חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן רלב
ס"ב בהגה מ"מ לא יכול ליתנו בשקל ויש מקילין ובש"ך דנהגו להקל ולענ"ד יש ראי' דתנן בסופ"ח קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולטעום שלא נתכוין אלא לשום אכילה ושתי'. והנה הרא"ש כ' שם בפסקיו דכ"ש דמותר לאכול שלא הוציא בפיו. ולדידי' כ"ש דכאן דשרי כיון דלא הוציא מפיו אלא סלע ואפ"ה שרינן לי' דלא כיון אלא לזרז. בודאי דשרי אפי' בשקל. ומיהו אנן פסקינן בסרי"ח דלא כהרא"ש בזה. אבל כ"כ שם בסרי"ח דמדלא אייתי הש"ס הא דטיפת צונן הנ"ל גבי ארבע נדרים וש"מ דהתם אינו כהך דהכא דהכא לא הוה נדרא כלל ואפי' בשקל שרי. והתם לא דלא הוה נדרא. אלא דאמדינן לדעתו דלא כיון אלא לאכילה ושתי' ומותר לכנוס ולטעום. אבל באכילה ושתי' אסור וז"ב. ומש"כ הש"ך בסק"ה לפרש בש"ס אמר טפי מסלע מאי. דהיינו דמיבעיא דדילמא בכה"ג אין הזירוז אלא על היותר מסלע לכאו' לפ"מ שפסק כאן כהמקילין אפי' בשקל כיון שלא הזכירו א"כ גם בזה אין לאסור ואולי דגם לפי פירושו היינו כיון דדייק טפי הוה כהזכיר ודוחק: ס"ה בהגה אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי כו' וי"ח משמע דס"ל דכיון דאם יחול לא יהי' יכול לקיים חשיב מהשתא ג"כ נדר שוא וצריך להבין מ"ש מהא דר"פ וא"נ דפריך לא תרחץ ולא תיאסר פירי דעלמא כו' וע"ש בר"ן דמוכח בסוגי' שם דאע"ג דיכול להפר קודם שחל הנדר מ"מ כיון שהוא תלוי השתא בדבר שאי"ב עינוי נפש לא חשיב נדרי ע"נ וא"י להפר וצ"ל דהתם הרי הנדר שפיר חל ולגבי הפרת הבעל אמרינן דאכתי אין בו ע"נ. אבל הכא הרי כל עיקר חלות הנדר אינו אלא כשיעשה המעשה וכשיחול הוה נדר שא"י לקיימו וצ"ע ש"ך סק"ח אלא הכל תלוי בלשון כל וכן משמע מהראי' שהביא משבועות דלא כדמשמע בעט"ז דתלוי במה שאומר פירות שבעולם אף שלא אמר כל. לענ"ד דאף שבש"ס אמר לשון כל פירות שלא נטעה דהכוונה שאמר האדם. א' מפירות העולם שכן הוא הפירוש כמה פעמים בש"ס. אבל אדם האומר פירות שבעולם הרי ודאי פירושו כל הפירות שבעולם וע' ר"פ הכותב פירי פירות דווקא או עד עולם דווקא: סי"ב הדירו חבירו שיאכל אצלו כו' ועכבו נהר בש"ך בשם הרא"ש דדווקא שגדל הנהר מהפשרת שלגים דאונסא דל"ש ע"ש. ולולי ד"ק נראה דכל הפו' שסתמו בזה מלהשמיע חידוש זה מכלל דלא ס"ל הכי. ובאמת לא זכיתי להבין כלל הוכחתו מהא דאמר התם גבי פסקי' מברא ודלמא אונסא דמיגליא שאני דהו"ל לאתנויי דזה שייך גבי גט ותנאי שבממון בינו לחבירו דצריך להתנות. אבל בנדרים דמבואר בסוס"ז דנאמן לומר תנאי זה הי' בלבי למ"ל לאתנויי. ואפי' גבי הא דהדירו חבירו הא מ"מ כבר כ' הרמב"ן והבאתי דבריו בסרכ"ח דכ' גבי חלה אע"ג דבשאר נדרים קיי"ל דלא הוה פתח שיהי' מותר אפי' בהתרה דקיי"ל דחלה נולד הוא הכא מותר אפי' בלא התרה דאומדנא דודאי דזה אין כוונתו במקום אונס כ"ש גבי פסקי' מברא דלא שייך הו"ל לאתנויי כיון דאומדנא דמוכח הוא וצ"ע:
שם בהגה אבל אם נשבע כדי שיהי' לו טובה כו' ובש"ך דזה פשוט אלא דהמהרי"ק אשמעינן אפי' מסר מודעא. ובאמת כבר מבואר במחבר בסרי"א דנדר לחבירו ל"מ מודעא וכ"ש בהי' לו טובה מחבירו וכמשכ"ש בחי' בס"ד ע"ש וראיתי דברי המהרי"ק בפר"ד דה"ע ומשמעות דבריו דזה גופא לא פשי' לי'. ונראה דהוא משום דאיירי בטובה שמצוה על חבירו לעשותו אלא דמ"מ אינו חובה עליו וכן משמעות הדברים בב"י ע"ש:
ט"ז סקי"ז אע"ג דלעבור על ל"ת צריך ליתן כל אשר לו שלא יעבור. הכא לא עבר כלל דלא נשבע ע"ד זה שיבזבז ממון הרבה. מוכח לפ"ד דהא לעבור ממש על איסור שבועה כגון לישבע על יום שהוא לילה. זה ל"מ שום אונס ממון וחייב ליתן כל אשר לו וכן מוכח בהדיא בירו' שהביא הש"ך בסקל"א הוין סברין לומר בנדרים אבל לא בשבועה תני בשם ר"ח לא תשבעו בשמי לשקר. אבל אתה נשבע להרגין ולחרמין כו' משמע בהדיא (אפי' לפ"מ שמפרש הש"ך דהוא בשבועה שלעבר ע"ש. מ"מ הוא) דווקא כההיא דמתני' דשם דמוקמינן דווקא בכה"ג דאומר בלבו היום שאפשר ליישב שבועתו וכן בסוסי"ד בהגה לישבע שאין לו משל ראובן י"ל בכה"ג. אבל שבועות שוא ממש לא. וצ"ע לשון הרא"ש בתשובה כלל ח' להכחיש את עיקר המעשה איני מורה להתיר (והובא בגרש"א) דלכאו' משמע דגם לאיסור לא פשי' לי' ולכאו' ה"ה ברור לאיסור ונראה בסברתו דלפ"מ דמסיק הירו' מדרשא דקרא א"כ גלי קרא דבכה"ג לא הוה שבועה כלל וכן משמע דהא מיעוטא סתמא כתיב דכל שאינו נשבע מרצונו אינה שבועה וצע"ג:
סט"ו מי שאנס את חבירו עד שנשבע לתת לו כו' אין באותה שבועה כלום ע' במרדכי פרק הנזקין דנדחק מאוד לחלק מהא דבהרוגי מלחמה אין בו משום סיקריקון דגמר ומקני. ולפ"מ שחלק הב"י בחו"מ סר"ה גבי תלוהו ויהיב דלא הוה מתנה דבהרוגי מלחמה שאני דהתם אינו אונסו על הקרקע אלא רוצה להורגו ע"פ המלכות וזה פודה את עצמו בקרקעו אבל כשאנסו על הקרקע גופא אונס לאו כלום הוא. א"כ ה"נ שאונסו על השבועה גופא פשי' דלא כלום וכמש"כ שם המרדכי וע' במש"כ לעיל בסקנ"ה דהוכחתי זה מדברי הרמב"ם והש"ס בראיות נכונות:
ש"ך סקמ"ד דאפי' אמר בלבו היום ל"מ כיון שאין אנו רואין שום אונס נראה כוונתו כיון דזה נשבע להפשרנים שיקיים הפשרה. והם לא כפוהו אלא אדרבה עשו לו טובה מחויב לקיים שבועתו. והא דהי' לו אונס מהבע"ד מה להם בזה זה הוה אונסא דנפשו:
ס"כ בהגה קונם נכסי עליך אם תלך למקום פלוני א"י לומר לך והוה כלא הלכת. וי"ח דהוה כהריני כהתקבלתי ומהני להתיר בלא חכם. ל"ז להבין לשי' זו סוגיא דדכ"ג גבי ההיא דאדרה לדביתהו אי מנסבת ברתי לקרובך ונסבה ואתא לקמי' דר"י וא"ל אי ידעת דעברה אדעתך כו' ומי שרי כה"ג ולפי"ז אדרבה להוי כהריני כהתקבלתי ואי"צ אפי' היתר חכם ואולי גם לפי שי' זו דגם לעבור מהני דווקא כשמרשהו קודם שיעבור אבל כשעבר כבר לא שייך זה דכבר חל הנדר ומ"מ אין זה סברא ברורה לחלק בזה. וכ"ש לפרוך ומי שרי כה"ג וצע"ג:
ט"ז סקל"ד והלבוש אשתמיט מיני' דברי הגמרא והקשה מעצמו כו'. וע' נה"ך ודבריו מגומגמין ואולי יש בו ט"ס. אבל המעיין בהלבוש אע"פ שכלל גם דברי הגמרא אבל חידש קושי' להיפך דבהא דהמזמין חבירו שיאכל אצלו דלא התירו אלא משום נדרי זרוזין אבל בגוונא דליכא זרוזין כמו בהא דסוס"ג מבואר שם דאסור ואמאי לא נתיר עכ"פ דיאמר הריני כאלו התקבלתי ותי' דהתם לא שייך הריני כאלו התקבלתי דאדרבה חבירו רוצה דווקא שיאכל אצלו והוה כזה אומר לכבודי ע"ש. והיינו כדאמרינן בר"פ א"ט כי מזמני לי' אזיל אמר אתייקורי קמתייקרי בי והוה לכבוד המזמן ואולי גם הנה"ך כיון לזה: