חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רלד
ס"ו אם קיים האחד אפי' חזר ונשאל כו' הגר"א ז"ל תמה בזה דבש"ס משמע דדווקא דהשני היפר קודם שנשאל זה על הקמתו דהפסיק ההקמה בין שתי ההפרות. ונראה דכוונתו על לשון הש"ס עד שיפירו שניהם בב"א דמשמע דווקא בשביל ההפסק. והנה זה ודאי ע"כ דלהרמב"ם דשוב אין שום הפרה מועלת כלל אפי' כשישובו שניהם ויפירו בב"א וכ"כ הר"ן שם בהדיא לשי' הרמב"ם. וע"כ צריך לומר גם לפ"ד הגר"א דהטעם בזה הוא בשביל שזה היפר תחילה כשזה הקים והפרתו לא הי' מועלת. שוב איקלש כחו ואינה ראוי' שוב אפי' הפרה שני' שלו להצטרף. דהרי אם לא הי' מפיר תחילה ס"ל דכשהמקיים ישאל על הקמתו שפיר יכולין אחר שנשאל על ההקמה להפר שניהם כאחת. ולשי' ע"כ דההפרה שהי' בתחילה קלקלה את כחו. אבל לענ"ד דיותר מסתבר כדברי המחבר דהרי כ' בעצמו דנראה דגי' הרמב"ם הי' בש"ס בלשון דהקים אחד (תחילה) והיפר אחד ודבר ה' אמת בפיו דכן הוא לפנינו הגי' ברי"ף על נדרים (שנדפס בימינו) ולפי"ז קאי הש"ס שההפרה היא כשזה כבר הקים וא"כ היא בטילה בשעתה וא"כ הוא דבר תמוה שיקלקל את כחו הפרה שהיא בטילה בשעתה וקו"ח מהא דהיפר הבעל ומת דאע"ג דבהיפר האב ומת הבעל אמרינן דקליש נדרא ושוב אינו יכול להפר מ"מ הפרת הבעל שמת לא אמרינן דקליש משום דאמרינן דנתבטלה כשמת וכ"ש שלא שייך לומר שיקלש כחו הפרה שאין לה שום קיום בשעתה וע"כ דהוא כשי' המחבר דכל שקיים האחד קליש כח המקיים וא"י הוא עוד להפר. והקלשות בכח זה שהקים הוא. ואף דקיי"ל דנשאלין על ההיקם היינו דווקא במי שכל כח ההפרה בידו לבדו. אבל כאן דאין בידו אלא חצי כח לא אלים כו"ה שיהי' כחו חוזר וניעור לאחר השאלה וכעין דאמרינן בכ"ד בלקוח בכסף מעשר דלא אלים כחו למתפס פדיונו. וה"נ לא אלים כחו שיהי' חוזר וניעור עוד לאחר השאלה. ואין נ"מ כלל אם הפר השני קודם השאלה או לאחריו אלא דלעולם אין כח המקיים להפר עוד. כיון דצריך להצטרף לחבירו ואין לו כח שלם. וכן מוכח בהדיא לשון הרא"ש בפסקיו שכ' כגון הכא שקודם שנשאל לא הי' ראוי להפר. בטלה הפרתו. דבריו מורין בהדיא כמש"כ דהפרת המקיים בטלה וכדברי המחבר ולשון הש"ס עד שיפירו שניהם בב"א אין הכוונה על עצם ההפרה שהוא בדבר מפסיק אלא על כח הפרתן שיהיו שוין כאחת. וכל שהי' שעה שלא הי' אלא כח אחד תו ל"מ ודוק:
ט"ז סק"ח בטור כתב לבדו וס"ל כיון שהוא לבדו ונתרוקן רשות האב כו' קיצר ביותר וכוונתו ליישב מה שנדחקו הב"י והפרישה על לשון לבדו שכ' הטור ומפרש בכוונת הטור דדווקא כשהוא לבדו ואין שם אב. אבל כשיש אב הרי האב מפיר:
ס"ח מסר האב כו' וי"א דמ"מ אין הבעל מפיר כו' הכל תמהו עליו ועט"ז סק"ט וי"ד וי"ז ולענ"ד. יש סעד לשי' זו ובתחילה נקדים מה שהניחו התו' בתי' הא דדרש תנא דבי ר"י קרא דונדר אלמנה וגרושה כו' למסר האב ומת הבעל בדרך דהא בנדרים דריש לי' (פי' ר"י גופי') לנדרה לאחר שתתגרש ע"ש. ולענ"ד בפשוט דכיון דקרא לא אתי אלא למסר ובנשואה גופא לא צריך קרא וא"כ למה כ' סתם אלמנה וגרושה וע"כ דאתי גם להא דנדרים. וכן להא דנדרים דהיינו לענין דין דחלות הנדר לחוד ליכא למימר דאם כן לכתוב גבי הפרת בעל גופי' וע"כ דתרתי ש"מ. זה נראה ברור. ועל יסוד זה נראה דבנה הטור שי' דכיון דחזינן מבריי' דר"י דבמסר שפיר ס"ד דהדרא לרשות אבי'. מה דפשי' לי' בנשואה גמורה דלא הדרא. ע"כ דבמסר לא נכנסה לגמרי לרשות הבעל. ולפי"ז ודאי י"ל דלא ילפינן מסר האב כו' מהא דלזנות בית אבי' אלא דיצאה מרשות האב. ומשו"ה הבעל יכול להפר אז שיחול לכשיכניסנה אח"כ לחופה ולא הוה קודמין כיון דאינו מעכב עליו באותו שעה לא רשות האב ולא רשות האשה (דהאב ודאי לא סלק רשותו אלא לגבי' בעל). אבל לא קנה לה הבעל עדיין לגמרי שיהא חל ההפרה קודם שנכנסה עמו לחופה. וגם יש סברא גדולה לזה דנראה דנשואין ודאי הוה דבר שבגוף דלא שייך ע"ז שליחות. וא"כ גם השתא דיליף ר"י מקרא דונדר אלמנה כו' י"ל דלא גלי קרא דלא הדרא לרשות האב אלא באותן הנדרים שנדרה אז אבל מה שתדור אח"כ אחר שמת הבעל שפיר י"ל דהדרא כיון שלא נכנסה עדיין לרשות הבעל ונראה שכן הוא שי' רש"י שם שפירש שנדרה בדרך והתו' הקשו עליו דהא מלזנות בית אבי' נפקא ע"ש. והיינו שהבינו דברי רש"י אף בלא מת הבעל. אבל כוונת רש"י גם כן במת הבעל אלא דס"ל כהטור דבמת דווקא באותן נדרים שבדרך. אבל מה שתדור אח"כ יכול להפר. ומ"מ לדינא צ"ע כיון שרבו החולקין בזה:
ש"ך סקכ"ב משמע הא לא מת יכול להפר אחר יום שמעו כוונתו לדקדק דדווקא משום ששתק הארוס ביום שמעו ומת ביום שלאחריו דהוה כהקמה אינו מיפר האב. הא היפר הארוס ביום שמעו והאב לא שמע עד יום שלאחריו יכול האב להפר. ולשון לא מת כוונתו שאין חסרון משום מיתת הארוס בלא הפרה. וקרוב להגיה הא לא שתק. ועכ"פ כך כוונתו בוודאי ומשו"ה קשי' לי' דלהרמב"ם בס"ה בעי דווקא שישמעו ביום אחד. ובסו"ד צ"ל בזה הלשון וצ"ל דהרמב"ם השמיענו כו' וכוונתו ליישב דהרמב"ם שלשונו הוא במחבר לא נחית אלא לאשמועינן דאפי' ביום שמיעת הבעל לא הי' האב יכול להפר כששתק הבעל כל יום שמעו. ואפילו מת אח"כ לא בטל הקמתו. ומ"מ הוא דוחק. וקושי' כבר יישב הלח"מ דאדרבה מת עדיף טפי דכיון דהיפר ומת שפיר יכול האב להפר אפי' שמע האב ביום אחר דבזה הרי כח הפרת הבעל בטל לגמרי ונתרוקנה רשות לאב ותו שפיר יכול להפר לגמרי ביום שמיעתו שלו לבד. והביאו הגר"א בסקי"ג בקצרה ע"ש. ומיהו לשון הרמב"ם בהלכה ט"ז ולא שמע הארוס ומת בו ביום הארוס צ"ע קצת לפ"ז אם לא שנימא שהוא ל"ד:
ט"ז סקי"ג האריך בשי' הרמב"ם דאפי' לא שמע האב עד אחר מיתת הארוס שהיפר ג"כ יכול להפר לבדו כשאין ארוס וכ' דאלו העתיק הב"י לשון הרמב"ם כהווייתן לא כ"כ ודעתו בלשון הר"מ אין האב יכול להפר לבדו אלא בשותפות הארוס אם נתארסה היינו דאם נתארסה צריך שותפתו ובלא נתארסה מיפר לבדו. ובודאי דאין פשט הדברים מורין כן כלל אלא דהא לא נתארסה א"י להפר וכ"כ בהדיא הרשב"א בחידושיו בשי' הרמב"ם וס"ל דבלא הספיק האב דברייתא ג"כ פליגי בה וברישא ל"פ דשמע האב קודם ע"ש וכן חילק הב"י בבדה"ב וכיון ברה"ק ככל דברי הרשב"א ומה שהקשה הט"ז דסתמא ילפינן מהיו תהי' דגם קודמי הוי' שני' מיפר האב לבדו ולא מחלקינן בין שמע כו' אין שום קושי' דהא בהפר האב תחילה ומת הארוס ודאי קיי"ל כב"ה דאין האב יכול להפר וע"כ דהוא מסברא משום דבזה איקלש כח הארוס ואינו יכול להוריש וה"נ י"ל בהפר הארוס דאיקלש כחו וא"י להוריש אלא דבזה ששמע האב מקודם שפיר מהני והכא מסברא ולק"מ:
שם סקכ"א דאלו ביום שמיעת האב חשוב הפרת האב ללא כלום כיון שיכול להפר עכשיו כו' כן הוא בהדיא בהלכות הרמב"ן על נדרים שנדפס בימינו וכן צריך להגי' בש"ך סקל"ב שמיעת האב וכן הוגה בדפוס חדש:
סט"ז שמע אב והיפר כו' ואם חזרה ונתארסה בו ביום כו' כ' הבה"ג סק"מ בשם הר"ן דדווקא בו ביום הא ביום של אחריו כיון דהי' יכול להפר ולא הפר קיימי' לנדרי' ודבריו תמוהין דאף דבאמת כ"כ הר"ן בבריי' אבל ע"כ צ"ל דהברייתא נקט הכי משום ב"ש דאיירי התם בסיפא. וב"ש ס"ל בר"פ דבכה"ג ג"כ האב מיפר לבדו אפי' לא נתארסה ע"ש וא"כ כשלא היפר קיימי' אבל אנן לדינא הא קיי"ל כב"ה דהאב לחודי' לא הי' יכול להפר ולא שייך כלל דקיימי' וז"ב. וע"כ צ"ל כמש"כ הט"ז דכוונתו ביום שמיעת האב דלאחר יום שמיעת האב א"י להפר עוד משום דהא לשי' הרמב"ם בס"ה בעי דווקא שיהי' הפרת האב ובעל ביום אחד. ואף דכתב בסמוך בשם הלח"מ דמת הארוס שאני דהוא חוזר הכל לרשות האב. זה כשלא הפר האב והאב עצמו יכול לירש כח הארוס. אבל כשהפר דאיקלש ואין יכול האב לירש אלא דכשיש ארוס הוא כרעא דקמא כמש"כ הר"ן. וא"כ ודאי לא עדיף הארוס האחרון מהראשון ובעי דווקא ביום שמיעת האב. וע"כ דבזה מתפרש אליבא דהרמב"ם פלוגתא דב"ש וב"ה בבריי' בדס"ט דס"ל לב"ה דאין האב יכול להפר והיינו לבדו אם לא בשותפות ארוס לשי' הרמב"ם כמו בבריי' בתריי' בדע"ת. וכמו שהעתיקן שתיהן בהלכה י"ט כב"ה. ולפי"ז לשי' הרמב"ם ע"כ ליתא לדהרמב"ן וס"ל דגם ביום שמיעת האב א"י להפר לבדו דהא ע"כ בה"ג איירי. ודברי המחבר שהרכיב שניהם וכ' שי' הרמב"ן שמיעת האב ה"ה מיפר לבדו. וכ' נתארסה בו ביום כשי' הרמב"ם ודאי תמוה. דה"ה סותרים זא"ז כנ"ל. ומש"כ הט"ז בדברי הרמב"ם דאין כוונתו אלא בשיש ארוס. והולך לשי' בסקי"ג דפירש כן גם לענין היפר הארוס. וכ"כ שם דליתא וכ"ש דא"א לומר כן בכאן דהא ע"כ דלהרמב"ם פירושא דב"ה דאין האב יכול להפר הוא בהכי כנ"ל ודו"ק:
ט"ז סקכ"ד כ' ליישב קושי' הרשב"א הא דלא פשיט משמואל לענין גירושין כשתיקה דלא קיי"ל כשמואל בהא דאמר על המתני' (כצ"ל) דאיירי בגירושין כו' אבל קיי"ל כוותי' דאפי' נראו כו' וכן כ' בזה המהרש"א בח"ה ע"ש. ודברי חי' הגרע"א ז"ל בזה לא נודע כוונתו דמאי מוסיף על הט"ז דהא זה מסקנת הט"ז עצמו והרש"א עיין שם:
סכ"ב קיים באחד מלשונות של הקמה וקסבור שאינו הקמה כו' הגר"א ז"ל כ' דזה צ"ע ואולי כוונתו דהא קיי"ל דנשאלין על ההיקם אלמא דבטעות לא הוה היקם. וכן קשה מסל"ב שכתב וכן אם קיים בידיעה קמייתא שהי' סבור שהיא אחרת לאו כלום הוא ע"ש אמנם המעיין דברי הרשב"א בב"י שדימה זה לשותק ע"מ למיקט דהתם נמי הוה טעות דהוא סבור שיכול עוד להפר ואפ"ה א"י להפר. וה"נ בקיים לה וסבור שיהי' יכול עוד להפר. וכה"ג כ' הר"ן סו"פ נערה המאורסה דקיים בלבו הוה קיים תיכף דל"ג משותק כל מעל"ע ע"ש. וה"נ הקיום בטעות לא גרע משתיקה מעל"ע דמהני בטעות וא"כ לא קשה מסל"ב דהא התם מבואר דבטעות דשם גם שתיקה מעל"ע ל"מ ויכול להפר אף לאחר מעל"ע משעת הנדר כל מעל"ע משעה שנודע לו איזה היא דטעות כזה דמי ללא שמע וכיון דלא מהני בכה"ג בשתיקה ה"נ ל"מ בקיים. וכן הא דנשאלין על ההיקם ודאי הוה נמי בכה"ג דהוה טעות גמור ונכון. ט"ז סקכ"ה נרשם בטעות על הקמתו הקמה וצריך להיות על ביום שמעו: סכ"ג בהגה וטוב להחמיר אם הקים הבעל שישאל על ההקמה ויפר. ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם. בחידושי רע"א מקשה דלמה לי הפרת הבעל דכיון דנתבטל ההקמה אפי' לשי' הפו' דשוב א"י להפר מ"מ הא זה ודאי לא עדיף משתק מעל"ע דכ' הרב דבזה יכול חכם להתיר כיון שלא קיים ממש. אבל המעיין בהגמ"ר סופ"ג דשבת הביאו הגר"א מבואר דס"ל דכ"ז שיכול הבעל להפר אין החכם מיפר וכמו שהוכיח מסוגי' דשם מי יימר דמזדקק לה בעל ע"ש. וע"כ הא דכ' הרב דבשתיקה מהני התרת חכם זה דווקא אחר שכבר שתק הבעל מעל"ע דאין הבעל יכול להתיר עוד. בזה מהני התרת חכם. אבל בתוך מעל"ע ודאי ל"מ. וא"כ גם בזה לשי' הפו' דגם אחר יום שמעו מהני שאלה על ההיקם. ויש לו מעל"ע אחר השאלה דחשוב אז כיום שמעו ויכול להפר. צריך דווקא הפרת בעל ול"מ התרת חכם. ומשו"ה מספק זה צריך גם הפרת הבעל ואנו חוששין גם לשי' הפו' דל"מ הפרה משו"ה צריך גם התרת חכם. ומלשון הש"ך נראה דגם חילוק זה דשתיקה לא ברירא לי' ומשו"ה ל"מ אלא בתורת ס"ס שמא מהני הפרת הבעל ושמא מהני התרת חכם ובדיעבד סמכינן אהתרת חכם לחוד. דכן עיקר:
ומש"כ רע"א ראי' מדברי הרא"ש ותו' גבי נדרא דדביתהו דרבינא. וכעין זה יש לדקדק כן גם בדברי רש"י ר"פ המדיר באוקימתא דנדרה היא וקיים לה הוא דכ' רש"י דהיא לא תבקש פתח לנדרה דמשמע דיכולה להתיר ע"י שתמצא היא פתח לנדרה. אבל יש לדחות כ"ז דבאמת יעשה כדברי הרב ובדברי התו' יהי' הגי' ולמ"ד אין נשאלין כו' כגי' הישינה ודוק היטב: סכ"ה וי"ח דא"י להפר עד שישמע בריש סרכ"ח כ' דיש להסתפק אי שכחה מה שנדרה אי מיקרי זה שמיעה וצ"ע:
שם בהגה ומיהו אם היפר ואח"כ שמע מהני בש"ך הקשה ע"ז מדברי הרא"ש ונראה דס"ל להרב כיון שתלוי בגי' הספרים ע"ש י"ל דרי"ו ס"ל שחזר בו הרא"ש ויש הוכחה מדברי הרא"ש בסי"ג דקסבור בתו מהני ובודאי אף דעל גוף ההפרה י"ל כיון שא"ל סתם אשה הוה הפרה סתם אבל לענין השמיעה בודאי אין סברא כלל דזה הוה שמיעה אלא כיון דע"כ צריך שם שידע אח"כ שהיא אשתו מהני שמיעה דאח"כ אע"פ שלא אמר תחילה לכי שמענא ודוק: סכ"ח בהגה ואם תלוי במעשה א"י להפר עד שיחול משמע דלפ"ז כשיחול יש לו מעל"ע להפרה וע' ר"ן דפ"ז גבי פלוגתא דיודע אני דיש מפירין אבל א"י שזה נדר דר"מ ס"ל דל"י ופי' דאפי' אח"כ כשנודע לו שזה נדר א"י להפר דזה לא מיקרי יום שמיעה אע"פ שלא הי' יכול להפר תחילה וגם חכמים ל"פ בסברא זו וא"כ אפשר דגם כאן א"י להפר אפי' אח"כ. אמנם בפי' הב' שם וקיי"ל כן בסכ"א משמע ודאי דיכול להפר וכן משמע בהדיא בש"ך לקמן ס"ק פ"ה ע"ש. וע' תרע"א דהביא ראי' לשי' הר"ן דבדבר שעשוי לעבור עליו יכול להפר לאלתר מסוגי' דריש המדיר בתלתה קישוטיה בתשמיש דאפי' למ"ד דקישוטה לא הוה אפי' דברים שבינו לבינה מ"מ כיון דקרי לה מנוולת עשוי' לעבור ומיפר. ולענ"ד דכמו לשי' רי"ו והטור בההיא דקונם שאני הנה לך אם עושה אני ע"פ אבא. דאע"ג דבעושה אני ע"פ אבא גופא א"י להפר כדאיתא בהדיא בפרק וא"נ מ"מ כיון שתלתה הנאת בעלה בזה הוא גנאי לו והוה דברים שבל"ב ויכול להפר ה"נ בהא דתלתה קישוטה בתשמיש ודאי ג"כ דהוא לו גנאי שתלתה קישוטי' בתשמישו ושפיר י"ל גם שם דיכול להפר משום דברים שבל"ב ואינו כלל משום עשוי' לעבור. וכן בהא דסרל"ה ס"ג גבי תלתה תשמיש אם תלך לבית אבי' דיכול להפר היינו נמי משום גנאי דכ"ז ודאי גנאי הוא לו ע"ש. וער"ן שם בר"פ וא"נ שכ' דההוא דלאחר שאתגרש כיון דאינו בידה בזה בודאי יכול להפר וחידוש שלא הזכירוהו. וי"ל גם דברי הרמב"ם דאם תלך למקום פלוני הוה בכה"ג. סכ"ט הבעל מיפר לשתי נשיו כאחד כו' וי"ח. בר"ן הביא ראי' לשי' החולקין מסוגי' דדפ"ו גבי כסבור אשתו ונדרה בתו דאמרינן דאותה דוקא ולענ"ד ע"כ צריך לחלק משם דהא מבואר בהדיא שם דכסבור לענבים ונדרה בתאנים נמי לא הוה הפרה. ומשמע בהדיא בסוגי' דהוא ג"כ משום אותה ע"ש והרי בהדיא תנן בדע"ב כל נדרים שנדרת כו' אלמא דמיפר שני נדרים כאחד ולא ממעטינן לה מאותה. וע"כ דדינא דלשנים הוה מילתא אחריתי ולא שייך הך מיעוטא אלא לענין דצריך שידע אותה ונכון:
ס"ל אין יכולין לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה בחרע"א הקשה דמבואר ברא"ש דהוא משום ספיקא לחומרא. וא"כ בהקמה הוה החומרא להיפך וראיתי מי שכ' דבהקמה ל"פ כלל דהוא מדין נדר וא"י לנדור ע"י שליח. (כמש"כ הב"י באו"ח סתל"ד). ותדע דבפלוגתא דר"י ור' יאשי' בש"ס גבי האומר לשליח כל נדרים שתדור אשתי ה"ה מופרין ל"פ אלא בהפרה. ובאמת הראי' אינו מוכרח כלל. דהא בסוגי' דנזיר י"ב מסיק דפלוגתיי' דוקא אליבא דר"א דיכול להפר קודם שנדרה דלרבנן דכיון דלא מצי איהו למיפר לא מצי למשוה שליח ע"ש. וא"כ בהקמה דר"א מודה דא"י להקם קודם שנדרה פשי' דלכו"ע לא מצי למשוה שליח:
אבל לאח"כ אפשר שפיר דמצי משוה שליח אף להקמה. מ"מ דבריו נכונים דהוא מדין נדר ואין שליח בנדר וכ"כ בהדיא הרמב"ן בחידושיו ר"פ מי שמת דאינו יכול לנדור ע"י שליח והארכתי בזה בחיבורי ב"י ס"ו וס"ז ע"ש. סל"ז אין נדר זה כלום נראה בשי' הרמב"ם דאין נדר זה כלום שפיר משמע דהי' עד עכשיו נדרה נדר אלא דהוא מפירו מעכשיו ואומר שאינו כלום והוא כדין בעל דמבטלו מאחרי שנדרה ועוקר לגמרי. אבל אין כאן נדר דלקמן. זה ל"מ דמשמעותו שעוקרו למפרע וזה לשון חכם ולא בעל דאינו יכול לעוקרו למפרע ודוק:
סמ"ד קיים ומופר ליכי בב"א כו'. ולהרמב"ם הוה קיום. בר"ן תמה עליו כיון דמסיק בש"ס כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו א"כ אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולענ"ד י"ל בשי' דס"ל כדברי הרשב"א בסכ"ב דהקמה בטעות הוה הקמה כמו שתיקה ע"מ למיקט דהוה בטעות ומהני והנה אמרינן בעירובין (ד"נ) ובקדושין (דנ"א) דבמעשר בהמה קרא לעשירי ולאחד עשר עשירי שניהם קדושים ול"א כל שאינו בזא"ז כו' משום דאיתא בטעות ע"ש וא"כ הא דאמרינן הכא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. זה אינו אלא על ההפרה דודאי ליתא בשום טעות וכמו בנדרה בתו וסבור אשתו וה"נ בכל דבר ודאי דליתא בטעות. אבל ההקמה כיון דאיתא בטעות כנ"ל ודאי חיילה בב"א אפי' אינה בזא"ז וא"כ. שפיר חיילה ההקמה ולא ההפרה:
סמ"ו א"ל מופר ליכי למחר אינו מופר עי' נה"ך דהאריך בשי' הרמב"ם דאינו הפרה אבל הקמה נמי לא הוה ויכול להיפר אח"כ ביום שמיעה גופא. ולענ"ד ראי' גדולה לדבריו דהא בעיא דקיים ליכי שעה ומופר לאחר שעה לא איפשטא ואזלינן לחומרא דהוה הקמה לעולם. ומ"מ משמע בהדיא בש"ס ובשו"ע סמ"ח דאם לא אמר קיים ליכי שעה אלא אמר מופר ליכי לאחר שעה לבד בזה ודאי מהני. ולדברי הנה"ך א"ש דבלאחר שעה לבד לא משמע דמקודם הוה הקמה אלא דאינו הפרה ומשו"ה לאחר שעה שפיר יכול להפר. אבל בבעיא דמופר למחר. למחר אינו יכול להפר. אבל אם נימא בזה דהוה גם כקיום היום. א"כ גם בלא"ש להוי נמי כקיום על השעה וא"כ הא אינו יכול להפר גם אחר קיום לשעה. וע"כ דאין זה אלא כלא היפר:
ט"ז סקמ"א אע"ג דשם איתא בשאמר קיים ומיפר לא"ש בב"א מ"מ כשאמר אח"כ נמי נ"ל דמהני עכ"ל. ובאמת כן הוכיח שם הר"ן בהדיא מהא דאייתי התם מהא דשמע בעלה ואמר ואני דליפר לאחר שעה. הרי בהדיא דבכה"ג נמי מהני ע"ש:
סמ"ט וי"א שא"י לשאול על ההיקם אלא ביום השמיעה ואע"ג דלא הי' יכול להפר אחר ההיקם מ"מ אין לו אלא יום השמיעה. וכ"כ הר"ן והרא"ש גבי בעיא דגירושין כהקמה דהא דנקט ואהדרה ביומא דאי לא אהדרה ביומא אפי' גירושין כשתיקה כבר עבר יום השמיעה. אע"ג דבסוף היום לא הי' יכול להפר ואע"ג דהרא"ש הקשה ע"ז מירו' דמוכח דנשתתק נותנין לו יום אחר. לולי ד"ק הי' נראה דנשתתק שאני דהוה כמת הארוס בו ביום ששמע: דכ' הרא"ש בהדיא דמיפר האב ביום שמיעתו אף לאח"ז ולא חשוב שתיקת הארוס כהקמה כיון שמת בו ביום. ולא נשלם שתיקתו כל היום. ואפ"ה בגירושין אפי' אינו כהקמה חשוב שפיר שתיקת כל היום השמיעה כהקמה אף שלא הי' יכול להפר בסוף היום. וה"ל נשתתק ודאי הוה כמת אבל היקם אף ששאל אח"כ כיון שכבר עבר מעל"ע א"י עוד להפר כיון דהי' מעל"ע בשתיקה דהיקם ודאי לא עדיף מגירושין. ומיהו מהש"ס עצמו אין ראי' להקשות על שי' הראשונה די"ל דלשון ביומיה קאי אגירש דאילא גרשה ביומא פשי' דהוה הקמה ע"ש. ועי' עוד בר"ן דאהדרה ל"ד דהוה"ד אם נתארסה לאחר. ואולי י"ל בזה דלכאורה יש לעיין דאפי' גירושין כהקמה מ"מ כיון דרוצה עכשיו להפר הא יכול לשאול על הקמתו. ואפ"ל דמיבעיא לי' הא גופא אי צריך התרה על ההקמה. אבל יותר נראה דכיון דהקמה זו ע"י מעשה של הגירושין שוב אין בזה שאלה כמו בנדר ותרומה באתי ליד כהן. ולפי"ז י"ל דרבותא זו אתי לאשמעינן דאין שאלה בזה. ופשוט דלא שייך זה אלא כשאהדרה הבעל גופא אבל כשנשאת לאחר פשי' דלא שייך שישאל האחר ומשו"ה הוצרך לומר אהדרה ודוק:
סנ"ד גמר בלבו להדירה כו' כלומר הרי את נזירה כמותי ואמרה אמן א"י להפר. ע' ביהגר"א שצ"ל כאן שזה כמו שתלה נדרו בנדרה. ולכאורה נראה דה"פ כיון דנדרו תלוי בנדרה. ואם נאמר דנדרה תלוי ברצונו א"כ גם נדרו תלוי ברצונו. וכ"כ בסרכ"ח דזה א"א דהוה מתנה על מש"כ בתורה ומ"מ ל"נ לי דמאי חזית לבטל הפרת נדרה יתבטל התנאי דתלה בנדרה ונימא דיכול לבטל נדרה ושלו קיים ע"כ נראה דהנה הרא"ש בגיטין פ"ד ס"ח נסתפק אי נתן לה הבעל רשות לנדור אי יכול להפר ע"ש והנה מוכח מכאן דמבואר דאם הי' בדרך שאלה יכול להפר והרי נותן לה רשות וע"כ דיכול לחזור. ומיהו כ"ז ברשות לבד אבל כשגומר בלבו דהוה כהיקם גמור והיא אמרה אמן בתוכ"ד להקמתו הרי מבואר בסל"א בנדרה בתו וסבור אשתו דלא הוה הפרה. ואם נודע לו בתוכ"ד הוה הפרה. וכן לענין הקמה. ובש"ס שם מדמינן לה לדין קריעה ע"ש. והרי גבי קריעה מבואר דאפי' מת לאחר קריעה אם הוא בתוכ"ד מהני. וה"נ נראה לענין הקמה קודם הנדר בנדרה בתוכ"ד מהני. ומשו"ה א"י להפר כאן דהוה כהקמה. כיון שהיא אמרה אמן בתוכ"ד וקבלה הנדר מהני ההקמה שבתחילה כנ"ל ולשון שתולה נדרו בנדרה היינו דהוה כהקמה גמורה כמו נדרו. ולפי"ז אפשר דאם נשאל על הקמתו שפיר יכול להפר אח"כ ושלו קיים וצ"ע:
ט"ז סקמ"ח ונראה פשוט דהוה"ד בדברים שבל"ב חוזרת לרשות האב כשמת הארוס ודלא כהפרי' כו' ולולי ד"ק הי' מסתפק דאפי' כשהארוס חי אי שייך כלל שותפות בדברים שבל"ב דהרי אין להם כח אלא בשותפות וכשהוא ע"נ שפיר הם שותפין בכח אחד אבל בל"ב הרי אין אחד שייך לחבירו. ומה שנוגע לזה אינו נוגע לגבי השני הוה לגבי' כנדר אחר. ואף כשנוגע גם להשני מ"מ זהו כח אחר. ובזה הוה לגבי הראשון כנדר אחר. ואינן שותפין בכח אחד ואפשר דל"מ כלל וצע"ג:
ש"ד סקע"ז והפרה דאידך אינו מעלה ואינו מוריד כיון שאינו יכול להפר כוונתו דמלבד מש"כ קודם דהכא מיקרי כולו נדר. דאפי' לא תאמר כן מ"מ כיון דאינו יכול להפר לזה שאינו מתענה. א"כ אפי' אם יפר מאי מהני והוה כלא היפר וע"כ כמש"כ מקודם ודברי הטור אינם מובנין:
סס"ד קונם שאיני נהנה לבריות כו' אלא דברים שבל"ב עט"ז דהטור מסיים ואינו מופר אלא כ"ז שהיא תחתיו ובאר בסקנ"ה וסקנ"ט וסקס"א בשם הרש"ל דלא הוה ככל דברים שבל"ב דמיפר לעצמו כ"ז שהוא יכול להחזירה דכאן דהוא נאסר עם כל העולם שאני ולפי"ז הי' ניחא לפרש לשון המשנה דפ"ג קונם שאיני נהנה לבריות א"י להפר ויכולה להנות מלקט שכחה ופיאה דמפרש ר"נ דקיי"ל כוותי' נתגרשה יכולה להנות מלשו"פ פי' ולא מבעלה דאחר גירושין הוה גם בעל בכלל הבריות (ובשו"ע כ' ולא היפר והב"י לשי' דס"ל דהפרה מהני ככל בל"ב דמהני אפי' לאחר גירושין) ולפי"ז אתי שפיר בפשי' דקאי אפי' היפר דהא דתני דא"י להפר מפרשינן שם דא"י להפר משום ע"נ דמתני' ר"י כדאמר התם בדפ"ב אבל הא מודה ר"י דהוה דברים שבל"ב וכמש"כ שם הר"ן לגרסתינו ומשו"ה קאמר כיון דאינו ע"נ ומשו"ה נתגרשה אינה יכולה להנות אלא מלשו"פ ולא מבעלה אפי' היפר דבכה"ג דהוא נאסר עם כל העולם לא מהני הפרת בל"ב לאחר גירושין כמש"כ רש"ל אבל אי הוה ע"נ כמו דס"ל לרבנן הוה מהני אפי' לאחרים ואפילו לאחר גירושין ומיהו סברתו דחוקה מאוד לחלק בזה דמאי נ"מ לבעל אי אסורה גם לאחרים וגם סוגי' דר"פ וא"נ לא משמע כן כלל וצ"ע:
ט"ז סקנ"ה ובפרי' מחלק בין מזכיר פירות להנאה סתם ולא עיין בגמ' דפ"ב הנה משום הא לא איריא דהפרי' כ' דפירות חמור טפי ויש טעם לחילוקו דפירות חנווני משמעו' אפי' יצא מרשותו ע' לעיל סרט"ז וכמשכ"ש. אבל הנאת פלוני כל שיצא מרשותו אינה נהנה ממנו. והש"ס שם פריך מכ"ש דאפי' בפירות לא הוה ע"נ וכ"ש הנאת פלוני. אבל מה שקשה על הפרישה דהרי הרא"ש פסק בהדיא כשמואל דהנאת פלוני הוה ע"נ ע"ש: סס"ח אסרה עלי' תשמיש כל אדם כו' בט"ז דהטור כ' אסרה תשמישה על כל העולם וכ' הב"ח דאע"ג דמבואר לעיל דאינה יכולה לאסור תשמישה עליו דמשועבדת לו הכא בכולל על הכל חל. והנה לפי דברי הט"ז בס"ק ס"ג דתשמיש ורחיצת פניו כו' אינו מדין שעבוד אלא דהוה לגמרי כקנין הבעל כיון דלא מצי לסלקו בזוזי. ומשו"ה מדינא לא חל וס"ל דבזה אינו חל אפי' לאחר שיגרשנה ע"ש, לפ"ז פשוט דלא שייך כלל תי' זה שבכולל גם כאן. דודאי ל"מ כולל לאסור פירות חבירו על חבירו. והוא פשוט ואי"צ ראי' על זה ולרווחא דמילתא אמינא שיש גם ראי' ע"ז מדברי הר"ן ר"פ השותפין גבי שותפין דאמרינן דביש בו דין חלוקה אסורין עד שיחלוקו. וכ' הר"ן דאע"ג דלפ"מ דקיי"ל אין ברירה הו"ל לאסור אפי' לאחר חלוקה דהא קיי"ל דקונם ככרי עליך אסור אפי' ליתנה לו במתנה ולמוכרה לו מ"מ זה ודאי לא אסיק אדעתי' לאסור גם אחר חלוקה. דא"כ הוה אוסר פירות חבירו על חבירו ע"ש. הרי אע"ג דהתם ודאי הוא כולל אפ"ה זה א"א וא"כ ליתא לתי' הב"ח. אבל באמת לענ"ד דברי הט"ז בזה תמוהין דודאי לא שהאשה גופא תהי' כקנין בעלה לגמרי ובודאי לא חשיב אלא שעבוד. והוא מפורש בגטין ר"פ הזורק גבי יד אשה אטו אשה ידה גופא קני לי' ע"ש ובודאי לא שייך אלא שעבוד. ומה שהוכיח זה מהא דפריך אאיני משמש מטתי למה יפר הא משעבדא לי' דלימא דיפר משום אחר גירושין שלא תהא אסורה לחזור לו והוכיח מזה דזה אינו חל כלל מדאו' ומשו"ה גם לאחר גירושין אינו חל דהוה דבר שלא בא לעולם. ודוקא במע"י דמדאו' קונמות מפקיעין מידי שעבוד וחל תיכף אלא מדרבנן הוא דאינו חל. ומשו"ה חל אחר גירושין וסברא זו הוא מדברי הר"ן בסוגי'. אבל כבר הרגיש הנה"ך דאין זה הוכחה דלק"מ. דהא קתני שם שלא ארחץ פניו אי"צ להפר. אלא שצריך לבאר הא דלא חייש הך תנא באמת לאחר גירושין. וצ"ל כמש"כ הר"ן בדפ"ה גבי קונם שאני עושה לפיך בטעמא דת"ק שם דס"ל דאי"צ להפר דס"ל דל"מ הפרה לאחר גירושין. (ולכאורה צריך להבין דהא בר"פ וא"נ פריך בפשי' דמהני הפרה לאחר גירושין גם בדברים שבל"ב מדריב"נ דהכא ומשמע דליכא פלוגתא בהא. אבל למדתי כוונתו מדבריו על הרי"ף כתובות בהך מתני'. דהכא שאני כיון דקודם גירושין אינו חל כלל ואינו חל אלא לאחר גירושין יש לנו לומר דלא שייך בזה כלל דברים שבל"ב ע"ש. ובזה הוא דפליג ת"ק אבל בדברים שחל תיכף שפיר משמע לי' לסוגי' דר"פ דל"פ כלל בהא וא"כ עכ"פ ת"ק דריב"נ ס"ל בזה דל"מ) וה"נ ס"ל להך תנא ומשו"ה בלא ארחץ פניו וידיו אי"צ להפר משום דס"ל דל"מ כנ"ל ומשו"ה פריך שפיר בשאיני משמש מטתי למה יפר דהא קודם גירושין לא חל ואי לאחר גירושין הא ס"ל דל"מ כדמוכח מסיפא ואין שום הוכחה. דהכא עדיף משאר שעבוד. וא"כ נכון תי' הב"ח די"ל דבקונם כללי דאסר אכו"ע שפיר חל וכן מצאתי בתשובת רע"א סקס"ח שכ"כ. ומה שהקשה רע"א על הב"ח דהא כ' התו' דהא דחל על אחרים אע"ג דאין איסור חע"א משום כולל. וא"כ היכי נימא דחל על הבעל משום כולל כיון דעל אחרים גופי' אינו חל אלא מכח הבעל ע"ש. לענ"ד לק"מ דהא הם שני ענינים נפרדים מה שאינו חל על אחרים הוא מכח אין אחע"א. וא"כ בזה הוא שפיר כולל משום הבעל דהוא היתר. ומה שאינו חל על הבעל הוא משום שעבוד. שפיר אמרינן דחל עליו בכולל משום האחרים דעל האחרים ליכא שעבוד. ולפ"מ דקיי"ל דמדאו' קונמות מפקיע לגמרי מידי שעבוד ואסור אלא דהוא מתקנת חכמים שלא יחול פשוט דלק"מ דודאי אין ענין הדאו' להדרבנן ופשוט. ומה שהקשה ע"ז הט"ז מהסוגי' דאיני משמש מטתי לימא דג"כ משום כולל דשאיני משמש משמע אכו"ע. לענ"ד נראה דבסתמא אם לא אמרה מן היהודים ודאי י"ל דאין דעתה אלא אהיתרא ולא אאיסורא וכמשמעות הש"ס בדפ"ב אהיתרא משתבעא דמשו"ה כשאמרה מן היהודים דעתה נמי אבעל ע"ש. וכ"ש דכשלא אמרה לשון מן היהודים ודאי אין דעתה אלא על הבעל לחוד וכן משמע ביבמות ספב"ש גבי נטולה אני מן היהודים מהו ליבה ע"ש ברש"י אבל צ"ע לקמן סרל"ח דלשי' רש"י שם מוכח דלא אוכל סתם חל גם על נבילות וע' משכ"ש ודוק:
ש"ך סקפ"ה אלא דאשמעינן דיכול להפר אע"פ שלא חל הנדר ובזה צריך דווקא שתלתה בדברים שבל"ב הנה זה א"ש דאיני נהנה לך אם עושה אני ע"פ או"א אבל באידך גוונא שאני נהנה לאו"א אם עושה אני לך כיון דלשי' הנאת פלוני הוה ע"נ ועשייתו לו ודאי משועבדת לו. וא"כ לא הוצרכו להזכיר בזה גנאי וביותר הרא"ש שלא הזכיר כלל רק שאיני נהנה לאו"א ע"ש וצ"ע: