכה"ג ודאי לא צריך אלא כשנמלך ולא ידעו הנותנין רשות ומשו"ה שפיר יליף הש"ס משלמה:
סי"ז שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע ובהגה והא דאין מכבדין בדרכים היינו כשלא הלכו מתחילה ביחד. בסנהדרין (דנ"ב) וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך. ונו"א אחריהן. וכ"י אחריהן. ולא הלכו בסדר שבכאן משמע לפי שאין מכבדין בדרכים וכ"כ הרש"א שם. ובודאי היו הולכין שם בתחילה. ובחי' ב"י סי"ט כ' דהתו' לא כ"כ אלא אליבא דלוי ור"ה בשבת. אבל אביי ורבין פליגי בזה. והוא פלוגתא דתנאי ואמוראי. ולכאורה יש לפסוק כאביי דהוא בתראי ע"ש וצ"ע:
סכ"א בהגה ודווקא שהרב של רבו הוא גם רבו ובש"ך דהמהרי"ק חולק בזה. ויש לכוין זה בש"ס נדרים מ"א גבי רבי אתה עשית אותי ואת חייא. א"ד אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי דפליגי בהך פלוגתא דהכא סע"א: ט"ז סקי"ד לענין עשה דכבוד התורה לענין אשת חבר שמא לא שייך לאח"מ כ"כ התו' בשבועות. אבל בתשו' מהר"מ כ' דבניסת לע"ה אין חייב לכבדה כבראשונה כו' הנה גם בתו' לא כ' אלא דלאח"מ לא עדיף כ"כ לדחות דינא דבשעת ג"ד בע"ד בעמידה אבל זה ודאי הרי מפורש בסוגיא שחייבין בכבודה וצ"ל שהט"ז מדקדק מלשון תשו' מהר"מ דבסתם הוא ממש כבראשונה אבל לענ"ד אין לדקדק כ"כ נגד דברי התו' סכ"ט ודווקא כיחו כו' אבל רוק בעלמא מותר דאונס הוא, עש"ך ולענ"ד פשוט דגי' הרי"ו הי' בש"ס גם מעיקרא כיח ורק. והמקשן דפריך אנוס הוא הי' סובר דאו רק קאמר ופריך אנוס הוא ארקיקה. ומשני דורק קאמרינן היינו דקאי ורק אכיחו. ולא ארקיקה. ולדינא דרש"י ודאי גם הרי"ו מודה. ומש"כ הש"ך דרש"י אינו מודה להרי"ו אפ"ל דגם רש"י מודה לזה. מסוגי' דסוף ברכות (דס"ג) דא"ר דארקיקה לא קפיד אינש ע"ש:
ש"ד סק"נ ולא הוצרך הרי"ף לפרש בכשהוא גדול העיר יורה דפשי'. ואולי י"ל דכבר פירשה הרי"ף בקידושין דאייתי שם הא דבישיבה הלך אחרי הגדול בחכמה. ובאמת כמו דאמרינן התם דבעי מופלג בחכמה. ודאי דה"נ דווקא כשגדלותו מופלגת:
סל"א בהגה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואם יש לו קבלה או ד"מ שטעה יכול להתיר. ואפי' טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. יש בכאן גימגום גדול במראה המקום הנרשם ר"ן בשם הראב"ד. וכ"נ שנמשך לזה הגר"א ז"ל. שהראה על ד"מ. משנה דר"ט בניטל האם. וכ"ז אינו אלא לשי' הר"ן בשם הראב"ד דס"ל דהך ברייתא משום חתיכה דאיסורא ואפי' בהסכמת הראשון לא שרינן. וחילק דבד"מ ע"כ מהני בהסכמתו כהא דר"ט הנ"ל. אבל הרב שהסכים לשי' הר"ן בעצמו דמפרש דכ"ז בלא הסכמתו. אבל בהסכמתו ס"ל דאפי' בשיקול הדעת יכול להתיר. א"כ י"ל דבלא הסכמתו אפי' בד"מ ל"מ. והא דר"ט הרי הסכים בעצמו. אלא דהרב סמך אדברי התו' בפרק א"ט שהובא בש"ך דמפרשי שם דהיכי דאגמרא סמך יכול להתיר. ומבואר בהדיא אפי' בלא הסכמתו ע"ש היטב. וכ"ש ד"מ דיכול להתיר. אפי' בלא הסכמתו. אבל מדח"ט אין ללמוד דהרי התם הודה ר"ט. [ובאמת הש"ך שחולק על דברי התו' בהא דאגמרא סמך. ודאי חולק גם על ד"מ. דאין לנו מקור אחר. ובל"ה הא מבואר בסנהדרין ר"פ אד"מ דגם בדרבינא ור"א הוה דבר משנה. וא"כ אי הא דאגמרא סמך ל"מ בלא הסכמתו ה"נ ד"מ. אלא שצ"ע הא שכ' הש"ך בסקי"ג דגדול ממנו יכול להחזיר א"כ ד"מ ואגמרי' סמך למה לא הוה כגדול וסותר ד"ע וצ"ע]. ונראה ג"כ הא שסמך הרב על סברת הר"ן להתיר בהסכמת הראשון אפי' בשיקול הדעת. אף שהר"ן כ' בעצמו דלמעשה דבריו בטילין כנגד אבות העולם. משום שסמך על סברת התו' דפרק א"ט הנ"ל. דמפרשי ע"כ ג"כ כהר"ן דהך בריי' בלא הסכמתו וס"ל דדווקא בשיקול הדעת והיכי דאגמרי' סמך יכול להתיר אפי' בלא הסכמתו א"כ משמע דבהסכמתו גם בשיקול הדעת יכול להתיר כדברי הר"ן:
שם ואפי' אם התיר הראשון אין השני יכול לאסור. הגר"א הסכים כהחולקין מסוף ברכות גבי חנניא בן אחי ר"י דאמר בשלמא הוא מתיר והם אוסרים לחומרא אלא הוא אוסר והם מתירים היכי שרי והתניא חכם כו' וכוונת דע"כ אין הכוונה לחומרא שלא מן הדין דא"כ לא הוה לי' לאתויי שאסור להתיר מבריי' והתניא כו' דודאי שלא ניקל שלא מן הדין. אלא דכוונת הש"ס דהיכי סברי דחולקין על הוראותיו כדין והוא טועה. דהא להתיר אינו רשאי מן הדין משמע דלחומרא רשאי מן הדין ודוק:
סל"ד אבידת אביו ואבידת רבו כו' ואם הי' אביו שקול כנגד רבו כו' וגבי שבי ופירוק משאו פסק אביו חכם סגי ועט"ז שנדחק לפרש הטעם. ולענ"ד דלכאו' צ"ע דלמה מהני טעמא שאביו הביאו לחיי עוה"ז כו' הא אנן קיי"ל דל"ד טעמא דקרא. אלא עיקר הטעם כמש"כ התוס' שם ובקידושין דלענין אבידה ליכא מצות כיבוד דאו' וסגי להקדים את רבו בהך סברא ולהכריע נגד סברא זו בעי דווקא שיהי' שקול כנגד רבו. אבל לענין שבי ופירוק דהוה כיבוד דאו'. עיקר הטעם ע"כ לא משום הך סברא. דזה ל"מ. ואינו אלא כדאמרינן בר"פ שבועת העדות ובכתובות גבי מ"ע דהקדמה לדין. דעשה דכבוד, התורה עדיף, וה"נ כבוד רבו הוה עשה דכבוד התורה. וכל שאביו חכם דאיכא גבי' נמי כבוד התורה. כיבוד אב דאיכא תרתי קודם. ובאמת יש להסתפק לענ"ד היכי שהרב הוא גם רבו של אביו. דיש בו משום טעם שאתה ואביך חייבים בכבודו. אפשר דהרב קודם אפי' הי' אביו חכם וצ"ע:
ט"ז סקכ"א ובגמרא מבואר באם אמר משם חכם שהוא חי שומעין לו אפי' אמר בשעת מעשה כו' ותי' על הרב שלא הביא זה. באמת שאף שמדברי הנ"י שהביא הט"ז משמע דמפרש דכשהוא חי נאמן שמדקדק היטב. אבל בש"ס גופא אין שום ראי'. די"ל דכוונתו הי' שישלחו לו. וכההיא דהכונס גבי אלעזר זעירא דשלחו לגבי שמואל ע"ש. וה"נ גבי דוד ביבמות אינו מבואר אלא דלא אכריזו עליו השתא. ובאמת משמע בב"ב מ"א דאמר אייתינא אגרתא ממערבא דאין הלכה כרשב"א וא"ל לכי תיתי משמע דלא סמכו אפי' בכה"ג ואפשר דהתם הי' ברור לו שאין הדין כן. או י"ל דד"מ שאני וכמש"כ הרב בחו"מ סוסי"ל גבי עבידא לגלויא ע"ש וע' מש"כ לעיל סקי"ט ס"י בשם הריב"ש: ש"ך בהנהגות או"ה ד"ה ועוד תי' כו' היאך יעלה על הדעת דקטן כנגד גדול שלא הוזכר בש"ס ופו' יהא עדיף מיחיד נגד רבים. לכאורה מצינו בהדיא בעירובין לא הי' בדורו של ר"מ כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו כו' מבואר בהדיא דיש לפסוק כהגדול. ויש להוכיח קצת דעדיף גם מרבים דהרי בכ"ד פריך הש"ס מגדול על קטן כמש"כ רש"י ותו' בביצה ד"ט אהא דפריך אר"ח מרב ע"ש וכן בכ"ד. ולא פריך כ"כ מרבים כנגד יחיד ואדרבה מצינו בכ"ד הוא דאמר כהאי תנא:
שם ד"ה ועוד תי' השני כו' ואפי' למ"ד עשו כדבריהן היינו קודם ב"ק כו'. יש כאן ט"ס או אשגירת לישנא. דבהדיא מוכח בסוגי' דיבמות דלפי המסקנא מר"י בן החרוני ור"ד בן הרכינס עשו ב"ש כדבריהן אפי' לאחר ב"ק. אלא דכוונתו לסוגיא דר"פ א"ט דאפי' למ"ד קודם ב"ק עושה כדברי ב"ש [והיינו כמ"ד ביבמות דקודם ב"ק מיהו עשו ב"ש כדבריהם] אבל לאחר ב"ק הלכה כב"ה. הרי דהולכים אחר רוב מנין ולא חכמה:
שם ואע"ג דהראב"ד כ' כו' דמנין היינו שנים. היינו דווקא לבטל דברי בי"ד אבל לא בב' חולקים כו'. זה לא הבנתי דבהדיא מצינו בב"ב קמ"ב פשיטא דהלכתא כוותן דקשישנא מנייכו ע"ש. אלא דפריך עלה שם דלא מסתבר טעמיי' וכן רגילין הרי"ף והפו' לפסוק כמאן דקשיש בכ"ד:
ד"ה עוד נראה כו' ומההיא דהערל אין ראי' כו' אלא דרבנן סברי מין במינו בטל כו'. הוא ט"ס וצ"ל דבר שבמנין וכ"ה בסוגיא וע"ש. וזה שמסיק עלה שהוא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל דדבר שבמנין הוא מדרבנן כמבואר בתו' ריש ב"מ גבי קפץ אחד מן המנוין ובכ"ד בפו' אבל מב"מ הוא דאו':
ד"ה מיהו כו' שהרמב"ם פסק בסתם כו' לולי ד"ק ל"נ לעשות [מחלוקת גדולה כזו בשביל סתימה זו. שהרי ע"כ לא קאי ביחיד נגד רבים ותלמיד כנגד הרב כמש"כ בעצמו. ה"נ י"ל דלא קאי בגדול בחכמה ומנין בין בדאו' ובין בדרבנן. וגם מה שסמך הש"ך להקל בדרבנן אפי' בתלמיד כנגד רב בהפ"מ לא ידעתי אם יש ללמוד זה מיחיד נגד רבים דברבים צריך קרא ובתלמיד נגד הרב משמע בכ"ד דהוא פשוט טפי מסברא ולא צריך קרא: שם ד"ה וכתב לענין רוב משני טעמים לענ"ד פירש"י בפסחים גבי הפרעה שלישית דפירש דלא שייך הכרעה אלא היכי שהחולקים גלו דעתם שיש לחלוק בזה. ולא היכי שלא גלו דעתם. ואי משני טעמים הוה נמי רוב א"כ מ"מ ליצטרף לרוב משום אותו טעם של החולק וע"כ דבשני טעמים אינן מצטרפין: בקיצור סק"ח אבל אם נמצא תשובה לגאון שהאחרונים לא הביאוהו וכ' להיפך אין לפסוק כנגד הגאון ע"ש כ"כ הריטב"א בע"ז ד"ז ע"ש: