אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רי

סימן רח

ט"ז סק"ג גם במרדכי בשם ראבי"ה כ"כ הביאו הב"י אלא שכ' עליו ואין פשט הגמרא משמע כן ותימה עליו דא"כ איך יתרץ קושי' התו' ולענ"ד לא ירד לפשט דברי הב"י דכוונת הב"י אינו אלא על מש"כ הראבי"ה ולא נאמר דחל על פת סתם. דפשט הסוגיא משמע אדרבה דבהא לא חל הנדר כלל כנתכוין לחיטין והוציא שעורין ע"ש:

ס"א הי' בלבו פת חיטין או פת שעורין והוציא פת סתם. ע' ב"י והד"מ השיג עליו דשעורין הוה כחיטין כמבואר בסרי"ז ולענ"ד פשוט דט"ס בב"י בתחילת הלשון שעורין. וצ"ל שאר מינין וכמו שהוא בסוף לשונו דה"ה בכל המינין ע"ש וכוונתו דל"ד חיטין ושעורין דסתם פת הוה חיטין ושעורין. אלא אפי' הי' בלבו פת ממין אחד משאר ה' מינין. והוציא פת סתם אסור הוא באותו המין. אע"ג דפת סתם לא הוה אלא חיטין ושעורין. מ"מ משמעות הרמב"ם והרא"ש שם דאינו בשביל דסתם פת הוא כן. אלא משום דאין כאן סתירה. דהרי גם הם מיקרי פת. וא"כ הוה"ד בכל המינין שאינו סתירה דהרי מ"מ מיקרי פת. וא"כ גם בכה"ג אסור על פת שחשב בלבו וכ"נ לכאורה לדינא דהרי ספק נדרים להחמיר. ולא כמשמעות ההגה דדווקא בחיטין ושעורין וצ"ע סימן ריא ס"ב אבל שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום. נראה לי מקור חילוק זה משום דהרי עיקר ההיתר דס"ב הוא משום נדרי שגגות והיינו כיון דשכח מה שהתנה שלא יהא נדר הוה כשכח שאכל בסרל"ב דהוה נדר שוגג ונראה ברור דאינו מותר אלא כשברור לו שאם הי' זוכר את התנאי לא הי' נודר אבל אם אפשר שאף אם הי' זכור תנאו הי' מבטלו והי' נודר אין כאן שוגג (וקרוב דזהו טעם הימש"א בס"ב דצריך שיזכור תנאו בתוכ"ד לנדרו משום דחיישינן שמא אינו שוגג גמור) וההיא דס"א במתנה קודם הנדר בשעת הנדר גופא. פשוט דזה הוה מדין מודעא דמתנה דקיי"ל בפח"ה דא"צ להכיר אונסו דגילוי מילתא בעלמא הוא. וה"נ כיון דמגלה דעתו דאינו חפץ בנדר ע"כ דאינו לשם נדר. אלא איזה טעם יש לו לזה ולא חשוב דברים שבלב כיון שגלה דעתו מקודם וכמו מודעא דמתנה. וא"כ כ"ז שייך בנודר בינו לבין עצמו אבל כל שהוא מוכרח לעשות הנדר לחבירו פשוט דלא שייך שוגג בשכח. דהרי הי' מוכרח לנדור ואפי' הי' זכור הי' צריך לנדור. וכן התנה בשעתו גופא נמי לא שייך זה דגילה דעתו. דדווקא במתנה סגי ג"ד, אבל כל שהתנה עם חבירו. זה הוה כמכר דלא מהני ג"ד אלא כל שלא התנה עמו הוה דברים שבלב וכמש"כ התו' בכתובות מ"ז גבי אומדנא דלא שייך אלא במתנה ולא במכר ע"ש. וכדלקמן סרי"ח ס"א בהגה דבנודר לחבירו לא אזלינן בתר אומדנא ע"ש. ולפ"ז נראה ברור דדווקא במתנה עם חבירו שהזקיקו חבירו לנדור אבל בנודר מרצונו לחבירו הוה כנודר לעצמו דמאי נ"מ וכן משמע בש"ס כיון דאמר כל נדר יהא בטל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' כו'. ועש"ך סרי"ח סק"ב בשם המבי"ט וזה כמש"כ ע"ש:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה