אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן רא

סימן קצט

ס"א או במעיין שיש בו ארבעים סאה. והר"מ והר"א ס"ל דבמעיין אי"צ מ"ס. אפי' לאדם. וגם הר"ש במרדכי ס"ל דבמעיין לכלים אי"צ אפי' רביעית הובא בד"מ. ומשמע בפסחים (י"ז) גבי משקי מדבחיא דרביעית הוה מה"ת ע"ש וא"כ ע"כ היקל אף בשיעור ש"ת וא"כ גם לשי' גם באדם אי"צ מ"ס. וראיתי מי שהקשה דהא גם לדידהו בעי עכ"פ שיכסה כל גופו בב"א וא"כ לחשוב הא בהני דהכל לפ"מ שהוא אדם כדפריך בעירובין (מ"ח) ע"ש. ולק"מ לענ"ד דודאי לא שייך לחשוב שם. מצות שבגוף האדם ממש דהני פשיטא דהוא לפי הגוף. וכמו בגדי כהונה. דקיי"ל בריש זבחים מדו שלא יחסר ולא יותר. וכן הדוק התפילין בראשו. וכן במילה עד שיגלה רוב העטרה וכה"ג ולא חשיב שם אלא מצות חפינה וקמיצה דאין המצוה על גופו של זה. וכן מלא לוגמיו ביוה"כ דהאיסור הוא על המשקה וכשאר איסורי שתי' ובכל האיסורין קיי"ל דהשיעור לכ"א בשוה. וכן באיסורי יוה"כ גופא לענין אכילה. אבל הני לא שייכי למיחשב כלל. וה"נ לא שייך למיחשב הא דמעיין דודאי דבעי שיכסנו המים וכמו בעיקר הטבילה גופה שבעי שיכסה כל גופו לפ"מ שהוא וז"ב ולענ"ד יש לדקדק קצת ראי' מהתוספתא שבסס"א הכופה ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור ובב"י סקצ"ח נראה דהרבותא הוא דל"ח שלא יכנסו בו המים מחמת הקמטים וכן משמע קצת מסדור הרמב"ם שהביאו בפ"ג. אבל לשון ישב באמת המים לא משמע כן אבל לפי שי' זו הוא מבואר היטיב דאמת המים דהוא מעיין ל"ב מ"ס. ומ"מ בעי שיעור שיתכסה בב"א. והו"א דווקא שיעור שיתכסה מיהו כדרך עמידתו או שכיבתו [דהיינו שלשה אמות באדם בינוני]. ובמעיין מקילינן דבקטן ל"ב כו"ה. אלא לפ"מ שהוא גובהו. ועכ"פ הו"א דשיעור כדרך גדולתו בעינן. וקמ"ל דאפי' הך שיעורא ל"ב אלא בכל אופן שיתכסה ונכנס מים בכולו בב"א סגי. ולפ"ז נרא' לי ראי' ג"כ דאע"ג דטופח להטפיח מצטרף לנט"י כדאיתא ברפ"ב דגיטין. אבל לענין טבילה ל"מ זה ובעי דווקא שיתכסה כולו כאחת בתוך המים [וכ"נ דהא טופח להטפיח קרי לה בגיטין שם לחצאין והכא דרשינן דבעי דווקא כאחת מה ביאת אורו כאחת כו' ומשמע דאם אינו כאחת ודאי פסול. ועוד דהתם בנט"י נמי הוה בעיא דלא איפשטא אלא שפסקו להקל בספיקא דרבנן. אבל בטבילה דאורייתא ספיקא להחמיר] דאיל"ה לשמעינן הכא בתוספתא רבותא טפי דאם גלגל עצמו במעיין כ"ש נמי מהני ודוק:

שם ושיעורה כו' בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות היינו שהוסיפו חצי אצבע דבשל תורה באמה שוחקת להחמיר. ועש"ך דהמע"מ כ' בפסחים דגבי רביעית דכוסות. לא חשבו החצי אצבע דבדרבנן הקילו. והשיג עליו הש"ך דלשון הש"ס שם רביעית, של תורה. ועוד דא"כ עולה שיעור המקוה למ"ב סאה כו'. ובאמת דברי המע"מ נכונים. דודאי עיקר השיעור הוא באמה מצומצמת וסאות מצומצמין וזהו רביעית של תורה. אלא דאנן בשל תורה מחמרינן להוסיף חצי אצבע על מדת האמה. ובודאי דגם על מדת הסאות שיהיו גדולות. ושם דבדרבנן אי"צ להוסיף זה והוא פשוט:

ס"ב בהגה אבל בנהר שאינו פוסק אע"פ שבשעת הגשמים מתפשט ומתרחב הרבה מותר לטבול בכ"מ כו' ולפ"ד הש"ך בסקי"א א"י לטבול אלא במקום הלוכו מקודם [וצ"ע שלא זכר דהוא דלא כהרב] והנה בפ"ק תנן מעיין שריבה עליו שאובין אינו מטהר אלא באשבורן ובפ"ה תנן מעיין המושך כנדל וריבה עליו ה"ה כמו שהי' הי' עומד א"מ אלא באשבורן. וכ' הר"ש דהאי ריבה עליו דפ"ה אינו בשאובין דא"כ אינו מטהר בזוחלין כהא דפ"ק וכ' דריבה עליו היינו עשה לפניו בריכות בחפירה. ואפ"ה אינו מטהר אלא במקום שהי' מהלך בתחילה. וכדמפרש כן בתוספתא בהדיא ע"ש וס"ל ע"כ דבמקום שלא הי' מהלך בתחי' הוא כדין עומד דסיפא דחדא מילתא היא אבל בריבה שאובין פסול בזוחלין אפי' במקום שהי' מהלך בתחילה וכסתם דפ"ק. והוא שי' האיכא מ"ד בבעה"נ והראב"ד שם דחה זה דלשון ריבה עליו לא משמע כן ע"ש. ושי' דגם ברוב שאובין כשר במקום שהי' מהלך בתחי' ומתני' דפ"ק דאינו מטהר אלא באשבורן באר הר"ן בנדרים לשי' באריכות דמתני' חילוק מקומות קאמר והא דאינו מטהר אלא באשבורן היינו דווקא במקום שלא הי' מהלך בתחילה ע"ש באורך וע' בבעה"נ דההיא דאבוה דשמואל דעביד מקוואות היינו לפי דפרת "כשמגיע לבבל הוא כלה כמגריפה כמש"א בספרי. ובשעת הגשמים הוא מתגבר והוה כמקום שלא הי' מהלך בתחילה ע"ש. ולפי"ז ע"כ ברוב זוחלין כשר אפי' במקום שלא הי' מהלך בתחילה דלשי' ע"כ בהא דפרת דמקרי שלא הי' מהלך בתחילה אמרינן דלשמואל דסבר נהרא מכיפי' מבריך ומקרי רוב זוחלין כשר בזה. ושי' הרמב"ם באר הר"ן שם דמחלק בין ריבה במקום גומת המעיין לריבה במשך זחילת המעיין וכ' דתוספתא דמחלק בין נתרחב או לא היינו בריבה בגומת המעיין אבל במשך המעיין פסול בכ"ג [וכ"נ לענ"ד מדברי הרמב"ם דבנהר שרבו בו מי גשמים דהיינו ריבה במשך הזחילה כ' בחיבורו לפסול בסתם. ומשמע דפסול לגמרי בכ"ג:

ומה שהר"ן מסתפק דדילמא קאי התוספ' בריבה במקום משך המעיין נראה דאין כוונתו להסתפק בשי' הרמב"ם דהרי הרמב"ם ודאי פוסל בזה בסתמא בכ"ג אלא בעצמו מסתפק לפי שי' זו ע"ש ודוק] ואפי' בריבה בגומת המעיין מ"מ במקום שנתרחב פסול. וכמו בעומד. וכ"ה בהשגות על דברי הרמב"ם בהא דמושך כנדל דהיינו דווקא במקום שהי' מהלך בתחי' וכ' זה דרך ביאור ולא בהשגה. והב"י השיג על הר"ן דהרמב"ם אינו מחלק כלל בין נתרחב או לא. ואינו מוכרח די"ל דמקום שנתרחב הוה לעומד וכדברי הר"ש הנ"ל בפי' המשנה אליבא דהתוספתא. דנתראב הוה כעומד וכנ"ל. עוד השיג עליו הב"י בעיקר החילוק שבין ריבה בגומת המעיין וכ' דלענין שאובין לא מחלקינן בזה. ולא זכיתי להבין דהרי ע"כ לכל השי' צריך לחלק בין שאובין לדין זה דזוחלין עט"ז סק"ג גם לא באר הרב ב"י מה נתכוין בשי' הרמב"ם בישוב המשניות. ואולי ס"ל דלשי' הרמב"ם מתני' דבפ"ק דווקא' במעיין עומד וכ"כ הרא"ש בפירושו פ"ה דהך דפרק קמא במעיין עומד: וכן הביא הב"י בד"ה מעיין שהעבירו ע"ג בריכה בסוה"ד בשם הרשב"א בשעה"מ ע"ש. אבל כבר כתבתי מדברי הר"ש וגם הראב"ד וכ"כ הב"י בעצמו בשם הרשב"א בשעה"מ דבכל מקום שלא הי' מהלך בתחילה דין עומד עליו וכדאיתא בתוספתא וגם החילוק דבין ריבה במקום הגומא של המעיין נראה ג"כ מוכרא בלשון פי' הרמב"ם למשניות פ"ה במשנה דמעיין המושך כנדל כו'. דלא זכר שם כלל שום ישוב על המשנה דפ"ק רק דקדק בלשונו וכ' בעיקר המעיין ומשמע דכוונתו כחילוק הר"ן הנ"ל:

דבזה מיושב מתני' דפ"ק. ומיהו בסוף המשנה מסיק וזאת היא המעלה הד' במקוואות פי' במשנה דפ"ק. וי"ל דקאי אסיפא דפ"ה שם הי' עומד כו' וכוונתו דבפ"ק היינו בעומד:

וכמש"כ הרא"ש והרשב"א. ומיהו תמוה על הב"י בשי' הרמב"ם דכיון דכתב תרויי' דגם במקום שלא הי' מהלך בתחי' כשר. ואפי' בנתרחב. וגם בריבה במשך המעיין. א"כ פלוגתא דפרת המ"ל דודאי הרי הפרת אינו מעיין עומד כדכתיב והנהר הרביעי הוא פרת וס"ל דכשר בזה אפי' ברבו נוטפין וצע"ג. והנה כ"ז ברבו נוטפין. אבל ברבו זוחלין כ' הר"ן דגם להרמב"ם י"ל דכשר בכ"ג והיינו אפי' בנתרחב הילוך הנהר ואפי' במקום משך המעיין [וכ"ה סתומת לשון הרמב"ם גבי נהר דאינו פוסל אלא ברוב נוטפין]. וכ' הר"ן ראי' מדאיצטריך ר"צ לאסהודי דברוב זוחלין כשר. דאי' ל"ה פשי' ע"ש. והנה הביא הב"י דברי המהרי"ק שכ' דהא דריבה עליו שאובין כשר במקום שהי' מהלך בתחילה. היינו דווקא ברוב זוחלין. וגם בזה אינו כשר אלא במקום שהי' מהלך בתחילה. דאי ברוב שאובין פסול אפי' במקום שהי' מהלך בתחילה. מדאיצטריך אבוהא דשמואל למיעביד מקוואות כו' וזהו כשי' הר"ש. אבל מ"מ ודאי דקושייתו אינה מוכרחת. דהא זה קושי' הראב"ד וישב היטיב דפרת בבבל הי' מקום שלא הי' מהלך בתחילה כנ"ל. [וחידוש שהב"י נדחק ליישב זה ע"ש]. ועוד כ' הב"י דהרא"ש והר"ש שכ' על אסהודתי' דר"צ דרוב זוחלין כשר דהוא פשי' אלא דקמ"ל דמשלים למ"ס ע"כ דס"ל כהר"ן כו' ע"ש ודבריו מוטעים וצריכין הגהה ומשמע דכך צ"ל דלמהרי"ק שפיר איצטריך לומר דכשירים אפי' במקום שהי' מהלך בתחילה [פי' דלשי' ע"כ מוכרח לומר דגם בזה אינו פשוט להכשיר] דאיל הי' נוטפין רבו לא היו מטהרין אפי' במקום שהי' מהלך בתחילה ע"ש שכן מוכח הצעת דבריו. ומסיק אבל להר"ן א"ש דכיון דמטהרין אפי' במקום שלא הי' מהלך בתחילה א"כ חשוב הנוטפין כמאן דליתא ומשו"ה שפיר משלים. והד"מ כ' דבקל יש לדחות דבריו והש"ך כ' דאדרבה איפכא משמע דלהר"ן הא לק"מ פשי'. דהא קמ"ל אפי' במקום שלא הי' מהלך. אבל הרי הב"י. באר זה דלשי' הר"ן ודאי אמרינן נמי הא דמשלים דכיון דכשר אפי' לא הי' מהלך בתחילה ע"כ דחשיבא נוטפין כמאן דליתא ומשו"ה ודאי משלים וס"ל דהני תרווי' סברות כחדא חשיבי אבל להמהרי"ק לא הוה לן למימר הכי ע"ש. זה שי' הב"י בדברי המהרי"ק. ומ"מ ודאי קשה לפי"ז דסהדותא דר"צ פשי' וכמו שהקשו הראשו' וגם יש להוכיח דלא כהב"י בזה דהרי הר"ש שכ' סברא דמשלים. בהדיא לא ס"ל כהר"ן ואדרבה משמעות דבריו דאפי' גם בלא. נוטפין כלל כל שהמשיכו יותר ממה שהי' אינו מטהר בזוחלין כמש"כ בסמוך. וכ"ש מה שמהלך ע"י הנוטפין אף שהזוחלין הם הרוב בודאי פסול כדברי המהרי"ק ודו"ק. והנה הד"מ כ' דאין זה השגה על המהרי"ק דהרי הרמב"ם כותי' ס"ל. ונראה דכוונתו היינו דברבו הנוטפין במקום משך המעיין ס"ל להרמב"ם דפסול לגמרי כמש"כ הר"ן כנ"ל. והש"ך הקשה עליו דלהרמב"ם ברבו זוחלין כשר בכ"ג כמש"כ הר"ן. אבל י"ל דכוונתו לענין זה דפסול ברבו נוטפין כמש"כ. ועוד דהא א"כ יש לפרש שפיר פלוגתא דרב ושמואל גבי פרת אפי' במקום שהי' מהלך בתחילה דהרי שם הוא רוב נוטפין במשך המעיין דפסול להרמב"ם ובזה דווקא כשר לשמואל דס"ל דלעולם הוה רוב זוחלין. אבל במקום שלא הי' מהלך בתחילה שפיר י"ל דפסול אפי' רוב זוחלין ואי משום אסהודתי' דר"צ י"ל כמש"כ הרא"ש והר"ש דהוא להשלים למ"ס כנ"ל. ושפיר י"ל דלא כהר"ן. ואפשר יותר דצ"ל בד"מ הר"ש והוא ממש כשי' מהרי"ק לגמרי בכל דבריו בפירוש כמש"כ וכמש"כ הד"מ דקושי' הב"י יש ליישב בקל. וכמו שהוכחתי בסמוך דהר"ש ודאי ס"ל כהמהרי"ק כנ"ל והנה לדינא אף דכבר בארנו דהר"ש כהמהרי"ק ס"ל וכן הביא הב"י בשם הרי"ו. אבל הרי הראב"ד והר"ן בשי' הרמב"ם:

ע"כ חולקין עליו. והרא"ש בפירושו שכ' ג"כ דאפי' ברוב נוטפין כשר במקום שהי' מהלך בתחילה א"כ הא דרב ואבוהא דשמואל ע"כ היינו כשי' הראב"ד דפרת היינו כמקום שלא הי' מהלך בתחילה ואפ"ה לשמואל דס"ל דהוה רוב זוחלין ע"כ כשר גם בכה"ג דלא הי' מהלך בתחילה. וכן הביא הב"י בפירוש בשם תשובת הרא"ש וגם הרשב"א בשער המים כ' ג"כ דאפי' ברוב נוטפין כשר במקום שהי' מהלך בתחילה. וע"כ דברוב זוחלין כשרי גם בזה שלא הי' מהלך. כדמוכח מפלוגתא דפרת. וקצת צ"ע:

שכ' הב"י בשמו דאף דנראה דברוב זוחלין כשר אף בלא הי' מהלך בתחילה. יש להחמיר. ולמ"ל להחמיר כיון דהיקל במהלך בתחי' אפי' ברוב נוטפין. א"כ ע"כ דפלוגתיי' דרב ושמואל גבי פרת. באינו מהלך בתחי' כנ"ל. וא"כ מבואר בהדיא דלשמואל דפרת הוא רוב זוחלין יש להכשיר אף בלא הי' מהלך בתחילה והנה הט"ז בסק"ג הקשה מהא דס"ח בהעבירו ע"ג שוקת דבהעבירו ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לו דמי המעיין המועטין מטהרין את מי השוקת המרובין. ומשמע אפי' בזוחלין ומיהו בזה יפה כ' הש"ך די"ל דכיון דהוא מחובר למעיין שאני וכוונתו דמדאוריי' גם מי השוקת כשירין ואינו אלא מגזירה דרבנן אטו כלי בלא חיבור. ועוד י"ל כיון דהולך המעיין גם בשפה. א"כ חשוב קצת כמעיין מקיפו. דכשר אפי' בכלי. ועכ"פ מהני בזה בחוץ לכלי. אמנם הפרי' הקשה בס"י גבי המשיכו לבריכה דמבואר ברא"ש וטור דמטהר בזוחלין ואפי' אפר שהפסיקו פ"א דהוה כבר כל הבריכה כנוטפין. ובש"ך סקל"א נזדקר לפניו טעות בדברי הפרישה בלשון תורת מקוה. וע"כ כ' עלי' מש"כ. ופשוט דצריך לומר תורת מעיין וכוונתו לקושי' זו שכ'. וגם הש"ך עצמו הביא קושי' זו בסקל"ב בשם המע"מ. והנה בט"ז שם סק"כ וכ"ב כ' שם דבבריכה הוה במעיין משוך ובסי"א שם הוה במעיין עומד ונראה שהלך בדרך הב"י הנ"ל דכל שהי' משוך אפי' המשיכו עכשיו יותר שפיר מטהר בזוחלין. אפי' ברוב נוטפין. אמנם כבר כתבתי מדברי כל הפו' שאינו כן דכל שלא הי' מהלך בתחילה הוה כעומד. והש"ך שם בסקל"ב כ' דאיירי הכא ברוב זוחלין וצ"ל דכ' זה לשי' המחבר דבזה כשר אפי' במקום שלא הי' מהלך בתחילה אבל לשי' בסקי"א הרי גם בזה ס"ל דאינו כשר אלא במקום שהי':

מהלך. ואולי ס"ל דאע"ג דתני המשיכו מ"מ הוא מהילוך המעיין עצמו וגם בסיפא דהפסיקו וחזר והמשיכו אין ההפסקה לבטל הילוך המעיין לגמרי. אלא עיכב על. הליכתו ואח"כ חזר ונטל ולך כבתחילה אבל מ"מ עדיין חשוב כמקום שהולך מתחילה. ואף שהוא דחוק הא ע"כ צ"ל כן לשי' הר"ש וסייעתו הנ"ל דס"ל בהדיא דאפי' ברוב זוחלין אינו כשר אלא במקום שהי' מהלך. ומ"מ ודאי הוא דחוק בדברי הפו'. והיינו שנתקשה בזה הט"ז כאן. והנה כ' הט"ז דבאמת דווקא הכא בנהרות ובסוגית:

הש"ס גבי פרת הוא דפסול בזה והוא משום גזירה דקטפרס דאינו חיבור. ולכאו' דבריו תמוהין דהא המהרי"ק הוכיח דהוא מדאו' מדחיישינן לספיקא דשמא ירבו ולכאו' הוא מוכרח והיאך כ' דאינו אלא משום גזירה אמנם כבר הביא הב"י דברי המרדכי שכ"כ בהדיא דהוא גזירה דרבנן משום חרדלית של גשמים ע"ש. ונראה דשיטתם בפירוש דשמא ירבו היינו באמת שמא יהי' קטפרס של מי גשמים וכ"ז הוא גזירה דרבנן. וא"כ באמת אזדא ראיית המהרי"ק מכאן דזוחלין דאוריי' דהכא הוה מילתא אחריתי דגזירה דקטפרס [ובזה יש לישב קצת מה שתמהתי בסמוך על הב"י ודוק] ויפה כ' כאן הב"י דהמרדכי חולק על המהרי"ק. והדמ"ז השיג עליו דדברי המרדכי אינו אלא במקום חיבור למעיין. ואין זה השגה דגם כוונת הב"י אינו אלא בנהרות וכדברי הט"ז משום חיבור המעיין ובחיבור למעיין הא ודאי ס"ל להמרדכי דהוה דרבנן. וכ"נ הסכמת הפו'. וא"כ במקום שסומכין על ר"ת דנהרות הוה כרוב זוחלין. א"כ אף במקום שלא הי' מהלך בתחילה כיון דמדאו' אין חששא. ודאי יש לסמוך על שי' הרוב הפו' שבררנו דכולהו ס"ל אפי' במקום שלא הי' מהלך כשי' הרב ודלא כהש"ך ודוק:

ס"ג צריך שלא יהי' שאובין שי' התו' בפסחים (די"ז) וש"ד דכלי: הוה דאו' והראב"ד בבעה"נ כ' דבא ע"י אדם הוא דאו' דאטו כלי כתוב בקרא. והנה הר"ש בפ"ב כ' דכלים שמקבלים טומאה הוה דאו' דהויותו ע"י טהרה יליף בזבחים מקרא ולענ"ד נראה בשי' התו' דכלי גופא שפיר איתמעיט מקרא וכמו דדרשינן בסו"פ א"ט גבי סימני דגים דמכל אשר במים בימים ונחלים ממעט כלים ע"ש. ה"נ בור מקוה מים שפיר ממעט כלים. ואע"ג דבסו"פ א"ט שם אמרינן דבמים הוה דרשינן לי' לכלל אפי' בכלים, וא"כ הכא הוה פרט וכלל דבמים הוה אפי' בכלים:

ז"א דהא במים אמרינן בר"פ כיסוי הדם דאיצטריך למעוטי שאר, משקין ע"ש. וא"כ הוה פרט הצריך לכלל. דלא דרשינן לי' בכלל ופרט ח"ב. ולדינא ודאי דכולהו הוה דאו' ויתבאר לפנינו בס"ד:

ס"ה כל הימים יש להם דין מעיין הלכך גל שנתלש מהים ויש בו מים ונפל על אדם או כלים עלתה להם טבילה עש"ך שהביא להקשות כיון דיש לו דין מעיין לטהר בזחילה למה צריך מ"ס לכלים דלכו"ע אי"צ מ"ס. וכ' לתרץ דכיון דכבר נתלש מהים תו צריך מ"ס. ולכאו' יל"ד בזה דהא כבר הבאנו בסמוך גבי מעיין כ"ש שרבו עליו שאובין דדעת הר"ן דלא שייך כלל לחלק בין כ"ש הרי דכ"ש קיל טפי מזוחלין והכא אמרינן איפכא דלזוחלין הוא כמעיין ולכ"ש כמקוה ומיהו לשי' רוה"פ יש לפרש בסברא נכונה דהתם כיון דרובה נוטפין אין לו להמעיין כח להפך את הרוב, ובעי דווקא אשבורן אבל הוא עצמו בכ"ש שבו. לא אבד כחו ואינו בטל כיון דמעיין הוא אין עליו ביטול. אבל בכאן הסברא להיפוך הזחילה הוא מכח גוף המעיין. אבל בכ"ש הרי כבר נתלש. ואין לו חיבור ואין לו כח המעיין בזה לטהר בכ"ש. ומ"מ לשי' הר"ן צ"ע. ובאמת לולי שאיני כדאי נראה דהטו"מ קצרו בזה לפי שלא שכיח. דהנה הרמב"ם כ' בזה שצריך שיהי' שני ראשי' נוגעין בארץ וחפשתי ומצאתי שהוא מהתוספתא. והנה הב"י הקשה הא דפריך בש"ס חולין ע"ז פשי' דמאי פשיטא הא ר"מ סבר דכל הימים כמקוה וא"כ הגל שנתלש לזוחלין. ושי' רוב פו' דאדרבה לכ"ש הוא כמעיין ולזוחלין הוא כמקוה שהוא כזוחל פסול ע"ש. ע"כ נראה דנפל היינו ממש באשבורן ובזה כבר פסק כח המעיין וכבר הוא כמקוה ומשו"ה צריך מ"ס ושפיר פריך בזה הש"ס פשי' דזה שהוא באשבורן הוא כשר לכו"ע וע"ש מאי דמשני דקמ"ל דל"ג אטו חרדלית של גשמים או אטו כיפין. ודין דשני ראשי' נוגעין לארץ נראה דזה הוא דין אחר היינו כל שהוא דרך זחילתו ולדידן דקיי"ל דים ה"ה כמעיין וכל שלא פסק זחילתו אכתי דין המעיין עליו ומטהר אפי' בזוחלין ואפשר דבזה באמת אי"צ מ"ס ג"כ. ומה שצריך שני ראשי' נוגעין נראה דהיינו דכ"ז שהוא זוחל ופורח ולא נפל הראש השני לארץ. אין ראי' שסופו לנוח כאן במקום זה ואפשר שיזחל עוד ויפרח להלן. וא"כ אינו חשוב כלל כמונח וכה"ג אמרינן ברי"פ הזורק. גבי אויר שסופו לנוח דכ"ז שהוא דרך עלי' לא חשוב כמונח ע"ש. וחשוב עדיין טובל באויר ובעי דווקא שיהי' שני ראשי' נוגעין בארץ. ובזה אע"פ שעדיין הוא זוחל מ"מ יש עליו דין מעיין. ומ"מ לדידן אין מתירין עד שיפול לגמרי בארץ ויהי' בו מ"ס. דודאי אין אנו בקיאין בזה ולעולם יש לחוש דדילמא חשיב כבר כפסק כח זחילתו וא"כ צריך מ"ס כשאר מי מקוה וגם אין להכשיר כ"ז שלא נפל לגמרי וחיישינן שמא עדיין הוא חשוב אויר ודוק ס"ז בהגה וי"א דבעינן נקב כשפופרת הנוד עב"י שהאריך דמאין הוציא זה הטור ולא ידעתי וכי כעורה משנתו של רבינו הרשב"א בתשובה שהביא בסמוך אחר זה שכ' ואפשר שאין הלכה כן אלא כס"מ כו'. פירוש דבריו דאפשר דמתני' דתני וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד סתמא קתני. וקאי גם אנקב דלמטה ותוספתא פליגי אמתני' ות"ק דהתם סבר כמתני' ע"ש. ויש לנו לפסוק כמתני'. וסוגיא דיבמות ג"כ אינה מכרחת כ"כ להוציא, המשנה מפשטה. ולומר דהסוגיא מפרשה המתני' לענין עירוב מקוואות ולא בביטול הכלי כפשט המתני'. די"ל דלא בעי אלא לאתויי שיעור שפופרת הנוד. וכמש"כ בעצמו בשי' הרמב"ם ע"ש. והנה נראה מדברי הרב דהיותר חומר הוא שפופרת הנוד ואפי' בכלי עץ דשיעורו לענין קבלת טומאה כמוציא רמון. ונמשך אחר הב"י דכתב, כן דשיעור כלי לענין מקוה לחוד. ושיעור קבלת טומאה לחוד ע"ש אבל לא זכיתי להבין כיון דקיי"ל דבעינן הוייתו ע"י, טהרה וכיון דמקבל:

טומאה עדיין ואפי' לפמש"כ דבעי קבעו בארץ הא קיי"ל דחקקו ולבסוף קבעו לא חשוב חיבור אף לענין ק"ט וא"כ הרי עיקר המקוה ע"י דבר המ"ט וכ"כ בשם הר"ש דזה ודאי דאו'. ואפי' במביא מים ע"י סילון המחובר לקרקע הביא הב"י לקמן תשובת הרשב"א דכתב דכיון דנעשה הסילון לחברו לקרקע אינו מ"ט הא הוה מ"ט הוה פסול וכ"ש לטבול בתוכו כ"ז שהוא מקבל טומאה ואולי כיון דיש בו מ"ס ואינו מטלטל מלא וריקן לא מיקרי מקבל טומאה ואע"ג דבאינו נקוב כלל מבואר בהדיא לקמן דל"מ מ"מ הכא שכבר נקבו כשפופרת הנוד שפיר מהני. וצ"ע להקל בזה אם לא בנקב כמוציא רמון כמש"כ בד"מ ע"ש. והנה כ' הב"י דלפי דברי הרמב"ם בעי דווקא קבעו בארץ ולענ"ד מקור גדול יש לדבר. דהא אמר בסופ"ב דשבת מעיין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים והנה כ"ז שהוא באויר מבואר גבי גל הנתלש מן הים דאינו מטהר. וע"כ דווקא כשנח כבר. ומשמע דדווקא מעיין כשר כשהוא מטלטל ואינו אלא באר של מרים [וע' תו' בכורות דהקשו היאך טבלו במדבר משאל ואלצפן. והוא תמוה דהרי הי' להם באר זה של מרים. כדאיתא בהדיא בשבת הנ"ל] אבל במקוה כשהוא מטלטל כיון שאינו מחובר לארץ ודאי אע"ג שאינו כלי המקבל טומאה ודאי יש למעטו ודוחק לומר דדווקא מעיין שייך שהוא מטלטל כיון דמטהר בכ"ש אבל מקוה כיון דצריך ע"כ ארבעים סאה קיי"ל דכלי שיש בו ארבעים סאה חשיב אינו מטלטל מלא ואפי' כשאינו מחובר לארץ חשיב אינו מטלטל דזה דוחק וצריך ראי'. ואולי יש לדקדק ראי' מהא דסל"ג מטבילין בעינו של דג כו' ולא הזכיר כלל שיהי' מחובר לארץ וצ"ע שם בהגה ובלבד שלא יהי' בכלי שחקקו ולבסוף קבעו משמע דקבעו ולבסוף חקקו מותר. וכן הוא בדברי המחבר בסל"ד. אלא א"כ הי' ראוי לקבל קודם שיקבענו ובסל"ו ואם, חטט בו גומא קודם שיקבענו ובסמ"ו צינור שלא הי' עליו שם כלי בתלוש כ"כ הש"ך בסקכ"א בשם הפו'. והקושיא מהש"ס דב"ק וב"ב מפורסמת דמבואר שם דבדאוריי' ל"מ קבעו ולבסוף חקקו. וא"כ לטבול בתוכו דודאי הוה דאוריי' ל"מ אפי' קבעו תחילה וכבר האריכו בתמיה זו כל רבותינו האחרונים ועדיין אין ישוב ברור בזה. ולחומר הקושי' נראה לי ליישב דהנה בסוגיא דב"ק מבואר דכל עיקר הפסול משום דבחקיקה נשתנה השם וחשיב ככלי אף שהוא כבר מחובר. וכבר פירשו הראשו' הובא בש"מ שם דשינוי מעשה לא שייך שם דזה הוה כחופר בקרקע בעלמא. אלא דשינוי השם עושה אותה כלי. ואע"ג דסוגיא דב"ב משמע קצת דהפסול משום דלדידן דקיי"ל כרבנן דמחובר לקרקע לאו כקרקע הוה כתלוש ע"ש. ע"כ צ"ל דהיינו נמי לפי המסקנא בב"ק דשינוי השם מילתא היא דאי ל"ה מאי פריך בב"ק על ר"י דסבר שינוי השם מילתא היא תיקשי לכו"ע כדפריך בב"ב בסתם מני לא ר"א ולא רבנן ע"ש. וע"כ דסוגיא דב"ב ג"כ משום שינוי השם. והענין דבלא שינוי השם ודאי לכו"ע הוא בטל לקרקע וכארעא סמיכתא הוא. וקרקע ממש הוא ולא מחובר לקרקע לבד. אלא דכשיש עליו שם כלי זה מיקרי כלי המחוברת לקרקע. וא"כ נראה לפי מש"כ בחידושי הרשב"א בשבת ט"ז גבי שאובין דתני אחד כלים גדולים דפירש דהיינו אפי' כלים שמחזיקים ארבעים סאה. דס"ד דלא נקרא עליהם שם כלי ע"ש. וע' בסו"פ ב"מ גבי חלתא בת כורא לא שרי לי דס"ל דאין תורת כלים עליו. ואע"ג דלדינא לא קיי"ל שם כן מ"מ פשוט דזה דווקא כשהיא בתלוש או חקקו ולבסוף קבעו דהוה עלה שם כלי בתלוש. אבל בקבעו תחילה במחובר ודאי דלא נקרא עלי' שם כלי בכה"ג דמחזקת מ"ס והוה כארעא בעלמא ושפיר כשר בזה קבעו ולבסוף חקקו אפי' בדאורייתא. דזה ודאי לא הוה אלא כחופר בקרקע כנ"ל ודווקא בצינור אמרינן בש"ס. דל"מ בדאו' אלא בדרבנן. דע"ז ודאי נקרא שם כלי אפי' כשהוא תחילה במחובר. כשנעשה צינור נשתנה השם. ול"מ בזה מחובר לקרקע. ולא הכשירו אלא בדרבנן. והמחבר לשי' דכולו שאוב ג"כ דרבנן. ומשו"ה מכשיר גם בצינור בסתם כמסקנת הש"ס. ובזה יתיישב היטיב דברי הרב בהגה שכ' בסל"ו בהגה גבי צינורות ול"ח דנעשה בהם גומא מחמת לחלוחית כו'. ולכאורה משמע דאיירי בצינורות מחוברים. וא"כ אפי' נעשה בהם גומא. הא הוה קבעו ולבסוף חקקו. דהרב לשי' דכולו שאוב דאו' ושם איירי בצינורות שכל המקוה נעשה ע"י וא"כ בדאו' לא מהני אפי' קבעו תחילה ושפיר הוה פוסל והוצרך לומר דל"ח לזה ודוק:

ס"ח מעיין המקלח לתוך כלי פסול כו' אפי' לאחר שיצאו כו' הכי תניא בהדיא בתוספ' ומייתי לה הר"ש במ"ד מעיין היוצא לתלמי ומתלמי לבריכה. ראשונים ראשונים נשאבין. ומוכיח שם דאפי' יש בפיו כשפוה"נ דע"כ איירי התוס' בהכי. מדתני שם בסיפא דאם נקבה מהני לטהר את הבריכה ע"ש. והב"י הבין מתשובת הרשב"א דהיוצאים כשר והוא תמוה ומש"כ ראי' לזה גם מהר"ש דמשמע אפי' כל מי המעיין מקלחים לשוקת כו' אין שם שום משמעות אלא דכוונתו לפי רהיטת קושי' דכמו דמהני החיבור למה שבחוץ [וכוונתו. על הסיפא דהעבירו ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לו] ה"נ ליהני למה שבשוקת ע"ש ודוק. ומש"כ מדברי הרשב"א בשעה"מ. אם הוה קאי שם למחובר למעיין. י"ל דלמעיין שיש בו מ"ס קאי:

דס"ל הכא דמותר אפי' לטבול בתוך הכלי כשיש בו נקב כשפוה"נ. אבל לפי המשמעות הדברים שהביא לא קאי כלל בחיבור למקוה או למעיין. א"כ קאי שם לדין נקיבת הכלי ולא שייך הכא כלל. וכוונתו בתשובה הוה ע"כ כמו שפי' הראשונים במתני' דהוא בגוונא דיש חיבור להמים שיצאו מן הכלי עם מי המעיין או המקוה ע"י מים שהולכין בצד הכלי מבחוץ לכלי. וכ"ה כוונת המהרי"ט שהביא הב"י בעצמו שהוא השיג עליו ע"ש. אלא שהאריך מהר"י ז"ל לפלפל בדברים אחרים ולא פירש השגתו היטב. ומש"כ שם הר"י לפרש דוכמה יהא בנקב קאי אמן הצד. ל"י מה דחקר לפרש שלא כמש"כ הר"ש והרא"ש. דלא ניחא לפרש זה ארישא דא"כ הוה משמע דאין חילוק בין מן הצד או מלמטה. ויחלוק על התוס'. [ואין זה ענין כלל לדברי הרשב"א] וכן מצאתי במע"מ שכ' דהי' נראה. לפרש דקאי אמן הצד. אלא דהרא"ש כ' דלא משמע כן כיון דאין מחלק בזה ע"ש. ולעיקר סי' הרשב"א כאן בתשובה דטובלין בכלים כשמחוברין למעיין [שיש בו מ"ס] בשה"נ. וחילק דהך דשוקת היינו במחובר למעיין שאין בו מ"ס:

יעוין היטב בר"ש הנ"ל שרצה בתחילה לפרש כן אלא שסתר זה דא"כ לא שייך לפסול אלא לאדם ומתני' דשוקת משמע דקאי לכלים ע"ש. אמנם שי' הרשב"א נראה דכשאין בו מ"ס לא שייך גבי' כלל חיבור כשפוה"נ ופסול גם לכלים וכ"ה בהדיא בדבריו בשעה"מ שהביא הב"י לפ"ז. אלא דשם לא חילק אלא במקוה ובמעיין ס"ל דלא שייך מ"ס ויתבאר זה בדברינו בסמוך. וכאן ס"ל כהר"ש דגם במעיין שאינו מ"ס ל"מ לחבר. וס"ל דעדיפא דאפי' לטבילת כלים ל"מ. ואתי לי' המשנה דשוקת שפיר. וכשיש בו מ"ס ס"ל דטובלין גם בכלים המחוברים למעיין כשפוה"נ ופי' דהיינו הא דשוקת יהוא. גם ים של שלמה ס"ל דהוה כלי אלא דהוה מחובר כמוציא רימון וכ' דהוה"ד כשפוה"נ אלא דלרוחא דמילתא הוה כמוציא רימון. ולכאורה משמע דעתו שם דלי"ל שם כלל הא דגזירת מרחצאות דמסיק הר"ש שם. אבל צ"ע דא"כ היאך יפרש הא דלא יטבול ע"ג ספסל. ועוד דהא הביא הב"י בסקצ"ח בשמו דפוסל במדריגות וכ"כ בפירוש בשעה"מ שהביא הב"י לפ"ז בסמוך. וע"כ דקאי כ"ז שבתשובה שבכאן בכלים תלושים המחוברים להמעיין בשה"נ וכמש"כ בשעה"מ דבכלים תלושים ליכא גזירה דמרחצאות. והך דיש"ש דודאי הוה מחובר צ"ל דבמקדש ליכא גזירה זו. או דהוה לפני גזירה. והו"מ הרשב"א לפרש דכמוציא רימון הוה לבטלו מתורת כלי. אלא דלא משמע לי' הכי לומר דגוף הים לא הי' כלי ודוק:

ס"ט כלי טמא שנתן לתוכו כלים כו' הנה במשנה פ"ו מ"ב חילק בין טמא לטהור דבטמא ל"ב שה"נ ופירוש הש"ס בחגיגה דמגו דמהני טבילה לכלי טמא החיצון מהני גם להפנימים, ובתוספתא הובאה בר"ש שם מ"ה מחלק בין פיו למעלה. ובין הטהו על צדו. ופי' הרמב"ם דהתוספתא קאי אכלי טמא. ולפי"ז בעי דוקא תרוויי' שיהי' החיצון טמא וגם פיו למעלה. וכ"כ המחבר. אמנם לכאורה צריך להבין דכיון דהטעם בטמא משום מגו מאי נ"מ בין פיו למעלה או מן הצד [ואולי י"ל דלפ"מ דמבו' לקמן סר"ב דבעי שיכנסו מים בתוך הכלי א"כ גם על הכלי גופא כיון דאין בפיו כשה"נ א"כ המים שבתוכו אינו מחובר למקוה ובמים שבכלי, הם פסולים מדאו' ובעי חיבור דוקא כשה"נ וע"כ דבפיו למעלה מהני חיבור אפי' בפחות וכמו שכ' בסמוך בשם הר"ש וא"כ גם. לגוף הכלי בעי פיו למעלה וזהו דקאמר מגו כיון דלגוף הכלי ע"כ א"א אלא בכה"ג גם לכלים שבתוכו מהני אבל לפ"ז גם על גוף הכלי צריך שיהי' פיו למעלה ולא משמע כן כלל וע' מש"כ בסי' ר"ב וכ"ה בטור שהביא רק החילוק דבין טמא לטהור ולא הביא כלל החילוק דפיו למעלה וש"מ דס"ל דבטמא מהני אפי' בפיו מן הצד. אמנם לפי"ז צריך לפרש התוס' בכלי טהור. וראיתי בר"ש פ"ח דטהרות דמפרש הטעם דבפיו למעלה אי"צ שפה"נ דהוה כמו גבי ב' מקואות שנפרצו זה לתוך זה מלמעלה דסגי כקליפת השום. ומשמע לפי"ז דבודאי היינו אפי' בטהור. וכן מבואר בהדיא בדברי הרשב"א בשעה"מ הביאו הב"י ד"ה אהא דתנן בפ"ד כו' דבפיו למעלה אי"צ שה"נ ומבואר שם דקאי בטהור. והטור לא הביא כלל חילוק זה דפיו למעלה ואפשר משום דבר"ש שם מ"ה קודם הך דקומקמים דמחלק בין פיו למעלה או מן הצד מביא שם מתוספתא דעריבה מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה כשה"נ. והרי עריבה כלים ודאי דרך שיהי' פיו למעלה ואפ"ה צריכה שה"נ אף דאפשר לפרש דבעי שיהא לה רוחב כשפוה"נ וכמו בנפרצו זל"ז דבעי מיהו רוחב שה"נ מיהו הך דקומקמים משמע דאי"צ כלל וע"כ דפליגי בהא וס"ל להטור דמתני' דלא תני הך חילוק דלמעלה ודאי דס"ל כהך דעריבה דלא מחלקינן בהא ודוק סי"א שאובין שהמשיכו עלי' מי מעיין אפי' מי המעיין מועטין כו' עסט"ו וס"מ שיש דיעה דגם מעיין נפסל בשאובין ולא קיי"ל כותי' וקרי להו הרא"ש טועין אבל בהך דהכא צ"ע לענ"ד בסתימת הדברים. דלכאו' נהי דקיי"ל דאין המעיין נפסל אבל לטהר את השאובין בהשקה ממעיין שאין בו מ"ס. הרי הר"ש כ' ברפ"ה דמעיין שאין בו מ"ס, אינו מטהר את השאובין ע"ש. ואף דאח"ככ' דזה דוחק בישוב המשניות. אבל לא מצינו שחזר מזה. וכן הוא בתשו' הרשב"א שהבאנו בסמוך. וכמש"כ שם בביאור דבריו. וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ת הביאו בב"י. וכ"כ הריטב"א בשם התו'. והביאו בבדה"ב. וכ"כ הרא"ש בב"ק וצע"ג. ועב"י סוף ענין כלי בתוך כלי שהביא תוספתא. דבמעיין לא בעינן חיבור כשפוה"נ. וכ' דמהרמב"ם ורא"ש שלא הזכירו זה. משמע דס"ל דמתני' דשידה שבתוך הים דבעי שה"נ פליגי עלה. דהא ים דינו כמעיין. אמנם הרשב"א בשה"מ הביא סברא זו דבמעיין אי"צ שפוה"נ. ולענ"ד אם נאמר כסברא דלעיל. דמעיין כ"ש אף שא"ב מ"ס חשוב לטהר בהשקה. ה"נ חשיב לחבר בכ"ש. דכ"ש אין לו שיעור. אבל אם נאמר דבעי ג"כ מ"ס. א"כ י"ל דה"נ בעי החיבור בשה"נ. והרשב"א בשעה"מ. ובתשובה סותר עצמו בזה כמש"כ בסמוך וצע"ג:

ש"ך סקמ"א בשם רי"ו אם הלכו מים שנתנו לתוך מעיין למקוה חסר שאין בו כלום. יש מתירין לטבול בו. ומסיק הש"ך דש"מ די"א. ונראה דסברת הש"ך דהאוסרין שהביא הרי"ו לקמן בב"י גבי הבא לערב ב' מקואות די"א בעשה השקה מקוה שאוב למקוה כשר ונסתם. הנקב שחוזר לפסולו. אין ראי' דהם אוסרין כאן די"ל דדוקא התם בהשקה בעלמא. אבל הכא שנתערבו כבר לגמרי לא. וע' בתשובת הרא"ש כל"א שמבואר שם שר' מצליח אסר בזה והרא"ש ז"ל כ' לבטל דבריו לגמרי והרי"ו ז"ל בלי ספק כיון עליו ע"ש:

סט"ו במד"א שמד' אין מצטרפין שלא הי' בדעתו בתחילה ליתן כל הג' לוגין. כ"כ הטור. ועש"ך. אמנם הראב"ד בבעה"נ פורש כהמחבר. ול"י מש"כ הב"י שיש לתמוה שפי' הטור ורי"ו כן. שהרי הרמב"ם לא פירש כן ע"ש. וכי סני לי' כמש"כ הראב"ד והביאו שם בסמוך ע"ש ויפה כיון כאן שהעתיק כהטור:

שם בהגה וי"א דברגלי בהמה הוה כרגלי אדם ואינו כשר אלא בהעביר ע"ג קרקע הנה בבעה"נ שם בתחילה פי' לחלק בין אדם לבהמה ואח"כ כשחידש דגם באדם ל"מ לפסול ופי' סיפא דבריי' גם אאדם (עט"ז) פי' דבהמשיכו ע"ג קרקע קאי ונראה מדבריו דלא כ"כ אלא לפי דרוצה לפרש גם אאדם. אבל בבהמה ודאי גם בנתזו כשר דלא מצינו שחזר מסברא זו דע"י בהמות ודאי הוה כבידי שמים. וזכר לדבריו דגבי חרותה קיי"ל בחולין דבידי הבריות הוה כבידי שמים אלא דיש לומר דאין הטעמים שוים בזה וא"כ גם מה שדקדק הב"י דהר"ש לא ס"ל לחלק בין אדם לבהמה מדלא הביא חילוק זה. לולי ד"ק אינו מוכרח די"ל דפירש כן שמיירי בע"ג קרקע משום אדם כדברי הראב"ד. ואין לחדש מחלוקת והנה דעת הראב"ד דבאדם ג"כ דוקא בכוונה והט"ז דפה זה מדברי הרשב"א בסל"ט וכן משמע בתשובת הרמב"ן אמנם הב"י פירש בדברי הרמב"ם ג"כ דדוקא בכוונה ואפשר דבג"ל בעלמא יש לסמוך להקל: סי"ז שאובין הנוגעים במקוה לא פסלוה ובש"ך דבאמצע פסלו ומסיק ועסנ"ה וכבר, תמה בדג"מ דלא שייך כלל לדהכא אבל לענ"ד פשוט דצ"ל סי"ח דבסמוך. והיינו דמשו"ה בנקב שיש כנגדו ג"ל פוסל דזה הוה כבאמצע. וכ"ה בהדיא בדברי הר"ש שם ומתוך דבריו שם מבואר הטעם דבאמצע פוסל לפי דבזה חשיב כל המקוה סמוכה על השאובין ונפסלו כולם וכההיא דגיסטרא שהבי' שם דמפרש התו' שהמים גרורים ע"ש היטב:

ש"ך סקנ"ד אם הבריכה מ"ס חסר כ"ש, לכאו' נראה, דאגב שיטפא דרישא כ' חסר כ"ש אבל באמת דהכא דווקא מ"ס שלימים בצימצום דאי ל"ה אחד מש"ך שבו. אין בו ג"ל שלימים ואין פוסלין וצ"ע:

ס"כ בור של שאובין והאמה נכנסת כו' לעולם הוא בפסולו. ובש"ך דאיירי במי גשמים ושאין בהם מ"ס. והוא מדברי הר"ש פ"ה מ"ב. וצ"ל דאע"ג דבס"ס מבואר דאין הזוחלין מערבין צ"ל דדוקא התם בפסול חסר. אבל הכא בשאוב מקילין. וכ"כ הר"ש בהדיא בפ"ו מ"ב דבשאוב מקילין אפי' בקטפרס. ואע"ג דהתם מיירי בהשקה ממקוה כשירה והכא כולה זוחלין ופסולין. מ"מ אין לחלק בזה כיון דגוף ההשקה קטפרס ואפ"ה כשר. ה"נ הכא דהא ה"נ אם יעמוד הזחילה ה"ה כשירים ודוק ש"ך סקנ"ו בשם הראב"ד דדווקא הכא דכולה מקוה היא כשירה ובג"ל הוא דאיפסלה סגי ביצאו כדי מלואה. שהי' בה בשעה שנפל הג"ל. אבל בשכל המים הם שאובין אין מחשבין אלא לפי חשבון. ופי' הש"ך משום דמן הדין לא הי' צריך לחשוב אלא לפי חשבון הג"ל ע"ש. ולכאור' כדי מלואה קל. אפי' מכדי החשבון לפי ג"ל. דהא לפי חשבון לעולם צריך לצאת מן הכשירין לפי ערך שהם מרובין מן השאובין. כגון שנפל ב"ס שאוב לעשרים כשירים. ואם יתוסף עוד עשרים ואח"כ יצאו מהם. ואם נחשוב אפי' לפי חשבון השאובין שנפלו לבד. מ"מ אם יצאו כ"ב סאין הרי הכשירים הם כ' פעמים כהשאובין. ויצא כ' מהכשר. וסאה אחת שאוב וחלק א' מכ' בסאה. ועדיין נשאר בה מהשאוב סאה פחות חלק כ'. אבל בכדי מלואו הקלנו בזה דכבר יצא כל השאוב לגמרי. ולולי ד"ק יש לפרש בפשי' דהתם כשהי' תחילה רוב כשר מן הדין כבר בטלו השאובין ברוב לגמרי ומשו"ה הקילו בזה והכי מחלקו תנאי בשאובין בין בתחילה ובין בסוף וא"כ לא מקילינן אלא כשהי' תחילה הכשירין רוב כנגד השאוב ודו"ק:

סכ"ב עד שירבו או ישטופו. בלשון התו' הוה ירבו שיבאו מים כשירים לתוך הבור כנגד כל המים שהי' בבור בשעה שנפלו השאובין. וישטופו היינו שיצאו מן הבור כנגד השאוב לבד ותלינן בזה דהשאוב יצא. וכאן דבעינן שיצא כדי מלואן. א"כ פשוט דצ"ל ירבו וישטופו ומש"כ כאן או הוא ט"ס מלשון התו':

סכ"ד ותמד שלא החמיץ בסופ"ק דחולין מבואר דלדידן דלא קיי"ל כריב"נ כמבואר בסכ"ג תמד שהחמיץ לבסוף אינו פוסל. ומבואר שם דמספיקא נמי אינו פוסל. [והתו' שם כ' משום דספיקא לקולא ורש"י כתב דרובא מחמיצין] ולא איירי אלא בנשתייר ממנו בכוס ולא החמיץ. וא"כ צ"ע מאוד סתימת הדברים בפו':

שם נפל סאה מי פירות למקוה ונטל סאה אחרת כשר אם עשה כן עד י"ט פעמים בזבחים (כ"ב) הקשו התו' דגבי קרב וכרעים ירחץ במים דרשינן ולא במזוג ומ"ש דהכא לא ממעטינן. ולולי ד"ק הא פסול דשינוי מראה לקמן אינו נפסל משום דבר אלא ממי פירות וא"כ באמת הוא נמי ממש הא דממעטינן מזוג. וכן מוכח בהדיא בשבת (קמ"ד) דפסול דשינוי מראה הוא משום דבר פסול המתערב. אלא ששיעורו בשינוי מראה ע"ש היטב. והא דכשר הכא כ"ז שלא נשתנה המראה. ואע"ג דגבי רחיצה דקרב כו' משמע דלא תליא בנשתנה המראה. הא מבואר בריש פרק התערובות דאמור רבנן בטעמא כו' ואמור רבנן בחזותא כו' מידי דתליא בחזותא אזלינן בתר חזותא. והכא אזלי רבנן בתר חזותא וכעין דאמרינן גבי ג"ל אליבא דריב"נ שהבאנו לעיל ודוק:

שם אבל בשאובין שנתן סאה ונטל סאה כשר לעולם ובש"ך בשם הרשב"ץ דלכתחילה אין לכנוס למחלוקת ביותר מרובו והד"מ כתב דלשי' הרמב"ם אינו אלא מפני מ"ע ובמעיין כשר. אבל באמת גם להראב"ד כשר במעיין וכ"ה בהדיא בספר בעה"נ תחי' שעה"מ שכתב דבמעיין אמרינן דשאובין חסרו. מעיין לא חסר ע"ש וז"ב:

ט"ז סקל"ח כי יש לחוש שלא יחזור למראה כשר עד שיהי' הרוב מהמשכה כי המים הבאים דוחין כו' נראה דעתו דאף דבסוף הסעיף כשיש בו מ"ס יכול למלא בכתף. כאן אפי' הי' תחי' כ"א ולכאו' כשממשיך אח"כ ומשלים למ"ס ה"ה כבר מקוה כשר ויכול למלא בכתף. צ"ל דס"ל דהכא דלא הי' אכתי בכשרות כלל. כיון שהוא עכשיו בשינוי מראה אינו יכול להכשיר בשאובין ובסוהס"ע דווקא שהי' תחילה כשירה ואח"כ נשתנה וצ"ע. וע' מש"כ בסוסמ"ד:

סכ"ו נפל בתוכו יין אם אין בו מראה מים מ"ס ה"ז לא יטבול מבואר בש"ך דאפי' יש מ"ס מראה מים אינו טובל במקום היין. ובאמת הכי מוכח מדברי הרשב"א בסכ"ח דהמשיך מעיין למקוה שנשתנה המראה כשר. ומשמע דהא אם השיק מקוה שאינו מעיין ל"מ ההשקה. ולכאורה נראה הטעם כמש"כ בסכ"ט דהשיק במקום היין לא טהר. וה"נ נשתנה מראיו נמי כיון דהוה כמזוג כמש"כ בסמוך הוה כיין. ול"מ ההשקה ליין. [ומש"כ שם בתחילת הסעיף נפל ג"ל יין. כאלו לא נפל בין במקום היין בין במקום המים. והוגה בכל הספרים [ומותר לטבול] בין במקום היין כו'. לכאור' אינו מהגהת הרב דאדרבה הפירוש דהיין הוה כאלו לא נפל כלל למקוה ואסור לטבול בו. וכדמסיק דליכא השקה ליין. שוב ראיתי שהוא מלשון הר"ש שם.. אבל' מבואר בלשונו שלא שינו מראיהן וצ"ע]. וכדאמרינן בהדיא בסופ"ק דחולין גבי תמד משהחמיץ דמי פירי כיון דיקירי ל"מ להו השקה. ונראה דזה טעם הא דתנן דכל מה שיעמוד בשפוה"נ ממעטו אפי' דבר שתולדתו מן המים שכשר לטבול בו. דלענין השקה שאני דלא שייכי אלא במים וכנ"ל. [וצ"ע דברי הראב"ד גבי מטבילין בעינו של דג] וכן פירשו התו' בריש מכות גבי חבית של יין שנפל לים הגדול דחיישינן שהיין עומד בעין וש"מ דלא שייך השקה ביין. אלא דלפי"ז צ"ע קצת דהא קיי"ל דהים ה"ה כמעיין וא"כ ש"מ דאפי' מעיין אינו מטהר את היין בהשקה. ולפ"ז ה"נ לשנשתנה מראיו. ולמה כ' הרשב"א דמעיין מטהר אפי' השיק למקוה שנשתנה מראי'. אמנם הא גם בש"ס שם חילק בין ים לנהרא. וצ"ל דכשנתערב היטיב ודאי מהני וי"ל דהרשב"א נמי דווקא המשיך עליו מעיין הנמשך שהוא מתערב. ואפשר דהרשב"א לשי' דס"ל דהשקה דמעיין סגי בכ"ש בעלמא. ומשו"ה סגי אפי' במ"פ דכ"ש מיהו איכא וצ"ע. ובל"ה יש שם גירסות אחרות דגרסי חבית מים וע"כ דיה"ג שאני וע' ריטב"א מש"כ שם. ובכ"מ ובבה"ב כ' בשי' הרמב"ם דלעולם ל"מ השקה לשאובין רק דרך שפיכה וצ"ע ממתני' דג"מ שבסנ"ה עיין שם: סכ"ט בהגה מקוה חסר שנשתנה מראהו ונפל לתוכו שאובין אינה נפסלת וכשחזר והשלים במים כשירים וחזרה למראהו כשר עש"ך דדעת הראב"ד דבכה"ג מצטרף גם היין שנפל תחילה והפו' חולקין. והנה לשון התו' ולא עוד אפי' חזר מראהו לכמות שהי' כשר. ונראה דמלשון זה יצא לו להראב"ד דיוק זה וכ"נ בהשגות סופ"ז ועב"י מה שנדחק מסכ"ד דמ"פ אין משלימין דהכא אמרינן מתוך כו' ולענ"ד נראה דולא עוד ה"ק דל"מ דאם גם כשלאחר שנפלו הג"ל שאוב אכתי נשאר המקוה בשינוי מראה דלא שייך בזה לפסול משום שאובין. דזה ודאי ל"ג מג"ל מים שנשתנה למראה יין. דתנן במתני' דאינן פוסלין וכ"ש כשכל המקוה מראה יין. אלא אפי' כשמחמת המים השאובין חזרה תיכף למראהו. אפ"ה כיון דבשעת נפילה גופא הי' עלי' שינוי מראה אינה נפסלת מחמת השאובין ודוק:

ש"ך סקע"ו דבמקוה מהוה ע"י פשוטי כ"ע כשר כיון דאינו מקבל טומאה אלא דרבנן וגבי זוחלין מחמרינן אפי' בכה"ג. ונראה דהטעם פשוט דלפי' הרמב"ם דמפרש דמתני' לענין זוחלין ופי' אפי' זב כו'. דהיינו דטובלין בהן אע"ג דבעי מים חיים. א"כ עיקר פלוגתיי' שם לענין המקל דהוה פשוטי כ"ע וקיי"ל כר"י להחמיר אפי' בהא. אבל לשי' הר"ש דפי' לענין מקוה ופי' אפילו זב סומך. בודאי י"ל דלא פליג ר"י אלא בזב. אבל פשוטי כ"ע דאינו אלא מדרבנן שפיר י"ל דמודה ר"י. ולשי' הרמב"ם דמפרש פלוגתיי' לענין זוחלין במעיין. י"ל דלא פליגי אלא בזוחלין וכמו שהביא הב"י בשם המרדכי וכן הביא שם תשובת הרא"ש דכתב דכן נוטין דברי הרמב"ם. אלא שכתב שיש להחמיר בשניהם במקוה כשי' הר"ש. ובפשוטי כ"ע כשי' הרמב"ם. אבל במקוה ופשוטי כ"ע לכו"ע כשירין. שוב מצאתי שכ"כ הח"ס:

סל"ו בהגה ואם המים באים ע"י גלגל כו' אם אין בה מ"ס לא מיקרי חיבור לנהר ע"י זה. עש"ך שהקשה דמשמע במסקנת הב"י דבשפופרת הנוד לכו"ע מהני. ולולי ד"ק אדרבה הרי כל סברת הרוקח דזה עדיף מניצוק. לפי דהמים עולים תמיד. ונראה דכוונתו כשי' ר"ת דבנהר שאינו פוסק ניצוק חיבור וכבר כ' הב"י מקודם זה הרבה דסברת הפו' ל"נ כן. ועוד דאפי' לר"ת נראה דדוקא בהילוך הנהר כדרכו, אבל הכא דהניצוק אינו מתהלוכות הנהר אלא ממה שזב מהכלים ותהלוכות הכלים אינו מכח גוף הילוך הנהר. אלא ע"י כח הגלגול. ודאי קשה לומר דניצוק זה עדיף כיון דאין התמדת הניצוק מכח עצמו. ונראה דאפי' לסברת ראבי"ה בב"י דבמעיין הוה קטפרס חיבור. הכא המים שבגלגל לא חשיב מעיין. כיון דאינו הולך מכח המעיין. וכמו בגל שנתלש כשפסק זחילת הנהר לעיל ס"ה, דלא חשיב כמעיין. וכן התוס' בחולין שם כ' בהדיא דזה הוה ניצוק דלא כהרוקח והביאו שם בב"י'. ט"ז סקמ"ז האריך הרבה דלענין פסול שאובין דרבנן אמרינן גוד אחית. ותמהני דמה הוצרך לכל האריכות הזה דזה מפורש בהדיא בבעה"נ גבי פלוגתא דרגליו נוגעות במים דתניא בתוספתא דאפי' לרבנן כל זמן שרגליו נוגעות במים ממלא בכתף ונותן דלענין שאוב דרבנן מודו כו"ע דגוד אחית. וגדולה מזו כ' בס"כ בשם הר"ש ע"ש. וכן מוכח לענ"ד מדברי הרב בהגה סל"ו גבי מים הבאים לצינור בכלים נקובים דכ' דביש בה מ"ס כשר וכיון דס"ל דלא הוה חיבור. א"כ המים הבאים בסביבה ראשונה קיי"ל גבי שחיטה לעיל סי' ז' דחשיב כח אדם וא"כ הוה כג' לוגין בתחילה דפסולה לעולם כמבו' בסכ"א וע"כ דלענין שאובין סמך על הרוקח דהוה חיבור ומ"מ צ"ע קצת דלכתחילה הו"ל להחמיר לשפוך לחוץ מהסביבה ראשונה וצ"ע. ולפי"ז בהא דסגוס דתני סתם כ"ז שמקצתו נוגע במים טהור. לפי' הר"ש דפירש דאינו נעשה שאוב לק"מ קושי' הריב"ש. שהביא הט"ז סקפ"ז. דבשאוב הא ודאי מהני גוד אחית. אבל נראה דמשמע להו דטהור גם הטובל בו. וכ"ה בבעה"נ שם וכ"ה בדברי הרמב"ם בפירוש ע"ש ושפיר קשי' להו ע"ש ודוק:

ס"מ בהגה ומ"מ נהגו להחמיר גם במעיין לנקב הכלי שמנקין כו' ואם יש טורח גדול בדבר כו'. עש"ך שהוסיף להקל בשם המהרי"ק ולפי מש"כ בעצמו בס"ק הסמוך דהמהרי"ק לא איירי אלא בספיקא והרב איירי בודאי א"כ אין ראי' להקל בזה בכאן דאיירי בודאי וצ"ע:

סמ"א המניח כלים תחת הצינור כו' אבל אם הניח בשעת פיזור עננים ואפי' בשעת קישור ונתפזרו כו' לא חשיב לדעת. זה שי' הרא"ש. דפסק כר"י דלא רבו ב"ש ופסקינן כב"ה ופי' בש"ס דכה"ג חשבינן שוכח ע"ש. ושי' אחרת להרמב"ם. וע' בכ"מ דשי' הרמב"ם דהא דאר"י עדיין היא מחלוקת. משמע דקאי אדברי ר"מ [דסמוך לו.] דמודו ב"ש בשוכח בחצר. ואהא קאי ר"י דעדיין היא מחלוקת. ולפי"ז מפרש הך סוגיא דקישור עבים אפלוגתא דשוכח בחצר. ופסק בחיבורו לענין עיקר מחלוקת דשוכח כב"ש [והיינו כר"מ דרבו ב"ש והוא מי"ח דבר וכ' הב"י שהוא משום דפשטי' דסוגיא כוותי' ועוד דר"ט ס"ל הכי וכן משמעות כל הסוגיא הניחא לר"מ כו' ובבאור הגר"א כ' בזה דבר נחמד ע"ש. והב"ח כ' דכיון דלא פליגי אליבא דנפשיי' טפי עדיף כר"מ דלא פליגי ב"ש וב"ה. והש"ך הבין ממנו דכל דל"פ אליבא דנפשיי' ליתא להאי כללא דהלכה כר"י והקשה עליו דלא משמע כן בצ"ד. הנה בכאן נראה יותר בכוונתו כמש"כ הפו' בכ"ד כיון דלהאי מ"ד ליכא פלוגתא ולאידך איכא פלוגתא טפי עדיף למינקט הא דליכא פלוגתא ומ"מ כ"כ הב"ח בפירוש באו"א סי' שס"ג דהאי כללא ליכא היכי דלא פליגי אליבא דנפשיי' ע"ש. ומה שהחליט הש"ך דהכללות גם היכי דפליגי דלא אליבא דנפשיי'. התו' בפרק החולץ ל"ז גבי הא דהלכה כר"י לגבי ר"ל כ' בהדיא דהיכי דלא פליגי אליבא דנפשיי' ליתא להאי כללא וכ"ה דברי התוס' בסנהדרין ספ"ק ע"ש אמנם בריש פרק זה בורר (דכ"ד) ד"ה רבא דקאי התם אפלוגתא דר"י ור"ל אליבא דר"מ משמע דס"ל דבכה"ג נמי שייך האי כללא. וצריך לומר דכוונתם בתוס' הנ"ל דווקא היכי דאינהו גופיי' לא ס"ל כוותי' דמאן דפליגי אליבי' כגון ההיא דר"א בסופ"ק דסנהדרין שם ע' נדה ד"ח. אבל בפז"ב שם הרי ס"ל שם כוותי' דר"מ שפיר הוה גם בזה הך כללא, וכן בשבת (קנ"ה) ד"ה והלכתא משמע ג"כ הכי דאיל"ה לא הוה מקשי שם מידי ע"ש. ובחי' שבועות כ"ד כ' ליישב בזה הא דקמ"ל התם רבא דאפי' איסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל אף דפליגי התם בהא ר"י ור"ל באוקימתא דמתניתין שם. וס"ל הכי לר"י. וא"ר דהלכה כר"י לגבי דר"ל בכ"ד. וכן הקשו שם התו'. אלא כיון דפלוגתיי' אליבא דמתניתין ולא אליבא דנפשיי' ליתא להך כללא ודוק ומיהו כל זה בצינור או בחצר בשעת קישור עבים ולא נתפזרו. אבל בשעת פיזור עבים בזה מודה גם ר"י דכו"ע מודו בזה דל"ג ובשעת קישור ונתפזרו בזה פליגי ר"מ ור"י אליבא דב"ש ור"מ ס"ל דגם ב"ש מודו דל"ג ור"י ס"ל דפליגי ב"ש אבל ב"ה ודאי ס"ל דל"ג גם לר"י ומשו"ה פסק גם הרמב"ם בחיבורו דגם בשעת קישור ונתפזרו ל"ג דלר"מ כו"ע הכי ס"ל ולר"י הא ב"ה ודאי הכי ס"ל. ולדידי' לא רבו כמו שיתבאר. ומשמעות דברי הרמב"ם ג"כ דבנתפזרו לא שייך כלל, מניח אלא דבכל ענין לא שייך לגזור בזה. והנה מבואר בש"ס דלר"י לי"ל דהוא מי"ח דבר. ומשמע דמפרש הש"ס בפירוש דברי ר"י היינו דעדיין הוא מחלוקת ולא רבו ב"ש. ולא כמש"כ הכ"מ בשי' הרמב"ם דפירוש דעדיין הוא מחלוקת היינו אפי' בשוכח בחצר. וכ' הב"י דתרויי' פירושי איתנהו בדר"י. ובודאי דזו קשה לומר פירוש שני דברים נפרדים בלשון אחד. אמנם בכ"מ נראה שנתקשה זה גם להרב ז"ל. ע"כ הביא דברי ר"א שכ' דביאור הסוגיא כך הוא. דלר"מ דלא נשאר בדין זה מחלוקת דבצינור רבו ב"ש. ובחצר מודו. א"ש דליחשוב זה בי"ח דבר. אבל לר"י אף דבצינור רבו כיון דנשאר מחלוקת בשוכח בחצר. לא שייך למיחשב הא ע"ש. והש"ך כ' דבפי' המשניות להרמב"ם הוא כפי' הב"י ולא כהר"א. וגם הקשה דלהר"א פסק הרמב"ם כר"י. ובפירושו בשבת פסק כר"מ. וכ"ז אינו מדוקדק דעיקר הפירוש ודאי הכל מודים כפירוש הרמב"ם במשנה. אמנם שי' בש"ס ודאי נראה דהב"י מודה לי' להר"א כמש"כ. ולענין הפסק בעיקר הגזירה הרי פסק בהדיא כר"מ. אלא דלענין בשעת קישור ונתפזרו זה א"ש בין לר"מ ובין לר"י וכמש"כ וזה שוה בין להר"א ובין להב"י ודוק. אמנם מדברי הרמב"ם בפירושו למקוואות נראה שדעתו להחמיר אף בשעת קישור ונתפזרו ג"כ ונראה דטעמו דכיון דקיי"ל בכ"ד דר"מ ור"י הלכה כר"י. א"כ נקטינן גם בזה כר"י דפליגי בזה ב"ש וב"ה. וכיון דחזינן בשי' הש"ס דאי נשאר בפלוגתא לא שייך למיחשבה ביח"ד. ופשטות הש"ס דחשיב לי' ביח"ד. ע"כ דס"ל, להש"ס דגם בזה רבו ב"ש. ונקטינן גם בזה כב"ש לחומרא. ושי' בחיבורו כיון דלא מצינו מ"ד דרבו ב"ש בזה י"ל דלגמרי נקטינן כר"מ דב"ש מודו בזה ודוק:

שם ובלבד שישבר את הכלים או יהפכם. בסמ"ג גבי הסייד ששכח עציץ והמסדר את הקנקנים בבור. מבואר דדווקא ישבור. וע"כ דמשמע להו להפו' דהכא דתני סתם אין פוסלים משמע דאפי' יהפכם שרי כמו במניח את הקנקנים לנגבם. וא"כ ע"כ הא דתני אין פוסלין ל"ד דהוה"ד אם כל המקוה נעשה מהם כמו בהמסדר את הקנקנים בבור דמפורש שם אפי' בלע הבור מימי' וכ"ש הכא דקיל טפי דהרי שרי אפי' להפך ודוק:

סמ"ד בהגה אבל אם המשיך תחילה מים שאובין ואח"כ הביא רוב כשירים ל"מ. בפרק ד' (מ"ד) תנן מים שאובין ומי גשמים שמתערבין בחצר. אם רוב מן הכשר כשר. אימתי בזמן שמתערבין קודם שירדו למקוה היו מקלחין פוסלין בג"ל. והנה הר"ש פירש דמקלחין אפי' בהמשכה ס"ל להאי תנא דפוסל. דלא כראב"י דס"ל דרבי' והמשכה כשר. ומ"מ במתערבין גם להך תנא כשר. וצ"ע קצת דא"כ הו"ל להש"ס בתמורה לפרש הא דתנן התם לפי חשבון דהיינו במתערבין. וצ"ל דזה פשי'. שוב הביא הר"ש תוספתא בשם ראב"י דגג שיש בתוכו כ"א סאין מ"ג. נותן לתוכו י"ט שאובין ופותקן ומערבן בחצר ופירש לתוכו היינו לגג [פירוש לא לתוך המים דא"כ ודאי נפסל בג"ל שאובין לכו"ע אלא לתוך הגג] ובהא דומערבן בחצר פירש הר"ש לא שיתערבו קודם שירדו למקוה דראב"י ודאי לא בעי שיערבו תחילה אלא דהיינו שירדו לחצר למקום שטובלין בו. ודייק מינה מדלא הקפיד שירדו הכשירין תחילה משמע דלא קפיד בהא וכה"ג כ' הר"ש בפ"ב שם. והרא"ש פי' הך תוספתא דגם ראב"י הוה סבר מעיקרא דבעי דווקא תערובות ומתני' נמי כראב"י דתוספתא. אבל לרבנן ס"ל דפסול לגמרי:

ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי להר"ש מסוגיא דתמורה בפשי'. וס"ל דראב"י דאייתי הש"ס בתמורה הוא שהוסיף ראב"י להקל אפי' בלא תערובות. ולפי"ז אזדא הוכחת הר"ש מהתוספתא דאפי' ירדו הפסולין תחילה כשר. ועכ"פ גם להרא"ש מתני' דהיו מקלחין פוסל הוא דלא כראב"י דבתרא דאייתי לה הש"ס. אמנם הרמב"ם הביא גם הך דהיו מקלחין ופי' הב"י דה"ק דהיו מקלחין היינו שיורד מהכלי לתוך המקוה בלא המשכה וכן משמעות דברי הרמב"ם ופוסל בזה כ"ז שלא הי' תחילה מ"ס מים כשירים. ודקדק עוד הב"י על לשון המשנה אימתי בזמן שמתערבין עד שלא ירדו למקוה. ע"כ פירש דס"ל להרמב"ם דאם אין מתערבין תחילה בעי שיהא שם תחילה דווקא הכ"א סאה מים הכשירין. אז מהני להשלים אפי' י"ט שאובין בהמשכה. אבל כ"ז שאין שיעור זה של כ"א סאה כשירין תחילה. ה"ה נפסל בג"ל שאובין אפי' בהמשכה. וזהו דין ג' לא כמתערבין. ולא כמקלחין. ולולי ד"ק הוא תורה חדשה בלי שום מקור לחלק בין כ"א סאה או פחות. ובאמת לפ"מ שפי' דמקלחין היינו מהכלי הי' נראה לפרש דגם פי' לשון מתערבין אינו אלא היפך מקלחין. והיינו שלא יהי' יורד מהכלי גופה להמקוה אלא שיפול להחצר תחילה. ובזה יהי' אדרבה קצת סעד לשי' הר"ש דל"ב ירדו כשירים תחילה וכ"ה בהדיא דברי הראב"ד בבעה"נ [מיהו אין מזה ראי' כ"כ דגם פסולין תחילה מהני וצ"ע] ומיהו גם פ"מ שרוצה לפרש מתערבין בדיקדוק גמור מתערבין ממש ולא שירדו בפ"ע. הי' נראה לפרש דאינו אלא לאפוקי מהוכחת הראב"ד דל"ב ירדו כשירין תחילה. אלא דבכה"ג בעינן שיהי' תמיד רוב כשירין תחילה. ובל"ה לא מתכשר. ואם ירדו פסולין תחילה. או שנעשו הפסולין פ"א רוב כנגד הכשירים. ל"מ ונפסלה כולה. אבל ודאי אין לנו לחדש חילוק חדש דכ"ז שאין בו כ"א סאה נפסל אפי' בג"ל אפי' בהמשכה. ולא משמע כן בהא דהוליכן עם הקרקע כשר ובכ"ד ודוק. וכן נוטין דברי הרב בהגה. ולפי"ז אפשר דצדקו דברי הפרישה דגם במע"מ כיון דהפסולין אינן רוב. אף כיון דהכשירין ג"כ אינן רוב ל"מ להכשיר. מ"מ כשישלים אח"כ לרוב מהני. ודלא כהט"ז שהשיג עליו. ובל"ה כיון דיש פו' דגם כולן שאובין כשירין בהמשכה ושי' הר"ש דאפי' פסולין תחילה מהני רבי' אח"כ וקרוב לומר כן בשי' הראב"ד והרמב"ם כנ"ל. ועכ"פ במע"מ יש לומר דגם לכו"ע מהני. אין להחמיר:

שם במחבר וכן גג שהי' בתוכו כ' סאה ומשהו מי גשמים ונתן בהם שאובין פחות מכ' ונמצא הכל פסול ונמשכו למקום אחר כשר. זה פירוש הרמב"ם בהתוס' שהבאתי בסמוך ועב"י ביאור דבריו. ונראה פשוט דבדקדוק כ' הרמב"ם כאן נתן שאובין פחות מכ' דאין השאובין רוב. ולא הוה כדין הקודם שאפי' המשיך אלף סאין שאובין כשר. דהתם נעשה תיכף מקוה כשירה ושוב אינה נפסלת בשאובין. אבל כאן דעכשיו הוא פסול. אם ירבו עכשיו השאובין. תו ל"מ להו המשכה כיון דרובה שאוב רובה ככולה וז"ב: סמ"ה שיעור המשכה אינו פחות מג"ט בב"י הביא בשם הרשב"א דכשר בכ"ש וער"ש פ"ב כ' לדחות מה שהביאו ראי' מהא דמשקי בי מטבחיא דאמרינן דבקרקע הוה מקוה מדאו' אע"ג דהוה כולן שאובין וה"ר מזה דכולה שאוב נמי דרבנן. והר"ש כ' לדחות דהתם בעזרה דמרוצפת באבני שיש א"א שלא ימשוך כ"ש ובהמשכה הוה כשר מדאו' ע"ש. הרי דס"ל ג"כ דהמשכה כ"ש ג"כ כשר וכדבריו כ' התו' בב"ב (ס"ז) בשם הר"מ ע"ש. ומדבריו מוכח ג"כ דהמשכה ע"ג אבנים מהני דלא כהמחמירים בסמ"ו בהגה:

סמ"ו אין המשכה מועלת כו' או צינור שלא הי' עליו שם כלי בתלוש מעולם. זה שיטת הראב"ד דהוכיח שם דכל שהי' עליו שם כלי אפי' אינה מקבלת לתוכה כלל דאינה פוסלת את המקוה מ"מ לענין המשכה ל"מ. ובאמת דדברי השאלתות והרי"ף והרמב"ם שבסמ"ד משמע בהדיא דכל צינור שאינו פוסל הוה המשכה אלא דהמחבר נקט שי' הראב"ד שהוא מילתא מציעתא בין המקילין הנ"ל ובין המחמירין בהגה דבעי דווקא קרקע הראוי לבלוע. ועש"ך וניכר שט"ס בדבריו וצ"ל דבר המ"ט ופירושו שהק"ט אינו מחמת כלי אלא כגון עלין שהם אוכל וכה"ג וכן משמע בהדיא בדברי הראב"ד. אמנם מש"כ זה דווקא לענין שאינו ראוי המים לבא בל"ה. צ"ע לענ"ד דזה ודאי פשיטא. ואפי' הי' מים כשירים תחילה פסול בכה"ג כמבואר בסמ"ח. אלא דמשמעות הראב"ד דאפי' היו ראוים לבא בל"ה כיון דהם שאובין ובעי המשכה ל"מ המשכה ע"ג דבר המקבל טומאה וצע"ג סמ"ז מקוה שנובע שנתייבש והי' בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים כו' ע' ש"ך וט"ז דעיקר כטעם הראשון שכ' הרא"ש דודאי רוב המים מגידי המעיין עצמה כדא"ש נהרא מכיפי' מבריך. ומטהרת. ברבי' והמשכה. ולכאורה צ"ע דהא לא קיי"ל כשמואל דנהרא מכיפי' מיבריך. אבל באמת הכא בשאובין הנמשכין. בודאי דגם לשמואל גופא ליתא דלא שייך אלא בגשמים כמש"כ הפו' דהתהום עולה כנגדו. אלא דכוונת הרא"ש כעין דשמואל. והיינו דהכא שהמים הולכים בתוך גידי המעיין עצמו ודאי כל השאובין מתבטלים בתוך מי המעיין. ובזה ודאי כו"ע מודו וליכא פלוגתא אדשמואל. ובזה א"ש דמשמע דלא הוצרך בזה שיעור המשכה שהוא ג"ט דכל שהולך דרך הקרקע גופא זה ודאי המשכה גמורה ועדיף טפי וע' בב"י בשם התה"ד ודוק:

ש"ך סקק"ד ול"נ דזחילה שאני כיון שאינו אלא טיפין טיפין כו' דברים אלו לא זכיתי להבין שום פירוש ועיקר הקושי' כבר הביא בסקע"ו וע' משכ"ש:

סמ"ט אם ממשיך ממעיין או מקוה אפי' ע"י דבר המקבל טומאה כשר ויש מי שאינו מחלק בכך. נראה דזה ודאי כו"ע מודו דאם היו המים באים ע"י דבר המ"ט ונתחברו למקוה ע"י דבר אחר. פשיטא דל"ג ממים שאובים המחוברים כשפה"נ למקוה דכשר. אלא דשי' הרשב"א [שהוא האינו מחלק בזה]. דס"ל כיון דהחיבור גופה ע"ו דהמ"ט. א"כ זה גופא מיקרי מהוה ע"י דבר המ"ט דגזיה"כ שלא יהוה ע"י דהמ"ט. ושי' הרא"ש דמכשיר מבואר גבי נוטפין שנעשו זוחלין דביאר שם. שי' כיון דעיקר המקוה הוא בכשרות לא איכפת לן במה שמרבה עוד מים ע"י דבר המ"ט ויתבאר בסמוך ומיהו אפי' בממשיך ממעיין מ"מ כיון שהעבירו ע"ג דבר המ"ט אינו אלא כמקוה כמבואר בסי"ב ועש"ך שם:

ס"נ מקוה של מי גשמים שנפרץ כו' אם ישאר מ"ס כו' ואם לאו פסול. ע' ביאורי הגר"א דאע"ג דהרא"ש סתר פירושו של הר"ש דין זה מסברא. ולענ"ד לאו כללא הוא ויש לחלק בדבר ותחילה נבאר דברי הרא"ש בזה שהם עיון עמוק. וראיתי ממחברי זמנינו ששגו בדבריו. הנה תחילה כ' דאפי' אם ישאר מ"ס מ"מ השתא מיהו הוא טובל במים העליונים שהם זוחלין ואח"כ כ' והנכון לפרש שלא ישאר מ"ס. והשתא ניחא טעמא דר"י דאסור לסתום בדבר המ"ט. משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע"י דבר המ"ט. אבל אם ישאר מ"ס ואינו סותם אלא כדי להרבות מים. לא מיקרי הוייתו ע"י דבר המ"ט. ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ"ס לכו"ע מותר לטבול אף שיהי' זוחל מלמעלה כו' וראיתי לאחד מן המחברים שכ' דאם נסדק אחד מכותלי המקוה. יצא מאשבורן כו' עכ"ל. ופי' דבריו דבתחילה סבר דהמים התחתונים שלמטה מן הסדק ודאי אין בהם שום פסול אלא שהמים העליונים י"ל דנעשו זוחלים אף שיש למטה מ"ס מ"מ כיון דלמעלה הוא זוחל וטובל בהם הוא פסול. אבל אח"כ כ' דלא ניחא לי' זה דבשלמא על הזחילה שפיר י"ל דמה שלמעלה שהוא זוחל הוא פסול ולא מהני מה שמחוברים למים התחתונים שהם באשבורן דפשוט דמים זוחלין הרי הם מים כשירים וכשיעמיד זחילתן יתכשרו ולא שייך חיבור אלא בתורת השקה דנתחברו הפסולים. ונזרעו בהכשירים ונעשים אחד. אבל זחילה כיון דגם התחתונים כשיזחלו יפסלו לטבול בהם. מה שייך זריעה בזה. ושפיר י"ל דהם פסולים. אבל מה דאוסר ר"י לסתום בדבר המ"ט זה ודאי קשה כיון דעיקר המקוה הוא כשר ויתחבר אלי' מים שיש בהם פסול שהם ע"י המ"ט. ודאי דל"ג משאובין שנתחברו למקוה דכשר. ומה שמרבה ע"י דבר המ"ט ודאי לא איכפת לן והרא"ש לשי' בסעיף הקודם. ומסיק דע"כ איירי שלא ישאר מ"ס וא"ש טעמא דר"י דעיקר המקוה ע"י דהמ"ט. ולפי"ז כיון דלא איירי אלא שלא ישאר. כ' דלהך פירושא גם בפסול הזחילה גופא י"ל דכל שישאר מ"ס לא מיקרי כלל זוחלין. ואף המים העליונים שזוחלין לא מיקרי עליהם שם זחילה כלל וכשירים הם ג"כ. ואח"כ כ' וראיתי אחד מהמחברים שכ' שאם נסדק אחד מכותלי המקוה יצא מאשבורן פירוש דזה הוא הרשב"א והמרדכי דס"ל דגם המים התחתונים נפסלו לגמרי אף שיש בהם מ"ס בלא המים העליונים הזוחלין מ"מ כל שזוחל מלמעלה כל המים נקראו זוחלין כמו שהביא הב"י ובזה כבר נדחה מה שהוכיח מר"י דז"א אלא לפי שי' דהתחתונים לא נפסלו. אבל לפי שי' זו דהתחתונים ג"כ נפסלו א"כ ודאי עיקר המקוה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה. ואח"כ חזר להקשות על עיקר פירוש הר"ש מדיקדוק לשון המשנה. וגם לפי פירוש הר"ש דלא איירי אלא במונע שלא יזחלו לא מסתבר לי' טעמא דר"י שיהי' קרוי מהוה ע"י דבר המ"ט. וגם הקשה מהא דחרדלית של גשמים. דפליגי ב"ש וב"ה ומודים דגודר בכלים טמאים. הרי דזה לא מיקרי מהוה ע"י המ"ט. עוד דקדק ממשנה זו על עיקר דין דזחילה דהא גודר בכלים א"א להדק הכלים דלא יצאו המים מביניהם כו'. ובזה צריך להבין כוונתו ז"ל דמה דעתו בזה. דהתם ודאי הרי במשך זמן יצאו כל המים ולא נשאר ודאי אפי' מ"ס. ונראה מדבריו שם ממה שדקדק מהתו"כ דס"ל דאינו פוסל אלא בזחילה גמורה כדרך זחילת המעיין אבל בנקבים וסדקים בעלמא לא. עוד מסיק דדווקא דומיא דמעיין גם בהא כשלא נשאר מ"ס ודקדק זה ממתני' דבור מלא שאובין שהאמה נכנסת לו כו' דאיירי ע"כ במ"ג. וכשיצא כמלואו ועוד. כשר. והתם הוא זחילה גמורה כדרך מעיין. אלא שישאר מ"ס ואף שהוא זוחל מלמעלה כשר. והם שני קולות בדין זחילה וז"ב בכוונתו לענ"ד:

והנה בפלוגתא דחרדלית של גשמים כ' הר"ש דודאי לא פליגי ב"ש אהא דמעיין בזוחלין ונוטפין באשבורן. ע"כ כתב דאיירי בשיש בסמוך להחרדלית פרסות חמור. שיש בהם מים באשבורן. ומחובר לחרדלית בכשפוהנ"ו ע"ש. ונראה פירוש דבריו דאף דלדידן קיי"ל דאין הזוחלין מערבין כמבואר בס"ס [ומיהו ז"א אלא לשון הרמב"ם שם אבל פי' הר"ש סופ"ח דטהרות נראה שהוא משום קטפרס] מ"מ בהא פליגי ב"ש וס"ל כיון דמים כשירים הם שפיר מערבין. אבל להתיר זוחלין לטבילה ודאי לא יפלוגו הרי דגם הר"ש גופא שהוא מקור פירוש זה ס"ל דהמים שבאשבורן שיש זוחלין עליהם לא נפסלו ודלא כהרשב"א. וא"כ כיון דשי' דהמים התחתונים לא נפסלו. ע"כ צ"ל דגם הוא מפרש המשנה כשלא ישאר מ"ס וכהוכחת הרא"ש הנ"ל. ולולי שאיני כדאי יש לדקדק ראי' נכונה גם להקולא השני' שכ' הרא"ש דכל שלא נפרץ לגמרי שיהי' זוחל בכדרך זחילת מעיין לא מיפסל מפלוגתא דימים בפ"ה דס"ל לר"מ דכל הימים כמקוה ור"י ס"ל דיה"ג כמקוה ור' אסי פליג דכל הימים מטהרים בזוחלין ופי' הר"ש דטעמא משום דדרכו בזחילה דכל הנחלים הולכים אל הים והנה ר"מ ור"י דפליגי בודאי לא דס"ל דאסור לטבול כלל בים דבהדיא משמע בתוספתא פ"ו גבי פלוגתא דמקוואות הגוים דבים טובלין לכו"ע ע"ש. וע"כ דהיינו טעמייהו דס"ל דזה לא מיקרי זחילה כיון דאינה זחילה כדרך מעיין. וע"ד החידוד הי' אפשר לפרש בפלוגתא דר' יודא ור"י בהא דנוטפין שעשאן זוחלין הנ"ל דר"י סבר דאפי' זב וזבה סומך ור"י פליג דכל דבר המ"ט אין מזחילין. ובסמוך יתבאר בשם הר"ש והרא"ש בפלוגתיי'. ובזה י"ל דאזלי לשי' דאיירי דאינה זחילה גמורה כדרך המעיין אלא דיש לחוש שלא יצאו עד שלא ישארו מ"ס ור"י לשי' דס"ל דזה לא מיקרי זחילה וא"כ אינו אלא גורם שלא יפסול לא מיקרי כלל מהוה ע"י דבר המ"ט ור"י לשי' דס"ל דזה מיקרי זחילה וא"כ השתא הוא שמכשירו ומשו"ה ס"ל דזה קרי מהוה ע"י המ"ט ועכ"פ שי' הרא"ש נראה ברור דע"י סדק בעלמא כל שאינו שוטף כדרך מעיין לאו זחילה הוא ודוק:

שם ויש מי שמתיר לסתום בדבר המקבל טומאה כבר הבאתי דברי הרא"ש שכ' דזה לא מיקרי מהוה כיון דאינו אלא מונע שלא יצאו והביא ראי' מגודר בכלים טמאים וגם הר"ש כ' בטעמא דר"י דאיהו נמי לא פליג במהוה. אלא דס"ל דזה לא מיקרי מהוה. ולכאורה יש להקשות מסוכה (כ"א) דס"ל לר"י גופא אליבא דחד מ"ד דאסור לסמוך את הסכך בדבר המ"ט. מפני שמעמידה בדבר המ"ט. וע"כ דהיינו דכמו דילפינן דאסור לסכך בדבר המ"ט ה"נ אסור להעמיד וגם להרא"ש לפי הפירוש שכ' שם מעצמו כ' בטעמא דר"י דמה שסומך את המקל לא חשוב מהוה. וקשה מהכא דאסר לסמוך ונראה דיש חילוק גדול בדבר דהכא לא מצינו דאסר קרא אלא הווייתו. אבל בסוכה קיי"ל דבעינן שיכולה לעמוד ברו"מ וכ"ש לר"י גופיה דס"ל בדכ"ג גבי העושה סוכתו ע"ג בהמה דבעינן ראוי' לשבעה וס"ל דדירת קבע בעינן. וא"כ במה שהיא עומדת עכשיו לחוד ל"מ להכשיר אלא בעינן שתהי' עומדת גם אח"כ ומשו"ה המעמיד עושה גוף ההכשר. אבל הכא כל שעיקר הוייתו בכשרות לא איכפת לן בהמעמיד או במה שסומך בה ודוק:

סנ"א ניקב המקוה או שמימי' נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת הגר"א תמה בזה ודעתו דלא כ' הרשב"א כן אלא לשי' דפוסל אפי' נשאר מ"ס אבל לדידן דדווקא בשלא נשאר פסול אף בזה. ולענ"ד לא משמע כן דברי הרשב"א שהרי בנבלעים מעט מעט בקרקע ודאי בהמשך זמן רב יבלעו כולם ואיזה שיעור יש בזה. וכבר הבאתי דעת הרא"ש באריכות שהוכיח מגודר בכלים דכל שאינו כשטף מעיין לא מיקרי זחילה. ונראה בשי' הרשב"א דמוכח מדבריו דחולק שם. דס"ל דה"ט דגודר בכלים כשר. משום שאין זחילתו ניכרת. אבל בזה מיהו ע"כ מוכח דכשר בכ"ג אפי' לא ישאר מ"ס דהרי ודאי כן הוא דרך גודר בכלים. ובח"ס האריך למצוא מקור לדברי הרשב"א בזה. ולענ"ד שמכאן הוא מקורו. ועוד יש לדקדק כן מפי' הרמב"ם בהא דמפצי בימי תשרי דפי' דהיינו להקיף בתוך המים שלא יהיו זוחלים. ובודאי שהמים יוצאים דרך הנקבים של המפץ שהוא כשק וקופה דקיי"ל דאינן מקבלים כלל. וע"כ משום שאין הזחילה ניכרת לא איכפת לן. מיהו י"ל שכל שהוא בתוך המים עצמן שאני וצ"ע וע"ש בח"ס שהקשה מדברי התו' דבכורות שכ' להוכיח דמעיין מטהר גם באשבורן מים של שלמה שהי' מעין עיטם אף שהי' באשבורן בתוך הים. וכ' דבירושלמי איתא שהי' רגלי השוורים נקובים כמוציא. ומשמע דבנקב בעלמא מיקרי זוחלין. והוה"ד דפוסל בכה"ג במי גשמים. ולק"מ דהתו' מסקי שם בלשון זה ואפשר שהי' זוחלין. היינו דמכח נביעת המעיין שהביא שם כל המים. הי' הזחילה ניכרת וזה ודאי פוסל ג"כ. אבל כל שאינו ניכר כלל ודאי אין שום פסול וכ"כ הנוב"י להלכה למעשה ע"ש:

סנ"ב נקבים דקים הרבה מצטרפים לכשפוה"נ אם חבר מקוה חסר לשלם אבל שניהם חסרים אין מצטרפין והוה"ד מקוה שחלקו בסל כו'. זה למד הראבי"ה מחגיגה. דסל וגרגותני טובלין בהם. אבל מקוה שחלקו בסל אין מצטרפין. ופי' כמש"כ המחבר דלחבר חסר לשלם מהני ולא בשניהם חסירים והנה לפי לשון הרב בס"ט אהך דסל וגרגותני דזה עדיף משפוה"נ לפי שאינו לקבל כלל ע"ש והוא מהר"ש. א"כ מש"כ מזה גם לענין להצטרף נקבים דקים לכשפוה"נ זה ודאי צ"ע דהא בזה ודאי דהוא גרע משפוה"נ ולא מצינו אלא בכה"ג דסו"ג שאינו מקבל כלל דעדיף כנ"ל. אמנם גם בזה שאינו מקבל אין זה מוסכם וע"כ רוב הפו' חולקים בזה דאם נימא דזה ודאי עדיף משפה"נ כלשון הרב ומשמעות הר"ש א"כ ע"כ דבשני חסירים גם שפה"נ אינו מצרף וכן הוא באמת בלשון הראבי"ה שם דבשני חסירים גם שפוה"נ ל"מ וכן הר"ש גבי ערוב מקוואות כשפוה"נ פי' מקוה פסול לכשר או חסר לשלם ולא פי' בשני חסירים כלשון הרא"ש שם. וכן מפורש בדברי הרשב"א בשעה"מ הביאו הב"י ברס"ז ד"ה אהא דתנן בפ"ד דלמקוה חסר לא שייך צירוף כלל וקאי שם אפי' לכלים נקובים כשפוה"כ שבתוך המקוה. והיינו כשי' זו דאין צירוף בשני חסירים. אמנם כ"ז לשי' אבל הרי הרא"ש והטור והמחבר בעצמו כ' ג"כ הא דע"מ גם בשני חסירים. וא"כ ע"כ דאפי' שק וקופה וסל וגרגותני שאין מקבלים כלל גרע משפוה"נ. וא"כ גם בחסר בצד שלם ל"מ וגם רש"י פי' שם בחגיגה דארעא חלחולי מחלחלי והמים אלו שבכאן באין מנהר גדול ע"ש הרי שס"ל בפירוש דאפי' בצד שלם ל"מ וחילוק הש"ס בטובל כלים בסל וגרגותני מחלק את המקוה בסל נראה פשוט דהרי ודאי מודו הראבי"ה וסייעתו במשנה דסנ"ה ג' מקוואות בזה כ' ובזה כ' וירד ג' וטבלו והשיקם דהם טהורים הרי דע"כ דבשני חסירים נמי מהני צירוף ומדתנן סתמא ונתערבו משמע דהוה כדין נפרצו זה לתוך זה דתני התם דברוחב כשפוה"נ וברום כקליפת השום. וע"כ משום דבמים צפין ע"ג עדיף טפי ומהני אפי' בשניהם חסירים. וא"כ יש לומר בפירוש החילוק דבש"ס בפשי' דטובל בתוך סל זה הוה כמים צפין ע"ג. ומשו"ה מהני אפי' בכה"ג דלא הוה כשפוה"נ. אבל בחילוק דאין המים צפין ע"ג. בעי דוקא שפה"נ ביחד ואפי' בחסר לשלם. ואין לחדש חילוקים חדשים וכן יש לדקדק מהך משנה דסס"ד דשק וקופה דטובלן ומעלן כדרכן אפי' במקוה מצומצמת. וא"כ כשחסרו מן המקוה. המים שבתוך השק והקופה, הוה שני חסירים. וע"כ משום דהתם הוה המים צפין מלמעלה כנ"ל. ומיהו י"ל דהתם שלא לעשות המים שאובין מקילין טפי כמבואר כ"פ בס"ז וצ"ע:

והנה זה פשוט דאפי' לפ"מ דפסקינן דמהני צירוף אפי' בשניהם חסירים דוקא כששניהם מים כשירים אבל כשאחד פסול נראה ברור דאפי' כשיש מקוה של שאובין שבאו בה בהמשכה ויש מקוה כשירה שהיא כ"א סאה והשיק המקוה הפסולה להכשירה דאע"ג דאם הי' משיכה ומערבה לגמרי לתוכה קיי"ל דשאובה מטהרת ברבי' והמשכה מ"מ בהשקה בעלמא ל"מ וכ"נ בסנ"ו דכשר ופסול של כ"ס ל"מ השקה ומשמע בכל פסול בעלמא ואפי' אינן שאובין גמורין שנשפכו בה אלא שירדו בה בהמשכה ל"מ. ועב"י בההיא דסס"ג דהמטביל כלי בתוך מקוה מצומצמת צריך להטבילה דרך פיה וכ' הר"ש מפני שהמים הנכנסין להכלי נעשה שאובין והקשה הב"י דהא מחוברין למקוה [ומש"כ שם דלהרא"ש דל"מ חיבור למים שבכלים א"ש הוא תמוה. דהא מבואר שם ברא"ש דבכלים שבתוך המקוה גופה ודאי לא מיפסלי כדאיתא בחגיגה] והנה לפי שי' הר"ש ודאי לק"מ. דכבר בארנו דס"ל דבשניהם חסירים לא שייך חיבור דשפוה"נ ומשו"ה בעינן דוקא דרך פיה שהם מעורבין לגמרי אבל דרך שוליה דליכא אלא חיבור דשפוה"נ ל"מ דהא כבר נחסרה המקוה. אבל באמת גם לפי שי' כל הפו' כיון דנחסרה המקוה ודאי ל"מ צירוף לטהר את השאובין שבכלי ואפי' לא נעשה שאובין גמורין כבר כתבנו דנראה דל"מ וכ"ש בכלים. ועש"ך שם שכתב דנראה דבדיעבד אין לחוש ונראה שכ' כן ע"פ דברי הב"י דאינו אלא גזירה בעלמא אבל לפמש"כ אפשר דבדיעבד נמי ל"מ ואם יצאו ג"ל מן הכלי למקוה אפשר דנפסל כל המקוה וצע"ג:

סנ"ג בפסול שאיבה סגי השקה כשערה והרא"ש חולק אף בפסול שאיבה וכ' הש"ך דהרא"ש לשי' דכולה שאוב דאו'. ומתני' מוקי לה בפסול שאיבה שאינו אלא מדרבנן. והקשה ע"ו מהא דאייתי ממשנה זו ראי' דמחובר למקוה מהני אפי' בדהמ"ט. אמנם כבר הביא הגר"א דהרא"ש פי' המשנה ג"כ באופן שיש בחיבור כשפוה"נ וא"כ אדרבה יש ראי' דאיירי מתני' גם כן בשאיבה דאו' וא"ש:

ש"ך ס"ק קי"ח נחלקו המפרשים איזה נקרא שתי. ע' פי' ר"ה גאון בש"ס חדש שהביא ראי' ברורה מעירובין דמחיצה של שתי קרי שם קנים העומדים בגובה ע"ש:

סנ"ה ג' מקוואות בשנים יש בכ"א כ"ס מים כשירים ובג' יש כ"ס שאובין. וירדו ג' וטבלו ונתערבו הוכשרו שלשתם בט"ז סקס"ו ואפילו נתחבר לשאוב תחילה מ"מ כבר נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובין ע"ש ולא הי' צריך לזה דהא בסנ"ו באחד כשר ואחד פסול ג"כ לא נפסל וכמו שהשיג בעצמו על הפרישה בסקס"ז אלא משום דהוה רבי' והמשכה. ולפי מש"כ הר"ש הוא משום שבטלו השאובין ברוב. וע"ש מש"כ הט"ז בפירושו ומה שהשיג עליו דלמה לי' להך טעמא דת"ל מטעם רבי' והמשכה, וכ' דתני סתמא אפי' ליכא המשכה ג"ט וכ"כ לעיל דהר"ש לא מצריך כלל בהמשכה שיהי' ג"ט. אבל הדבר פשוט לפמש"כ בסמ"ד בפי' הר"ש במתני' דמים כשירים ושאובין שנתערבו דהאי תנא דמסכת מקוואות לי"ל המשכה ורבי' כ"א בנתערבו ובטלו קודם וא"כ לשי' זו הוצרך לפרש דנתערבו ובטלו. וכן לפי פי' הב"י בשי' הרמב"ם שם דס"ל דל"מ המשכה אלא ביש תחילה כ"ס ומשהו כשירים. והכא דאיירי בכ' מצומצמים ע"כ צ"ל ג"כ דבטלו ודוק:

סנ"ז גומות הסמוכות לפי המקוה ומעורבין כשפוה"נ מטבילין בהם. בש"ך ס"ק קכ"ז דבעי שיהי' בהם רביעית הכי מוכח בש"ס ופו' עכ"ל. והוא מדברי הראב"ד בבעה"נ פ"ו דמפרש הכי בש"ס בזבחים (כ"ב) בהא דאר"ל דהמשלים למקוה אינו משלים לרביעית. דרביעית היינו בכה"ג דבעינן מיהו רביעית וע"ש דאינו משלים היינו בנטל סאה ונתן סאה מי פירות. ונראה מדברי התוס' שם דגם הם פירשו כן הא דמסיק שם ר"פ ואם קדח בו רביעית מטבילין בו. מ"ט דאתו מהכשרא דמקוה. דהא אדר"ל כ' דלי"ל דמיירי ברביעית דמקוה כדאיירי ר"פ בסוף שמעתא דהא בטלו רביעית דמקוה. ולכאו' א"כ היכי איירי בה ר"פ וע"כ דר"פ קאי בכה"ג ובהא לא בטלו. ובעי רביעית. ודר"ל לא ניחא להו לפרש ג"כ בזה שהוא ג"כ בסמוך לגדולה כהראב"ד. דשי' התו' בפירושא דר"פ דכל שסמוך למקוה בשפה"נ מהני אפי' נטל סאה ונתן סאה בה גופה כמקוה עצמה. ומה שפי' שם הראב"ד דר"ל קאי שנטל ונתן לתוך המקוה הקטנה של הרביעית. ובזה ל"מ נטל סאה ור"פ קאי שעשה זה בתוך המקוה גדולה ואח"כ קדח זו הקטנה. יעוין שם היטב בדברי הראב"ד ד"ה הנה וסוף דיבור הקודם כי קצרתי. אבל התו' לא ניחא להו הכי. חדא דזה פשיטא כיון דהמקוה כשירה פשי' דהרביעית הסמוכה לה כשר. ועוד דכיון דמעורב בכשפה"נ פשי' דכשר בכ"ג ולא שייך לחלק כלל [וכ"ש לשי' הראב"ד דפי' שם בשאוב ודאי קשה דהא כולה שאובה נטהרת בהשקה כמבואר בסנ"ה] ע"כ הוה צריכי לפרש דר"ל ברביעית בפ"ע וזה ל"מ השתא. וגם מדברי רש"י נראה לי כן בדר"פ ומה שפירש דשנתמעטו המים ואינן מעורבין עם מי המקוה כוונתו הוא דאין מעורבין לגמרי והיינו דאם הם מעורבין לגמרי פשיטא ועוד דבכה"ג ודאי ל"ב שיהי' אפי' רביעית דה"ה כעיקר המקוה לגמרי וכ"ה בדברי הראב"ד שם בהדיא (ודברי הש"ך שייכים כאן ולא בסנ"ט באינה יכולה להעמיד עצמה כמו בדפוס] אלא שאינן מעורבין ואינן אלא מחוברין בכשפה"נ ודוק:

סס"ג מטבילו דרך פיו כו' ומעלהו דרך שוליו חסרון הניכר כאן שחסר מלשון התוספתא והופכו ומטבילו והופכו ומעלהו כו' דאי ל"ה ל"מ טבילה לכלי דרך פיו כמבואר בסר"ב ס"ו דאין המים נכנסין לתוכו כשאינו מהפכו וכן ניכר מהלשון דאי ל"ה ממילא כשמעלהו הוא דרך שוליו ודוק: סס"ו מקוה שמימי' מתפשטין ואינו יכול להתכסות נותן בה אבנים כו' אבל לא כלים. בש"ך האריך לתמוה כיון דהשתא נמי מקוה כשירה מאי שייך בזה מהוה ע"י דבר המ"ט. ולולי ד"ק נראה פשוט להיפוך דכיון דע"י הכלי שמ"ט באו המים מצד זה לצד זה. הוה כנתזו ע"י אדם בכוונה דלכו"ע פסול לעיל סט"ו. וה"נ נתזו ע"י כלי המ"ט. והוליכן ע"ג קרקע דכשר היינו שנמשכו והלכו אח"כ ע"ג קרקע מעצמן. ולא ע"י האדם. וכן כ' הש"ך בעצמו לעיל ס"ק קכ"ג גבי מנענע בידו בתוך המקוה כדי שיעשה גל. דאינו כשר אלא דבמקום תלישת הגל לא הי' שם יד האדם, אבל הי' שם יד האדם חשוב מהוה ע"י דבר המ"ט. והכא שכל המים באים ע"י הכלים. הוה הכל מהוה ע"י מ"ט. ואי משום דבתחילה הי' נמי מקוה כשירה. מ"מ השתא הא נסתלקו המים ממקום שהי' אצל דופן החיצון ובאו כאן ע"י דבר המ"ט. והרי פי' הרא"ש דנוטפין שעשאן זוחלין דהיינו שנתקבצו מים למקום אחד והוליכן למקום אחר דאסור ע"י דבר המ"ט. וה"נ ממש דכוותה ודוק:

ס"ע ספק מהמכתשת למקוה פסול שהפסול מוכיח. התו' הוכיחו מזה דכולו שאוב דאו'. ולשי' הרמב"ם כ' הכ"מ דלא מטבילין בספק שאובין אלא כשיש מקוה כשירה וספק אם נפסלה. אבל בספק בעיקר המקוה לא. והש"ך השיג ע"ז דסוף סוף ספיקא דרבנן הוא. ולענ"ד יש ראי' לדברי הכ"מ דהא הרא"ש בב"ק הקשה מהא דתנן מקוה שיש בה מים שאובין שלשה גומות לוג לוג. ובאו לה מים כשירים אם ידוע שנפלו מ"ס מ"כ קודם שהגיע לגומא ג' כשר הא מספק פסול. ודעתו להוכיח מזה דכולו שאוב מן התורה ובאמת לא הבנתי דמאי שייך לשם כולו שאוב דהא התם השתא כל המקוה ודאי כשירה והספק בג"ל ואולי כוונתו לשי' ר"ת שהביא שם דג"ל הלמ"מ ע"ש. וכה"ג יש להקשות מהא דפ"ב מים שאובין ומ"ג שנתערבו כו' היו מקלחים אם ידוע שירדו מ"ס מ"כ קודם שירדו ג"ל כו'. ע"כ נראה דאע"ג דהוה סד"ר מ"מ הא הטובל יש לו חזקת טומאה. ודאי דלכתחילה לא יטבול. וכההיא דסע"ג ב' מקוואות חסירין שנפל ג"ל לא' מהן. וא"י לאיזה נפל. ונתמלאו בגשמים לא יטבול בא' מהן. ועש"ך שם דטבל בדיעבד כשר. וכוונתו עפ"י דברי הר"ש דאע"ג דבתוס' תני רי"א לא יטבול ואם טבל ועשה טהרות טהורות. משמע דווקא דכבר עשה טהרות היינו ר"י לשי' במ"ב דמטמא בחזקת טומאה. אפי' בטומאה קלה דרבנן. וה"נ בספק זה דשאובין. אבל לת"ק שם טהור לגמרי. בדיעבד. מ"מ ודאי דזה דווקא בדיעבד כשכבר טבל. אבל לכתחילה ודאי לא יטבול. כמבואר בהדיא בסס"ח. אבל כל הני דאיכא על המקוה חזקת טהרה כבר הוחזקה המקוה בכשרות ויכול לטבול שם אפי' לכתחילה. אע"ג דאיכא עליו חזקת טומאה. דכבר הוחזקה המקוה בטהרה ודאית. אבל היכי דליכא חזקת כשרות במקוה כגון ההיא דמכתשת והני שהבאתי דעכשיו יורדין לה השאובין והמג"ש ודאי דלכתחילה לא יטבול ונכון. וע' נדה (ד"ז) לא תימא בהוכחות שנו כגון ב' שבילין דההיא אפי' בחולין גרידא טמא וע"ש בתו' ובחי' פרשתי עפ"י תוס' הרא"ש דהיינו דספק זה חמור דזימנין דמטמא בחולין. וא"כ י"ל דהיינו נמי פירוש שהפסול מוכיח שבכאן דהיינו דאיכא פסול לפנינו וכן בהני שהבאתי ודוק:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה