אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קצה

סימן קצד

ס"ב בהגה וכן ע"י זריקה אסור לכאורה לפ"מ דמבואר בש"ס דאסורה לרחוץ פניו כו' ומבואר בסי"ב דהיינו דאסורה לצוק לו מים. והרי בל"ה נוגע בה ע"י זריקה. וא"כ הי' נראה דע"י זריקה ודאי ליכא איסורא אלא ברוחץ משום רחיצה. ודוחק לחלק בזה דהתם הוה כח כחו הכלי והמים כמו דמחלקינן ביי"נ. ומשו"ה הוה שרי אי לאו רחיצה דודאי לא שייך לחלק בזה בכאן. אבל יותר נראה דס"ל דבאמת ל"ד רחיצה אלא אורחא דמילתא נקט והעיקר דנגיעה ע"י זריקה הוא האיסור ובאמת הוא איסור בכ"ד. וכן כ' שאע"פ שהרשב"א כ' בפירוש דמזיגת הכוס היינו כוס יין מ"מ יש לאסור כל דבר. וה"נ דכוותה. וא"כ נראה דלפ"מ דהחמיר הש"ך שם בסי"ב בשם הר"י דאיסור רחיצה היינו דגם ליתן מים לפניו אסור. הוה"ד בהושטת אכילה לבעלה ביחוד בפניו אסור. כמו דנקטינן כאן לפי שי' זו להחמיר בכ"ד. ומ"מ י"ל דאינו מוכרח די"ל דאדרבה דמשו"ה פירש הר"י שם דאפי' ליתן מים. משום דלא ניחא לי' בסברא זו דל"ד רחיצה. והא ודאי דנגיעה ע"י זריקה יש לאסור בכ"מ דודאי נגיעה היא ע"כ פי' דהכא אפי' להעמיד לו מים. וא"כ ודאי דזה דוקא הכא וצ"ע:

ט"ז סק"ז לא תשכב בסדינין של איש אחר שמא תתעבר כו'. ושמא ישא אחותו מאביו. משמע מדבריו דבכה"ג חשיב זה אביו. ויתיישב בזה קושי' הרשב"א על הת"כ דאמרינן אם נאמר אמו הי' אומר מה אמו ודאי כו' והקשה דאם אינו אביו הוא ממזר ובודאי אינו כהן ולפי"ז י"ל דהוא כשר והוא כהן. וכן בריש חולין דיליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ודילמא לאו אביו והקשו התו' דדילמא משום דמוקמינן לה בחזקת צדקת לפי"ז י"ל דהיא צדקת ולאו אביו. ומ"מ לא משמע כן בכ"ד ביבמות ע"ח גבי מצרי שני דאי דאיסורא לא כתיב קרא ובתו' הקשו משתוקי ותי' דלא שכיח. ותי' הב' לא ס"ל סברא זו. וא"כ י"ל גם בכה"ג. ושם צ"ו משכחת לה בעכו"ם כו' ובמכות י"ד משכחת לה ברשיעא כו' ובכה"ג משכחת לה בהתירא. ומצאתי בטו"א חגיגה ט"ו גבי באמבטי עיברה הקשה כן גם אהא דלא תני אמו גבי פוטרת צרותיהן דמ"ל בכה"ג ע"ש. ע"כ נראה דבאמת לא מקרי בכה"ג אב כלל וכאן צ"ל שמא יפטור אשת אחיו וכה"ג ואכמ"ל:

ס"ח ראוי לה שתייחד לה בגדים לימי נדתה כדי שיהיו זוכרים כו' במנ"י הקשה דהא בסו"פ אע"פ מפורש בהדיא דאינו אלא כדי שלא תתגנה עליו ע"ש. ולענ"ד בפשוט דהתם במשרה אותה ע"י שליש. דאינה אוכלת עמו אלא בליל שבת דהיינו ליל עונה. ובימי נדותה אינה באה אליו כלל. משו"ה לא שייך שם היכר. ואיצטריך לטעמא דתתגנה אבל בכל הנשים ודאי מסתברא דהוא משום היכר:

ס"י אסורה למזוג הכוס אלא א"כ תעשה שום היכר כו' בב"י הקשה למה השמיט הרמב"ם היתר זה וכ' דס"ל בת"ח הקילו בזה בש"ס. אבל לדידן לא מקילינן. וי"ל דהרמב"ם לשי' בסקצ"ב דכ' דלרבנן הקילו טפי להתייחד אפי' קודם שתשב ז"נ ע"ש בב"י. וע' או"ח סר"מ. וכל הפו' כ' דאדרבה ת"ח יש להם להחמיר יותר ומשו"ה שפיר הקילו כאן בכ"א. וכן באו"ח סתצ"ח גבי ת"ח חזי לנפשי' לשי' הרמב"ם שם דהטעם שמא יתקן הקילו בת"ח שם שלא חששו עליו שיעבור על איסור. ולשי' הפו' שם הוא בענין אחר ע"ש]. אבל תמיה גדולה על הב"י דהרי כבר הביא זה גם הרמב"ם גופיה בפכ"א מה"א להקל בהיכר ע"ש:

סט"ז חולה נדה אסור לבעלה לשמשה כו' ולמשש לה הדופק עש"ך דהב"י מפקפק אפי' במקום סכנה. והנה הד"מ כ' ע"ז בשם הר"מ דהוא חסידות של שטות ע"ש. ופשוט דכוונתו על סוגיא דסוטה כ"א ה"ד חסיד שוטה כגון דטבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ולאצולה ע"ש. וכבר באר הש"ך דכיון דאינו דרך תאוה ליכא איסור דאו'. וכבר חלקו כן התו' בע"ז י"ז גבי עולא מנשיק לאחוותיה דכיון דאינו מיכוון לתאוה לא מיתסר לדידיה והדברים ברורים סימן קצו ס"א ראתה ב' או ג' ימים בודקת ביום שפסקה סמוך לבה"ש ובהגה (ובדיעבד מהני בדיקת שחרית) ובפסקה ביום ראשון שראתה צריכה מוך דחוק כל ביה"ש. והרב הגי' דסגי בדיעבד סמוך לביה"ש. הנה התו' הקשו מדנ"ג דסבר ר"י גופא דצריכה להפריש מן המנחה ולמעלה ותי' דהתם ביום שראתה בו (ויתבאר בסמוך דשי' התו' דיום שראתה חשיב כראשון) וערש"א שהקשה ע"ז דא"כ מאי מיבעיא לרבי בראשון. ותי' דבעי אי מהני בראשון סמוך לבה"ש. ולפי"ז לכאו' לדידן כפי הסכמת הפו' לפסוק כמתני' דדווקא בשני. ע"כ ל"מ בראשון אפי' סמוך לבה"ש אם לא מוך דחוק כל בה"ש דזה ודאי מהני כמש"כ המחבר ויתבאר בסמוך] וכ"כ הח"ד מסברת עצמו ודלא כהרב. ומיהו אי משום זה לא איריא ונראה בדעת הרב דס"ל בשי' התו' דלא כהרש"א. אלא דאיבעיא דרבי ודאי הוה בשחרית. וכ"כ כל הפו' דסוגיא קאי אבדיקת שחרית. וע"כ דלא הוה שמיעא ליה לרבי הא דרבי יוסי. ואיהו מיבעיא ליה דגם בראשון ליהני. והכי ס"ל באמת לרבנן דבריי'. ופליגי אר"י וסברי דגם בראשון שחרית מהני ואפשר דהיינו ר"ש דהתם. ונהי דלא נפסוק כוותי' בבדיקת שחרית. אבל סמוך לביה"ש י"ל דלפי שי' זו שפיר מהני לכו"ע. אלא דמדברי הרמב"ן והפו' נראה דלדידן דקיי"ל כחכמים אין מחלקין כלל בין בדיקת שחרית לביה"ש ובראשון דל"מ בשחרית ל"מ גם ביה"ש. שהרי חידש הרמב"ן דאע"ג דבראשון יש לנו לפסוק כמתני' דל"מ. מ"מ כיון דרבנן דר' יודא פרכי ליה אלמלא ידי' בין עיני' כל ביה"ש יפה אתה אומר כו' א"כ חזינן דבזה מהני שפיר אפי' אם בדיקת שחרית ל"מ. א"כ גם בראשון לדידן דל"מ שחרית מ"מ בכה"ג ודאי מהני וא"כ מוך דחוק כל בה"ש דזה ודאי הוה כידיה בין עיני' כל בה"ש ודאי דזה. מהני ע"ש [ועב"י דנסתפק בשי' הרמב"ם שכ' סתם דבראשון ל"מ אי מוך דחוק כל ביה"ש מהני. ולענ"ד פשוט דמוך דחוק כל בה"ש א"כ ע"כ נכנסה גם בתחילת ליל שני. א"כ זה' חשוב כבדקה בשני דמהני אפי' שחרית. ולכאורה כ"ש כשנכנס תחילתו בתחילת הלילה בטהרה ודאי עדיף טפי ובודאי מהני' לכו"ע אפי' לספור ממנו] ועכ"פ מוכח מדבריו דבלא מוך דחוק לרבנן ביה"ש לא עדיף משחרית ובודאי ל"מ. ונראה בטעם הרב שהיקל אפי' סמוך לביה"ש שהוא עפ"י שי' התו' דהקשו לשי' דביום שראתה דס"ל דזה הוה כראשון ל"מ בדיקת שחרית גם לר' יוסי. דתיקשי ר"י לנפשי' אלמלא ידי' כו'. ותי' דהתם ביום שראתה בו דבעי מן הסברא דווקא בדיקת ביה"ש. שפיר י"ל דלא חששו כו"ה שתראה בסמוך לאחר הבדיקה. אבל ר"י דמחמיר חומרא טובא דאפי' בשביעי ל"מ בדיקת שחרית שפיר צריך לחוש גם אחר סילוק ידי' ע"ש ובאמת מצינו כעין זה בריש יומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו ע"ש]. ולפי"ז לדידן אפי' ראתה ואפי' בראשון [דלשי' כל שראתה הוה ג"כ כראשון] ודאי שפיר מהני סמוך לביה"ש דאנן הא לא חיישינן לחומרא שאינו מן הדין. והרמב"ן ס"ל כמש"כ התו' בדנ"ג בתי' הראשון דמן המנחה דהתם ל"ד. אלא דהפי' שם שלא בדקה כלל. וס"ל כפשטות הש"ס דאין לחלק כלל בין מן המנחה למעלה לשחרית. וכמו שהבינו התו' בקושי' ומשו"ה ס"ל דבראשון דל"מ שחרית. ל"מ גם מן המנחה ולמעלה (אלא כשידי' בין עיני' דהיינו מוך דחוק כל ביה"ש). אבל התו' דדייקי מן המנחה ולמעלה. ולשי' אם ראתה בו הוה כראשון. וא"כ מן המנחה ולמעלה. ודאי מהני אפי' בראשון. וחילקו כנ"ל והנה הרא"ש כ' ג"כ דבכל יום שפוסקת צריכה בדיקה מן המנחה ולמעלה והיינו ג"כ כשי' התו'. ומה שסמך הרב עליהם להקל נראה משום דבל"ה דעת הרשב"א להקל כרבי ורבנן דבריי' דאפי' בראשון מהני אפי' שחרית. יש לסמוך עכ"פ אשי' התו' והרא"ש בסמוך לביה"ש. והנה לפי שי' התו' בדקה בשני דר"י היינו דווקא בלא ראתה בו וכל יום שראתה בו חשוב כראשון. ובאמת הוא דחוק דמוכח במתני' ולקמן בס"ז דכ"ז שלא פסקה בטהרה ה"ה חשוב כודאי ראתה וא"כ לעולם הוה ראתה. ופסקה בשני היכי משכחת לה. ושי' הפו' נראה דאפי' ביום שראתה. כל שהוא אחר יום הראשון ודאי מהני ודווקא ביום הראשון של הראיה דהמעיין נפתח היום. זה חשוב איתרע. ומשו"ה בזה סמך הרב להקל בדיעבד כשי' הרמב"ם והרמב"ן ושאר פו' דמהני בזה אפי' שחרית ואפי' ראתה בהם. כל שאינו ראשון לראיה. ומיהו בראשון ממש ובדיקת שחרית. הכריע הרב דל"מ. אף דלהרשב"א מהני גם בזה כנ"ל מ"מ כיון דזה ל"מ בין להתו' והרא"ש. ובין להרמב"ן והפו' ודאי יש להחמיר. והנה דקדק הש"ך דלדידן לא משכחת ספירה מראשון דצריכה להמתין ה' ימים משום פליטת זרע ותי' דאיירי בנתקלקלה בתוך ימי ספירה. ומשמע מדבריו דכל שהפסיקה בטהרה ואח"כ נתקלקלה שנית חשוב כראשון. ולענ"ד פשוט דזה תלי בשני לשונות שברש"י די"א גבי נדה אי"צ בדיקה ממעין פתוח. וצריכה בדיקה ממעין סתום. וע' תו' סו"פ ב"כ דזה תלי בפלוגתא דאמוראי שם. ולחד לישנא כל שהוא בתוך שבעה לתחלת ראייתה חשוב מעין פתוח כל שלא עבר משך ימי נדותה ואינה קובעת בהן וסת. ולאידך לישנא נראה מלשון רש"י שם כל שהפסיקה ג"י בינתים חשוב מעין סתום ע"ש. ולדינא דהכא פשוט כל שלא חשוב שם מעין סתום. תו לא שייך לקרות מה שראתה אח"כ ראשון. כיון דאינו פתיחה חדשה אלא נגרר אחר ראיית הקדומים. ועסקפ"ט דנחלקו שם הפו' כמאן פסקינן. ונראה דאפשר להקל בכאן דבדיעבד מהני בדיקת שחרית כיון דבל"ה יש פו' דגם בראשון מהני בדיקת שחרית כנ"ל. וקושי' הש"ך יתיישב בדברינו בסוהס"י ע"ש:

ס"ד בכל יום צריכה להיות בודקת כו'. ע' השגת הרז"ה שכ' בשם מקצת חכמים דלבעלה אי"צ בדיקה כלל רק סומכת אהרגשה. וכ' שסייעו סברא זו מברתיה דר"ח בי רבינא. וע' בס"ט שהאריך ג"כ מהא דכ' הפו' גבי תבעוה להנשא דצריכה נקיים דסגי בלא ה"ט ובלא בדיקה מהא דברתיה:

דר"ח וש"מ דס"ל דזה ג"כ מיקרי נקיים ע"ש ונראה מדברי הרז"ה דהסמיכה הוא שם בשביל שלא הרגישה. ובאמת כיון דהתם הבת לא ידעה כלל מדינא דנקיים וגם הי' קטנה כמבואר שם ל"י אם שייך שם לסמוך על ההרגשה. ובאמת כבר תמה הרא"ש ע"ז. ושי' המקילין נראה דס"ל דעיקר הדבר דאין שם אלא חשש ראיה משהו בעלמא משום חימוד ואח"כ מוחזקת שודאי תפסוק ויהיה לה ז' נקיים ובזה הם בדוקים. ואין ללמוד משם על מקום אחר כלל. והנה ממה שהחמירו חבל פו' הראשונים בספק פלוגתא דרב ור"ח בתחילתן אע"פ שאין סופן. משמע דס"ל דהוא ספק דאורייתא. וכ"כ הב"י דהוא ספק איסור כרת ע"ש. ומיהו אינה ראיה מוכרחת די"ל דהם דיברו על עיקר הדין נקיים. אי הוו נקיים בהחזקת תחילתן או סופן לבד. ונ"מ בשוטה ושנטרפה דעתה דליכא אלא מה שהיא בודקת ובזה ודאי הוה ספק כרת. ואפשר דמשום הנהו מחמירין גם בכולם ומ"מ מדאורייתא י"ל דסגי בהרגשה לחוד. ובאמת כיון דקיי"ל דבלא הרגשה טהורה מדאורייתא א"כ כל שאינה מרגשת ממילא ה"ה נקיים. וראיתי בח"ד שכ' כיון דודאי גם בלא הרגשה הדם עצמו טמא ומטמא האשה טומאת ערב. דמקור מקומו טמא. א"כ הוה כפולטת זרע. דאינו עולה יום זה. הנה מש"כ דטמא מחמת מקמ"ט. זה ודאי ברור דל"ג מיוצא דרך דופן בר"פ י"ד ומיצא לאחר מיתה (בדע"א) ומיצא דרך שפופרת בר"פ המפלת דאמרינן בכולהו מקור מ"ט. [ודברי רש"י דס"ב ע"ב ד"ה א"ל כו' דמדאו' עד שתראה בבשרה אע"ג דהתם לענין טומאת הדם צ"ל דס"ל לפ"ז מקור מקומו טהור ע"ש]. אמנם מה שדימה לה לפולטת אינו מוכרח כלל דהתם מפורש בדמ"ב דרואה הוה. והכא פרש"י בדמ"א גבי מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות. דנגעו במקור ונגעו באשה וכ"ה בחידושי הר"ן [ומש"כ דמטמא בפנים כבחוץ בלשון הר"ן מבואר דמטמא ביציאתו] וא"כ פשוט דהוה ככל טומאת מגע דאינו שייך לנקיים. ומצאתי מקום לקיים דבריו עפ"י דברי הרשב"א והר"ן גבי יולדת בזוב דדם טוהר אע"פ שאינו גורם שום טומאה מ"מ כיון דביומי וטבילה תלי רחמנא והדם מטמא דרך ראיה אין אותו היום עולה וכדאמרינן התם דאפי' לרבא דיומי לידה שאינה רואה עולה מ"מ נקיים מדם בעינן ואפי' בימי טוהר כדמבואר בהדיא בסוגיא דרב ולוי גבי ב"מ ע"ש. ולכאורה נראה שהרגישו בזה כמש"כ דהא גבי פולטת אמרינן דאי נוגע הוה אינו סותר אפי' אותו היום. ומשו"ה כתבו דהכא שאני דמטמא דרך ראיה ופי' דבריו נראה דפולטת כיון דלאו מגופה קאתי אי נוגע הוה הרי הוא ככל מגע טומאה. אבל הכא דהדם טמא מגופה אתי. אע"ג דטומאת האשה משום מגע. מ"מ הוא חשוב כראיה כ"נ בכוונתם וא"כ הא דם שלא בהרגשה נמי כיון דמגופה קאתי שפיר י"ל דדמי לדם טוהר. ואע"ג דכ' לעיל סקפ"ז גבי דם מכה שבמקור דכיון דאינו אלא משום הלל"מ דמקמ"ט אין לדון עליה מדין תורה גמור ע"ש. מ"מ גם זה לא תברא וי"ל עפ"י דברי הנוב"י תנינא סצ"ז דכ' דדווקא על מין דם טהור שממקור כגון דם מכה או כשתי טיפי מרגליות הוצרכנו להלל"מ. אבל יצא דרך דופן וכה"ג דהדם הוא דם נדה בעצמו אלא דלא טימא את האשה משום גזיה"כ אבל הדם ודאי בטומאתו עומד מן הדין ולא הוצרכנו להלל"מ ע"ש. וא"כ ה"נ שלא בהרגשה ודאי דלטומאת הדם. הוא אותו הדם נדה עצמו. וטמא מן דין תורה גופא. ובזה יתיישב גם מה שתמהתי בסקצ"ד גבי דם קישוי לפי הבנת הראשונים בשי' רש"י דאותו היום ודאי אינו עולה בספירה [ואף לפ"מ שכתבתי שם דאינו מוכרח בשי' רש"י מ"מ הא הראב"ד בהשגות והר"ן בשם הר"י וכן בשם הרמב"ן כ"כ בפירוש] והוא תמוה לכאורה דכיון דמוכח בר"פ י"ד דדם קשוי טהור לגמרי א"כ למה לא יעלה ע"ש. ולפי"ז נראה דאע"ג דכל דם קשוי ודאי ה"ה טהור לגמרי מ"מ כשהיא מקשה בימי ספירת זיבה אע"ג דלאו מעיין הוא. מ"מ ל"ג מדם טוהר של יולדת שלא טבלה דביומי וטבילה תלי רחמנא והדם טמא. וה"נ סבירא להו לב"ה גבי דם טהרה של מצורעת דאקשיה רחמנא לזבה דהדם טמא. א"כ ה"נ הדם קשוי של זבה ודאי דהדם בעצמו הוא טמא והוא מטמא דרך ראיה וה"נ סותר יומו כמו דם טוהר של יולדת בזוב. ושי' הרמב"ם ור"ח וסייעתם דס"ל דדם קשוי הוא אפי' עולה למנין הנקיים נראה עפ"י דברי התו' דנראה מדברי' דל"ו ד"ה שבוע כו' ודל"ז ד"ה דבר כו' דס"ל דדם טוהר של יולדת בזוב סותר לגמרי ע"ש. וע"כ הוכרחו לחלק שם דדם טוהר אינו דומה לדם קשוי משום דד"ט אם לא הי' יולדת הי' נדה או זבה כו' פי' דברי' דדם טוהר לדידן דקיי"ל דמעיין אחד הוא ה"ה דם טמא ממש. אלא דהתורה טיהרתה בימי טוהר. וכיון דקיי"ל דביומי וטבילה תלי רחמנא וכל דלא מלי ימי הנקיים הדם טמא. ודאי דה"ה סותר ג"כ כדם טמא ממש. אבל דם קושי שאינו כדרך דם אף שודאי הוא טמא. מ"מ אינו סותר וכמו כל מעיינות הזבה כגון רוקה ומימי רגליה דודאי הם אבות הטומאה גם בימי ספירה של זיבה ומגופה אתי דרך ראיה. ואפילו הכי ודאי אינן סותרין את הספירה. ותדע דהא רואה קרי גופא פריך ברי"פ המפלת דלמ"ד דנוגע הוה לא יסתור בזיבה. ומסיק לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. הא ל"ה אינו סותר אפי' יומו. והא קרי ודאי מגופיה קאתי ומטמא דרך ראיה ואפ"ה אינו סותר וע"כ דקרי מילתא אחריתי היא ואינו דומה לזיבה וכמו רוקו ומ"ר. ומשו"ה לא הוה סתר וה"נ דם קישוי אינו מין דם נדות. ובאמת לפי שי' גם דם שלא בהרגשה [דודאי אינו דומה לדין קרי שלא בהרגשה (בדמ"ב) דאיכא למ"ד דאפי' נעקר בהרגשה ויצא בלא הרגשה. אינו מטמא. אבל הכא ודאי כל שנעקר בהרגשה ודאי נדה היא ואינו טהור אלא בנעקר שלא בהרגשה כלל]. י"ל דזה לא עדיף מדם קשוי ואינו סותר כלל אפי' את יומו. אבל לפי שיטת הראב"ד והר"י וסייעתם הנ"ל דלא חילקו בזה וס"ל דדם קשוי ל"ג מדם טוהר. ומשו"ה ס"ל באמת כמש"כ הרשב"א והר"ן דגם דם טוהר אינו סותר אלא את יומו. וס"ל דזה ודאי גם דם קשוי סותר. נראה פשוט דה"נ דם שלא בהרגשה סותר את יומו. שוב מצאתי גם בס"ט סקצ"ד שתלי ג"כ דין דם שלא בהרגשה לדין דם קשוי אלא שהלך בדרך דרשות הכתוב בטהרת דם קשוי ודם שלא בהרגשה. ונראה מדבריו דלענין כל אשה אפילו טהורה המקשה ס"ל דהדם טמא. וכ"כ דמוכח בהדיא דבטהורה המקשה ודאי גם הדם טהור. אלא דכשהיא בימי הספירה זה י"ל דהוא טמא וסותר והמחלוקת של הפו' הוא אי דם קשוי דומה לדם טוהר כנ"ל. וד שלא בהרגשה ודאי כדם קשוי דמי כנ"ל. ואגב אזכיר מה שראיתי דברים תמוהים בנוב"י ת' סקי"ח בפלפולו בכוונת התו' במשנה דר"פ דה"נ שכ' דהיינו משנה דכתם הנמצא בחלוק מטמא עד שעת הכיבוס. והקשה דאותה משנה י"ל בהרגשה אלא שהרגישה כ"פ וספק באיזה פעם נכתם החלוק. ואי משום דבהרגשה בל"ה ה"ה נדה משום ההרגשה. כמש"כ התה"ד. י"ל דאיירי דהיא בימי טוהר ואינה נדה. אלא דלענין טהרות (דלמפרע לא שייך אלא לטהרות) הרי הדם טמא שמקור מק"ט (והאשה שקיבלה טומאה מן הדם אינה יכולה לטמא החלוק דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל הדם עצמו) מטמא את החלוק כו' וכל אלו הדברים תמוהים מאוד מש"כ דדם טוהר הדם טמא אין לעמוד על ד"ק מה סבור בזה. דהא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדם יולדת שלא טבלה. אבל הכא ביולדת שטבלה (דאי בלא טבילה הא היא עצמה כזבה ונדה לטמא את החלוק) לד"ה אינו אלא כרוקה ובהדיא תנן (בדע"א) נפל ד"ט על ככר של תרומה טהור. וגם לפי שיטתו מש"כ בהרגשה. לא זכיתי להבין כלל פי' בזה. דמה שייך שם לומר מטמא למפרע. דמה לנו שמשום טומאה של עכשיו תטמא למפרע. דכיון דכ' התה"ד דהרגשה הוה ראיה ודאית א"כ אפי' אינה עכשיו נדה. מ"מ לענין החלוק משום ספק נגיעת הדם של שעת ההרגשה גופא. קיי"ל בהדיא (בד"ה) היה מתעטף בטליתו וטומאה בצידו ספק טומאה ברה"י ס"ט וא"כ תיכף כשהרגישה נולד ספק על החלוק והיה צריך בדיקה ואם לא בדקה ס"ט ברה"י ספיקו טמא ותיכף בשעת הרגשה נטמא החלוק עד שתבדוק והוא תמוה מאוד:

והנה אף שכ' דלשי' הראב"ד ודעימי' דם שלא בהרגשה סותר עדיין צריך ביאור דמ"מ למה צריך בדיקה הא מסקינן בריש מכילתא דמשו"ה אינה מטמא למפרע דאשה מרגשת בעצמה ואי הוה חזיא הוה מרגשה. וסברא זו מדאורייתא היא כמבואר ברמב"ם רפ"ט דדם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו דרוב דמים בהרגשה וע"ש במפרשים. וא"כ ליסגי הכא בדלא הרגישה דע"כ דלא חזיא. ונראה להוכיח דע"כ דווקא התם דאינה אלא חששא דרבנן לטומאה דלמפרע סמכינן עלה דמרגשת בעצמה. אבל לענין ספק דאורייתא ל"מ מטעם שיבואר. דבר"פ הרואה פריך לשמואל דדם שלא בהרגשה טהור מהאשה שבדקה והניחה את העד תחת הכר אם משוך טמא אם עגול טהור. ה"ד אי דארגשה עגול אמאי טהור אלא דלא ארגשה וקתני משוך טמא. ולכאורה גם בלא שמואל הא מה דמחמירין במשוך אינו אלא בעד וכמש"כ הפו' לפי שבדקה בו. אבל בכתם שנמצא בחלוק גם משוך טהור פחות מכגריס ועוד. ולכאו' בלא ארגשה כיון דרוב דמים בהרגשה ולפ"מ דל"י השתא אימור הרגשת עד הוה. א"כ אפי' בדקה מ"מ הא מדלא ארגשה ע"כ לאו מגופה. וא"כ פשוט דלא שייך כלל להחמיר בזה בשביל מה שבדקה בו יותר מכתם הנמצא כיון דה"נ יש הוכחה ממה שלא הרגישה והי' אפשר לישב בפשוט דהא דכתב הרמב"ם דרוב דמים בהרגשה כבר מצאתי בס"ט דיצא לו זה מהא דקיי"ל בנדרים (דל"ה) דאדם מביא קרבן זיבה על בתו הקטנה ול"ח דילמא חזיא בלא הרגשה ואינו מטמא מדאו'. וע"כ דרוב בהרגשה. וא"כ זה אינו מוכרח אלא לפ"מ דס"ל לשמואל דבלא הרגשה אינו מטמא. אבל אי הוה אמרינן דלא בעי הרגשה. י"ל דלא אמרינן כלל הך סברא דרוב בהרגשה וא"ש. אבל לא נהירא כלל לחדושי פלוגתא אחרינא אי רוב דמים בהרגשה. ע"כ נראה ברור בסברת הש"ס דאי בלא הרגשה ג"כ טמא מדאו' א"ש דמשוך טמא. ואין הוכחה ממה שלא הרגישה דלאו מגופה. די"ל דזה סברא פשוטה דאיכא מיעוטא דארגשה ולאו אדעתה. ואיכא מיעוטא דלא הרגישה. וא"כ בצירוף שני המיעוטים י"ל דהרגישה ושידעה שהרגישה לא הוה רוב. ומשו"ה א"ש דמשוך טמא. ואף שלא הרגישה אינו הוכחה דלאו מגופה דאולי חזיא בלא הרגשה או ארגשה ולאו אדעתה. ואין כאן רוב מכריח דלאו. מגופה ומשו"ה שפיר משוך טמא בשביל הבדיקה. אבל לשמואל דבלא הרגשה טהור. א"כ אדרבה מצטרף סברא דרוב יודעות ההרגשה וכיון דאינה יודעת ודאי לאו מגופה. עם מיעוט שראתה מגופה בלא הרגשה. דג"כ טהור. וה"ל למיזיל בתר רובא ולטהר כ"נ ברור בפשט הסוגיא:

ולפי"ז יוצא לנו דבתוך ימי ספירה לפ"מ שבארנו דאף בלא הרגשה סותר ודאי א"א לסמוך על ההרגשה דבזה הרי מצטרפים שני המעוטים להחמיר. דילמא חזיא בלא הרגשה. ודילמא ארגשה ולאו אדעתה ואין כאן רוב. כנ"ל. והא דסמכו על אשה מרגשת בעצמה אינה אלא לפ"מ דקיי"ל דבלא הרגשה טהור מדאו'. ואין כאן אלא חששא דרבנן וגם עיקר חששא דלמפרע אינו אלא מדרבנן. אבל בימי הספירה דגם בלא הרגשה סותר ודאי אין לסמוך ע"ז כנ"ל. ומשו"ה בעי דווקא בדיקה מדאוריי'. והנה הס"ט כ' להוכיח מה שדקדק החינוך מנלן דוספרה לה דגבי זבה היינו ספירת נקיים. ולא ספירת ימים כמו גבי עומר ויובל. עפ"י דברי התו' ריש גיטין אהא דדרשינן וספרה לה לעצמה דנאמנת על הספירה. דאיצטריך קרא דנאמנת. אע"ג דבל"ה הא קיי"ל דע"א נאמן במה שבידו (מדנאמן כ"א על ניקור ושחיטה וכה"ג) דהכא לאו בידה הוה דילמא תראה ע"ש. ואי הוה ספירת ימים הא זה ודאי בידה הוא. ובודאי נאמנת ולא צריך קרא. כ"ה תוכן כוונתו אף שקיצר בזה ע"ש. ולפי"ז נראה לכאו' דיש להוכיח ג"כ דהיינו דווקא בדיקה גמורה בידיה ממש ולא הרגשתה בעצמה. דהא בגיטין (דנ"ד) יליף דהאמינה תורה אף לאסור מה שהי' תחילה בידו אף שאינו עכשיו בידו. מכה"ג ביוה"כ דאי אמר פיגול מהימן והא כתוב כ"א לא יהי' כו'. וא"כ ה"נ אי ספירה היינו הרגשתה בעצמה. למה צריך יתורא בל"ה ודאי ע"כ הרי היא עצמה נאמנת דמאן ידע בהרגשתה וככה"ג ביוה"כ. וע"כ דהיינו בדיקה. דהי' אפשר לומר דצריכה עדים ע"ז. ומשו"ה צריך קרא דהיא עצמה נאמנת. ומ"מ אין זה מוכרח כ"כ דהא ודאי דבבדיקה ודאי הוה נקיים גמורים מן התורה ואפי' ליכא סברת הרגשה דידה. דאל"ה הא דנדרים הנ"ל דאדם מביא קרבן זיבה על בתו קטנה המ"ל וע"כ דהיינו בבדיקה וא"כ י"ל דהא גופה קמ"ל קרא דלא נימא שאינה נאמנת אלא בעדים. וא"כ הו"א דל"מ אלא בדיקה דווקא קמ"ל דהיא עצמה נאמנת. וא"כ השתא לפי"ז שפיר מהני ההרגשה. ומיהו כיון דרבי קרא בהדיא בת עשרה ימים לזיבה. כדאיתא בר"פ ב"כ ושם לא שייך הרגשה. וע"כ האי וספרה דקרא היינו בדיקה. א"כ קרא איירי בבדיקה ואין לנו לחדש דגם הרגשה מהני ודוק:

שם בדקה פ"א כו' או בא' האמצעים. לשון הרשב"א במה"ב דלגבי הראשונים הוא בסופן. ולגבי האחרונים הוא בתחילתן. והנה בע"ז (ד"ס) חבית שנקבה מפי' ומשולי' ומצידי' ונגע בה טבול יום. רי"א מפי' ומשולי'. כולה טמא. ומצדי' מה שמכאן וכאן טהור ע"ש. הרי דלא אמרינן הך סברא לומר דמה שלמעלה הוא משולי'. ומה שלמטה הוא מפי'. וכן התו' בפסחים (דפ"א) גבי מקצת היום ככולו. האריכו דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא או בתחילתו. או בסופו. אבל באמצע לא וצ"ע. והנה שי' הי"א הביא המחבר דבעי דווקא בדיקת תחילה וסוף. וע' דג"מ הביא לשון הסמ"ג שמסיים שלא יהי' חמשה ימים בין בדיקה לבדיקה [וכן ראיתי לשון זה בהגמי"י] וכ' דעפ"ז כיון דע"כ פסקה בטהרה. סגי גם בבדיקת האמצעים. ובטב"י כתב דאמצעים ל"מ אלא דוקא ראשון ושביעי. וכתב הפ"ת דסותר את עצמו. ובאמת אין כאן סתירה ונקדים ביאור עיקר שי' זו ונראה דטעמא דר"ח דסבר דדווקא תחילתן וסופן. ושי' זו ס"ל לפסוק כן. דהיינו טעמא דס"ל דכיון דקיי"ל דבעינן ספורין לפנינו צריך לפחות שיהי' תחילה וסוף בדוק דבזה י"ל דתו מיקרי כולהו בדוקים. וכדאמרינן שם (בדס"ח) גבי נדה שלא הפרישה בטהרה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה דהרי היא זבה ודאי. דכיון דתחילתה וסופה בזיבות לא חיישינן דפסק ביני ביני. וביבמות (ד"פ) כיון דתחילתו וסופו לקוי ל"ח ע"ש. אלא דלפי"ז צריך להבין למה ל"מ לשי' זו גם בדיקת ראשון ושמיני דהשתא נמי הרי יש כאן תחילתן וסופן. ע"ז כתב הסמ"ג דבעינן שלא יהי' יותר מה"י בין בדיקה לבדיקה. וזה שכתב בדג"מ דלפי"ז כיון דפסקה בטהרה קודם הז"נ כדרך ב"י. דהוה בדיקה מעליא הרי זה מהני למשויה ה"י שאח"כ כבדוקים. ושפיר חשוב גם הראשון כבדוק ממש. ומהני בזה גם בדיקת האמצעים. וכוונתו כענין שכ' בנוב"י שם דמהני בדיקת ראשון וג' וח' דאע"ג דבדיקת הח' מהראשון יותר מה"י. מ"מ בדיקת הג' מצרפם. וה"נ אף דמבדיקת ההפ"ט שהוא לפני הראשון. הוה עד הז' יותר מה"י בזה מהני האמצעי לצרפם. ובנוב"י לא כתב אלא לענין עיקר הדין. דלשי' זו צריך דווקא בדיקה בראשון ממש. וכוונתו כגון בששהתה אחר ההפ"ט יותר מה"י. בזה צריך דוקא לבדוק בראשון פי' שלא תוכל למנות אלא מיום שבודקת בו. דלשי' זו בעי דווקא בדיקת ראשון ממש. אבל בלא עבר ה"י בלא בדיקה זה גופה חשוב כבדוק ממש. ואין כאן שום סתירה. ולפי"ז נראה דשי' הראשונה דבעי בדיקה אחת תוך ז' דס"ל ג"כ כעין מש"כ לשי' הב'. אלא דאינהו ס"ל דבעי דווקא תחילתן וסופן. ושי' הראשונה ס"ל דסגי בדיקה אחת. ומיהו הא כתבה תורה וספרה לה ז"י ואף דס"ל דסגי בדיקה אחת. אבל בעינן שלא יעברו הז"י הנקיים בלא בדיקה כלל. וכיון דהה"ט ע"כ הוא מלפני הז"י. שצריכה לספור לה לנקיים. א"כ אם לא תבדוק עוד בדיקה אחת הרי יעברו ז"י בלא בדיקה וע"כ צריך בדיקה אחת בתוך הז' אבל ודאי, מיהו מהני בדיקה זו כל זמן שתהי' בין בתחילה ובין בסוף ובין באמצע דעכ"פ כל שבדקה בתוך ז' לא עבר ז"י בלא בדיקה. ובזה א"ש הא דפשי' להו הכא דמהני גם האמצעי. ול"ח למה שכ' דדילמא דווקא בדיקת הראש והסוף דחשוב כמו שהקשיתי. דהכא כיון דכבר הוה בדיקת ה"ט הרי הוה גם הראש בדוק. דלשי' כל ז"י הם כבדוקין בבדיקה אחת כני"ל'. ובשביל שהקדימה לבדוק קודם הראשון ל"ג ודוק. ויש לישב בזה גם מה שתמה הס"ט על תשו' מהר"ג דכתב באשה חולה דסגי בבדיקת ה"ט לחוד ותמה עליו הס"ט דבדיקה אחת בתוך ז' ודאי מיהו בעי לכו"ע ע"ש. ובזה י"ל דכוונת המהר"ג עפ"מ דקיי"ל דלכתחילה בעי הפ"ט שיהי' מוך דחוק כל ביה"ש. וא"כ הרי בזה כבר הוה גם תחילת ליל ראשון של הנקיים בדוק. ואף דקיי"ל דספירת לילה לאו ספירה היא. מ"מ לענין הבדיקה ודאי לא גרע כלל מה שהקדימה לבדוק בלילה וחשוב שפיר כל הז"י בדוקין ובמקום דחק יכולה שפיר לסמוך ע"ז ואף דלכאורה צ"ע דברי התו' שם ד"ה ז' לנדה שכ' דאם סוף היום אינו עולה לספירה אין תקנה לב"י אלא א"כ יבדוקו בעלות השחר דספירת לילה לאו ספירה ומשמע לכאורה מדבריהם דגם בדיקת לילה ל"מ אבל צריך לדחוק בדבריהם. דכוונתם על בדיקות שלכתחילה דבעו בדיקה בוקר וערב בכל יום. ובזה ודאי שלא תעלה לה בדיקת הלילה דהא בעי דווקא ביום. ואם לא תפר כן דבריהם צע"ג:

שם בהגה והבדיקה תהי' ביום ולא לאור הנר בב"י דקדק מה שלא הביאו זה הרמב"ם והטור ופשוט דהרי מקור הדבר מהא, דבית מונבז גבי בדיקת תשמיש וכבר הביא זה הרמב"ם במקומו בפ"ד די"ז ולמחר יבדקו כו' וגם לענין עיקר דין ראיות מראה הדם כ' בפ"ה הא דאין רואין אלא בחמה וצל ידו ע"ש. והטור באמת לא הביא זה כלל. ויפה כ' בזה המנ"י (בספ"ח) דעכשיו שאין אנו בקיאין. ומחמירין בכל מראה הנוטה לאדמומיות. אי"צ לדקדק בזה ע"ש:

ס"ו בהגה בדקה יפה כו' אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי. כן כ' הב"י דאע"ג דהרשב"א והרא"ש כ' מקום שהשמש דש. כיון דשאר פו' כ' סתמא בחורים ובסדקים כו' משמע דלא מעכב. ובאמת לפי דברי הראב"ד בבעה"נ נראה להיפוך. דכ' דבדיקה לבעלה קולא. ול"ב אלא עד מקום שהשמש דש. ולא בעינן בדיקת חו"ס. הרי דאדרבה חו"ס אלימא וחמירא טפי והפו' דכתבו חו"ס משמע לכאורה דכ"ש דבעי עד מקום שהשמש דש. וכן לשון הרמב"ן בהלכותיו. כל אותו מקום בחורים ובסדקים משמע בהדיא דכל או"מ דווקא וצע"ג. והנה בס"ט דקדק להקל דמדאו' כל ששהתה העד על גופה יותר מכדי שתרד מן המטה דבשיעור זה לא הוה טהרותיו אפי' תלויות. ולא מספקינן לדם דהוה מעיקרא ונתעכב בחורים ובסדקים. אלא אמרינן דאי איתא דהוה דם כבר הוה אתי. א"כ בזה הוה ג"כ בדיקה מעליא דליכא דם. ול"ח בזה לחו"ס דבתוך שיעור זה כבר הוה אתי כנ"ל ע"ש. ויש לתמוה עליו טובא דהרי תיכף אח"ז בסמוך הביא דברי הז"י שכ' דברים אלו ממש דמדאוריי' ל"ח לנתעכב הדם. דהרי בחולין ליכא מעת לעת למפרע. ול"ח כלל דמעיקרא הוה דם [וזהו אחר שתרד מן המטה כלשון הש"ס בדי"ט לאחר שתרד מן המטה מחלוקת ר"ע ורבנן בטומאת למפרע מעל"ע] ודחה זה היטב דהתם עיקר הטעם דסמכינן אחזקת טהרה דידה. אבל הכא אדרבה היא בחזקת רואה ובעינן להחזיקה בהפסק טהרה וכ"כ הח"ד אמנם מה שכ' עוד הח"ד דבל"ה ל"מ דזה אינו אלא גילוי אלמפרע. והוה חזקה שלא נתבררה בשעתה ול"מ זה להחשב בדיקה להוציאה מחזקת טומאה ולהחשיבה בחזקת טהרה ע"ש. זה לא נראה דא"כ גם כשבודקת היטב בחורים ובסדקים. אינו מתגלה לה אלא לאח"ז כשמוציאה את העד לראות בו והוה לעולם לא נתבררה וצ"ל בזה כמש"כ התוס' גבי טריפות דאף דליכא אלא חזקה דלא נתבררה בשעתה רק אלפני יב"ח. מ"מ הוה חזקה מכח רוב דרוב בהמות כשירות ע"ש. ונראה דה"נ לאפוקה מחזקת רואה לזה ודאי סגי אפי' לא נתבררה בשעתה. וא"כ תו הוה אח"כ בחזקת רוב נשים שאין רואות. מ"מ זה ודאי נכון דיש להסתפק דלא מצינו סברא דל"ח שעומד בביה"ר. אלא במקום חזקת טהרה והיינו לאחר בדיקת הפסק טהרה. אבל בלא בדיקה אפשר דמדאוריי' חיישינן שמא עומד שם הדם בחו"ס ול"מ בלא בדיקה חו"ס, ועוד יש להסתפק דבדקה בעד ולא בדקה לגמרי בתו"ס להוציא כל ספק אדרבה גרע טפי מלא בדקה כלל. דבלא בדיקה אפשר להקל כדעת הרז"ה דסגי מדאוריי' בהא דאשה מרגשת בעצמה. אבל בזה הרי י"ל דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא ומיהו יש לדחות זה דאי נימא דמדאו' סגי בזה שאינה מרגשת, י"ל דלא איכפת לן על אותו זמן של שיהוי הבדיקה דליכא סברא דאינה מרגשת. ודמ"מ בחזקת בדיקה דמעיקרא היא עומדת כמו לשי' כל הפו' דבעי בדיקה דווקא הרי סגי בבדיקה אחת ביום ושאר היום קאי בחזקתה וע"כ אפי' ליכא אח"כ גם סברא דהרגשה. דהרי מהני בשוטה ושנטרפה דעתה דלא שייך הרגשה וכ"כ בסמוך דהוא מן התורה ונלמד מקטנה בת עשרה ימים לזיבה. ובזה נסתר מש"כ הס"ט בשם המע"צ באשה שאירע שנתייאשה באמצע הנקיים מן הספירה. שוב אינה יכולה למנותם עוד לנקיים דכיון דנתייאשה דילמא ראתה ולאו אדעתה ע"ש. וע"כ דזה אינו כלל דהרי גם שוטה ושנטרפה דעתה דליכא בהו כלל סברא דהרגשה מהני לה ספירה בבדיקות פקחות וע"כ כיון דאיכא שום בדיקה תו כולהו בחזקת בדוקות קיימי. ואין חוששין כלל להרגשה. ומש"כ עוד לדקדק דמדאוריי' בעי כוונה לספירה ולזה אין סתירה משוטה דהתם מהני כוונה דחבירתה כדאיתא בחולין (ל"א) ע"ש. מ"מ לפי מש"כ בסמוך בטעם הבדיקה דראשון ושביעי. ובטעם השי' הראשונה דסגי בדיקה אחת בתוך ז'. אין שום מקום לדקדוקו ואין לחדש זה מעצמינו אפי' להחמיר וצ"ע:

ס"י בהגה י"א דבג"י הראשונים אין תולין כתם להקל כו' הנה כל המפרשים לא מצאו מקור לדבר זה ולולי שאיני כדאי יש ללמוד זה מריש פ' הרואה דאשה שרוב ימי' טמאים ספק טמא ואין תולין אפי' בעברה בשוק של טבחים ע"ש. והנה כל הווסתות מתחזקות בשלשה פעמים בכ"מ. וגם ברואה מחמת תשמיש מתחזקת בג"פ שתראה לעולם מחמת תשמיש. וכן אינה נעקרת מן הוסת כ"א בשלשה פעמים. והנה זבה דאוריי' היינו דווקא דחזיא בתלתא יומא. א"כ זבה דאו' כיון שראתה שלשה ימים רצופים בזה אחר זה. תו הוה בחזקה שתראה כל ימי'. ואינה נעקרת מן החזקה זו עד שתעקר שלשה ימים. ומשו"ה בשלשה ימים הראשונים יש לנו לדין עלי' כדין רוב ימי' טמאים. דספק טמא. ואין תולין עד אחר ג"י שעקרה הוסת. ולדידן גם ברואה טיפת דם כחרדל. החמירו עלי' כראתה שלשה רצופים. ולכאו' הוא נכון מאוד. ולפ"ז במכה שבגופה נראה נמי דאין תולין אלא כשהיא בודאי מוציאה דם גם עכשיו. דבזה הוה כספק ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי. וקיימא בחזקת בדוקה לאחר הפ"ט. אבל בספק בעלמא אין תולין וכמש"כ האחרונים: ועמנ"י שהקל דבכתם יכולה לתלות גם בג"י ראשונים ועררו דמדברי התה"ד יש להוכיח דלא ס"ל הכי דכ' הוכחה דבפחות מכגריס ועוד. תולין אף בג"י הראשונים. דאל"כ לא תוכל שום אשה לספור ז"י דאין לך כל מטה שאין בה דם מאכולת פחות מכגריס. ולדברי המנ"י תסתור הג"ר ואח"כ אינה אלא כיושבת על כתם ותולה אפילו בג"י ראשוני' ואין זה כדאי לסתור דבריו. דודאי דיוק התה"ד נכון אפי' לפי דבריו. דאכתי לפ"ז כל אשה תהי' צריכה עשרה נקיים שלשה ושבעה. ולא מצינו כן בכל הש"ס ופו'. וע"כ דבפחות מכגריס שפיר תולין ונכון:

סי"א הפולטת ש"ז בתוך ששה עונות סותרת כו' לפיכך לא תתחיל לספור עד יום ה'. זה נלמד בש"ס מסיני. ולכאורה צ"ע דהא יום השלישי הוסיף משה מדעתו. וגבי דין חיוב פו"ר דבעי למילף ממשה דחה הש"ס בסו"פ הבע"י דמשה מדעתי' דנפשי' עביד. [ומיהו במ"א בארתי דהתם הפירוש דמשה לנפשי' פטור משום שכינה וכן משמע מרש"י ע"ש. ועוד דהא בתחילה צוה הקב"ה רק על היום ומחר. ואפשר דבאמת אמר התם בשבת דראוי' ליתן תורה לטבו"י. אבל באמת לא פלטו. והוה טהורים. וא"כ יש לומר דקמי' קוב"ה גליא דלא יפלוטו ביום הג' ודו"ק. ולענין קושי' הראשונה נראה דבאמת בנדה (מ"ב) אמרינן דא"א ללמוד מסיני דפולטת רואה הוה דחידוש הוא דהא זבים ומצורעים דחמירי ולא אחמור בהו רחמנא. וא"כ היכי ילפינן דעד ג"י טמאה. וצ"ל דזה ודאי דאין ללמוד להחמיר בטומאה זו דחידוש הוא. אבל שהוא טומאה ודאי דשפיר יש ללמוד. דאי אינה שום טומאה למה המתינו. וא"כ שפיר ודאי יש ללמוד זה גם ממה שהוסיף משה מדעתו דאי אין בזה שום טומאה למה זו ההוספה. והוא דבר נכון:

ועמנ"י דאע"ג דאינה סופרת הנקיים עד יום ה' מ"מ תוכל לעשות ההפסק טהרה תיכף ותשתכור דאחר ג"י מההפ" תוכל לתלות כתמים אף שאינו ג"י לנקיים. ומסיים אף שהנ"צ מפקפק באשה שהפסיקה בטהרה כדי לילך לביה"כ בשבת דאפשר דכיון דאינה בדיקה מדין תק"ח ל"מ. התם שלא עשתה אדעתא דהפ"ט גמור אבל בעושית לשם הפ"ט גמור ודאי מהני. ודבריו נכונים דהא כ' בס"ט מקור לדברי הצ"צ מדברי מהר"מ שכתב בריש נדה בכוונת רש"י דלא הוה. פקידה אלא בדיקת שחרית וערבית שהוא מתק"ח אבל בדקה עצמה בצהרים כיון דאינה מתק"ח ל"מ ע"ש. והרי מבואר שם (בד"ז) גבי שפחה של ר"ג שהי' בודקת עצמה בין כל ככר וככר ובין כל חבית וחבית דמהני ע"ש. וע"כ דהתם דבדקה לכתחילה לשם טהרות הככרות וההביות. זה ודאי מהני. וה"נ כל שהיא בודקת לשם הפ"ט. אף שאינה יכולה למנות הנקיים עדיין. ודאי מהני. ובזה יתישב קושי' המע"מ בש"ך סק"ו ע"ש ודוק:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה