חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קעג
ש"ך סק"ג דאם אמר לו סתם תתן לי באייר כשער של אייר מותר כו' ומשמע אפי' יש להם עכשיו שער ידוע. ובח"ד הקשה עליו מס"ז דמותר לומר בשער של זמן שתקח הסחורה. משמע דשער שתשלם לא ע"ש. וכן יש להקשות לכאורה מפירש"י דפי' בדר"פ שם דקצץ עמו כשער היוקר שלהבא. וכתבו התוס' דלא קיי"ל כר"פ דהתם הי' עכשיו שער ידוע ע"ש. הרי דגם פוסק על שער הבא הוה קץ. ואין לפרש דר"פ הי' קוצץ הסכום של אותה שעה. דלמה הי' עושה כן והי' לו לפסוק סתמא כאותה שער. אבל נראה דבאמת היכי דשער היוקר הבא הוא ודאי קבוע לבא. זה ג"כ הוה כקץ. וכמו בשער קבוע דהשתא דהוה כקץ. אלא דהיכי דאין השער העתיד ידוע בודאי זה לא הוה כקץ. וא"כ בדר"פ א"ש או דהוה שער ידוע או כיון דלא הוה ידוע קצץ בפירוש. וכן בס"ז איירי בשער קבוע וידוע דזה אסור. והכא בשער שאינו ידוע ונכון לדינא:
ש"ך סק"ו נחלקו במי שהלוה לחבירו ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידוע ביותר משוי' אי הוה ר"ק ע' מש"כ בסקס"ו בשם הרמב"ם והרשב"א בע"מ שישכור לו בפחות דאי אמר סתם הוה א"ר. ואי פירש בפירוש בשביל ההלוואה הוה ר"ק. וה"נ נראה לענין שבכאן שיתן להמוכר יותר דחדא נינהו וצ"ע:
ס"ו בהגה ול"נ מדברי האשרי דאי"צ שיהא לו כל דמי הדינר בידו כו' והאחרונים חלקו עליו והנה בעזה"י מצאתי בש"מ בסוגיא דקירא דר"נ בשם הרמ"ך שכתב בהדיא דדווקא דיש בידו כל הסחורה שמוכר. דלוין אמרו יש לו סאה לוה כמה סאין ולא מוכרין. וע' בתו' שם דכ' דהא דאייתי מהא דהלויני עד שיבא בני ולא אייתי מפוסקין על הגדיש דהתם דווקא בשער לקוטות. ומהלויני אייתי כי היכי דהתם בדרך הלוואה שרי סב"ס שרי במכירה אפי' סאה בסאתיים ע"ש ולמה לא אייתי כמו דבפוסקין על הגדיש שרי בשער לקוטות ה"נ שרי אפי' להוזיל ש"מ דזה אינו פשוט ללמוד דיש לומר דהתם עדיף טפי וכיון דהתם כ' כל הפו' דבעי דווקא יש לו כל מה שפוסק כמבואר בסקע"ה כ"ש הכא. ומש"כ בח"ד דהכא שאינו קובע זמן אלא ליתן תיכף שרי טפי אפי' אין לו הכל. אין לו באור כלל דכיון דאין לו הכל מה שייך ליטול תיכף. ומש"כ דביש לו רק מה שמוזיל לחוד מהני. ג"כ ל"נ דא"כ המותר הוה הלוואה. ומוזיל גבי' בשביל ההלוואה דזה ודאי אסור וצ"ע:
ס"ז בהגה אבל במפרש אם תתן לי עכשיו אתן לך בעשרה ולאח"ז בי"ב אסור. ע' ביאורי הגר"א שכתב ראי' לזה מהא דמקשה לר"נ ממתני' דאם מעכשיו באלף זוז כו' והתם הא יש לו. וכבר נרשם שדבריו צ"ע. ונראה לי בכוונתו דמפרש המשנה באינו נותן לו הקרקע עכשיו אלא לאח"ז ואם יתן לו המעות עכשיו הוא מוזיל משוי'. וכן יל"ד מלשון המשנה אם מעכשיו הרי היא שלך באלף זוז. ולא תני סתם אם מעכשיו באלף זוז. אלא דלשון ה"ה שלך משמע לאח"ז. והא דפריך אר"נ דטרשא היינו דודאי שוין הן להוזיל בשביל הקדמת מעות ולהוקיר בשביל המתנת מעות. וכמו שהקשו התוס' מר"נ דקירא אר"נ דטרשא ע"ש וע"כ הא דאסר הכא במתניתין אף דקיי"ל דביש לו שרי ע"כ היינו משום שהוא מפרש ובמפרש גם כאן אסור והיינו פירוש הש"ס בתיובתא ופרוקא והו"ל להש"ס להקשות אר"נ דקירא ג"כ אלא דאייתי הכא כל עניני טרשא אמתני' וצ"ע:
שם אם אין שומתו ידוע אפי' אין לו שרי עט"ז שהאריך להקשות מהא דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. וכן התו' ג"כ לא הקשו משם אר"נ. וע' באוה"ג דכ' דבפרה וטלית לא שייך שער כלל ואי"צ יצא השער. והיינו כמש"כ בסקס"ב בס"ד דהא דאין פוסקין הוא בשביל שבשעת נתינה יהי' ניכר מהשער אבל בפרה וטלית לא יהא ניכר לעולם. ויש ראיה להבאוה"ג מלשון התוס' שם דכ' דבפירות אם יצא השער אסור משמע בהדיא דפרה וטלית לא שייך שער כלל וז"ב. ומש"כ הט"ז על התו' דלא הקשו מהא דאין פוסקין עד שיצא השער. הנה בכ"ד כ' התו' דניחא לי' למפרך מדידי' אדידי'. אבל בל"ה א"ש בפשיטות. דהא פריך התם בש"ס אר"נ דקירא פשיטא. והנה הא דפריך פשי' ודאי אינו אשריותא דיש לו. דזה ודאי לאו פשיטא. דהא מוקי בהכי ברי"פ הזהב ברייתא דהיו פועלי' תובעין אותו (דינא דס"ו בכאן) ובפרוטטות. והוצרך התם לפרש משום דנעשה עד שיבא בני כו' וע"ש בתו' מש"כ בזה. הרי דזה לאו פשיטא. אלא דפשיטא היינו איסורא דליתנייהו וכן מוכח משנויא דהש"ס דמשני ל"צ דאית לי' אשראי במתא. דהיינו דבזה הוה רבותא הא דאסר בליתנייהו [ודלא כהת"ד בסק"ט דאגב שיטפי' לא ירד לזה ע"ש] וכיון דהוא מילתא פשיטא להש"ס שהוא אסור א"כ למ"ל להתוס' לאתויי מתני' כיון דהוא פשיטא ופשוט:
ס"י אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמר כו' ע' ח"ד ולענ"ד כל שעשה קנין גמור עפ"י דין תורה מדאורייתא ודאי שרי והא דצריך גבי עגל לטעמא דפסידא היינו למישרי אפי' בלא קנין גמור. וכ"נ מדברי הרשב"א הובא בט"ז סקע"ו סי"ז גבי שכירות קרקע דאע"ג דגבי פועל שם אסור להוזיל במקדים המעות לפני זמן הפעולה התם לא הוה קנין גמור. אבל בחצר כל שהחזיק בו בקנין גמור כדין ודאי שרי אע"ג דאינו נכנס בו תיכף ע"ש. ובסי"א גבי שריגים דכתב הרמב"ם דבעי הפך בהם במחובר ולשון הש"ס דליקני לכו גופא דארעא ולכאו' הי' מקום לומר דצריך דווקא גוף הקרקע וכמש"כ התו' ס"ד ד"ה מה דמודה רב במשכנתא דסורא דגוף הקרקע ניקנית לו [וכעין זה כתבו גם בסופ"ב דב"ב דאפי' לר"ל דק"פ כקה"ג בשני אילנות מודה דלא הוה כקה"ג דדווקא בקנה גוף הקרקע לכ"ד] אלא דכיון שקנה גוף הדבר מעכשיו בקנין גמור של תורה. זה ודאי מהני לכ"ד ודוק:
סי"ג וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין ולהתנות כו' ע' באחרונים מש"כ בדעת הטור בישוב קושי' התו' וכ' דחבית ידוע שאני ואינו מבואר היטיב חילוק זה. וגם מנין לו זה להטור ואין דרכו לכתוב סתם בלא ביאור וגם שלא להודיע שהוא סברת עצמו. אבל לענ"ד פשוט דהכוונה בטור היינו שידוע שהוא של יין. דהיינו שדין דכאן אינו כדין שמקודם שאנו תולין שהקילקול מחמת היין של המוכר אבל הך דינא הוא בידוע שהוא יין טוב אלא שמתנה שאפי' יתקלקל מחמת איזה סיבה מ"מ יהי' על אחריות המוכר. ומשו"ה לא שרי אלא משום שמקבל זולא ולא הוה קרוב לשכר. והוא ממש חילוק התו' בפרק המוכר פירות דצ"ז ד"ה ואם ידוע כו' ע"ש וז"ב:
סי"ד חבית של יין שהוא שוה עתה דינר ומכרה בשתים עד הקיץ ע"מ שאם תארע בה תקלה ה"ה ברשות מוכר כו' וכן אם אמר לו היותר על השתים יהי' בשביל שאתה מטפל כו' אע"פ שאם אבדה תהי' ברשות לוקח עב"י שכ' דכיון דבסיפא אינו אלא דהאחריות על הלוקח הוה לי' למיתני בקיצור דאפי' האחריות על הלוקח. והנה הרה"מ כ' על דין הראשון דהוא ביאור על טרשא דר"ח. ועל הדין השני כ' דלא ידע מאין הוציא הרב זה. הרי שסובר שהוא שני דינים. ופ' באחרונים שנדחקו בפירוש זה. והנלענ"ד בקצרה. הנה רש"י פי' טרשא דר"ח דהי' לוקח מהם במקום הזול כמו שהיו הם לוקחין במקום היוקר. והי' מקבל אחריות על עצמו ושכר טרחם אמר משום דנקטא להו שוקא. ובאמת הוא בריי' לקמן דע"ד דברשות מוכר מותר ע"ש, והנה תני שם בסיפא דהחמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול כו' מ"ט ניחא להו דלגלי להו תרעא או דמוזלי גבייהו כו' והנה ביאר הגר"א היטב שי' הר"ח דס"ל דברישא ובסיפא נותן להם שכר טרחם וקולא דסיפא דמותר אפי' האחריות ברשות החמרין. וכן משמע דזהו חידושא דסיפא דלא תני שם שצריך להיות ברשות הבעה"ב ש"מ דגם ברשות חמרין שרי. והיינו דפריך בש"ס מ"ט פי' למה שרי כאן אפי' באחריות החמרין ומשני דמשום דמגלי תרעא מותר טפי ע"ש. והנה זה ברור דגם לשי' הר"ח מותר ג"כ שיהי' להיפוך כשי' המפרשים שיקבל אחריות ולא יתן שכר טרחם ויהי' הנאת מגלי תרעא לש"ט דהא גבי רב דקבל אחריות ושקיל חמשא פריך ולישקול שיתא. ומשני אד"ח שאני. וכבר כתב הריב"ש דההיא דרב ע"כ דלא יהיב להו שכר טרחם דאי נותן ש"ט אפי' אד"ח למה לא יקבל שיתא כיון דנותן שכרם והאחריות עליו. הרי לא נהנה כלל מהם יותר מכל שליח דעלמא. וע"כ דלא הי' נותן שכרם. ואפ"ה אי לאו אד"ח רשאי לשקול שיתא ש"מ דסגי הנאת מגלי תרעא אשכר טרחם וכן מוכח גבי ר"ח דסגי לש"ט בשבקו להו מיכסא ונקטי להו שוקא. ופשוט דה"ה כל הנאה וכגון כשהוא נותן לו כפי השער היוקר. והוא יהי' יכול לטרוח ולקבל יותר מהשער. וב"ה מצאתי כעין זה מפורש בש"מ בשם הריטב"א ע"ש. והנה רש"י כתב בכל הני דההלוואה הוא שהיו משתמשים במעות גבי ר"ח ורישא דבריי' בחזרה. ובחמרין בהולכה. והנה רש"י פירש קושטא דמילתא ובאמת בל"ה כל שנוטל ביוקר בשביל המתנת המעות זהו ההלוואה שאינו נותן המעות תיכף וכן בחמרין שמקבלין המעות קודם שנותנין התבואה ומוזלי בשביל הקדמת מעות. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם היטב הנה דין הראשון הוא טרשא דר"ח ממש כפירש"י אלא דפירושו לזמן היוקר ובודאי אין נ"מ בין זמן למקום ועל ש"ט כ' הרמב"ם [במקום ריוח דנקטי להו שוקא שבש"ס דודאי הוא ל"ד כנ"ל] שהוא פוסק עמו בשנים לזמן הקיץ ופי' דזה רגיל שיכול לקבל אז יותר. ויהי' לו לש"ט. ומיהו איירי הכא בגוונא דכשיהי' השער בשנים הוא צריך ליתן להמוכר את כל הב' [או להחזיר את החבית דודאי כ"ה פשוט גם בהא דר"ח ובבריי' דמעלה למקום היוקר שאם לא יכול למכור שם שמחזירה לו]. וזהו הוא ממש הא דר"ח ורישא דבריי' הנ"ל כפי' כל המפרשים ובזה צריך להיות אחריות דווקא על המוכר כפי' כל המפרשים ובדין השני העתיק הרמב"ם סיפא דבריי' והיינו דבדין הראשון אין לו אלא שכר שיכול להשיג בעצמו וכשיהי' השער ב' יתן לו ב'. והוא ישיג לו איזה ריוח לעצמו כנ"ל. ובדין השני איירי שקבע לו שכר מסוים מן דמי המכירה עצמה כפי השער דהיינו דהוא ימתין לו עד שיהי' השער ביותר מב' והוא לא יקבל ממנו רק ב' והמותר יהי' לשכרו. וכיון דנותן לו שכר מפורש על טרחתו. והרי יש לו גם השכר שמקודם שיוכל ליקח גם יותר מהשער. והוה כההיא הנאה דמגלי תרעא. דבנותן לו שכרו. יכול להיות האחריות על המקבל. וכמו שפר"ח בסיפא דבריי' דאיירי התם בנותן שכר טרחה דמשום ריוח דמגלי להו תרעא רשאי להיות האחריות על החמרין וה"נ כיון דקבע לו ריוח מדמי המכירה כפי השער. זה הוה כנותן ש"ט. ומשום ההנאה דיכול לקבל יותר מן השער רשאי לקבל עליו אחריות. ובדין הראשון הוה ההנאה זו לש"ט. וכמו נקטי להו שוקא דר"ח וכנ"ל. ואסור לקבל אחריות. ובדין הב' דנותן לו שכר טרחה מדמי המכירה. בשביל הנאה זו יכול לקבל אחריות. זהו נראה נכון וברור בפירוש דברי הרמב"ם והם מוסכמים לדינא. וע' ברמב"ם סופ"ט שהעתיק פי' הבריי' באו"א ואין זה סתירה דמפרש כ"ז בהך בריי'. דגם שם גופא העתיק ג"כ שני פירושים בזה ע"ש. ועוד יש לי לומר בפי' דברי הרמב"ם דהוא פירוש על שני מימרות דרבא בהמוכר פירות צ"ח אבל ראיתי שהביאם בהלכות מכירה בפנים אחרים ע"כ לא ראיתי להאריך בזה: סי"ט לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה שיש לו בספינה מותר. הגר"א באר זה בדרך זה שבעל הסחורה שבספינה מוכר לזה כעת הסחורה שבספינה בשמונים. וממילא היא באחריותו ואח"כ כשבאה בשלום הוא חוזר ומוכרה לו לבעל הספינה במאה ונשאר לזה כ' דמי ריוח. וכ' דהא דמוכר לו עכשיו בפחות אינו משום הקדמת מעות אלא לפי שהיא בסכנה אין לה כל השיוי ע"ש. ונראה בכוונתו דמשו"ה פי' בהך גוונא דאי ל"ה אין שום קנין כלל שיועיל לחייב מה שיבטיח את חבירו מאחריות דהוא אסמכתא. וכן מבואר בהדיא בחו"מ סקל"א דאם קבל עליו אחריות משדה שמכר חבירו ל"מ כלל דהוה אסמכתא וע' מש"כ שם בס"ד סימן קעד ס"א מכר לו את השדה וא"ל לכשיהי' לי מעות תחזיר לי כו' כל הפירות שאכל ר"ק היא עש"ך דהרב דפסק לעיל סקס"ד דמשכנתא בלא נכייתא אינו אלא א"ר, ה"נ לא הוה אלא א"ר. וסמך אדהתם ודלא כעט"ז. ולולי ד"ק נראה שאף שדעת התו' והרא"ש דהכא לא גרע מאסמכתא מ"מ דעת הרב והעט"ז לפסוק דהכא הוה ר"ק אף דמשכנתא פסק לעיל דהוה א"ר. ושיטתם כדברי הרמב"ם בפ"ו באריכות דזבינא באסמכתא [היינו בהתנה שעל תנאי זה יתבטל ונתקיים התנאי ונתבטל כמבואר שם] גרע ממשכנתא ובאר שם דמשכנתא הרי הקנה להמלוה הגוף לפירותיו והפירות שלו הם אבל במכירה באסמכתא לא גמר והקנהו. והיינו דמשכנתא כך הוא הקנין עד זמן הזה ולאח"ז תחזיר. אבל בקנין שנתבטל הרי נתבטל לגמרי ובטל מעיקרו והוא הלוואה והוה ריבית (דלא כהאחרונים שנתקשו בהבנת זה). אלא דזה צ"ע קצת דאם סברתו שמשכנתא הוא כעין קנין למה חלק בזה בין שדה לבית דבמשכנתא דבית פוסק שם דהוה ר"ק משום דהפירות ודאין. וכיון שהוא קנין מאי נ"מ ע"ש וצ"ע. ועכ"פ שי' הרמב"ם מבואר שם כן בהדיא. והוא שי' האית דאמרי ברי"ף רבינא דאפיק פירי דווקא בזבינא ולא במשכנתא ובש"מ מביא תשובת הרי"ף שכ' שכן דעתו וכן הביא הרמב"ן בשם הר"ח וכן הסכים הרז"ה ע"ש. ולכאורה הי' נראה לפסוק בזבינא דאסמכתא דהוה ספד"ד ועכ"פ אם תפס לוה יש לפסוק דלא מפקינן מיני' ובפרט שיש לצרף לזה גם שי' הפו' דאפי' בא"ר מהני תפיסה. אלא דיש כאן דיעה להיפוך דאפי' נסכים לחילוק זה דזבינא דאסמכתא הוה ריבית קצוצה. מ"מ זה אינו אלא באסמכתא גמורה שמתבטל המקח תיכף וליכא צד מכירה כלל והוה ריבית דאורייתא אבל בתנאי דהכא דמבואר בש"ס בהדיא דהוה צד אחד בריבית כבר הביא הב"י דעת רי"ו שהביא דיש גדולים פוסקים דצ"א הוה דרבנן. וא"כ אכתי לא הוה הכא אלא ריבית דרבנן. אלא שדעת הרמב"ם דהוא דאוריי' וכדפסק בכל הני דצ"א דהכא דמוציאין הפירות וצ"ע. והנה הב"י בסקע"ב גבי לכשתמכרם לא תמכור אלא לי הביא דעת הבעה"ת דהוה דרבנן ותמה עליו דמדברי התוס' מוכח דצ"א בריבית הוה דאוריי' ע"ש. ונפלאתי על תמיהתו שהרי הביא בעצמו כאן דברי הרי"ו דהוא מחלוקת הפו' וצ"ע. וע' מש"כ בסקע"ב עוד בישוב קושי' הב"י דהתם בל"ה הוה דרבנן ואין ראי' מדברי הבעה"ת לענין צ"א ע"ש: ס"ד אם לאחר המכר עשה לו שטר שיחזיר לו את השדה כשיחזיר לו מעותיו אפי' בקנין. ה"ז מכר גמור. עח"ד דהקשה הא ודאי קנין הוא במעכשיו דאי ל"ה הא הדר סודרא למרא ובמעכשיו הרי מבואר בסמוך דאפי' מכר שדה שהיא שלו מעולם בתנאי דמעכשיו אסור המוכר לאכול הפירות. וכ' דהכא הוה בהתחייבות בעלמא ולא בקנין גמור. ולענ"ד לא משמע כן מלשון כל הפו' שהביאו דין זה. ע"כ י"ל דהנה נראה ברור דאפי' במעכשיו אם התנה אם תביא לי מעות תקנה את הגוף מעכשיו. והפירות לזמן שתביא המעות. אין כאן שום ריבית כיון דשייר מעיקרא הפירות לעצמו וברשותו הן גדלים ולא שקיל משל הלוקח כלום ליכא ריבית כלל. וא"כ י"ל דהכא בלוקח ממנו השדה והרי ודאי דעת שניהן שיאכל זה הלוקח הפירות א"כ אף שחזר והקנה לו להמוכר במעכשיו מכל מקום ודאי דעתם דהיינו הגוף מעכשיו והפירות לכשיביא המעות ודוק: