אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קעז

סימן קעו

ס"ב עיסקא צריך ליתן לו שכר טרחו כפועל בטל. הטור פירש דהיינו כאדם שהי' בטל ולא הי' לו מלאכה. והב"י השיג עליו דלא משמע כן וגם הקשה עליו דלפי"ז עדיין תיקשה קושי' התוס' מהצריכותא דאמר בגמרא דבמעות דנפיש טרחי' הו"א דלא סגי כפ"ב. אלא דהיינו כאדם שהי' לו מלאכה והוא יושב בטל. וכבר ישבו כל האחרונים דדוקא לרש"י דנותן לו שכר משלם. קשי' דודאי אי"צ שכר יותר. אבל לפי' הטור דהקילו בזה. שפיר הו"א דבנפיש טרחי' לא מקילינן כלל ונכון. והנה לענ"ד משמעות התוס' וביותר בהרא"ש שכ' שבין הי' עושה מלאכה מרובה או מועטת שכרו כפועל בטל לגמרי משמע בהדיא כפי' הטור שהוא כאלו הי' בטל בתחילה. וכן משמעות התוספי רא"ש בב"י בהדיא ע"ש. ובאמת לענ"ד יש טעם וסברא לשי' דבאמת אין לחשוב כאן על המלאכה הראשונה דהרי קיי"ל דפלגא מלוה נמי אינו רשאי לשנות לעצמו אלא לעשות העסק הזה. והרי הוא מוכרח לעשות מלאכה זו אלא דחבירו הי' ג"כ חייב לטרוח עמו וצריך להעלות לו שכרו עבור חלקו. וא"כ ודאי די' כפועל שלא הי' לו מלאכה. דהרי ע"כ צריך לעשות מלאכה זו. ובהכי א"ש מש"כ התוס'. דבפרק א"מ גבי אבידה משמע כפירש"י דהש"ספריך שם והא לא בטיל משמע משום דהוה משמע לי' כדהכא וצריך להגי' קצת בלשון התוס' כפועל שיושב ובטל לגמרי] ע"ש. ולשי' זו א"ש דהכי פריך דהתם לא הוה לו לשער כמו מי שהי' בטל תחילה דהרי הוא יש לו מלאכה בסלע. ובשלמא הכא יש טעם כנ"ל. אבל התם למה לא נשער מה שהוא בטל ממלאכה הראשונה. אבל לפי' הב"י דמפרש כפ"ב דהיינו דעכשיו הוא בטל. אדרבה הכא קשה טפי והא לא בטל דהרי אינו בטל. אבל לגבי אבידה לא קשה כלל והא לא בטל דהרי על טורח האבידה אסור ליטול שכר אלא בשביל שהוא בטל ממלאכה הוא דרשאי לקבל שכר ושפיר י"ל דאין לו אלא כיושב עכשיו בטל. וכמו שבאמת הקשו התוס' כאן דלפי פירש"י נוטל שכר על השבה. וע"ש מה שנדחקו ליישב. אבל עכ"פ המקשה מנ"ל להקשות ע"ז בפשיטות והא לא בטל. וכן הקשה קושי' זו הש"ך בחו"מ סרס"ה. אבל לשי' הטור א"ש ודוק:

שם א"ל כל הריוח יהי' לך שלישו הואיל ויש לו עסק אחר שרי עב"י דזה פירוש הרמב"ם בהא דרב דמותר שליש בשכרך ומסיק בש"ס דלא שרי אלא דאית לי' בהמה לדידי' והקשה עליו דא"כ היינו דרבא דתרי תילתא באגר ופלגא בהפסד דקיי"ל דשרי'. וע"ש שכ' דלפירש"י דפירש דהיינו כל מה שיהי' שבח יותר משליש נותן לו בשכרו א"ש דבהא דרבא אי פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתא באגר דמכל שכר שיהי' לו נוטל. לא אמרינן לא מצא שבת ילך לביתו ריקם דרגיל שיהי' אבל מותר משליש קשה לא מצא מותר שליש כו'. ולענ"ד אי"צ לדוחק הזה אלא דלרש"י א"ש בפשי' דכיון דרחוק חלק ההפסד מהשכר שתות. א"כ יכולים אנו להעמיד אמיתית חלק המקבל בחצי שתות זה מזה. וא"כ נוטל חצי שתות בשכרו בין בריוח ובין בהפסד. [אלא כשלא יהי' לא ריוח ולא הפסד לי"ל שכר כמבואר בסכ"ט וזה ודאי ל"ש] אבל במותר שליש דלי"ל אלא בריוח מותר שליש ע"ז פריך שפיר לא מצא מותר שליש ודוק. וראיתי בביאור הגר"א שכ' דבאמת שמואל דפריך ארב לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם הוה"ד דקשה ג"כ ארבא אלא דרבא ס"ל כרב דלא חייש לזה דקיי"ל הלכתא כרב באיסורא. ולפי"ז שמואל ע"כ לא ס"ל כרבא. ולכאור' הוה א"ש בזה בב"ב ד"ע גבי שטר כיס היוצא על יתומים דדייני גולה דהוא שמואל כפירשב"ם שם ס"ל (לפי המסקנא שם] דנשבע וגובה מחצה דהיינו חלק המלוה. אבל חלק הפקדון טענינן ליתומים החזרתי במגו דנאנסו ולכאורה יל"ד דמהיכי פשי' לי' דחלק המלוה מחצה דילמא לא הוה על המקבל אלא תילתא [וכ"ש לשי' הרמב"ם דלעולם אינו מקבל בהפסד אלא שליש כמשי"ת] אלא דשמואל לשי' דלא ס"ל כרבא אלא דצריך ליתן שכר טרחו בפ"ע וחלק המלוה לעולם הוה מחצה ומיהו נלענ"ד דשי' הרמב"ם בהא דב"ב שם בפנים אחרים דכ' ברפ"ז דשותפין דבנאבד הכל ל"א בזה דלא הוה אלא תילתא. אלא דלעולם אין בעל המעות מפסיד יותר מחצי הקרן שלו. ונראה דיצא לו מסוגי' זו וכמו שדקדקתי דלמה נקט מחצה. אלא דבנאבד הכל כדאיירי התם בזה לעולם הוא מחצה וזה שמסיק לפיכך שטר כיס היוצא על היתומים כו' וכוונתו למש"כ. ושי' הפו' נראה דס"ל דבאמת ל"ד מחצה אלא כלשון הש"ס בכ"ד מחצית שכר. והכוונה לחלק המלוה ופשוט. וא"כ אין משם ראי' לזה. ובאמת לולי ד"ק עדיין אינו מיושב כלל דהא מסיק הש"ס דגם רב לא שרי מותר שליש בשכרך אלא באית לי' בהמה לדידי' דווקא וכן פסק הרמב"ם בהדיא ברפ"ח דדווקא באית לי' שרי בזה (וכמו שפירש שם הראב"ד בהשגות ע"ש] אבל בל"ה אסור וא"כ ודאי קושי' הב"י חזקה דלפי פירוש הרמב"ם הא גם זה היינו ממש דרבא ולמה בהא לא שרי אלא ביש לו עסק אחר ובהא דרבא שרי בכ"ג. אבל באמת הרמב"ם הביא הא דרבא לא כמו שפירש"י וכל הפו' דאו תילתא בהפסד ופלגא באגר או פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר אלא אם יש הפסד הוא מקבל שליש. ובריוח שני שלישים. והיינו דמפרש דרבא ה"ק דאי איכא הפסד לא דרי המקבל אלא תילתא וחלקו האמיתי הוה. פלגא. וזה שנקט פלגא באגר כלומר דאמיתית חלקו מחצה. ובאופן זה שיש בו הפסד אי"צ לחשוב שכר טרחה אלא על ההפסד והאגר הוא אמיתית החלק שהוא פלגא ומשו"ה נקט בזה פלגא באגר. ואי הוה אגרא שקיל תרי תילתא. ושקיל שתות שכר טרחו. ואמיתית חלקו הוה פלגא וקרי לה עכשיו פלגא בהפסד. וא"כ א"ר בהדיא דלישקול שכר בין על הפסד. ובין על אגר. ומשו"ה ודאי שרי ול"ק כלל לא מצא ריוח כו'. כיון דנוטל גם על הפסד. אבל מותר שליש דלא קבע לי' שכר אלא על ריוח ולא על ההפסד משו"ה פריך עליו לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן וכן מסיק בש"ס דלא שרי לה אלא ביש לו עסק אחר:

ועדיין צריך לבאר כיון דהרמב"ם מפרש. דהיינו דשליש הרווח הוא נותן לו עבור טרחתו. והשאר חולקין בשוה בין בריוח ובין בהפסד. וא"כ הוא נוטל בריוח שני שלישים חלק טרחתו שליש. וחלקו בהעסק שליש. ובהפסד שליש א'. והיינו ממש כפירושו בדרבא דהא גם בזה י"ל דחלקו הוא מחצה ונוטל לש"ט שתות בין בריוח ובין בהפסד. וא"כ למה זה אסור. ולולי שאיני כדאי נראה ברור בשי' הרמב"ם דס"ל בחילוק זה. דבאמת הוא תלוי במשמעות לשון התנאי. דכיון דאמר דשליש הריוח הוא לש"ט. א"כ חלקו הוא שליש. וא"כ בהפסד שמפסיד שליש שלם אין לו ש"ט ואסור. ובזה יתיישב קושי' הב"י והכ"מ דהרמב"ם סותר עצמו דבתחילה כ' דנותן לו שליש הריוח בשכרו לא שרי אלא ביש לו עסק אחר. ואח"כ כ' דבהתנו בתחילה שרי בכל אופן שיהי' הריוח יותר על ההפסד. ואפי' אין לו עסק אחר. (והנה משמעות הב"י דגריעותא דשליש הריוח בשכרך משום שהוא שכר פחות. ובאמת לכאורה היינו ממש דרבא וכמש"כ. וכן הב"י בד"ה ופירוש מותר שליש כו' הקשה ג"כ על הרמב"ם דלפי פירושו יקשה ג"כ על רבא ע"ש. ולא חילק כלל בדבר. ומיהו בלשון הרמב"ם שם כ' ואם הפסידו יטול מחצה וצ"ע] ודעתו דהכא בלא התנו ע"ש. ולענ"ד זה אי אפשר לפרש בדברי הרמב"ם רפ"ח דכ' תחילה דשרי ראש העגל לשכר המפטם. ואח"כ כ' דאם יש לו להמקבל בהמות אחרות מותר אפי' בדבר מועט ע"ש. וע' בהשגות הראב"ד דבתחילה רצה להשיג עליו דראש עגל נמי לא שרי אלא ביש לו בהמות אחרות דמסקנת הש"ס דאית לי' בהמה קאי נמי אריש עגלא דרב. ואח"כ מסכים לדברי הרמב"ם דלא קאי הש"ס אלא אמותר שליש ודבר מועט שכ' הרמב"ם היינו מותר שליש אע"פ שהוא שכר מסופק ע"ש היטיב. והנה עכ"פ ודאי דראש עגלא לא עדיף מקוצץ לו דינר דשמואל. והרי זה לא שרי אלא בהתנה בתחילה דאי ל"ה בעי שכר כל יום כפועל בטל. או כדרבא כמו שכ' בפו'. וא"כ הכא קאי בהתנו בתחילה. ואפ"ה לא שרי מותר שליש דהיינו דבר מועט שכ' הרמב"ם כמו שפי' הראב"ד]. אלא ביש לו בהמות לעצמו. וע"כ כמש"כ דדווקא בלשון מותר שליש אמרינן דאין לו שכר אלא מן הריוח. אבל במפרש סתם דבריוח יהי' לו חלק יותר גדול מהפסד אנו חולקין השכר בין על ריוח ובין על הפסד ובהתנו שפיר שרי בזה בכל אופן שיהי' הריוח יותר. דמ"מ הוא כעין דרבא דחולקין השכר על שניהם בין על הרווח ובין על הפסד וא"ש. וא"כ לדינא בסתם לא שרי אלא כפ"ב או כדרבא. ובהתנו שרי בכל אופן שהרווח יותר על ההפסד או קוצץ לו דינר אחד. וזה דווקא בשכר ברור (דרבא נמי הוה ברור דיש בו בין על רווח ובין על הפסד כמש"כ. אבל מותר שליש לא שרי אלא ביש לו עסק אחר. ובדרך זה הלך גם הטור. ובתחילה כ' הא דבפסק תחילה מותר אפי' דינר אחד ומ"מ דווקא שכר ברור כמש"כ הרמב"ם. ואח"כ כ' דתקנת חכמים כרבא כו'. ומש"כ שם שנותן לו דינר כו' האיר עינינו הגר"א דהוא ט"ס בכאן ושייך על פסק תחילה ולשון או כיוצא בו שבכאן היינו בכל חלק עסקא שיקח המקבל צריך להיות הריוח יותר על ההפסד שתות ע"ש. ואח"כ כ' דביש לו עסק אחר שרי אפי' דבר מועט. והיינו הא דמותר שליש וכמו שפי' הראב"ד דברי הרמב"ם דהא הן ממש דברי הרמב"ם וזה לא שרי אלא ביש לו עסק אחר. אבל באין לו אסור. ולפירש"י דהיינו רווח שהוא יותר מהשליש הקרן. האיסור שמא לא ימצא רווח זה. ולפי' הרמב"ם שהוא שליש הרווח האיסור משום הלשון כמש"כ. והטור סתם בין הפירושים ונראה דבפירש"י ודאי דלכו"ע אסור. וחידוש בעיני על הב"י שכ' ותמיהני על הטור שלא הזכיר מותר שליש. דודאי לשון דלמאן דאית לי' עסקא אחרינא לא בעי אגרא כו"ה ודאי קאי אפי' אדינר שהזכיר שם מקודם דגם זה אי"צ. וע"כ היינו דבהא שרי אפי' מותר שליש וכדברי הרמב"ם. והנה לפ"מ שהוכחנו באריכות לא שרי מותר שליש אפי' בהתנו אלא ביש לו עסק אחר. אבל באין לו אסור. וכ"כ הב"ח ע"ש. והד"מ נמשך אחר תי' הב"י והתיר בהתנו אפי' אין לו עסק אחר (וביש לו התיר אפי' לא התנו וכ"כ הב"ח בזה וכ"כ שם דמדברי רש"י ל"נ כן וצ"ע] והביאו הש"ך סק"ט [וצריך להגי' שם בריש הס"ק כ' הד"מ ובד"א נשתבשו שם עוד] וכ' על הב"ח ול"נ. ולכאורה דברי הרמב"ם פ"ח משמע בהדיא כהב"ח וצ"ע:

ס"ה כשנוטל שכר על חלק הפקדון ה"ה כש"ש לשון זה כשנוטל שכר צ"ע. דהיכי משכחת לה שלא יטול שכר. ואפי' הפחות שבכולם דהיינו מותר שליש בשכרך דהוה ספק מ"מ הרי מבואר בחו"מ סקפ"ה גבי סרסור דאפי' נגנב בהליכה דהוה ספק ה"ה ש"ש ואפשר כיון דבגוונא דל"ש ג"כ שרי ביש לו עסק אחר. ובהא ודאי לא הוה ש"ש דהרי מבואר בתו' בב"מ גבי שומר אבידה דרבה סבר דלא הוה ש"ש משום פרוטה דר"י לפי דסבר דל"ש. ור"י ל"פ אלא דסבר דהוא שכיח וכדמשמע בנדרים אבל בל"ש ודאי לא הוה ש"ש. ועי' קצוה"ח סרל"ב דהביא התשב"ץ שכ' במי שנתנו לו טבעת להכיר אם הוא זהב ופסקו עמו שאם יהי' זהב ירויחו בין שניהם וטעה בזה והפסיד דלא הוה ש"ש דלפי שאם אינו זהב הרי אין לו שכר וא"כ אינו ש"ש. ובהגה שם הקשו עליו מדברי הטוח"מ גבי טבח שנוטל שכר מהכרכשות הכשרות. דהוה ש"ש גם על טריפות ע"ש. והנה לא הקשו עליו מהך דסרסור הנ"ל שהוא מהמרדכי. ונראה פשוט משום דל"ד. דהכא אף שלא הרויח מ"מ מעיקרא הי' ספק אם ירויח. והספק ה"ה כשכר. אבל הכא כיון שנתגלה שהוא נחושת א"כ הרי נודע לנו עכשיו שמעיקרא לא הי' ספק כלל להרויח. וליכא שום שכר. ולא מקשה עליו אלא מטבח שם דמשמע דאפי' נתגלה שהי' טריפה מעצמו. והוא קלקל בשום דבר ג"כ הוה ש"ש אע"ג דלא הי' ראוי לו שום ריוח כלל מ"מ כיון דאם הי' כשירה הי' מרויח ג"כ הוה ש"ש כ"נ בכוונתו. ומ"מ נראה דלק"מ דהטור קאי בטבח קבוע בעיר:

והוה זה שכירות ברורה דמה שנוטל מן הכשירה הוה ריוח גם על הטריפות. אבל כאן באקראי בעלמא כשהוא נחושת אין לו שום ריוח ע"ש ודברי הקצוה"ח שם אינן מדוקדקין כלל. ולפי"ז גם הכא אם יתגלה עכשיו דמתחילה לא הי' ראוי להרויח ג"כ אינו ש"ש ודוק:

ס"ו בהגה וי"א דבמקבל כל האחריות מותר אפי' קצץ. בכל ריבית דרבנן. לשון זה אין לו פירוש נכון כאן דאיירי בקצץ בפירוש אבל הוא שיטפא דהתה"ד בד"מ כמבואר בש"ך. ולענין דינא לכאורה לא הבנתי כלל כיון שקבל כל האחריות היינו שום הפסד או זולא. וגם הוא בדרך עסקא שאין הלוה רשאי להוציאה כלל דאי ל"ה ודאי לא שייך שום קבלת אחריות דכיון שיוציאה לצורכו הרי נפיק מאחריות המלוה. וא"כ הרי אין כאן שום מלוה על הקרן. אלא כמוכר לו רווח שלו על הספק בין ירויח ובין יפסיד. והוה כמוכר מה שעזיו חולבות דודאי שרי. וע' ט"ז שהקשה ג"כ על זה מנין לנו לאסור בזה. ומש"כ ראי' מחכירי דנרשאי דאסור להחכיר המשכונא להבעלים בדבר קצוץ לא הבנתי כלל דהתם במשכונא בנכייתא הא עיקר ההיתר בתחילה לפי דאין הפירות מבוררין ושי' רש"י דווקא שדה שאפשר שיפסיד דמי הנכייתא לגמרי והתו' כתבו דאפי' בית אפשר שיהא פסידא ע"ש. וא"כ כשחוזר ומחכירה להבעלים ונוטל רווח ברור הרי בטל ההיתר ובודאי אסור. אבל כאן מה איסור למכור רווחו והרי אין כאן מלוה כלל ודברי התה"ד לכאורה נכונים. וכהסכמת הש"ך סי"ד המקבל עסקא מחבירו וטען שמלוה בריבית היא אי"נ ובש"ך דאפי' במקום מגו. וכן מוכח לענ"ד בסמוך ס"מ דאם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בע"כ ואם יש עדים שחזר בו מהני. ומשמע הא בלא עדים אי"נ אע"ג דליכא עדים שלא החזיר ואית לי' מגו דהחזרתי ל"מ שחזר בו דלא משוה נפשי' רשיעא אפי' במגו:

סי"ח המוכר סחורה בס' זהובים שקבל מיד והתנה שאם לא. יתן לזמן חצי שנה יתן עבורה ק' כו' בט"ז וש"ך בשם הב"ח דאם יתנה שאם לא יתן לחצי שנה יתן בכלות השנה ק' אסור וערערו עליו דכיון דהחיוב חל ברגע אחד בכלות החצי שנה לא הוה ריבית אבל לענ"ד פשוט דכיון דבעד זה שמתחייב לו ק' הוא מתחייב להמתין עוד חצי שנה לא עדיף מהא דסט"ז דאם קיבל עליו לשלם קנס בעד כל שבוע שמעכב מעותיו הוה ריבית. ואף שהתם נמי החיוב הוא בעד כל רגע דכלות השבוע אפ"ה כיון שתלוי בהמשך הזמן הוה לי' ריבית וה"נ ממש דכוותה. ומה שמחלק בשע"ד דהכא:

הוה מכר ל"נ כלל. דאפי' בחוב של מכר. כל שנותן בשביל המתנת המעות ודאי הוה ריבית דאוריי' ולא שייך בזה לחלק ופשוט:

סכ"ד הנותן עסקא לא יצרף הריוח עם הקרן ולא יכתוב מלוה שמא ימות כו' עט"ז שהקשה על הטור דכתב שאם עשה כן אין לו כלל רווח דמלשון הש"ס משמע דאין חשש אלא לכשימות כ' דהטור לא קאי אלא בכ' מלוה כו' ובזה חמיר. ונראה שהוציא כן מהב"י שתמה על הטור דברמב"ם משמע דגם בעשה מלוה ליכא אלא חשש דשמא ימות ע"ש. הרי שמפרש בטור כדברי הט"ז ומ"מ בתשו' הרא"ש מפורש בהדיא דעל הך דינא דהש"ס גופה דאמר דילמא מיית כו' ע"ש. ע"ז כתב הרא"ש בהדיא דאין לו רווח כלל. וקושי' הט"ז נראה ליישב דס"ל להרא"ש דהשתא כיון דאמר בש"ס דאית בי' חשש לכשימות. הוה שטר פסול ובטל העסק והוה שטר שיש בו ריבית ואין לו רווח כלל. וא"כ פשוט דגם מדברי הרמב"ם לא קשה דהרי דרכו להעתיק כלשון הש"ס. אלא לכאורה יש לדקדק כסברת האחרונים כמו שמוכיח הרא"ש גופיה גבי חצרי דלא קיימא לאגרא. דבדיעבד אינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש. מהא דרב יב"ח דתקיף עבדא דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא כו' והדר בי' ולא מצינו שהחזיר להם ע"ש. וה"נ בהא דהכא הא משמע דמר בר אמימר אודי לי' ולא מצינו שהחזיר להם [וא"כ בהא:

דהכא דודאי פשוט דאי הוה אסור לקבל. ודאי דהוה כשאר ריבית דרבנן דלצי"ש ודאי חייב להחזיר דהכא ליכא לחלק כסברת הרא"ש גבי חצר דלא קיימא לאגרא. וא"כ מדלא מצינו שהחזיר להם. ע"כ דאינו אלא איסור לכתחילה לכתוב שטר דנפיק מיני' תקלה. אבל כשעבר ועשה לא מתסר לקבל. דאי ל"ה למה לא מצינו שהחזיר להם. ואפשר לדחות זה דהא נח נפשי' דאמימר וקיי"ל בסקס"א דהבנים אין חייבין להחזיר אפי' ריבית קצוצה. ומשו"ה לא החזיר מר ברי', ולא תקשה היכי איסתייע מילתא דאכל אמימר. ריבתא דרבנן. דהא אמרו לית הלכתא כטרשא דרב פפא. וכן דכלו זוזי דר"ח משום איסור ריבית וע' תו' ריש חולין. ומיהו מדברי הכלבו בד"מ לעיל שם נראה דלצי"ש גם הבנים יש להם להחזיר כמו שהמלוה חייב להחזיר לבני הלוה ע"ש. וא"כ סייעתא קצת לדברי האחרונים. ולפי"ז אף בכ' מלוה בשטר אפשר שיש להקל:

בדיעבד. כיון דהרא"ש אינו מחלק בזה וצ"ע:

סכ"ה אם כתב פלגא באגר ובהפסד באדם גדול כו' אבל אחרינא דיינינן לי' כפשטי' והוה שטר שיש בו ריבית ואם יש הפסד מקבל החצי כתנאו ובריוח לא יטול כלום. כ"כ הרמ"ה מדיקדוק לשון הש"ס דר"ע גברא רבה הוא. משמע דבאינש אחרינא לא הוה אמרינן הכי. והסכים עמו הרא"ש. אבל בש"מ בשם הרמב"ן כתב דבאינש אחרינא הוה אמרינן דנותן לו שכרו כפ"ב. והרשב"א כתב דבאינש אחרינא הוה אמרינן דאוקמי' אדינא דחכמים דפלגא בהפסד ותרי תילתי באגר [כשי' בזה] אבל הכא אמרינן דהברירה ביד ר"ע לבחור. וכה"ג מבואר שם בשם הריטב"א. ולכאורה יש לנו לומר כן מהסברא. דכיון דע"כ מקבל חצי בהפסד א"כ חצי הרווח שהוא מחלק הפקדון שלו הרי מגיע לו זה מן הדין. והרי מבואר ברי"פ המוכר פירות. דלרבנן לא קנסינן התירא אטו איסורא כלל. וא"כ אין לנו אלא להפסידו האיסור שבו. דהיינו שכר טרחו אבל יותר למה יפסיד. ואולי שחשבו זה כריבית שאינו מפורש וס"ל דבאינו מפורש גזרינן קרן אטו ריבית ואינו גובה כלל אפי' הלוה מודה וכמשמעות לשון הטור בסקס"א. אבל כבר כתבו האחרונים בחו"מ סנ"ב דלא קיי"ל כן כלל ולעולם לא קנסינן התירא ע"ש. וכ"נ לענ"ד מלשון המחבר בסכ"ח שהוא מדברי הראב"ד ודוק:

סכ"ו ואמר הנותן אני אטול החצי מיד כו' והמקבל אומר בהיפוך אם כתוב בשטר כו'. ואם אין הוכחה מלשון השטר מבואר בב"י דדעת הראב"ד דיד המקבל על התחתונה דהו"ל לאתנוי [ומלשון התו' גבי רב עילש שכתבו וקשה וכי שוטה הי' הנותן וכו' משמע דלא ס"ל כשיטת הראב"ד אלא שתלוי הכל בדעת המקבל). ותי' הרשב"א השיגו עליו דאדרבה המקבל הוא תפיס. ונראה בשי' הראב"ד דס"ל כשי' הרב בחו"מ סשל"ד בשי' המהר"ם דאפי' הקדים לו שכרו לעולם יד הפועל על התחתונה. דכיון דהוא נוטל משל הבעה"ב בשכרו עליו לברר הדבר ולהתנות. ואינו יכול לטול מספק ונכון. והנה לפי לשון הרמב"ם והטור בזה דתקנת חכמים הוא:

דאם אינו רוצה ליתן לו כפ"ב יחלוקו או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר. וא"כ מעיקר הדין מגיע לו כפ"ב ותנאי זה קולא הוא. א"כ י"ל דהכא הוה כספק בתקנת חכמים דקיי"ל דכל היכי דהוה ספיקא אוקמינן לי' אדינא כמ"ש הה"מ בפ"ד מגזילה. וא"כ פשיטא דיכול המקבל לבחור מה דעדיף לי' טפי כדי לאוקמי' קרוב לדינא טפי ודוק: סכ"ז אם התנו על חלוקת הריוח ולא על ההפסד יפסיד המתעסק שני חלקים ממה שהי' מרויח. ואם התנו על ההפסד ולא על הריוח כו' ותוספת שליש חלק חבירו ואם התנו שיפסיד רביע יטול בריוח מחצה. זה לשון הרמב"ם ועב"י שי' רבותיו של הרמב"ם. ועוד שי' הרמב"ן. והנה בש"ס מבואר דתילתא בהפסד ופלגא בריוח. ולא כמש"כ הרמב"ם רביע בהפסד ומחצה בריוח. ואולם גם להרמב"ם אם הזכירו על חלוקת הריוח שיהי' למחצה מגיע עליו בהפסד שני שלישי חלקי הריוח. וא"כ הוא תילתא כמו שהוא בגמרא. אבל גוף החילוק הזה של הרמב"ם בין הזכיר תנאי הריוח להזכיר תנאי ההפסד לא זכיתי להבין דמאי נ"מ בין אם הזכיר אופן הריוח לאם הזכיר ההפסד. לעולם הרי מגיע לו שכרו על טרחתו בחלק הניתן. ואף שבב"י באר קצת זה דבהפסד הוצרכנו לנכות מחלקו של המקבל ובריוח צריכין להוסיף מחלק הנותן. ואולי כוונתו משום דבפוסק בתחילה מבואר בס"ב דרשאי להתנות בכל אופן שירצו רק שיהי' חלק הריוח יותר מההפסד ואין אנו דנין רק על משמעות הלשון ויש לומר שכן הוא משמעות הלשון ומ"מ גם המשמעות הזה אינו מובן לי היטיב. ועוד יש לתמוה בשיטת הרמב"ם דאם הזכיר ריוח יפסיד המתעסק שני חלקים ממה שהי' חלקו בריוח. דא"כ אם חלק הנותן קטן וטורח המתעסק מעט בחלקו של נותן ש"ט בהפסד מרובה שאינו מפסיד אלא שני חלקים מכפי הריוח שלו שהוא עכשיו מרובה והשליש האחד שמנכה מזה בשביל טרחתו הוא הרבה. ואם חלק הנותן גדול שמטריח הרבה בחלקו אין ש"ט בהפסד כ"א השליש שמנכה מכפי שני חלקי הריוח שלו שהוא עתה המעט. ואין זה אלא תימה. ובאמת דגם שני האופנים שבש"ס תילתא בהפסד ופלגא באגר. ופלגא בהפסד ותרי תילתא באגר. שבאופן הראשון חלק המקבל קטן מאופן השני. ואפ"ה השכר שלו שתות העסק בשניהם בשוה. ואפשר לומר דכך הוא הסברא שלעולם מגיע להמתעסק לשכרו שתות כל העסק בכללו. ולא חילקו בזה אם חלק הנותן רב או מעט. משום דכך הוא המדה דבעסק קטן ג"כ צריך לטול שכר ראוי. ואף שהוא לבעל העסק יותר ביוקר. מ"מ אינו כדאי להטריח משום ריוח מועט. ולולי שאיני כדאי הי' נראה לומר דלעולם תקנו חז"ל שיטול המקבל ש"ט שתות מכל העסק כולו או בריוח או בהפסד [וע' מש"כ בס"ב שאנו מחלקים את השתות חצי על הריוח וחצי על ההפסד]. ולא משגחינן בזה כלל אם חלק הנותן מחצה שליש ורביע. או להיפוך שחלק המקבל שליש או רביע. ואין מחלקין ג"כ אם הזכיר הריוח או ההפסד. ומיהו היכי שחלק הנותן פחות משתות לא מסתברא שיטול זה שכרו שתות. דא"כ נפיש שכר הפעולה יותר מכל העסק של הנותן וצ"ע: ס"ל וכן אינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח חצי הפקדון בב"ד עכ"ל. ואם עשה כן נוטל הנותן מחצה מחלק זה כ"כ הרי"ף ואע"ג דמבואר בסהס"י דאם שלח יד בפני עדים קנה לעצמו. היינו בירד בתורת גזילה. אבל כ"ז שלא ירד בגזילה הוה דתרוייהו לעולם שזה אינו רשאי לחלוק בלא דעת הנותן. הרשב"א בתשובה הובא בב"י בחו"מ סקע"ו ע"ש:

סל"ב נתן המתעסק מתנה כו' אפילו הפסיד חייב לשלם כו' דהוי כגוזל את חבירו ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה. והנה דעת הש"ך בנה"ך דאפילו לא ידע חייב. והח"ד השיג עליו דזה דמי להניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה דאינם משלמים אלא על ההנאה וא"כ בהפסיד ודאי פטור. והוסיף עוד דהכא אפי' באכל כיון דכי לעסי' הוה שינוי. בלאחר שינוי פטור לגמרי השני כמו אחר יאוש דמבואר בריש הגוזל בתרא דהשני פטור ע"ש. וצ"ל בשי' דאע"ג דהתם בפרה שאולה חייבים אם אכלוה התם דלא הוה גזלן לא שייך שינוי וכ"כ בעצמו בחו"מ סשמ"א לענין העור דחייבין היורשין להשיבה בעינה דלא שייך שינוי דלא הוה גזלנין ע"ש. אבל הכא דהמתעסק הוה גזלן תיכף כשנשתנה יצאה מרשות הנותן והשני פטור. מיהו אין דבריו מוכרחים ולענין הפסד הרי מבואר בהניח להם אביהם גופא דאע"ג דאכלוה פטורין מ"מ הוה ש"ש וחייב בגו"א. וביאור הדברים מבואר היטב בחיבורי שם. אבל לענין עיקר הדמיון להניח להם אביהם פרה שאולה אף שכבר כ' כן הרשב"א בחידושיו והביאוהו האחרונים אבל לכאורה קשה טובא בזה מהא דפריך בריש פ' הגוזל בתרא מהא דהגוזל ומאכיל את בניו פטורין, אדר"ח דרצה מזה גובה ורמ"ג. והנה בסיפא תני דאם הניח אחריות נכסים חייבין וע"כ דהכא בלי"ל לאבוהון כלום. וא"כ אין לו להנגזל לגבות כ"א הגזילה. וא"כ בידעו שהוא גזילה ודאי חייבים לשלם כדין כל מזיק שעבודו של חבירו [ודוחק לומר דס"ל למתני' דפטור דא"כ קשיא דר"י אדר"י דהכא ס"מ דפטור. ובגיטין דמ"א ס"ל לרשב"ג דחייב. והא אר"י הלכה כס"מ והלכה כרשב"ג במשנתינו] וע"כ דאיירי הכא בלא ידעו. (ומזיק שעבודו לא עדיף מגרמי דקיי"ל דבשוגג פטור]. וא"כ מוכח מהכא ע"כ [דהא על גוף האכילה דמזיק בידים] שחייב השני לר"ח ואפי' לא ידע. דאי ל"ה ל"ק מידי אדר"ח דהכא שאני דלא ידע ומשמע דאפי' לשלם הכל. והא דלא הוה כהניח להם אביהם כ' לחלק בספרי עחו"מ סשס"ג ע"ש היטב:

סל"ד בהגה המקבל עיסקא נותן מס מן העיסקא תחילה ואח"כ יחלוקו אלא א"כ התנו שיכול ליקח הריוח מתי שירצה. לכאורה גדולה מזו כ' הרמב"ן דלעולם אע"ג דהמקבל יכול לחזור בו כ"ז שירצה כדין פועל. מ"מ הריוח משועבד עד כל גמר הזמן וכשיהי' הפסד נוטלין מן ריוח זה ע"ש. ובספרי על חו"מ סקע"ו בארתי זה היטב. בש"ך סוהס"י הביא המהרשד"ם לענין ספק ר"ק דהוה ספק דאו' לחומרא והש"ך סתר דבריו מספק מתנות כהונה. ובע"י ד"צ כ' עליו דשאני ריבית דהוה איסורא אפי' ללוה זה ודאי הוה איסור גמור ע"ש. ולכאורה נראה דאע"ג לענין הלוה ודאי הוה איסורא אבל לגבי מלוה ודאי אין האיסור אלא משום הממון. דהא ילפינן מיני' גזל. ואי הוה איסור לא שייך למילף גזל ועוד ק"ו הוא דנראה פשוט דמי שיש בידו ממון גזל וממון ריבית ואין לו להשיב אלא לאחד נראה פשוט דצריך להשיב להנגזל. ואם השיב למי שלקח ממנו הריבית הנגזל ודאי מוציא ממנו דהרי לגזל איכא שעבוד ניכסא. ובריבית קיי"ל דליכא שעבוד ניכסא אלא דמחויב להחזיר משום מ"ע. וא"כ קו"ח הוא ומה ספק גזל דחמיר ספיקו להקל ריבית לא כ"ש ואולי דאדרבה דמטעם זה דליכא שעבוד נכסי אלא חיוב גברא. אינו כנגד חזקת ממון והוה כשאר ספק מ"ע דאו' דלחומרא וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה