חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קנה
ס"א שאינו מומחה לרבים ובמומחה מותר והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה: והב"י כתב דל"י למה דליכא פלוגתא בזה על ר"י. ושם בסמוך כ' אהא דהשמיטו הא דאד"ח לפי דר"א עביד בה עובדא ובא לידי סכנה ע"ש. וא"כ לכאורה הא התם הוה נמי ברופא מומחה כדפריך והא ר"א רופא מומחה הוה. וא"כ יל"ד מזה להחמיר גם במומחה. ונראה דכוונתו דס"ל דחיישי לשנויא דהש"ס דמסיק שאני ר"א דמיקנאי בי' כו' וי"ל דחיישי בכל אד"ח ג"כ דדילמא נמי מקנאי בי' כדר"א. ומשו"ה ל"מ אפי' במומחה דכיון דתמות נפשי קאמר. אבל בל"ה ודאי דמומחה יש להקל. ולפ"ז אדרבה באד"ח יש להחמיר יותר אפי' במומחה לרבים ודוק:
שם בהגה דבשכר בכל ענין מותר עש"ך שהרש"ל השיג ע"ז דמדכתבו דבמומחה מותר שירא לקפח פרנסתו אלמא דבשכר מיירי [ואפ"ה דווקא מומחה לרבים דחייש למרע נפשי' הא בא"מ בשביל הפסד שכר זה לחוד לא סמכינן ע"ז] והש"ך כתב דזה ליתא כו' ותדע דהא כ' דבדבר קל שלא יתלו בחסרון ידיעתו [היינו באינו מומחה] לא מירתת דיאמרו שהי' שינאו כו' ואי מקפח פרנסתו היינו שכרו שנוטל מחולה זה א"כ כשיאמרו שונאו כ"ש שיקפח שכרו ואדרבה משמע איפכא דמדשרי (כצ"ל) משום טעמא דמפסיד שכרו לגבי אחרים כ"ש היכי דמפסיד לגבי האי כו' ונראה שהבין הש"ך דהא דשרינן במומחה או בחולה שאב"ס (דלא הוה כריבדא דכוסילתא] לשי' המתירין. היינו אפי' עושה עכשיו בחנם. מ"מ שרי דלא מרע נפשי' לגבי אחרים. וזה התדע שלו היינו להוכיח דע"כ הכוונה דמרע נפשי' הוא לגבי אחרים (וזהו ודאי אמת דכוונת הש"ס לגבי אחרים) ודעתו דכיון דלא איירי אלא משום הפסד שכר אחרים. א"כ י"ל דלא קאי אלא כשעתה הוא עושה בחנם. וי"ל דמשו"ה אין בזה היתר דהפסד שכרו. אבל במקום שיפסיד את שכרו ס"ל דזה סברא דכ"ש דחייש לשכר זה. כן הוא תוכן כוונתו. אבל לולי שאיני כדאי נראה נכון יותר כמש"כ הרש"ל דכיון דהוא רגיל בשכר מסתמא עכשיו לענין הישראל איירי נמי בנוטל שכר. ועוד אני מסתפק דאם עושה עכשיו בחנם. אפשר דלא שייך כלל שמרע נפשי'. וכדאמרינן בעלמא אסיא דמגן במגן מגן שויא. ואין כאן מרע נפשי' בשביל זה כלל. וע"כ דאיירי שנוטל עכשיו שכר. ואפ"ה דווקא משום מומחה. או בחולה שאב"ס דכולהו נמי חיישי למרעי נפשיי' בזה לעולם כדמוכח סוגיא. הוא דשרי. אבל משום שכר של פעם זה גופה ע"כ משמע דלא הוה שרינן לי'. וע"כ כדברי הרש"ל דלא חייש כלל לשכר של פ"א. וגם התדע שכ' הש"ך מהא דמקום שלא יתלו בחסרון ידיעתו אלא בשנאה כו' כנ"ל. לפי"ז הוא אדרבה ג"כ ראי' להרש"ל דבשביל השכר הזה ע"כ דלא חייש. דהא כיון דכשהוא שונאו ודאי יפסיד שכרו שנוטל עכשיו [דמסתמא איירי בשכר כנ"ל]. אלמא דע"כ דלשכר של הישראל החולה זה לא חייש כלל. ומשו"ה כיון שאינו מקפח פרנסתו שלא יתלו בחסרון ידיעה לא חייש לה. ולא סמכינן אלא במקום שיקפח פרנסתו לגמרי לגבי אחרינא. ומש"כ הש"ך דמדשרי משום שמפסיד לגבי אחרים. כ"ש היכי דמפסיד לגבי האי כנ"ל. ע"כ דאינו כן. ובאמת פשוט שהסברא הפוכה דמרע נפשו לגבי אחרים הרי מקפח פרנסתו לגמרי. ולא ימצא להשתכר לעולם. לזה חייש טפי משכר פ"א. עוד נראה לי ראי' לכאורה לשי' הרש"ל מסוגי' הש"ס שהבאתי בסי' קנ"ג גבי לא תתייחד אשה עמהם דפריך ות"ל משום שפ"ד ומשני בקרובה למלכות. ואפ"ה:
לעריות חששו. ולישני דאיירי כגון במקום שיש להם ממנה שכר. דלשפ"ד לא חיישינן כ"ש מרופא. ולעריות חששו כמו בקרובה למלכות. ואולי י"ל דבמקום הפסד ממון ודאי עדיף מקרובה:
למלכות. ואפי' לעריות ל"ח. וכהא דקיי"ל דנחבשה ע"י ממון:
מותרת לבעלה וע"ש בתו' דהוכיחו דאפי' לבעלה כהן דאסורה באונס. לא חיישינן דמשום הפסד ממון לא מאנסי לה ודוק:
עב"י הביא הירושלמי מהו מיכחל מינהון רב אמר מאן דבעי למסתמא כו' לוי אמר מאן דבעי לימות לוי עביד עינא כחללא רב לא עביד. ולכאורה צ"ע דהא בסוגיא דידן אמר רב בהדיא דעין שמרדה מחללין עלי' את השבת. אבל באמת הוא מפורש בבבלי רי"פ דם הנדה דטעמא דרב. לפי שיכול לגוררן ולהוציאן דרך הפה ונפיק זיהרא. ומשו"ה לא מיית מהא ע"ש. וצ"ל דאע"ג דחולי של העין גופה הוה סכ"נ לרב. קים לי' דבהא לא הוה סכ"נ כיון דיכול להוציא חוזק הסם ולא יגיע אלא לנזק סמיית העין ומיהו זה דחוק. ועוד יש לעיין לשי' הפו' דחולה שאב"ס מתרפאין מהם דא"כ למה באמת אסר רב למכחל מהם כיון דסבר דאין בו סכנה. ואפ"ל דזה חשוב כריבדא דכוסילתא דלא יתלו בח"י וגם זה דחוק ומיהו נראה דע"כ צ"ל כן לשי' זו. דהא אמרו סתם דאסור למכחל עינא. ומשמע אפי' בסוף אוכלא דמבואר הכא בע"ז דלא חשיב סכ"נ ויותר מבואר כן בביצה כ"ב דחשבו זה בהדיא כחולה שאב"ס ע"ש. ואפ"ה אסור ובודאי יש לנו לילך בתר גוף החולאת ולא בסכנת הרפואה וכיון דהוא אין בו סכנה למה אסרו וע"כ דהכא חשיב כריבדא דכוסילתא וצ"ע. ולכאו' הי' מקום לומר דהגי' בירו' להיפוך דרב עביד עינא כחללא והוה א"ש דמשו"ה לא הוצרך רב לומר דלימות דגם למסתמא הוה כלימות. דרב לשי' דעין שמרדה מחללין שבת עלי'. [ולפי"ז הי' הירו' הזה ראי' לשי' המתירין בחשאב"ס דדווקא בשביל ס"נ אין מתרפאין מהם]. אבל אי אפשר לומר כן דהא ברי"פ דה"נ הנ"ל מבואר בהדיא דלרב ליכא בזה ס"נ כנ"ל. ודוחק לפרש דהתם דווקא מחמת הארס אמרינן דאין בו סכנת מיתה אבל מ"מ בשביל חולי העין גופה שפיר הוה ס"נ דלא משמע:
כן כלל וצ"ע. ס"ב וי"א אפי' א"ל עלים סתם והביא מאשירה נראה דפלוגתיי' אם איסור הנאה דעכו"ם. הוה משום לתא דחשש עכו"ם. דהנה באמת מבואר בסקנ"ז דאין מתרפאין בעריות אפי' באביזרא דידהו וכההוא דסו"פ בן סו"מ ימות ואל יספר כו'. ומיהו כ' שם:
בנמ"י וברמב"ן דזה דווקא בלאו שהוא בערוה שעיקרה ח"כ אבל בשאר ח"ל כגון אלמנה לכה"ג אינו מחויב למסור נפשו ע"ש. וה"נ. אם איסור הנאה דעכו"ם הוה משום חשש עכו"ם חשיב ג"כ כאביזרא דעכו"ם כמו בא"ל דווקא מעלי אשירה דהוה אביזרא דעכו"ם. אבל י"ל דא"ה משל עכו"ם הוה לאו באפי נפשי' ולא שייך לחשש גוף עכו"ם ואינו אלא כשאר לאוין דעלמא וכאלמנה לכה"ג בעריות דבזה אינו מחויב למסור נפשו כנ"ל ודוק. ס"ג בשאר א"ה מתרפאין במקום סכנה. ונראה דמי שיש לו א"ה והוצרך לחולה שיש בו סכנה דמותר. דמ"מ המוכר אסור לקבל דמים עבורם מן החולה. כמו דאינו רשאי למכור לעכו"ם מן התורה כדמוכח מנבילה דפרטה תורה היתר הנאה בהא דשרי במכירה לעכו"ם. ש"מ דהא א"ה אסור למכור לעכו"ם מן התורה ואע"ג דלהעכו"ם שרי לי'. וא"כ ה"נ החולה שיב"ס אע"ג דשרי לי' מ"מ זה אסור לקבל דמים עבורם. ולכאורה נראה ראי' ברורה לזה דהא אמרינן בב"ק צ"ח דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון:
ולרבנן פטור ומשמע דפטור לגמרי ואם איתא הא חזי לחולה שיש בו סכנה וע"כ דזה אינו רשאי למוכרו. ומיהו ראי' זו ע"כ ליתא דהא בל"ה קשה דהא חזו שלא כדרך הנאתן אפי' לחולה שאב"ס וע"ז נראה דשרי ליטול דמים דמדאו' היתר גמור הוא אלא דמדרבנן אסרו וכיון דשרי במקום חולה הוה כהיתר גמור וכיון דאינו נוטל אלא שיווי שלכדה"נ אינו נהנה מא"ה ועוד דהא חמץ קיי"ל לרוה"פ דהוה מן הנשרפין ואפרן מותר. והנה התו' בסו"פ האיש מקדש ובכ"ד הקשו לענין המקדש בא"ה דלמה אין חוששין לקידושין הא חזו שלכדה"נ ואפרן מותר ותי' במקום שכדרך הנאה אינה שוה אלא פרוטה ובכה"ג ודאי לית בה ש"פ או משום שהאשה סבורה להנות בדרך הנאה והנה לא יתורץ בזה הך סוגיא דב"ק הנ"ל דמוכח דלא שוה כלום. ע"כ נראה לולי ד"ק כמש"כ לעיל סצ"ט דכללא הוא דהתורה לא חשבה ממון כלל אלא במאי שראוי להנות כדרך הנאה ולא בכל שאר הנאות שלא כדרכן או עפרן. וכן ע"י ביטול למ"ד מבטלין איסור לכתחילה מן התורה. והבאתי שם ראי' ברורה לזה. מסוגיא דרפ"ב דפסחים ע"ש. וא"כ שפיר אפשר דשרי לקבל דמים גם מן חולה שיב"ס. ואפ"ה אין על המזיק שום חיוב דלא חשבה תורה זה. לממון. מ"מ נראה דהסברא ברורה מצד עצמה דלא עדיף מעכו"ם והוא איסור תורה. עוד נ"ל מטעם זה דאפי' לשי' המתירין למיספי לינוקא איסורין של דבריהם בידים. מ"מ א"ה דדבריהן. ודאי אסור למיספי להו:
דקא משתרשי לי' דהיתרא. וה"ה נהנה מהן ודוק. ועד"מ בשם הגמי"י פי"ד ממ"א דנכפה הוה חולי שיש בו סכנה. וכן מצאתי באו"ה כנ"ט בשם תשו' מהר"מ. וכ"כ הט"ז סוספ"ד בשם תשו' ר"י ע"ש. והח"ס בתשו' סע"ו מוכיח מתשו' הרא"ש שהוכיח בנכפה הוה מום באשה ק"ו משפחה. ואי איתא דיש בזה סכנת מיתה דילמא דווקא בשפחה הוה זה מום דמפסיד מעותיו ולא שייך זה באשה אלא דס"ל דאין בזה חשש מיתה ולולי ד"ק אין זה הכרח כלל דודאי אם תמות לו אשתו ותניח לו בנים קטנים בלא אם אין לך מום גדול מזה. וגם לפ"ד בזה ג"כ י"ל לפ"מ דמבואר שם דאפי' אין בהחולי גופא חשש סכנה חשיב ס"נ שמא יפול לאש או למים ע"ש. א"כ זה שייך באינו קבוע לו זמן. אבל בשיש לו זמן קבוע לא שייך זה. וא"כ בשפחה סתמא אמרינן דהוה מום משמע אפי' קבוע לו זמן ובסו"פ המדיר פירשו דקבוע לו זמן הוה כמומין שבסתר ע"ש. וא"כ בודאי שפיר י"ל דכ"ש אשה. ובאמת ההיא דהמדיר משמע דקאי באשה ככל הסוגי' דשם. ומטעם זה דשמא יפול לאש או מים נראה לדון דהו"ה דחשש שגעון חשיב יש בו סכנה וצ"ע:
שם בהגה מותר לשרוף שרץ כו' חוץ מבעצי אשירה. ע' ביאורי הגר"א דכ' דלא דק דהא איכא ג"כ בב"ח דהוה מנקברין דעפרן אסור וגם לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן. והנה הפמ"ג בסק"ה הקשה דהיכי שייך למימר דעפרן אסור למ"ד אפשר לסוחטו בב"ח מותר. א"כ אם יפריד טעם החלב מותר. וא"כ כשהוא נעשה אפר ודאי כבר אזל טעם החלב ואין איסור. וכוונתו דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור הוא כבר חתיכת איסור הנאה כדעלמא ושוב גם האפר אסור. אבל למ"ד דאפל"ס מותר ואין איסור אלא כשהם בתערובות טעמים. וא"כ כשהוא אפר ודאי כבר אין כאן לא טעם חלב ולא טעם בשר. ולא גרע מנפרדו. [ועמש"כ שם ליישב בדוחק דמ"מ כשלא נפרדו ונעשו כך אפר מהאיסור שפיר י"ל דאסור וצ"ע]. ע"כ נראה לומר דבאמת סברת הרב דלמ"ד אפל"ס מותר העפר מותר. וגם למ"ד אפל"ס אסור אינו מן התורה אלא מדרבנן. וא"כ גם העפר שרי מן התורה. וא"כ בחולה ודאי שרי כמו בשאר איסורין שלא כדרך הנאתן דאינו אלא דרבנן שמותר לחשאב"ס וצ"ע:
האחרונים הביאו להסתפק אם ישראל קודם מתן תורה הותר להם להתרפאות באיסורין שהי' להם אז [ופשוט דנ"מ גם בזה"ז כמובן] והנה לכאו' הרי בסו"פ בסו"מ פשוט דב"נ אינו מצווה על קידוש השם ומבואר דאפי' על עכו"ם אינו מחויב למסור נפשו לכו"ע וה"נ להתרפאות מהן במקום סכנה ונראה דסברתם לחלוק בזה דהרי הרמב"ם פסק דאפי' בהנך דיהרג ולא יעבור בעבר ולא נהרג אין עליו עונש כיון. שעשה באונס. אבל בחולה שנתרפא בעריות ובכה"ג ה"ה נהרג. והסבר הדבר נראה כעין שכ' הב"י בחו"מ סר"ה גבי סיקריקון דאע"ג דמתנה באונס לא הוה מתנה מ"מ בסיקריקון בהרוגי מלחמה כיון דאינו אונסו על השדה אלא אונסו בהריגה והוא נותן את השדה מעצמו הוה מתנה ע"ש. חזינן דדבר שאונסין אותו על גוף המעשה לא הוה מעשה כלל. אבל כל שאין האונס על אותו מעשה. והוא עושה משום אונס שמצד אחר שפיר הוה מעשה. ומשו"ה כאן נמי באנסוהו על עבירה אין כאן מעשה כלל ואע"ג דמן הדין הי' מחויב למסור נפשו והוא לא מסר מ"מ אין לנו לחייבו. אבל כיון שהאונס מצד אחר וע"פ דין אינו רשאי לעבור שפיר י"ל דחשיב מעשה גמור וחייב וא"כ ה"נ כאן לענין ב"נ כל שאונסין אותו על אותו מעשה לא חשיב מעשה כלל. וישראל הוזהר על קידוש השם ולא ב"נ. אבל להתרפאות שהאונס מצד אחר. אלא דבישראל כתוב וחי בהם ולא שימות י"ל דבב"נ לא כתיב קרא. זהו נראה בטעם ספקותם. ומ"מ סברת הב"י שם ג"כ אינה מוכרחת ומשמעות הש"ס דעיקר הדבר דבהרוגי מלחמה משום שהאונס ברור גמרי ומקני. אבל בשאר אונס סבר דבתר שעתא הדר תבע לה. וכ"ה סברת הרשב"א שם הביאו הב"י שם. ולא שיש לחלק בין אונס לאונס. ועוד משמע בהדיא ברי"פ ר"י דא"ר הכל הי' בכלל לא תעבדם כשפרט הכתוב וחי בהם כו' יצא אונס כו' משמע בהדיא דאפי' באונס על אותו מעשה גופה לא הוה נ"ל מיעוטא אלא מוחי בהם. אבל בל"ה הוה חייב אפי' באונס. וא"כ כיון דקיי"ל דב"נ אינו מצווה על קיה"ש. ע"כ דוחי בהם קאי ג"כ על ב"נ דאי ל"ה מנלן גבי ב"נ דבאונסין אותו לא מחייב. ומיהו לפ"מ שכ' התו' שם בשם הסמ"ג דלא דרבא סבר ח"ו להתיר עכו"ם באונס בצנעא. אלא דעשה דבכל נפשך איכא ע"ש. וא"כ י"ל דמשו"ה איצטריך וחי בהם לאפוקי מעשה דבכל נפשך אבל בל"ה שפיר י"ל דאנסוהו על אותו דבר ודאי דמסברא פטור ולא משום וחי בהם. ושפיר אפשר לומר דוחי בהם ליכא בב"נ. מיהו מדר"י גופי' דסבר בהדיא בסו"פ בסו"מ שם דגם בעכו"ם יעבור ואל יהרג בצנעא ודרש שם מוחי בהם משמע דאע"ג דלי"ל כלל דרשא דבכל נפשך אפ"ה איצטריך וחי בהם למעט אונס וכיון דמשמעות הסוגי' דב"נ אינו מצווה על קדה"ש. א"כ מותר נמי להתרפאות כמו בישראל ודוק: