אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רכח

סימן רכו

ס"ב בהגה מתירין כמה נדרים ביחד משמע דאי"צ כלל שמיעה בהתרת חכם וכן משמע יותר ברא"ש פ"ג ס"ה גבי כל נדרי דכ' דהיינו היתר לנדרים שעברו וכ' לדקדק דהא צריך לפרט הנדר ע"ש מה שתי' משמע דלשמיעה ל"ח ואע"ג דלענין הפרת בעל קיי"ל סי' רל"ב דצריך שמיעה נראה דאינן דומין בזה והיינו כדאמרינן בר"פ המגרש דלא מצינו בכל התורה זה אוסר וזה מתיר ופריך מהתרת נדרים ומשני אין חכם מתיר אלא בחרטה. ובהפרת בעל משני ע"ד בעלה נודרת הרי דבהתרת חכם עיקר ההיתר חרטת הנודר. ובהפרת בעל העיקר הפרת הבעל. ומשו"ה בעי בהפרה שמיעה ולא בהתרת חכם. ומ"מ החרטה בעי ודאי דיחשוב שחוזר בכולם וכן החכם יכוין ההיתר לכולם. אבל סתם היתר ל"מ דבזה לא שייך לחלק ביניהם. ויש ראי' משילהי מכילתא ד"צ גבי סוגי' דאין מתירין עד שיחול הנדר דדחי דבריי' דתני קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו דמתיר הראשון ומתיר השני. דל"ד תני ראשון ושני. וא"כ צריך להבין למה נקט כלל ראשון ושני וע"כ דהיינו דעכ"פ צריך שיכוין לשניהם. וכן בדס"ו לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכ"א ונסתפק לי לפי"ז הא שאנו רגילין לומר בהתרת נדרים אותן שכבר נשכחו כיון דצריך ידיעה כיון ששכח היכי חשיב ידיעה וצ"ל כיון דהי' מתחרט על הכל אף שאין זוכר את הנדר מ"מ חשיב ידיעה ויש ראי' מהתוספתא שהביא הרמב"ם בפ"ד נדר בנזיר ובקרבן ובקונם ואינו יודע באיזה פתח אחד לכולם והרי קיי"ל סופ"ב דשבועות דבכל התורה ידיעת ספק לאו ידיעה היא וע"כ כיון דהחרטה ברורה מיקרי זה ידיעה. ש"ך סקי"ג כ' הד"מ כו' הואיל ואסר עליו הנאת הגבאות והנאמנות כו' וע"י התרת חכם בא לו הנאה זו עבר על נדרו אין לי הבנה בזה דא"כ בטלת התרת נדרים הגע עצמך אסר עליו הנאת יין זה. אסורה לו כל הנאה מהיין כמבו' בסרכ"א ס"א אסר עצמו מהככר אסור לו לחמם בו ידיו עש"ך ובה"ג. וא"כ כשיתיר לו החכם עבר על נדרו. וכן בדל"ד אמרינן דאם אמר קונם ככרי עליך ואזמני' עלי' משעה שזימנו עובר עליו. וה"נ אי ההתרה חשוב תיכף הנאה קודם ההיתר. אין התרת נדרים כלל ועוד דלמה דווקא חכם שבעיר אסור אפי' כל חכם שבעולם. אלא ע"כ דאין ההנאה אלא בשעת ההיתר ואין כאן איסור וצריך עיון גדול סי"א אין פותחין בכאו"א כו' שאינו חציף כו' ע' בהגר"א הא דנקטו טעמא דאביי ולא דרבא דאין נדרים נשאלין לחכם משום דסתמא דסוגי' דכ"ב כאביי ולכאו' נראה לומר יותר דע"כ סוגי' דהתם ודאי פליג בדאביי ורבא אהך סוגי' דהא שם בתרויי' לישני פליג רבא להחמיר דלא פתחינן טפי מאביי והיכי נימא הכא דאביי מחמיר יותר. וע"כ דהוא מסוגיות המתחלפות וכיון דהתם פסק סתמא דהש"ס הלכתא דלא פתחינן נקטו כהך סוגי' דהתם:

סי"ב בהגה אבל עניות שכיחא נראה דבעניות דווקא כי אורחא אבל העני באונס שלא כדרך הטבע תו הוה נולד דאל"כ קשה הא דתנן בנזיר ל"ב בנזיר שגנבה בהמתו דהוה נולד וע"כ משום דגניבה הוה אונס כדאיתא בר"פ השואל משו"ה הוה נולד. וכן משמע בתוס' נזיר שם. ויותר מזה נראה במפרש לנדרים שכ' אהא שירדו מנכסיהם דבשעת שבועתו כבר ירדו והוה נדר טעות ע"ש משמע דר"ל אבל בל"ה גם עניות הוה נולד ודלא כהמחבר מיהו בירו' שהביאו הר"ן מבואר דזה שכיחא והוה פתח וכה"ג אמרינן בש"ס דילן (דכ"ג) שכיחי אפקורי דמצערי רבנן ולא חשיב נולד ע"ש וה"נ עניות אבל בגוונא דל"ש נראה ודאי כמש"כ דאין פותחין:

סי"ג פותחין בתנאי נולד כו' ובהגה הא שאין פותחין בנולד כו' אבל אם מתחרט מעיקרו כו'. לולי שאיני כדאי לחדש כ"כ מה שלא כ' הראשונים נראה דצ"ל ויש מפרשים דהא כו' והוא דיעה חולקת אדברי המחבר דבאמת בב"י תמה הא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דתנאי נולד דהוא מימרא דרבא בלי שום חולק. אבל באמת הרמב"ם כ' בפ"ו משבועות האי דינא דהרב ונראה ברור דזה הוא פירושו בדברי רבא תנאי נולד דהיינו אם הוא מתחרט בעצמו חרטה דמעיקרא פותחין בזה. וזהו מקור דברי הרמב"ם בהאי דינא דהרב וע' כ"מ ולח"מ וב"י שנדחקו להביא מקור לדברי הרמב"ם אבל כוונתו להך דרבא ובאמת דין המחבר שהוא פירוש שאר פו' לי"ל להרמב"ם כלל וי"ל בטעמו דלפי פירוש זה קשה הא דפריך בר"פ ר"א ארבנן דס"ל אין פותחין בנולד מקרא דכי מתו כל האנשים ע"ש הא י"ל דהוה משום תנאי נולד דמודו וע"כ כפי' הרמב"ם ואינו אלא מדין חרטה דמעיקרא וא"כ לא הי' לקרא להזכיר הפתח דכי מתו דמאי נ"מ כיון דההיתר אינו אלא בשביל החרטה ודוק: סי"ד ואם לא פרט אין התרתן התרה נראה דזה ודאי דכשהחכם יודע בזה שאינו מפרט והתיר לו דזה ודאי מהני בדיעבד. דהא הא דצריך לפרט אינו אלא משום מלתא דאיסורא והתם גופא הביא המחבר דיש מתירין בדיעבד וכן הכריע הגר"א שהוא מוכח בש"ס גבי כהן שנשא נשים בעבירה דפריך דילמא אזיל לחכם ושרי לי' מוכח דבדיעבד מהני (ולזה כיון הרמב"ן דלא כהרה"מ) אלא דבכפר אל החכם ולא הגיד לו דאינו מפרט בזה ל"מ. וזה ע"כ מוכח שם דגם בדיעבד לא מהני דאי ל"ה מאי משני דצריך לפרט את הנדר. דילמא יכפור לו להחכם שהוא מפרט ובאמת אינו מפרט. וכ"ה בס"כ והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נדר ודוק. ומש"כ בשם הרשב"א הוכחה ממש"א דילמא גייז לי' כו' אינו מובן דבגייז לא שייך כלל התרה וכמו בהפרת בעל בנדרים דפ"ו נדרה בנזיר וסבר שנדרה בקרבן ע"ש וצ"ע: סט"ז אינו עושה שליח לשאול על נדרו עט"ז בשם הריב"ש ראי' מבת יפתח דלא התירו נדרו משום שלא רצה לילך לפנחס ולמה לא שלח ע"י שליח. ולולי שאיני כדאי איני רואה שום ראיה בזה דהנה הרשב"א בחידושיו דכ"ב גבי ר"ם דשרי לי' לנפשי' כ' בשם יש פו' דנדר שע"י פתח רשאי להתיר לנפשי' ונראה בסברתם דדווקא בחרטה צריך דווקא שאחרים מוחלין לו אבל פתח כיון דהוא כנדר טעות קיי"ל דנדרי שגגות אי"צ היתר חכם והנה נדר יפחת דהי' נדר בעת צרה ולדבר מצוה ודאי אינו ניתר אלא בפתח כמבואר בסר"ג ובסי' זה. וא"כ הרי ודאי לא הי' צריך לבא בעצמו אל פנחס ועוד דהא מבואר בהדיא במד"ר בראשית סדר חיי שרה דר"י אמר דלא הי' חייב אלא הקדש דמים שלה ור"ל ס"ל דלא הי' נדר כלל אלא נדר טעות ועכ"פ לא הי' צריך היתר כלל וע"כ צ"ל דלא הי' יפתח רוצה לשואלו כלל ואין מכאן שום ראי' וראיתי מי שכ' ראי' מסוגי' דב"ב ר"פ הספינה ועכשיו בנזיר וסבר שנדרה בקרבן שנשבעתי מי מיפר לי ולא החרוהו חכמים בשעה שספר להם רבב"ח וע"כ כיון שהם לא שמעו הב"ק חשוב כלא בא לפניהם וא"י להתיר ולענ"ד גם משם אין ראי' דהתם ודאי שבועת הקב"ה לא תלוי אלא בזכות הדור וזה תלוי בשעה הראוי' ואין לנו ראי' משעה הקודמת לחבירתה הבאה והרי לא שמעו אח"כ את הב"ק הוה וז"ב:

סי"ז והוה"ד למנדה עצמו על תנאי שאין להתיר עד שיחול ולקמן סשל"ד כ' דיכול להתיר מקודם והוא מדברי הרא"ש וע' ש"ך שם שהסכים כפסק דכאן מכח תשו' הרשב"א והריב"ש. והנה עיינתי בדברי הרשב"א ומוכח בהדיא דיש שם חסרון דברים ותחילת דבריו אדרבה כהרא"ש דכיון דיכול להתיר לעצמו אי"צ שיחול. וסו"ד נראה דקאי, בדבר שצריך להתנדות מן הדין. ובדברי הריב"ש נראה בהדיא שהוא עפ"מ שכ' הש"ך בסר"ח סקי"ד לתרץ סתירת המחבר בענין הא דאין מתירין אלא א"כ ינהוג איסור כימים שנהג היתר דקבל עליו נדוי אם יעשה דבר זה. זה הוה דרבנן אבל קבל עליו שלא יעשה זה באיסור נדוי זה הוה דאוריי' והביא זה מדברי הריב"ש. וא"כ גם דברי הריב"ש בענין זה דצריך שיחול קאי ג"כ בכה"ג שקבל עליו איסור נדוי או חרם שלא יעשה זה דזה הוה ככל איסור נדר. ובזה יתיישב גם סתירת המחבר כאן דהתם קאי בפירוש בקבל עליו שיהא בנדוי זה הוה דרבנן אבל הכא י"ל דהכוונה שיהא עליו איסור נדוי שלא יעשה זה. וזה נראה ברור בכוונתו. ומ"מ לולי מסתפינא נראה דאין אדם יכול לקבל עליו כלל איסור נדוי או חרם על עשיית שום דבר ולא שייך ע"ז אלא שבועה או קונם בדבר שיש בו ממש אבל לא נדוי וכסוגי' דריש נדרים (ד"ו) דמשמתינא לכו"ע ל"פ דשרי שוב מצאתי כן מפורש בב"י סשל"ד בשם הקונטרסים שכ"כ בשם הר"ח והר"ן דא"א לקבל ע"ע איסור זה ע"ש. ואף שבעל הקונ' כ' שאינו ברור בעיניו. נראה שחשש בזה לדברי הרמב"ם בסר"ו ונראה שזה גם דברי הריב"ש אבל לדינא ודאי אין להחמיר בזה כ"כ:

סי"ח מי שנשבע שאם לא יפרע לו חמיו קודם הפסח לא יהי' בעצרת בעיר כו' טוב שיתירו לו ב' פעמים קודם עצרת ואחר עצרת. עש"ך דהיינו משום דמסתפקינן דדילמא שקודם זמן עצרת ל"מ ההתרה דלא מיקרי חל הנדר ומשו"ה צריך החרה גם לאחר עצרת ומ"מ לכתחילה צריך להתיר גם קודם עצרת כדי שלא יעבור לכתחי' על הנדר בלא התרה. ובאמת בב"י הביא בשם הרשב"א להקל משום שלום בית שיעבור לכתחי' על סמך שיתירו לו אח"כ וה"ר משילהי נדרים ההוא גברא דאסר עליו הנאה דעלמא אי נסיבנא עד דלא תנינא הלכתא ואנסבי' ר"א ע"ש דהיינו על סמך שיתירו לו והפו' לא סמכו עליו להקל בכך וכ"כ הר"ץ להחמיר כנ"ל ונראה דס"ל דאין ראייתו מוכרחת דהתם הוה משום מצות פו"ר דאו' אבל משום שלום בית לשעה בעלמא אין להתיר לעבור על סמך שיתיר הנדר אח"כ ואע"ג דאף ההתרה שקודם עצרת לא סגי לגמרי דהא מסתפקינן דהאי התרה ל"מ משום דאכתי לא חל הנדר נראה דמ"מ סגי בזה להקל משום דהוה כס"ס דשרי שמא הוה התרה. ושמא יתירו אח"כ. וכן לענין שצריך שינהוג איסור כימים שנהג היתר (וא"כ לא הוה מהני לי' מידי דע"כ יהי' צריך להרחיק כשיעור שהי' בביתו קודם התרה של אחר העצרת) לענין זה דהוה דרבנן ודאי סגי בהתרת ספק דקודם עצרת. דסד"ר לקולא והוה כס"ס בדאו' וספק א' בדרבנן דשרי ודוק:

ש"ך סק"מ דאע"ג דפועל עושה לו בעה"ב טובה אינה טובה שישבע לו ע"ז נראה סעד לדבריו מדברי מהר"מ בש"ך סקנ"ד באיש ואשה שנשבע אחד לבדו לא חשוב נשבע מחמת טובה ממה שהשני נתרצה לו בלא שבועה אם לא שנשבע גם השני ע"ש ובודאי דלא עדיף נתינת המלאכה ממה שנתרצה לו השני שם דגם הרצוי גופא ודאי הוה נ"ר. אלא דאינו ראוי לישבע בשביל זה: שם סקמ"ג דברא"ש ושאר פו' משמע דאין חילוק בין לתועלתו או לא כל שהוא מחמת שקיבל טובה אין להתיר ובפ"ת בשם השעה"מ שהשיג על זה דמדברי הר"ן גבי נודרת ליתומים שכ' דאע"ג דהוה מחמת טובה מ"מ אי התירו לה בדיעבד הוה מותר דכיון שכבר נפרעה כתובתה מה תועלת לתינוקות שתאסר ע"ש. הרי כל שאין להם תועלת מותר. ובתחילה נבאר דברי הר"ן דהרי הנדר הי' כדי שתודה שקבלה כתובתה. ואם חודה עכשיו שקבלה בודאי חייבת להחזיר והוא תועלתם. וצ"ל דכוונתו שלא יהי' לה אח"כ מה לשלם והתם בגיטין קאי דומיא דניסת שם דודאי אין לה לשלם. וכוונת הש"ס שניחוש שתנשא אח"כ ולא יהי' לה לשלם. וא"כ אין תועלת להתינוקות באיסורה וכשיתירו לה תהי' מותרת אז מן הדין. ומשו"ה פריך דלכתחילה היכי יהבינן לה בשביל הנדר דיש לחוש לזה ע"ש. והא דמשני דצריך לפרט את הנדר צ"ל לפ"ז דסמכו דכיון דצריכה להודות אח"כ תהי' מירתת מעיקרא לידור וכשלא תפרט את הנדר לא יהי' היתר כלל כמש"כ לעיל וז"ב בכונת הר"ן. וא"כ פשוט דלק"מ דהכא הא מעיקרא הרי כיונו היתומים לתועלתם שחודה שקבלה וא"כ אח"כ כשלא יהי' להם תועלת מזה כמש"כ ואין להם עוד חפץ בזה שפיר הוה כמדעתם דודאי מתירים. אבל כאן אף שאין לו תועלת כיון דזה הי' מקפיד ע"ז. ועושה לו טובה בשביל זה. הרי חפצו זהו תועלתו ובודאי אין לנו לדון אחר דעתו כיון דהוא חפץ בכך. ויש הוכחה להש"ך מדברי המהרי"ק שכ' ראיה דבדיעבד מהני התרה בנדר ע"ד חבירו אפי' התירו בלא דעתו מסוגי' דשבועות כ"ט כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועותייהו ומשמע דווקא משום ע"ד המקום אבל בל"ה בשביל מה שעושה לו טובה הוה מהני ההתרה ע"ש. והרי התם ודאי לא שייך ת"ו תועלתו אלא חפצו וע"כ כשי' הש"ך וכמש"כ דחפצו זהו תועלתו ודוק:

ס"כ בהגה הי' לתועלתו. ב"כ ויורשיו הם במקומו. היינו כשהתנה בתחילה בכך שיהיו במקומו. אבל בל"ה כבר העליתי בחיבורי על חו"מ סוסר"ז בהרבה ראיות דנתתייב לאחד אינו מחויב ליורשיו ע"ש:

שם י"א דלד"מ מתירין בלא דעתו. עש"ך מה שהביא להקשות ממשה דודאי אין מצוה גדולה מגאולת ישראל. ולולי ד"ק איני רואה קושי' בזה דודאי י"ל דכנגד מצוה אין לו כח להתנות אבל התם הרי יתרו התנה תחילה ברשות ואח"כ הקב"ה ודאי שונא גזל בעולה. ואינו מצוה כנגד מה שנשבע לחבירו ופשוט והנה כל זה היכי דחבירו מתנה בפירוש כנגד המצוה אבל היכי דחבירו לא ידע שהוא כנגד מצוה לכאורה י"ל דכו"ע מודים דיכול להתיר וכמו בע"ד רבים דהיכי שידוע דאין רוצין קיי"ל בהדיא דאפי' לד"מ אין מתירין. ואפ"ה בסתמא אמרינן דודאי ניחא להו ומתירין לד"מ וה"נ נימא דודאי ניחא לי'. שוב ראיתי שהרגיש בזה קצת הש"ך בסקס"ה ע"ש. ונראה לומר דדווקא ברבים אמרינן הכי דמסתמא ניחא להו וכדאמרינן ברה"ש (דכ"ד) רבים לא חשידי ע"ש ולעיל בש"ך סקמ"א סקכ"ז ובחי' שם. עוד נראה לי דהא בע"ד רבים ודאי הוה דווקא ישראל דומיא דברבים למ"ד דגם ברבים אין לו התרה דודאי דווקא ישראל דהא יליף מעדה דהוה דווקא ישראל. וא"כ בישראל ודאי אמרינן דודאי ניחא להו אבל על דעת חבירו דהוה אפי' בעכו"ם כמו יתרו ונבוכדנצר ובקטן וכמו בנודרת ליתומים. ודאי לא שייך לומר כן דמסתמא ניחא לי'. אבל בגדול וב"ב. אפ"ל דלכו"ע מתירין לד"מ וצ"ע:

סכ"א בהגה י"א דבדיעבד אם התירו נדר עד"ר מותר. לפי"ז צ"ל בסוגי' דבטלו במכות דבתחילה מסיק דבאונס שגירש משכחת בטלו באדרה עד"ר. וא"כ משמע לכאורה דהוה ביטול גמור ואינו מועיל התרה אפי' בדיעבד. דאי ל"ה ודאי לא מיקרי בטלו. צ"ל דבאמת דזה תלוי אהדדי דלפי הס"ד דגם לד"מ אין מתירין היינו ודאי לפי דס"ל דגם בדיעבד אינו מותר ומשו"ה ל"מ גם לד"מ דאי הוה מהני בדיעבד ודאי הו"ל להתיר שם לכתחילה משום מ"ע דולו תהי' לאשה. אבל לפי המסקנא דמתירין לד"מ ודאי דה"נ בכ"ד אם התירו בדיעבד מותר. ומ"מ אינו מוכרח כלל לומר דהמסקנא הדר בזה וכן רוב הפו' חולקין בזה:

ש"ך סקע"ו וכ' הרא"ש דאפי' יבטל הבעל דעתו כו' דאל"כ תיקשי לר"ה כו' המעיין ברא"ש שם יראה דלפמש"כ שם לענין קיום דל"מ דחיישינן שיבטל בלחש א"כ אין ראי' וכבר השיגו הק"נ שם:

סכ"ה בהגה אפי' הזכירו שבועה כו' ועש"ך סקפ"ו ונראה דבציבור כיון דתלי בדעת רוב ציבור כמבואר בסל"א א"כ הוה כהתנה בשבועתו ברשות פלוני ופלוני שבסל"ח דודאי מהני וה"נ כ"א מתנה בשבועתו כשירצה רוב הציבור אבל יחיד בעצמו ודאי א"י להתנות כ"ז שירצה דזה הוה מתנה על מש"כ בתורה דלאסור איסר על נפשו כתיב וגדולה מזו כתבו התו' ברפ"ד דנזיר גבי הריני נזיר ואח דא"י להפר דא"כ יתבטל שלו ע"ש היטב ואפי' מתנה שפלוני יכול להתירו כמו חכם כ' דהוה מתנה על מש"כ בתורה דהתורה חלתה היתר גדרים בחכם או בג' הדיוטות. ואף דבקידושין משמע באבה"ע סל"ח דלכו"ע אם התנה בפירוש ע"מ שלא ימחה אבא לעולם דהוה תנאי גמור צ"ל דהתם לא גילתה תורה כנגד תנאי זה. אבל בנדרים גילתה תורה בפירו' דדווקא חכם עוקר הנדר מעיקרו ולא אחר והא דמהני גבי חרמי ציבור התם קיי"ל דאין ההיתר אלא מכאן ולהבא והוה כנודר לזמן דזה אינו כמתנה עמש"כ בתורה. וזה מהני בודאי גם ביחיד. ומיהו מדברי הרא"ש בתשו' סוף כלל י' נראה שמדקדק מהפרת בעל דודאי דעתה לגמרי על הבעל לכל מה שיאמר והרי קיי"ל ג"כ דבעל גייז. ואפ"ה ל"מ אלא ביום שמיעה מגזיה"כ וס"ל דבכה"ג נמי ל"מ ומשו"ה כ' דחכמי ציבור אינה אלא כגזירה בעלמא. ובהזכירו שבועה בפירוש משמע באמת דל"מ וכ"ש ביחיד דהתנה ע"ד חבירו דל"מ לשי'. אלא תיכף כששמע קודם שחל. וזה שכתב הב"י על המחירין גם ביחיד. ורבינו בסרל"א החמיר כו' דבמחלוקת שנוי' כנ"ל. ודלא כהש"ך סקצ"ח שכתב על דברי הב"י שצ"ע:

ס"ל ציבור שנשבע כ"א כו' ויתירו להם ג' ובהגה וע' לעיל כתב די"א דזה מיקרי עד"ר והגר"א כ' דיש ראי' כמש"כ כאן מגיטין גבי נדר ברבים דס"ל לר"י דאין לו התרה מקרא דנשבעו להם נשיאי העדה ופריך ורבנן כו' פירוש דלפי שי' מאי קושי' הא רבים נשבעו וס"ל בסכ"א בהגה דארבעה שנשבעו כ"א נשבע ע"ד שלשה חביריו והוה עד"ר ועד"ר כו"ע מודו. ודבריו מסולאים בפז דלא כתב זה לעיל סכ"א דיש ראי' דזה לא מיקרי עד"ר די"ל דהתם בגבעונים דודאי רצו כולם לחזור י"ל דאפי' עד"ר מתירים וכשי' המחבר שם אלא דלר"י דברבים אין לו החרה אין לו היתר כלל בכל אופן כמש"כ התו' בגיטין ל"ה ד"ה אבל ע"ש אבל הכא שכתב הרב דהוה עד"ר וגם ל"מ כלל אפי' חוזרים כולם וכמש"כ הש"ך בכוונתו דוודאי שע"ז שכתב המחבר חולק הרב. וזה ודאי א"א דאי נימא דאפי' חרטת כולם ל"מ א"כ בההיא דגבעונים ע"כ צ"ל דלא הוה עד"ר דאי ל"ה מאי פריך ולרבנן כו'. ותרתי חומרות א"א ודו"ק:

סל"ג הנשבע שלא לכנוס בתקנת כו' הוה שבועת שוא הגר"א חולק ע"ז דלא עדיף מדבר דאתי ממדרש חז"ל. וצ"ל דאע"ג שנלמד זה משבועת יהושע ופלגש בגבעה ושאול מ"מ לא עדיף ממדרש חז"ל וצ"ע. ועכ"פ גם לשי' המחבר נראה דווקא בתקנה לשעה דזהו בכלל ב"ד היו מכין ועונשין לצורך שעה אבל בתקנה לדורות ודאי לא עדיף מתקנת רגמ"ה שכ' הרדב"ז הביאו בפ"ת סרל"ט סק"ד דשבועה חלה ע"ז דפשי' דלא עדיף מאיסור דרבנן דחל עליו שבועה. ומש"כ שם דהר"ן כ' להיפוך המעיין בר"ן יראה כוונתו דלא שבקינן לי' לעבור על איסור דרבנן דהעמידו דבריהם אף באיסור תורה וכן כ' הש"ך סק"כ בשם הר"ן ע"ש:

סל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו שיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' וע' סו"ס רל"ב. נראה כוונתו דהרשב"א לשי' שם דס"ל דדווקא בקבלת מעות שייך זה דהוה כקבלו והחזירו דהפוכי מטרתא למ"ל. בל בשאר מעשה ל"א הכי ומשו"ה א"י להאריך. אבל להחולקים שם דבכל מעשה יכול לומר כן. א"כ ה"נ אף בלא התקבלתי ג"כ יכול להאריך ולומר ביום שלאח"כ ה"ה לי כיום זה והשבועה קיים ומשמעות הט"ז והש"ך דאין חולקין בזה וצע"ג:

ס"מ שלא ילוה ברשות ראובן ושמעון מותר להלוות ברשות אחד מהן והט"ז האריך להחמיר בספק נדרים דדווקא ברשות שניהן. ולכאורה יש סעד גדול לדבריו מסו"פ ר"א קונם שאי אתה נהנית לי אם לא תטעימי חבשיליך לר"י ולר"ש ר"י טעים אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' ר"ש לא טעים ע"ש. משמע בהדיא דאע"ג דר"י טעים לא סגי עד דטעים גם ר"ש והיינו ממש כמו לא ילוה כ"א ברשות רו"ש וע' ברכי יוסף על הגליון בשם הר"מ ר"פ השואל בפלוגתא דר"י ור' יונתן דווקא בשלילה אבל בחיוב לעשות לכו"ע צריך דווקא שניהם. ונראה דיצא להם זה מהא דיומא נ"ח גבי דם הפר ודם השעיר דלר"י יכול ליתן מזה בפ"ע ומזה בפ"ע אבל שתיהן ודאי צריך וע"כ דהיינו דבעשי' ודאי צריך שניהם והא דבמנחות צ"א גבי מן הבקר ומן הצאן משמע דלר' יונתן סגי בחדא התם אינו אלא נדבה ורשות אבל בחיוב לכו"ע צריך שניהם ולכאורה זה ג"כ חולק על הרשב"א דהכא וצ"ע:

סמ"א הנשבע לפרוע לזמן פלוני עובר לאח"ז ג"כ בב"י ובהגה הואיל והי' מחויב כו' וי"א אפי' לא הי' מחויב עט"ז שהאריך להקשות ע"ז. וכן הגר"א. אבל המעיין בד"מ סרל"ב ובב"י בסי' זה יתבררו הדברים דשני הדעות היינו ספיקו של הריב"ש בשי' הרא"ש. דבתחילה כ' דגם הרא"ש לא קאמר אלא כשהי' מחויב בדבר. אבל אח"כ מסתפק דאפשר דגם בלא הי' מחויב ס"ל הכי להרא"ש ע"ש היטב. והקושי' מיום זה נראה פשוט דהכא דהשבועה לטובת חבירו שאני. דאמרינן דהוא נדרש לפי טובתו של חבירו וכדלעיל סרי"ח ס"א בהגה ובזה סרו כל תלונות הט"ז ע"ש. ולענין דינא עט"ז סוהס"י גבי נשבעו לפרוע חובותיהם משמעות דעתו דבאין לו כולו אינו מחויב ליתן מקצת וכ"כ יותר מפורש בסרל"ח סקי"א ע"ש. אבל כבר השיגוהו בזה והביאו דהרדב"ז לא כ"כ והרדב"ז כתב כן בפירוש בשם הרא"ה ז"ל דכל שהי' מחויב בדבר כל שיש לו לחבירו הנאה בזה הוא נכלל בכלל השבועה ופשוט דכן הוא לענין הזמן בכאן דודאי נכלל בשבועה. ולענין לא הי' מחויב אפשר לכאורה כיון דלהרא"ש יש להסתפק בזה והרשב"א מיקל בפירוש אפי' במחויב אפשר דיש להקל וצ"ע:

סמ"ג קלקל המשודך מעשיו או המירה אחת המשודכת. הגר"א ערער ע"ז דנולד הוא. ובאמת כיוצא בו כ' הב"י בסרל"ב בשם הריב"ש סשפ"ז גבי עכבו הסוכן ויהי' לו היזק ממון דנולד הוא ע"ש. אמנם המעיין בריב"ש שם מש"כ אההיא דעכבו נהר או חלה בנו דלא חשוב נולד משום דאנן סהדי דלא הדירו חבירו אדעתא דהכי. וביותר ביאור בתשובת הרמב"ן סרע"ג הובא בב"י ברס"ז דבכל אלו הדברים אזלינן בתר אומדנא והא דאין פותחין בנולד הוא נמי דבשביל נולד דל"ש אין אומדנא ברורה שלא הי' נודר. אבל בהדירו חבירו שיאכל אצלו דבזה ודאי ברור דלא הי' נודר כלל במקום אונס כזה אפילו ל"ש. שפיר הוה טעות ואי"צ אפי' התרה. א"כ פשוט דבזה דהכא ג"כ אמדו הראשונים דעת המתנים בזה דבמקום אונס כזה ודאי לא היו נודרים ואם היו נזכרין היו מתנים בתחילה דבכה"ג אין נדר וכ"ש בקילקל המשודך מעשיו דזה הוה בפשיעה כשנים שנדרו זל"ז ועבר האחד דפשוט דאין השני חייב כמבואר בסרל"ו וה"נ הרי זה כעבר בפשיעה לגבי חבירו דאנן סהדי דחבירו לא הי' מתרצה בזה ומשו"ה לא הצריכוהו כאן אפילו להתרה ככל נדרי אונסין ודוק:

סמ"ה בהגה נדר בעת צרה אין להתירו ובדיעבד מותר והש"ך האריך לחלוק ע"ז ותמה ע"מ שהוציא זה הרב מתשו' הרמב"ן בנדר מגבינה בחליו דהתם לא שייך כלל הך סברא דנדר בעת צרה אפי' לכתחילה דדווקא בנדר לד"מ שייך זה. וכמש"כ הב"ז דהוה כנשבע לחבירו שעשה לו טובה וה"נ כאן הצילו הקב"ה מחמת הנדר או השבועה ע"ש. ולענ"ד בכוונת הרב דמפרש דכוונת הרמב"ן בנודר מגבינה היינו גבינה של עכו"ם במקום שנהגו היתר. דקיי"ל דאין מוחין בהם ומ"מ הוה לד"מ. ועי' ר"ן נדרים די"ב ושמעינן מינה לנודר מן הגבינה כו' וכן בר"ן על הרי"ף רפ"ג דשבועות ע"ש. ושפיר יש הוכחה מדברי הרמב"ן דבדיעבד מהני אפי' לד"מ. ומש"כ דהוה כנדר ע"ד חבירו שעשה לו טובה דל"מ אפי' בדיעבד ג"כ אינו מוכרח דהא לדידן קיי"ל דווקא בעשה לו טובה מחמת נדר זה. ומי יודע דעת עליון אם הצילו מחמת זה ולכאורה עיקר הדבר דנדר בעת צרה הוה ככל הנדרים שמצוה לנדור כגון נדרי הקדש. ותרו"מ דאיתא בנדרים דלא קיימו לאתשולי ומבואר בסכ"ג דאין נשאלין אלא מדוחק. וה"נ בזה דנדר בעת צרה כיון דמצוה לנדור מחויב לקיים ואין להתיר אלא מדוחק. וע' פ"ת בסל"ו גבי נדר לעלות לא"י דיש לו התרה דדווקא לעלות דלא הוה אלא הכשר מצוה אבל לדור דהוה גוף המצוה אין מתירין. ואינו מובן בטעם דמאי נ"מ בזה בין הכשר למצוה. ותדע דהרי גם בנדר לצדקה דודאי הוה גוף המצוה מבואר בסמ"ב דיש לו התרה וע' סוסר"ג שכ' ראי' נכונה לזה. שוב ראיתי בפ"ת סרנ"ח שהביא בשם הרדב"ז דבאמת אסור להתיר נדר זה. אבל חילוק הנ"ל ודאי ליתא דלכתחילה ודאי בין לעלות ובין לדור אין להתיר וכנ"ל בנדר מצוה דאין להתיר אלא מדוחק. ובדיעבד ודאי מותר. ומש"כ שם הרדב"ז דאין מאמינים לו שהתירו לו דלא מחזיקינן אינשי ברשיעי היינו בגוונא שאנו רואין דאין לו דוחק וכ"ז נכון לדינא סימן רכט ס"א הותר אחד מהן הותרו כולן ובש"ך בשם הד"מ דמשמעות הטור דכאן אי"צ במשנה דווקא כיון דהותר ע"י חכם הוה נדר טעות ע"ש. אבל הר"ן הקשה ע"ז קושי' חזקה דא"כ בסוגי' דפותחין בשבתות וי"ט דהתם צריך היתר חכם צ"ל דרבנן דפליגי התם פליגי ע"כ אפי' במשנה וע"כ דרבא שם לא קאי אהני רבנן. וא"כ מאי פריך שם אי במשנה ר"ע ולא רבנן הא באמת רבנן דפותחין ודאי פליגי אהא דמשנה ג"כ. וכ"כ לעיל סרט"ו ליישב זה ע"פ דברי הרא"מ בט"ז שם סק"ד. וכעת ראיתי בש"מ שהביא כן בשם שי' דהא דפותחין בשבתות וי"ט אי"צ היתר חכם. ונראה דס"ל דבאמת גם התם איירי בזמן קצר שטעה שאין בהם שבת או יו"ט והוה ממש כנמצא אביו ביניהם דאי"צ היתר חכם דהוה נדרי שגגות. וצ"ל דפותחין ל"ד שהוא פתח להתרת חכם וצריך התרה. אלא דהוא מותר מעצמו כנדרי שגגות. ונראה דדחקו לזה משום דס"ל כשי' זו דבהיתר חכם אי"צ משנה וקשי' לי' קושי' הר"ן הנ"ל והוכרח לפרש בכה"ג. ולענ"ד אם נסבול לדחוק בלשון פותחין דל"ד. י"ל עוד דאיירי שפיר דידע אלא דאיירי בשבועה והנה לדידן קיי"ל דבכולל חל אשבת ויו"ט כמבואר בסרט"ו ע"ש. אבל מתני' דהתם אוקי שם כר"ש מדקתני לזה קרבן ולזה קרבן והרי ר"ש ל"ל כולל אפילו באיסור חל על איסור וכ"ש דאינו חל לבטל כמבואר בריש נזיר וא"כ כיון דלא חל אשבת ויו"ט י"ל דמשו"ה זה נמי הוה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"ש. אמנם ראיתי בשעה"מ פי"ב ה"י דהביא תשובת הר"ן שלא שייך בכה"ג הותר מקצתו כו' כיון דלא חל עליו כלל מעיקרא. וכוונתו דבהא דהי' אביו ביניהם יש טעות בנדרו שאמר על כולם ובאמת לא נתכוין על אביו והוה טעות בנדר. אבל כאן שזה באמת מתכוין גם על שניהם אלא שאין לו קיום בשביל הדין בזה לא שייך הותר מקצתו (והרב פ"ת בחידושי נ"צ אגב רהיטי' לא ירד לזה). ומש"כ השעה"מ דמדברי הריטב"א גבי יקדשו ידי לעושיהם משמע דגם בכה"ג שייך הותר מקצתו הותר כולו. לענ"ד לשון הריטב"א שם דעיקרו של, בעל הם משמע דאינו כלל משום הותר מקצתו הותר כולו אלא כיון דהיא משועבדת לטחינה ולש"ד אינה יכולה להקדישם לידי' דהוה כמקדיש דבר שאינו שלו ע"ש. ואין חולק על הר"ן דבכה"ג לא שייך הותר מקצתו כו'. וא"כ א"א לומר כמש"כ בשבועה וע"כ צ"ל כמש"כ השי' ואיירי בלא ידע דומיא דאביו ביניהם ואי"צ פתח כלל כנ"ל ולק"מ. מיהו כ"ז ליישב שי' זו אבל לומר כן בכוונת הטור קשה טובא לענ"ד דהרי הרא"ש ע"כ לא ס"ל הכי דהרי כ' שם דיש להסתפק דלרבה דבעי משנה בנודר משני דברים שלא היו לפניו ומצא חרטה באחד מהן. דלא אפשר בזה משנה אי הותר השני (והנה הק"נ שם לא ירד לפירוש דברי הרא"ש וכ' להגי' מונחים כו' וכ' על הב"י ורי"ו שהעתיקו טעות גדול בדברי הרא"ש ע"ש גם לא באר היטב ספק הרא"ש אבל פשוט דהדברים נכונים כמה שהם וכהעתקת הב"י והרי"ו עפ"מ דמבואר בשבועות פ"ג גבי פת חיטין ושעורין וכוסמין דבמונחין לפניו הו"ל לומר אלו ומינייהו ואם הזכירם בפרט ע"כ הוה שני שבועות ע"ש. והנה הרא"ש מסתפק בנדר דשני דברים דלא שייך משנה אי אמרינן בזה הותר כולו. וא"כ במונחים לפניו לא שייך ספק בזה. דאם אמר אלו ומינייהו א"כ בהותר אחד ע"כ הוה משנה. דהא השתא לא הוה אמר אלו אלא אחד ואם פרטם בתחילה. א"כ הא אמר בשבועות שם דע"כ הוה שני שבועות וא"כ לא שייך כלל הותר מקצתו ומשו"ה כ' דלא היו מונחים לפניו ופרטם שניהם דהשתא לא שייך בזה משנה וז"ב בכוונתו). ועכ"פ כ' הרא"ש ג"כ בפירוש בגוונא דהותר ע"י חכם בחרטה דלא הותר כולו אלא במשנה. אלא שנסתפק בשני דברים דלא שייך משנה ובודאי אין לומר דהטור יכתוב להיפוך ולא יזכור דעת אביו כלל. והנה האחרונים הקשו על ספק הרא"ש מהירו' דברכות גבי אלי' דהיכן הותר נדר של טל ואמר משום נדר שהותר מקצתו כו'. הרי דבשני דברים דלא שייך משנה ג"כ אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. ולענ"ד דבאמת בהא דילפינן מקרא דהותר מקצתו הותר כולו יש בו שני דברים דהא התרת נדרים צריך חרטה בעיקר הנדר ובעי ג"כ התרת חכם ובתרויי' אמרינן דהותר מקצתו הותר כולו. והנה על החרטה כיון דאינו מתחרט על הכל ס"ל לרבה דבעי מיהו שיהא משנה שיהי' כעין טעות בכולו. אבל לענין ההתרה של החכם ודאי דלא שייך כל זה כלל ואם יש חרטה בעיקר כל הנדר ודאי סגי ההתרה של החכם שעל המקצת גם על כולו. והנה נדר של אלי' ודאי דהי' חרטה דמעיקרא גם בכולו דבמאי הותר הנדר של מטר אם לא בחרטה. ובאמת אמרינן בסנהדרין דקרי לי' קפדנא וה"ז הוה פתח כמבואר בהדיא גבי ר"ס בדכ"ב אדעתא דקפיד ר"נ לא נדרנא ע"ש. ובתענית גבי חוני המעגל אמרינן דראוי להתנדות שאלמלא שנים כשני אלי' כו' וה"נ להיפוך שייך זה גם על אלי' ובודאי הי' פתח. אלא דצריך התרת חכם ואמר בירו' דטל ניתר בהיתר המטר. ולא שייך כלל להא דמשנה דרבה ודוק. ובזה נראה לי גם בהאי דינא דסי' זה דקאי כל דינים דכל הסימן לענין גוף ההתרה של החכם כמבואר למעיין. וה"נ בדין זה דהותר כולו לא איירי כלל בהחרטה אלא על גוף ההתרה. ולא שייך להזכיר כאן כלל משנה ולק"מ. וזה גם כוונת הט"ז בסקי"א דהקשה גבי אמר בלא התרה למה לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו כמש"כ הר"ן ע"ש. ולכאו' הרי הט"ז דעתו בסק"ה דבעי דווקא משנה אלא דהתם ה"ז מתחרט בכל הנדרים ולא איירי אלא לענין גוף ההתרה ודאי דמהני בזה הותר מקצתו. ואי"צ כלל למשנה וז"ב. וא"כ לדינא ודאי דאין לזוז מפסק הרמב"ם והרא"ש והר"ן דגם בהיתר שע"י חכם בעי משנה:

ס"ד נשאל תחילה על מה שאמר בלא התרה בט"ז הקשה ע"ז מדברי הר"ן בתשובה שכ' דכל שלא אמר ע"ז שבועה אחרת בפ"ע סגי בהיתר אחד דהותר מקצתו הותר כולו ונדחק מאוד אבל באמת אדרבה דברי הר"ן קשה טובא דהרי הריב"ש הוכיח מסוגי' דשבועות דנשבע על שני דברים נפרדים דאין ראוין להצטרף כגון שלא יאכל ושלא ילבש בגדי משי כיון דאין מצטרפין ע"כ הן ב' שבועות ולא שייך בזה הותר מקצתו הותר כולו והבי' דבריו הב"י והש"ך סק"ד ע"ש אלא מה שהזכיר הש"ך לדעת הרמב"ם המעיין בריב"ש יראה שאינו אלא דמיון לדעת הרמב"ם בלזה ולזה ה"נ הכא אבל בגוף דין זה אין שום חולק ע"ש. וא"כ ה"נ השבועה על גוף הדבר והשבועה שלא יהי' לו היתר ענינים נפרדים הם. ולא שייך צירוף ולא שייך הותר מקצתו הותר כולו ושי' הר"ן צ"ע. אלא דזה צריך ביאור דכיון דקיי"ל דשני נדרים ושני שבועות ניתרים בהיתר אחד א"כ למה צריך שני היתרים ולא סגי לשניהם בהיתר אחד. וע' מש"כ בבריי' דועל מי שאשאל עליו ברסרכ"ח אבל כאן בשו"ע משמע דצריך דווקא שני היתרים ממש. אבל הוא פשוט דכיון דיש עליו איסור שבועה שלא יתיר א"כ א"א לו להתיר קודם שיתיר איסור זה שלא יתיר. והט"ז מכח הותר מקצתו יפה הקשה היינו דכיון שיתיר זה שאסר עליו להתיר השני יותר ממילא מכח היתר זה דהותר מקצתו ובודאי לא שייך לאסור בזה אבל שיכוין תחילה בפירוש לשניהם ביחד זה א"א שהרי יעבור בזה על שבועתו קודם שהתירה. וע"כ צריך להתיר מקודם איסור זה שלא יתיר ונכון:

ט"ז סקט"ז ואפשר דבלשון בלא התרה הוה כאלו הזכיר את עצמו שהוא לא יתיר משא"כ שלא יהי' ניתר. לענ"ד יש ראי' ברורה לזה מריש מסכת מכות גבי שביעית דמתנה שלא תשמיטיני בשביעית מהני דמפרשינן שהוא לא ישמיטו. אבל שלא תשמיטיני שביעית כיון שהזכיר התנאי על שביעית עצמה זה ל"מ דהוה מתנה על מש"כ בתורה וה"נ כיון שהזכיר על עצם השבועה גופא שהיא לא תהי' ניתרת הוה כשבועות שוא. דע"כ ששבועה היא ניתרת ולא חיישינן לזה כלל וז"ב:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה