אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קמו

סימן קמה

ס"א וכ"ש של ישראל שאין לה בטילה כו' ערש"י דנ"ב ד"ה שטעונה גניזה שפי' כשהיא שלימה גונזה בקרקע. אבל הריטב"א כ' דל"ד אלא ביעור ככל דין כו"ם ולשי' רש"י הוה א"ש מה שהקשו שם הרמב"ן והראב"ד אהא דבעי מנין לכו"ם של ישראל שטעונה גניזה דת"ל מואשיריהם תשרפו. דמסקינן דטעמא משום דגלי ישראל דעתיי' דניחא להו והוי עכומ"ז של ישראל. דלשי' רש"י הרי ע"כ התם שאני דהרי התם הוצרך דווקא שריפה. ושל ישראל אין דינו בשריפה. [ובאמת כבר כתבו דהתם שאני כיון דישראל גופיי' לא פלחי לא מבטלי. ועכומ"ז נמי לאו דידהו הוה:

ולא הוה שלוחי לבטולי ע"ש. ובזה נדחה מה שהוכיח הראב"ד דמשמשין של ישראל אין להם ביטול מונתצתם את מזבחותם. דע"כ התם שאני כנ"ל. ולזה כיון הר"ן שכ' על זה ולי אין זה מוכרע שהרי הרמב"ן הוכרח לומר כו'. והיינו דאי ל"ה תיקשי דנילף עיקר דינא מואשיריהם תשרפו וכנ"ל]. וא"כ הני רבוותא ע"כ לא ס"ל כרש"י. אלא דהוא דין ביעור גמור. וכן כ' התו' בשם ר"ת בחולין פ"ח ד"ה שחיקת כ"מ כו' דכל עכומ"ז צריכה שריפה תחילה דומיא דעגל ע"ש. ונראה דזהו כוונת הרמב"ם בפ"ח דכ' שוחק וזורה לרוח. או שורף ומטיל לים המלח. ותמה הב"י סוסי"ז דאם ס"ל דליה"ם ל"ב שחיקה. למה כתב שורף ע"ש. ופשוט דכוונתו כדברי ר"ת אלו. דכל עכומ"ז צריך שריפה תחילה ודוק:

שם ואפי' בשותפות אינו מועיל לחלק של ישראל. בהג"א הביא שהרשב"ם בשם רש"י התיר חלק העכומ"ז ע"י ברירה דכל איסורי כו"ם דרבנן וי"ב ע"ש. והוא תמוה מאד דמבואר בפסחים ובמכות וכ"ד דלוקה על הנאת כו"ם. ורש"י כ' בהדיא גבי מי שהי' ביתו סמוך לכו"ם. אבניו ועציו הכל טמא דאין ברירה ע"ש. [וגם בב"י סוסקמ"ה גבי פלוגתא דחליפי חליפין כ' כיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לקולא ע"ש והוא תמוה דלמה לא הוה איסור דאוריי' ובכ"מ השמיט זה ע"ש]. ולכאו' הי' נראה כוונת ההג"א דהכא הוא דהוה דרבנן. וס"ל דהעיקר מדאוריי' כמו ששנה רבי בילדותו דישראל אדעתי' דעכו"ם פלח. אלא דבזקנותו חומרא בעלמא מדרבנן הוא וא"כ מן התורה גם חלק הישראל נתבטל וליכא איסורא כלל. אבל לענ"ד יש להוכיח דהוא מדאו' מהא דאמרינן שם נ"ג דואשיריהם תשרפו באש הוה משום אשירות שהיו בשעת העגל דגלי ישראל דעתיי' דניחא להו. אבל הנך דמעיקרא קודם שניתן לאברהם דהוה דעכו"ם בביטול בעלמא סגי להו ע"ש. והנה כ' התו' ברה"ש (די"ג) גבי עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ. דמוכח התם דקרי לי' קציר עכו"ם דיש להם חלק במה שזרעו ונטעו אלא דדידהו בביטול בעלמא סגי. וא"כ עכ"פ הוה ישראל ועכו"ם בשותפות. ואי דמדאוריי' בכה"ג אדעתי' דעכומ"ז פלח ויש להם ביטול. א"כ אכתי קשה התם דגם חלק ישראל יש להם ביטול מן התורה. ולמה הצריכם שריפה. וע"כ דמדאורייתא אין להם ביטול אפילו בשותפות וצע"ג:. ס"ב אפי' כו"ם של עכומ"ז משבא ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול. ובש"ך הביא דעת הב"ח דאפי' לא זכה בה כיון שבאה לידו אין לה ביטול [ומש"כ כגון באבידה לפני יאוש או גזילה אינו מדוקדק לענ"ד דאבידה של עכומ"ז אינה צריכה יאוש. וגם בגזילה כיון דקונה לענין אחריות זה ודאי הוה כזכה וצ"ע] והנה גם הב"י הביא גירסא זו בטור וכ' שיש לה מקום מדאמרינן גבי גר ועכו"ם שירשו את אביהם דיכול לומר טול אתה כו"ם כו' ואמרינן דהקילו בירושת הגר דהוה דרבנן. הא בעלמא אסור. ואפי' לא בא לרשות הגר דהא בבא לרשותו מבואר בבריי' דגם בנר אסור. ואח"כ כ' דהגי' הנכונה וזכה. ולא פירש לדחות הראי' ויפה עשה. דפשוט דלאו ראי' היא כלל דהרי אם הי' ירושה דאו' ודאי הרי הי' זוכה בה תיכף לגמרי אף שלא בא לידו. וגם בנשתתפו ג"כ אף שלא בא לידו זוכה תיכף בשיתוף המעות והקנין. אף שלא בא הכו"ם לידו. וכשבא כבר לידו גם בירושת הגר דרבנן ודאי אסור כיון דעכשיו כבר זוכה בה. אבל בלא זכי' שפיר י"ל דלא מיתסר. וע"ש שכ' הוכחה דבכה"ג יש לה ביטול מהלוקח גרוטאות ולכאורה הי' אפשר לדחות דהתם מ"ט שאני דטעות הוה כלא בא לידו דטעות לעולם חוזר. ונראה דמ"מ מוכח מסוגי' דבכורות שם דאי משיכה אינה קונה א"ש גם בלא מקח טעות דיכול להחזיר. לפי דלא קנה אף שכבר היא בידו. ול"א דמיחזי כשל ישראל. וא"כ ודאי דה"נ יש לה ביטול ודוק. שוב ראיתי שכן כ' בהדיא התו' והר"ן אהא דלולב של עכו"ם אם נטל יצא היינו בנטל שלא לקנות דיש לה ביטול. אבל אי כיון לקנות תו אין לה ביטול ומיכתת שיעורא כאשירה דמשה ול"י ע"ש הרי בהדיא דלא כיון לקנות מהני ביטול וז"ב:

ס"ג הלוקח גרוטאות מהעכו"ם ומצא בהם כו"ם כו' אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא. עי' ביאור הגר"א דר"א ורבינא בבכורות פליגי ע"ז וסברי כאביי שם. אלא דסוגי' דע"ז כרבא. וכ"כ בסתל"מ ע"ש. ולענ"ד כיון דקיי"ל דהלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ודאי לא פליגי עלי' ר"א ורבינא ג"כ בהא. אלא דאינהו לא מוקי לבריי' בגוונא דלא הי' יודע הישראל. אלא בידע. ואע"ג דקתני בבריי' ומצא בהם כו"מ. לא דייקו דלא ידע והכי אסקינן ביבמות י"ב גבי נמצאת איילונית תני שהי' ע"ש. אבל בלא ידע ודאי מודי דהוה מ"ט. ועוד נראה דלשי' הרמב"ם בס"ח דפסק כמ"ד דמתיר במכרה לצורף ישראל. ודאי לא קיי"ל כאביי דהא כ' התו' בבכורות שם דטעמא דאביי דס"ל דהו"ל לעיוני משום דלוקח מעכו"ם הו"ל לאסוקי אדעתא ע"ש. ונראה פשוט דאביי ס"ל כמ"ד מכרה לישראל נמי לא בטלה ושפיר י"ל דדרך העכו"ם למכור האליל שלו והו"ל לאסוקי אדעתא. אבל למ"ד דס"ל דמכרה לצורף ישראל בטלה. ואסיק בע"ז שם. דשאני הכא דאדעתא דגרוטאות זבין לי'. ופירש"י דתלינן דהעכו"ם לא ידע כלל שיש שם כו"ם וא"כ ודאי זה לא שכיח כלל שיזרקנה בין הגרוטאות בלא ידיעתו ובודאי לא הו"ל לאסוקי אדעתא והוה מ"ט ודו"ק:

ש"ך סק"ה ונראה דמי שהמיר הוא ואביו כו'. ולפי שי' הפ"י בחו"מ דעובד כו"ם אינו יורש בן דת. א"כ מן הדין כל ההיתר ה"ה של הבן דת. וא"כ לא שייך כלל לאסור עליו את ההיתר כל מה שיכול ליקח ממנו. ואף שנותן לו אליל משלו לא שייך לפ"ע כיון דע"כ נותן לו. ואינו מחויב למסור נפשו בשביל לפ"ע כמבואר לקמן סי' קנ"ז:

ס"ז בהגה וי"א דאפי' בטלה באמירה בעלמא הוה ביטול אם לא שהי' מכח אונס. זה למד במרדכי מהא דהניחוה עובדי' בשעת שלום בטילה אע"ג דליכא אלא מחשבה בעלמא. ולולי שאיני כדאי לכאורה דחוק מאוד לאוקי סוגי' הש"ס וילפותא דוקלל במלכו ואלקי' דהכל קאי באונס דווקא וקרא לא איירי בהכי כלל ע"ש. וראי' מהניחוה עובדי' יש לדון לפ"מ שחילקו האחרונים בחו"מ סי"ב בשם המהרי"ט ליישב לפי שי' הסוברים דמחילה צריכה קנין. מהא דשהתה כ"ה שנים איבדה כתובתה. דהתם דיש לפנינו אומדנא ברורה דהיא מוחלת הוה כקנין וכמעשה גדול. אבל אמירה לחוד שפיר י"ל דל"מ ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ בהניחוה עובדי' דיש אומדנא גדולה לכל שפיר הוה כמעשה גמור. אבל אמירה י"ל דל"מ וצ"ע. ס"ח מכרה או משכנה כו'. ובש"ך תמה דבב"י כ' להשיג על הר"ן דמשכנה ל"מ אפי' הרהינה והגיע הזמן עי"ש [ובסוף הס"ק צ"ל דלא כהר"ן] ול"מ נראה לענ"ד ממשמעות הב"י דלא הי' גירסתו כלל בהר"ן והגיע הזמן. וכן משמע קצת בר"ן באמת דהא כל הוכחה של הר"ן שם דאיירי במהורהנת דאם אינה מהורהנת מאי רבותא דצורף. אבל כל שהרהינה אצלו שפיר י"ל כיון דהרהינה אצל צורף דכשיגיע הזמן ישברנה. מדזילא עליו ולא חש עלה שמא לא יהי' לו מעות ש"מ בטלה וכשאינה אצלו שפיר מדקדק הר"ן. כיון דאינה ביד הישראל מאי איכפת לי'. אבל כשהיא ביד הישראל ס"ל דתיכף הוה ביטול. וע"ז מקשה הב"י שפיר. דלפי"ז הו"ל לומר בש"ס מדלא הרהינה כו' ע"ש. דהא קודם הגעת זמן אכתי לא הוה זבינא. אבל בהגיע הזמן תו הוה כזבינא ממש. וזבנה קרי לה ולק"מ. וכן כ' התו' שם ע"ב ד"ה דאי תנא בהדיא לחלק דבהגיע הזמן הוה ביטול. ובלא הגיע הזמן לא הוה ביטול. וכן נראה מהש"ס דודאי צורף ישראל לדידן הוה כצורף עכו"ם לרבי דגם במשכנה הוה ביטול. והיינו בהגיע הזמן. וכאן במחבר נקט לשון משכנה דבש"ס. והיינו בהגיע הזמן כמש"כ התו' ואין כאן סתירה. וע' תו' הנ"ל שכ' דהך בריי' דלוה עליו ע"כ אתיא כרבי מדתלי טעמא בעתידין לחזור. ולרבנן אפי' אין עתידין לחזור ל"ב דלא עדיף ממכרה. ולפי"ז נדחה ראי' הר"ן דקיי"ל כמ"ד דבצורף ישראל ד"ה בטל. מהא דאמר מדלא זבנה דמסתמא אתיא סוגיא כרבנן. וע"כ דבצורף ישראל ד"ה בטל ע"ש. ולפי סברת התו' הנ"ל אין כאן שום ראי'. כיון דברייתא ע"כ כרבי אתיא נקט צריכותא אליבי' דרבי ע"ש. ומ"מ נראה דאדרבה לפי סברת התו' אית לן למפסק דאפי' בנכרי בטלה דלשי' ע"כ קיי"ל כרבי דהא הוה מחלוקת ואח"כ סתם דהא בהדיא תני בסיפא דמתני' בסתמא דהניחוה עובדי' בשעת שלום בטילה. ולפי סברת התו' הא לרבנן ודאי אינה בטילה דלא עדיף ממכרה כנ"ל. וע"כ סתמא כרבי. ומיהו נראה דסברת התו' לא הוה אלא למ"ד דבצורף ישראל פליגי. דביד ישראל ודאי הוה גרע מהניחוה וכיון דלרבנן בצ"י ל"ב כ"ש בהניחוה. אבל למ"ד דבצורף ישראל ד"ה בטלה. והא דאמרי רבנן ל"ב דווקא בנכרי. א"כ ביד עכו"ם ודאי י"ל דעדיף מהניחוה עובדי'. ושפיר י"ל דאע"ג דסברי רבנן דמכרה לנכרי לא בטלה הניחוה מודו דבטלה. וא"כ הדר דינא דמסקנא ע"כ כשי' הר"ן. ממ"נ דאי פסקינן כמ"ד בצורף ישראל מחלוקת. ע"כ קיי"ל כהס"מ כרבי דבטילה כנ"ל. אלא די"ל דקיי"ל דבצורף עכו"ם דווקא פליגי. ובהניחוה דמתני' אפשר דמודו רבנן כנ"ל. א"כ בצ"י ד"ה בטלה. ומ"מ לולי מסתפינא אין הכרח כ"כ לסברת התו' די"ל אפי' במכרה לצ"י כיון דזוזי אנסוהו. סמך נכרי אהך סברא איידי דדמי' יקרים מזבנה לנכרי. אבל הניחוה מדעתם ולא חששו עלי' ודאי בטלה ודוק: ס"י הניחוה עובדי' והלכו להם בשעת שלום מותרת. תמוה לי קצת דלא בארו הך דינא דתנא דבריי' דאם בשעה שהניחוה היו עתידין לחזור הוה כשעת מלחמה דאם אינן יכולין לחזור עכשיו אסורה ע"ש היטיב וצ"ע:

שם יכולים לחזור ולא חזרו מותרת. ולכאורה נראה דבגנבוה ליסטים ולא תבעוה דס"ט דאינה בטילה. היינו נמי דווקא כשצריך טורח לזה. אבל בידוע ויכול להצילה בקל. ל"ג מיכולים לחזור דכאן. ואולי י"ל דבאמת הרמב"ם והטור השמיטו הך דינא דיכולים לחזור דהוא מימרא דרב בלא מחלוקת דס"ל דבריי' דגנבוה ליסטים פליגי עליו. ומיהו הש"ס שם עביד צריכותא מגנבוה ליסטים להניחוה וצע"ג:

סי"א עכו"ם שנשתברה מאלי' אסורה. ער"ן שחילק דזה דווקא בעיקר עכו"ם קיימת בזה לא בטלה. אבל באין העיקר קיים בטלה והתפל"מ הקשה עליו דהא פריך שם אר"ל משוחק וזורה לרוח משמע דלר"י ניחא דאפי' בכה"ג לא בטלה. ולק"מ דהר"ן לא כ"כ אלא לשנויא דאיב"א דסו"פ כל הצלמים. אבל סוגיא דלעיל ודאי לא ס"ל הכי אלא כאידך שנויא שם וז"פ:

והנה הריטב"א כ' שם סברא גדולה דבכה"ג דנשחקת לאפר בודאי מודו כו"ע דבטילה אלא דלר"י בעי דווקא בפניו ע"ש. ונראה לענ"ד ראי' ברורה לדבריו מהא דדמ"ג דפריך בפשיטות אר"א הקפר דמצא צורת דרקון וחזר אחר עכו"ם לבטלה. ולי"ל הא דתנן המציל מן הגייס ומן הנהר כו' פירוש דהוה כנאבדה לגמרי ואי"צ ביטול. ולכאורה נהי דס"ל דזה הוה כנאבדה. מ"מ הא לא איבדה העכו"ם מדעתו. אלא דאח"כ מייאש ע"כ והוה כנשתברה מאלי' ומאי פריך דילמא ס"ל דנשתברה מאלי' אסורה כר"י. ודוחק לומר דפריך דא"כ תיקשי לר"ל. דהא ר' חנינא פריך לה להך פירכא דקשיש טובא מר"ל ובודאי לא קאי אליבא דר"ל. ואין לומר נמי דהכא דלא הוה אלא ספק נעבד מותרת כדין שברי צלמים דתנן בהדיא דמותר חדא די"ל דידע ר"א דהוה ודאי נעבדת ועוד די"ל דדווקא במוצא שברים דיש בזה ספק שמא שברה בכוונת ביטול אבל הכא דנשתברה ודאי מאלי' י"ל דס"ל בפשי' דודאי לא הוה ביטול וע"כ דבס"ד דהוה ס"ל לדמויי לנהר דאבודה לגמרי. בזה ודאי כל שבפני' ודאי הוה ביטול לכו"ע. וה"נ ס"ל דודאי תיכף נתוודע העכו"ם והרי ודאי בטלה ופריך שפיר:

ודע דהתו' בפסחים (כ"ז) ד"ה חוץ הקשו דלמ"ד נשתברה מאלי' מותרת תיקשה הא דתנן התם כל הנשרפין אפרן אסור חוץ מעצי אשירה. דליהוי כנשתברה מאלי'. ואין לומר דאיירי בשל ישראל דלי"ל ביטול. דהא אמר התם דלהכי בהקדש שם תני לעולם אסור ולא באשירה משום דאשירה יש לה ביטול ע"ש. ולכאורה הא פריך הכא בע"ז מכמה משניות ומשני כדרבא דע"י ישראל גזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ י"ל דה"נ בנשרפה ע"י ישראל. וצ"ל דכוונתם לרב"ח דאוקי התם בנפלה דליקה מאלי' דאי ל"ה בהקדש נפיק לחולין וא"כ באשירה בכה"ג בטל. והנה לשי' הריטב"א הנ"ל הוא קשה יותר דהא לשי' אפי' למ"ד אסורה. מ"מ כיון דנעשה אפר שרי גם לדידי' תיכף כשנתוודע לעכו"ם. וא"כ לא שייך למיתני אסורה סתם דהרי היא ניתרת כשיודע לעכו"ם. ומ"מ נראה דאין קושי' מוכרח כלל די"ל שפיר דאיירי בשל ישראל. ומ"מ כיון דבשל עכו"ם יש לה ביטול לא שייך למיתני לעולם. כיון דתני סתם אשירה ובשל עכו"ם יש לה ביטול ודו"ק: סי"ב מזבח של כו"ם אסור עד שינתץ רובו ע"י עכו"ם ובימום שנפגם מותר. בלח"מ הקשה דהכא בתשמישים אמרינן בהדיא דאפי' למ"ד עובדין לשברים הנ"מ עכו"ם עצמה אבל תשמישים שבקי להך ומייתי אחרינא. וא"כ למה כ' ע"י עכו"ם ע"ש. והנה באמת גבי בימוס כ' שנפגם בסתם. והנראה דהנה זה נראה ברור דאע"ג דבתשמישין נשתברה מאלי' מותר. מ"מ בנשתברה ע"י ישראל ודאי אסור גם בתשמישים. וכמו לר"ל בעכו"ם עצמה דס"ל דבטילה בנשתברה מאלי'. וא"ר דע"י ישראל מודה ר"ל דגזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה.. וה"נ לדידן בתשמישים. ובהכי א"ש דהוצרך רבא לשנויי אליבא דר"ל אע"ג דכבר פסק כר"י לבר מתלת. משום דנ"מ אליבא דר"י בתשמישין. והנה כ' התו' שם גבי מצא צורת דרקון וראשו חתוך דבחתוכה ל"ש מאלי' ומשו"ה אין לספק אלא או ע"י ישראל או ע"י עכו"ם ע"ש ופשוט דה"נ במזבח נתיצת רובו ודאי ל"ש מאליו. אלא ע"י אדם או ישראל או עכו"ם. וא"כ א"ש דהא אמר שמואל דמצא שברי כו"ם מותר. והרמב"ם לא הביאה משום דשמואל סבר כר"ל דנשתברה מאלי' מותר. וא"כ הוה רוב להיתר. ע"י עכו"ם. ומאלי'. ואיסורא אינה אלא צד אחד ע"י ישראל. אבל לדידן לר"י דנשתברה מאלי' אסורה א"כ אדרבה רוב לאיסור. וא"כ בתשמישין דגם לדידן נשתברה מאלי' מותר. ג"כ מצא שברים סתם מותר. דהוה רוב להיתר כנ"ל. והשתא א"ש דבבימוס נקט סתם דנפגם מותר. דהיינו במוצא נפגם מותר. כיון דבתשמישין נשתברה מאלי' מותר רובא להתירא בין מאלי' ובין ע"י עכו"ם כנ"ל. אבל מזבח מאליו ל"ש. וא"כ במוצא סתם. הוה ספק אחד. אי ע"י ישראל או ע"י עכו"ם. ואסור מספק אם לא בנודע שע"י עכו"ם נפגם. וכוונתו להוציא ע"י ישראל. דמאליו ודאי ל"ש וז"ב: סט"ו ולכנות לה שם גנאי. בש"ס יליף לה מואבדתם את שמם. ולכאורה צ"ע לפ"מ דמבואר בסוגי' דלמ"ד דדריש דואשיריהם תגדעון לתוספות שאסור. ע"כ נ"ל דהנח ואח"כ שרוף מאבד תאבדון. וא"כ צריך ואבדתם לצריך לשרש אחרי' ולי"ל קרא לכנות לה שם. והא אנן קיי"ל ברסקמ"ה דתוספתו אסור א"כ לדידן לי"ל כלל קרא לכנות לה שם. והנראה דהנה באמת מסיק התם יכול לא לשבח ולא לגנאי ת"ל שקץ תשקצנו כו' ולכאורה א"כ למה לא ילפינן כולה מילתא משקץ כו' ונראה דס"ל כמ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורות ודריש לי' להך שקץ להא מילתא דאע"ג דאיכא לאתויי להתירא לא תיתי וא"כ לא מצינו למילף עיקר מילתא לחידושא דלכנות שם. אבל לבתר דיליף דצריך לכנות לה. תו ודאי שפיר ילפינן מיני' דהיינו לגנאי. כיון דהאי דרשא כייל דנחמיר בעכו"ם לחומרא שפיר ילפינן מיני' דגם בזה נקטי' לחומרא. וא"כ כ"ז להך מ"ד דאסורות. אבל למ"ד דמותרות. ול"ד שם הך קרא דשקץ לההיא דרשא דלחומרא כנ"ל. א"כ באמת קשה לכאורה האי קרא דשקץ למאי אתי. ולפי"ז א"ש דאיהו ס"ל דתוספתו אסור וא"כ לי"ל יתורא לכנות לה שם כנ"ל. ואייתר לי' עיקר קרא דשקץ לגמרי. ושפיר יליף מיני' עיקר דרשא דלכנות לה שם. וא"כ א"ש דהרמב"ם לשי' דפסק לעיל שם כמ"ד מותרות ושפיר אייתר לי' להכי ודוק:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה