אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רלו

סימן רלה

ס"ב אבל עבירה איכא בכ"ד שמשקר וגם אין לו לישבע על חבירו כו' ע' ביאורי הגר"א דמפרש דברי הרמב"ם דנשבע על חבירו הוה בשעת שבועה ספק איסור. דאחר כך אם יעשה חבירו כמו שנשבע זה אין כאן איסור. ואם לא יעשה הוה שבועת שוא ומשום הכי ליכא מלקות דהוה ספק. וצריך לחלק מנשבע לבטל את המצוה דאפי' קיים כמו שנשבע הוה ש"ש דיצתה שבועה לשקר מפיו כמבואר בסרל"ח סט"ז וה"נ הרי בשעת שבועה ידוע שאין חבירו בידו וצ"ל דדווקא התם שהרי בתחילה הי' אסור לו לקיים שבועתו ומשו"ה הוי ש"ש. אבל הכא כיון דאפשר שחבירו יקיים לא מיקרי אלא ספק איסור וזהו פירוש דברי הרמב"ם וגם אין לו לישבע על חבירו היינו דל"מ אח"כ כשכבר נשתקר בשבועתו ודאי דעבר על איסור ש"ש אלא אפי' לכתחי' דאפשר שיתקיים ולא יהי' איסור מ"מ אסור מספק ונכון. והש"ך סק"ה הרגיש מזה וכ' לפרש דהיינו אפי' בדבר שקרוב שחבירו יעשה ע"ש ומשמע דלא ניחא לי' כמש"כ הגר"א. משום דס"ל דפשי' דספק ודאי הוא אסור. אבל פירושו דחוק דאינו במשמעות הלשון ועוד דבאמת אם הוא בדבר שהוא בגדר רוב שיעשה ודאי י"ל דמותר ואמרינן בסוף יבמות דטבע חסא ואר"נ האלוקים אכלו כוורא לחסא והיינו משום רוב. ואם אינו בגדר רוב הוה ככל ספק ואם ספק פשי' ג"ז פשי' אלא דהא גופא קמ"ל דהוא ספק איסור כנ"ל: שם בהגה וי"א דבכה"ג לא הוה ש"ש דהנשבע לתת לחבירו ואינו רוצה לקבלו פטור עש"ך שהאריך ולולי ד"ק הי' נראה דאין כוונת הרב כלל למחלוקת בדין אם צריך לקיים אלא לעיקר הדבר דאינה ש"ש בכה"ג וכן משמעות ביאו' הגר"א ע"ש:

ס"ד או שנשבע שלא יאכל פירות הר"ן כ' דהוה נשבע לבטל את המצוה דאסור להמית את עצמו ולכאורה צ"ע דהא מבואר בס"ה דבכולל חל וא"כ ה"נ הוה כולל דחל על פירות שאינו מוכרח בהם להחיות נפשו ואע"ג דהכא הוה ל"ת הא כבר באר הש"ך דעיקר תלוי אם היא בקום ועשה או שוא"ת והכא הוה שוא"ת. אבל באמת הוא מבואר דכיון דהוא סכנת נפשות א"כ אפי' הוה חלה השבועה הא מחויב לעבור עליו דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומחויב לעבור א"כ הדר הוה ש"ש מעיקרא ואינה חלה כלל ודוק:

ס"ה בהגה נשבע ע"ד שהוא גוזמא קצת כו' לא הוה ש"ש בט"ז האריך לתמוה בזה לדינא. ובאמת אף שפירוש הט"ז בדברי המרדכי אמת מ"מ יש לדקדק מדבריו דבכה"ג לא הוה ג"כ ש"ש. ועיקר הדבר הוא מחלוקת בדברי המחבר לקמן סרל"ט ס"א לענין שבועות הבאי ומפורש שם דהיינו במה שדרך העולם לדבר בענין זה דרך גוזמא אלא שחידוש קצת דהו"ל להרב להביא דעת המרדכי שם. ש"ך סקט"ו אבל בשוא"ת חל נמי אל"ת בכולל וכ"כ הרמב"ם שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. אין לזה הבנה דדברי הרמב"ם לקיים ומדין איסור חע"א בכולל. והכא לעבור וצ"ע:

ס"ו בהגה ואפי' יטעון העובר שהוא אנוס אי"נ ומ"מ יתיר שבועתו שמא יביא עדים. לכאורה לפי שי' הפו' בסרכ"ח ס"כ דנשבע לטובת חבירו אם התיר בלא דעתו בדיעבד נמי לא הוה התרה א"כ מאי מהני היתר זה. ונראה דזה כוונת הט"ז בסקכ"ג וז"ל ונראה דאע"פ דמהרי"ו כ' דהיתר זה הוא לרווחא דמילתא נראה דהוא דין גמור דהא חזינן בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות דדילמא לא אניס וסברה דאניס כצ"ל ולכאורה דבריו תמוהין דהא משמע שם אדרבה דמדינא אין לה לחוש שמא אניס כמש"כ שם התו' בהדיא. אבל כך הוא כוונת דבריו דלכאורה אין היתר זה אלא לרווחא דמילתא אבל עיקר ההיתר דסמכינן דלא אניס דאי אניס מאי מהני ההיתר, וע"ז כ' דבאמת כיון דמן הדין אין לנו לחוש שמא אניס א"כ י"ל דחשו חכמים לעשות תקנה ולהתיר כאן אפי' בלא דעת חבירו. ומהני שפיר אפי' הוא באמת אניס כיון דאין מן הדין לחוש לזה וכמו שעשו תקנה לענין אונס בגיטין שיהי' מותר אפי' הוא אניס שמא יחמירו צנועות לחוש לזה ה"נ יש לתקן בזה להתיר בלא דעת חבירו וע' לעיל שם דבעבר מתירין בלא דעת חבירו. וה"נ הכא כיון דרשאי לעבור מן הדין ודוק:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה