חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קמא
ס"א והי' ביד הצורה מקל כו' עט"ז וש"ך. והנה עיקר הדבר אי דווקא אנדרטי הוא תלוי בפירש"י ותו' בהא דא"ש באנדרטי שנינו. דרש"י פירש דאנדרטי הוה טפי סתמא לעכומ"ז ומשו"ה אסר ר"מ בסתם. ורבנן ביש בידם כו'. והתו' הקשו ע"ז דמשמעות הש"ס בשבת דאנדרטי אדרבה שלא לעכומ"ז. ופי' ר"ת להיפוך דאדרבה דמשו"ה מקילין רבנן ובעי דווקא יש בידם משום דאיירי באנדרטי. והנה הב"י כ' בתחילה דהרי"ף והרא"ש הביאו הא דאנדרטי לאשמעינן דאפילו באנדרטי אסור. והרמב"ם והטור שלא הזכירו זה משום דממילא משמע דבכ"ג אסור. והוא בדרך פי' ר"ת דאנדרטי הוה קולא. ואפ"ה ביש בידם בפתח מדינה אסור. ושאר צורות אפי' אין בידם. אבל אח"כ הביא דברי רי"ו דכ' דלשי' התו' אנדרטי של מלכים מותר אם לא שיש בידם כו' אבל הרמב"ם כ' דצורה אחרת מותר אפי' שיהי' בידם כו' וכ"נ מהרי"ף ע"ש. הרי שהרי"ו תפס להיפוך דשי' הרמב"ם והרי"ף כפירש"י דדווקא אנדרטי. והביא הב"י דברי הרמב"ם ופי' סברת רי"ו בשי' הרמב"ם. דאע"ג דלא הזכיר הרמב"ם אנדרטי ס"ל דעומדין על פתח מדינה מסתמא היינו אנדרטי ומסיים דגם הטור דכ' לקמן (ס"ד) דווקא צורת אדם. ע"כ היינו מאוקימתא דאנדרטי. ונראה דהוכחת הרי"ו לפרש כן. הוא מדלא אשמעינן הרמב"ם דשאר צורות אסור אפי' באין בידם כדמוכח לפיר"ת. ע"כ דס"ל דאדרבה כפירש"י דדווקא אנדרטי לאיסורא. אבל שאר צורות לעולם מותר. ועומדין על פתח מדינה היינו אנדרטי כפי' הב"י. וס"ל דה"נ משמע מהרי"ף דלא פי' ג"כ הך איסורא. דהיינו נמי כפירש"י דדווקא אנדרטי אסור. ולא שאר צורות אפי' יש בידם. ונראה שהב"י חזר בו והודה להרי"ו. שהרי סייע דבריו גם מדברי הטור שכ' בסמוך דווקא צורת אדם. אלא שיש קיצור בב"י שלא הביא פירש"י ותו' ולא נתבאר היטיב החילוק שמדבריו לדברי הרי"ו. אבל ברור כמש"כ. וא"כ הסכמת הפו' כפירש"י דדווקא אנדרטי. ולפי"ז פירוש לשון הרמב"ם ביד הצורה היינו דווקא אנדרטי. וא"כ גם כאן במחבר שהעתיק דברי הרמב"ם ולשונו בודאי מתפרש ג"כ דווקא צורת אדם וז"ב:
ס"ג וצורת דרקון מותר לעשותה ואסור להשהותה עש"ך וט"ז. והנה לשון הטור אסור למי שמוצאה להשהותה ומשמע דהיינו דאסורה בהנאה מחשש שמא נעבדה. וכ' הב"י דמדברי הרא"ש הי' נראה דכוונתו שאסור לישראל להשהות משום חשדא. אלא שהטור לא רצה לפרש כן דא"כ אסור ג"כ לעשות משום חשדא. ע"כ פירש דהיינו שאסור למוצא להשהות. פי' שאסורה בהנאה וטעונה ביעור כדין עכומ"ז ע"ש. והנה צריך להבין מה דעת הב"י בזה בשי' הטור דהא ודאי ע"כ אסור ג"כ לישראל להשהות משום חשדא. והרי בהדיא הביאו התו' דברי הבה"ג אהא דר"י דהיינו בצורת דרקון ע"ש ואכתי קשה היכי מותר לעשות. ואולי כוונתו למש"כ הדרישה דהא דטבעת שיש עליו חותם אסור להניחו היינו דווקא בתכשיטין שמפורסם אבל בצנעא מותר ול"ח בזה לחשדא. וי"ל דהא דמותר לעשותה היינו בצנעא. דבזה גם להשהות לא מיתסרי למה שמחלק הרא"ש דלהשהות אסור ע"כ פי' למוצא כנ"ל. והנה לעיקר דין הדרישה לכאורה הי' נראה כן מדברי התו' גבי חותמות שכ' בסוגיא זו וברה"ש דיש מחמירים שלא לחתום לעכומ"ז צורת אדם כו' אלא א"כ מביא מעצמו. וכן לאסור החגורות שיש בהם צורת אדם כו'. ולכאורה למה בחותמות מותר במביא בעצמו ובחגורות מוכיח דבריהם שאוסרין אפי' עשוין כבר. וע"כ דבחגורות הוה מפורסם ואסור משום חשדא. אבל בחותמות דבצנעא ליכא איסור אלא במחתימו דאסור משום העשי' דאמירה לעכומ"ז שבות אבל חשדא ליכא. אבל אין זו ראי' דיש לומר דבחותם על ש"ח דידוע דהוא חותם על החוב לא שייך חשדא כלל כיון דהוא ידוע שהוא חותם של אותו עכומ"ז ועתיד ליטלה כשיפרע החוב. וכן נראה לי מדברי רש"י והר"ן בהדיא דאין לחלק בזה להתיר בצנעא דהנה פירשו בשנויא דהש"ס גבי ר"ג. דאבע"א דשל פרקים הוה. דהיינו דלא הי' מחברה אלא כשהעדים היו באים להעיד וכולי יומא לא חזי לה וליכא חשדא. ונראה דשיטת דהאבע"א קמא ס"ל דבנשיא לעולם ליכא חשדא. דתמיד שכיחי רבים גבי'. ואידך אבע"א ס"ל דכולי יומא איכא למיחוש. אל דכולי יומא הוה בפרקים. וא"כ משמע דדווקא לפי דהוה בפרקים. הא בל"ה הוה אסור אפילו בצנעא. דאי ל"ה לישני בפשיטות דכולי יומא הוה בצנעא. ואע"ג דלפי שי' הרא"ש והטור דהביאו לדינא איב"א דשל פרקים מותר. נראה לי שמפרשים פ"א דלא כרש"י והר"ן. אלא דהכוונה שאינו מחברה כלל בשעה שהוא מראה להעדים. אלא הי' מקריבן זל"ז ואינו מחברם כלל. ולא אסרה תורה אלא בעושה גוף שלם. ולא איירי כלל מחשדא. וא"כ אין מזה סתירה כלל לענין הך סברא דצנעא. מ"מ נראה לענ"ד דגם מהך תי' דהש"ס דנשיא שכיחי רבים גבי' יש להוכיח כן דהנה זה נראה ברור דעל שעת קבלת העדות גופי' ודאי לא הוצרך לומר דשכיחי רבים דהא פשוט דהוה ב"ד ועדים דאין רבים יותר מזה ועש"ך סוסקכ"ז. וע"כ דהכוונה אכולי יומא. ולישני דהוה כולי יומא בצנעא. וע"כ דצנעא ל"מ כלל ודלא כהדרישה וכן משמע בהדיא בס"ה בהגה ובש"ך שם סקכ"ט ע"ש. ומ"מ בש"ח משמע ודאי מדברי התו' הנ"ל דמותר. והא דאסר הרב היינו בש"ד דליכא הוכחה על מה שמשהה. ובזה יתיישב מש"כ הש"ך דהרב הוצרך להשמיענו דאפי' בחותם אסור להשהות ולכאו' מהיכי תיתי למיטעי ולפ"ד א"ש משום דמשמעות התו' להתיר כנ"ל והוצרך להשמיענו דזה דווקא בש"ח כנ"ל. וקושי' הב"י לענין מותר לעשותה נראה ליישב כעין שכ' הר"ן אהא דחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. דהיכי יחתום כיון שאסור להניחה. ותי' דהיינו בשל עכומ"ז ע"ש. וה"נ כוונתו שמותר לעשות היינו דליכא איסור עשי' דאורייתא. ומותר ע"י עכומ"ז. דאי הוה איסור עשי'. הוה אמירה לעכומ"ז שבות. אבל משום חשדא ליכא אלא בעושה בעצמו ולא על ידי עכומ"ז וזה פשוט. וא"כ ודאי כוונת הרא"ש כפשוטו דאסור להשהות משום חשדא. וגם בכוונת הטור פשוט דאין הלשון אסור למוצא להשהותה מיושב כלל. וצריך להגי' "ולהשהותה" וכמו שהוא בקיצור פסקי הרא"ש. אסור למוצא. ואסור להשהותה. וא"כ גם כוונתו בלהשהות כפשוטו וז"ב. והרב כאן הך דאסור למוצא כבר כתב המחבר. והוא כתב הא שאסור להשהות ופשוט:
ומש"כ עוד הט"ז בשם הטור דאפילו בשוקעת אסור במוצא דיש לחוש שמא נעבדה. וכבר הביאו הש"ך בסק"י, ומסיק עליו דהרי"ו כ' די"א דווקא בבולטת וכ' שכן כ' בתוס' והנה בפירוש בתו' ליתא. אבל לענ"ד כוונתו כיון דהתו' הביאו דברי הבה"ג לפרש בש"ס בהא דחותמו בולט היינו בצורת דרקון ובדרקון שייך חשדא טפי ע"ש [ובאמת צ"ע דהא בצורת לבנות דר"ג נמי פריך לחשדא. ומשמע נמי דהיינו חשדא דעכומ"ז. ובאנדרטי דשף ויתיב כ' לתרץ משום דהוה אדם שלם. ולא יישבו הך דצורת לבנות. ואולי ס"ל דהתם חשדא דאיסור עשי' וצ"ע] וא"כ עכ"פ משמע דדווקא בבולטת שייך חשדא ולא בשוקעת ובודאי ע"כ דאין שכיח בזה לעובדן דאי הוה שכיחי לעבוד אפי' בשוקעת ודאי דהוה חיישינן לחשדא וכיון דל"ש שיהיו נעבדין ל"ח לנעבד. וכ"ש למש"כ הש"ך בסק"ח להוכיח מהש"ס דלחשדא חיישינן טפי דאפילו בצורת עיגול הלבנה דלא חיישינן לנעבד במוצא. אפ"ה חיישינן לחשדא להשהותה. וכ"ש בשוקעת דס"ל להתו' דליכא משום חשדא להשתותודאי דכ"ש דליכא למיחש במוצא. ובאמת הטור שכ' דנראה לו לאיסור מסברא צ"ע שי' בפירוש הש"ס. והרי הוא ג"כ הביא דברי הרמב"ן שכ' בפירוש דהך חילוק בין בולט לשוקע. היינו במקום חשדא דעכומ"ז. וע"כ דלא חיישינן שנעבדה כנ"ל. וביותר יש לתמוה על הב"י שכ' על הטור דטעמו ברור. וגבי המוצא כלים שם מקודם הביא דברי רי"ו להיפוך וצע"ג:
ט"ז סקי"ד ומו"ח ז"ל כ' בדעת הרמב"ן דמידי דעשייתן מה"ת ושהייתן מדרבנן אסור בשוקעת ובר"ן ז"ל כ' בהדיא דמותר בשוקע. ולא ידעתי מה זה. דהא לשי' זו ליכא הא דאסור בעשי' ומותר בשהי' מן התורה אלא חמה ולבנה כומ"ז שבמדור התחתון כמבואר שם. והרי אנן קיי"ל כשי' ר"ת דאיסור העשי' בהו הוה מן התורה אפי' בשוקעין לפי שנראין שקועין ברקיע. ופשוט דלא שייך לחלוק באיסור שהייתן בין בולט לשוקע. דמ"ש כיון דאיסור עשייתן ג"כ מן התורה אפי' בשוקע א"כ גם באיסור שהיי' שלהם דהוא מדרבנן אין מקום לחלק בין בולט לשוקע וכדמוכח בהדיא בש"ס גבי הא דכריך והא ר"ג דיחיד הוה ע"ש. וע' תו' חולין ד"מ דרש"י פי' שם דחמה ולבנה וכל צבא השמים אינן מחוברין. ותו' פירשו שם דמחוברין הם וע' בר"ן. ונראה דהא דכ' להתיר אינו אלא בס"ד דתי' קמא. אבל לפי מה דמסיק באמת הכל אסור אפילו בשוקע. וכמש"כ הטור בשם הרמב"ן. וגם בשי' הרמב"ם כ' שם הר"ן בסמוך דכל הני אפי' שוקעין אסור כיון דהם נראין שוקעין וצריך עיון:
שם ס"ק י"ג ונראה דציור עדיף אפי' משוקעין דאין בציור שום ממש. והנה"ך השיג ע"ז. והנה באמת סברא זו כ' בהדיא התו' ביומא נ"ד ע"ש ועוד הוסיפו שם לכתוב גבי ציורים שבביהמ"ק דבמחובר בטלי הציורים לכותל ע"ש. אבל לולי דאיני כדאי לכאו' כ"ז צ"ע בסוגיא זו דא"כ למה דחיק גבי ר"ג דאחרים עשו לו ועי' בתו' דאע"ג דאמירה לעכומ"ז שבות משום המצוה שרי. והי"ל לעשות בציור או במחובר דליכא איסורא כלל וצ"ע:
ס"ד ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרין. והרמב"ם השמיט זה ותמהו עליו. והנה נראה לי הוכחה מדברי התו' דיומא הנ"ל דהאריכו ליישב הא דאריות דכסא שלמה [לפ"מ דס"ל שם לאסור] די"ל דע"פ הדבור. ואע"ג דנביא אינו רשאי לחדש דבר. איתא בזה משום מגדר מילתא כדאמרינן במדרש דכשהיו באים עדים להעיד היו האריות שואגים והעדים מתיראים להעיד שקר. ולכאו' כיון דאיכא משום מגדר מילתא למה הצריכו לומר ע"פ הדבור הא מותר להתלמד ולהורות לכו"ע. ודוחק לומר דזה גופי' דיהי' מגדר מילתא צריך ע"פ הדבור וכעין שכ' התו' סו"פ הנחנקין גבי אלי' ע"ש. דהא ודאי דזה סברא פשוטה מעצמה. וגדולה מזה כ' הנה"ך גבי צורות שבמחזורים דיש בזה משום להבין ולהורות וע"כ דגם התו' ס"ל הכי דלא קיי"ל כהאי שנויא דלהתלמד שרי. ונראה דהמציאו זה מהא דרחב"ת בע"ז י"ח דאמרינן דנענש לשריפה משום דהוה הוגה השם באותיותיו. והוא סבר להתלמד שרי וע"ש ברש"י דבאמת לא שרינן הכא להתלמד דיש לחוש לכבוד המקום. ולא אמרינן הכי אלא בנטיעת קישואין דר"א ודמות צורות לבנות דר"ג. ואפשר דהרמב"ם סבר דבהא דדמות שמשי מרום נמי איכא משום כבוד המקום ולא שרינן לי' אלא בנטיעת קישואין לחוד ודוק:
שם בהגה ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא. בש"ס דמסיק בדר"ג דאחרים עשו לו ופריך והא ר"י דאחרים עשו לו וא"ל סמי עיני' דדין. ומשני התם בחותמו בולט ומשום חשדא. ופריך מאנדרטי דשף ויתיב בנהרדעא ומשני דרבים שאני. ופריך והא ר"ג יחיד הוה ומשני דשכיחי רבים גבי'. וכ' התו' דלישני דר"ג לא הוה בולט וכ' דבדמות לבנות לא שייך בולט דגם ברקיע הם שוקעין וא"כ עיקר התי' דהתם משום חשדא ובר"ג הוה רבים לא שייך חשדא. וא"כ צריך להבין דלמה הזכיר כלל הא דבולט כיון דלפי האמת לא נ"מ מידי ולמה הוצרך לשנויי דבולט ואייתי נמי עליה בריי' כדתניא טבעת שחותמו בולט כו'. והנראה מדברי התו' בע"ז ורה"ש דה"פ דהמקשה (מדר"י) הוה סבר דחשדא היינו הוא משום איסור עשי'. והתרצן משני דאין החשד משום איסור עשי' אלא חותמו בולט והחשד הוא משום ע"ז. וכן פירש"י דהיינו משום חשד ע"ז. ולפי"ז צריך לומר דמעיקרא משום חשד איסור עשי'. לא מצי לשנויי דרבים שאני דבאיסור עשי' גם רבים חשידי. ומשני דהוא משום חשד ע"ז. ואהא רבים ל"ח. ולפ"ז נדחה דברי המג"א בסרמ"ד דכ' ראי' מכאן לענין איסור בקבולת. דרבים ל"ח. דאדרבה מוכח להיפוך דבאיסור לאו בעלמא ע"כ דגם רבים חשידי ול"א לא חשידי אלא בע"ז דווקא וזה מוכרח. ומיהו הר"ן מפרש דהמקשה הוה ס"ד דגם שהיי' אסור מדאוריי' ע"ש ואין ראי' לחילוק זה ולפי דברי התו' נדחה ראיי' הר"ן שם ודוק:
ס"ח חצר תבנית עזרה כו'. וברא"ש וקיצור נשמט חצר תבנית עזרה. ונראה דבכוונה השמיטו זה ודבר גדול יש לנו ללמוד מזה. דהנה לפמש"כ הש"ך גבי דמות ארבע פנים דאסור בין דמות שור ובין דמות כרוב ע"ש א"כ נראה פשוט דהוה"ד בעזרה אסור בין עזרה כחצר המשכן. ובין עזרת ישראל שבביהמ"ק. והנה חצר המשכן הי' מרובע מאה על חמשים. וכמבואר בעירובין כ"ג. וא"כ היכי קאמר שם ר"י בעירובין לענין אינו מוקף לדירה דאינו מותר יותר מבית סאתים כחצר המשכן וס"ל התם ר"י דבעי נמי דארכו פ"ש ברחבו ע"ש. דא"כ היינו ממש תבנית עזרה. וא"כ היקף כזה אסור לעשותו כלל ולא שייך תקנת חכמים ע"ז. ונראה פשוט דחצר אינו אסור אלא כשיש בו בית תבנית משכן אבל בל"ה לא הוה כלל תבנית עזרה. ואפי' נאמר דהיו מעמידין תחילה החצר לבד. מ"מ זה לא מיתסר. כמו דלא מיתסר במנורה של חמש קנים אע"ג דמתחילה ודאי היתה בת חמש קודם שעשו ז' אלא כיון דלא נשארה כך לא מיתסר וה"נ בחצר]. ולפי"ז שם דאיירי דאין בו בית דירה לא מיתסר. וא"כ הכא בחצר תבנית עזרה לא מיתסר אלא כשהי' בו תחילה בית תבנית משכן. וקמ"ל דהיכי דכבר עשו בית תבנית משכן. שוב אסור לעשות לו חצר בתבנית עזרה. ולכאורה היינו לעבור בשני איסורין. ומיהו אי אמרינן דהני תשמישי מקדש כשנעשה כבר שוב אין איסור להשהות. נ"מ כשכבר נעשה הבית בתבנית משכן דבשהי' אין איסור. בזה אסור לו לעשות לו חצר לבית הזה שיהי' בתבנית עזרה. אבל הר"ן הכריח דבזה אסור גם השהי' מן התורה ע"ש. וא"כ לא נצרכה אלא לשני איסורין כנ"ל. וא"כ הרא"ש והקיצור דאין דרכם לכתוב רק האסור והמותר. ולא נחתו לאשמעינן מנין האיסורים. לא הוצרכו לכתוב זה דבל"ה אסור משום הבית שבתוכו ודוק:
שם שולחן תבנית שולחן. בשילהי חגיגה תנן דשולחן של מקדש מקבל טומאה ומפרש בגמרא דמשום הציפוי לא מיקרי כלי מתכות דרחמנא קרי' עץ. אלא דגלי קרא דהטהור מכלל שהוא טמא. ומקבל טומאה מדין כלי עץ ולא הוה עשוי לנחת כדר"ל דמגביהין אותו לעולי רגלים כו'. ושם לענין מזבחות אר"א דטהור שהן כקרקע ופירש הש"ס דרחמנא קרי' מזבח אדמה ואיתקוש מזבחות להדדי. וחכמים אמרו שם במתני' מפני שהן מצופין. ופי' חד לישנא דה"ק וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין. ואידך לישנא פירש דלר"א קאמרי לי' מאי דעתיך [דבעית קרא לטהורי דהא כ"ע העשוי לנחת הוא] מפני שהן מצופין מיבטל בטל ציפוין. והתו' הקשו שם לר"א באמת למה צריך קרא לשולחן דהטהור מכלל שהוא טמא. דת"ל משום ציפוי. ואע"ג דרחמנא קרי' עץ. הא גבי מזבח אי לאו דה"ה כקרקע הוה מטמא [והתו' ס"ל דגם המזבחות קרוי עץ וערש"א שם וכן בל"ק שם דרבנן מטמאין משום הציפוי למ"ל קרא דהטהור גבי שולחן ותי' דבאמת הא דבשולחן טמא היינו משום הציפוי ומזבח ילפינן מיני'. ולכאו' הוא תמוה מאוד דהא בש"ס מפרש בהדיא משום דר"ל דמטלטלין אותו לעולי רגלים. והוה כ"ע המטלטל ולא משום הציפוי. וא"כ המזבח דאינו מטלטל הו"ל לטהורי. ולכאו' הי' נראה ליישב קושי' לר"א דהא בסוכה (ד"נ) פליגי רבי וריבר"י אי עושין כ"ש של עץ. ומפרש טעמא דמאן דמכשר דסבר דלמידין מאביב של משה דהי' של עץ. ואע"ג דאביב הוה א"א ס"ל דדנין אפשר משאי אפשר. ואידך לישנא מפרש דטעמי' משום דדריש ריבויא ומיעוטא. והנה ר"א ס"ל בהדיא ביבמות מ"ז דדנין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מפסח מצרים ואע"ג דא"א ראי' גדולה. וה"נ ס"ל לר"א דקרקע נגזלת בסוכה ל"א ובכ"ד ומפרשינן בשילהי ב"ק דטעמא דדריש בריבויאומיעוטא וא"כ לדידי' ודאי כשר כ"ש של עץ. ומשמע דכשר אפי' בלא ציפוי כלל. ואינו אלא כ"ע בעלמא ומשו"ה בעי קרא דאפ"ה טמא [ובזה יתיישב היטיב במנחות כ"ט דריבר"י יליף דמנורה של אש הראה הקב"ה למשה מבתבניתם. ולעיל שם בסמוך יליף ממנורה הטהורה שירדה מעשי' ממקום טהרה. וי"ל דמשו"ה לא יליף ריבר"י מהא. דהא פריך שם דא"כ השולחן הטהור ה"נ ומשני דאיצטריך הטהור מכלל שהוא טמא דמ"ט וכדר"ל אבל במנורה לי"ל הכי דהא הוה דמתכות. ומשמעות הש"ס דהא אי הוה של עץ הוה נמי עשוי לנחת [וכדתניא בבריי' דבסוף חגיגה שם] וא"כ ר"י בר"י בסוכה שם וברה"ש כ"ד דס"ל דמנורה של עץ כשר וא"כ י"ל דגם במנורה דרשינן הטהור מכלל שהוא טמא. ולא מצי למילף מהתם ודוק]. אבל אחר העיון לא נראה לי אלא דבשולחן ומזבח דכתיב בהו ציפוי בהני כו"ע מודו דבעי דווקא מתכת. וביותר דאפי' כולם זהב פסול דבעי דווקא ציפוי. ואין ציפוי אלא מתכת ע"ג עץ. וראי' לדבר דאמר התם דת"ח אין אור גיהנם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב אין האור שולטת בו ת"ח לא כ"ש. והנה מוכח מהך ק"ו דזה הוה מעשה נס דאי הוה בטבע הא לא שייך ק"ו. וכדהביאו התוס' מהתנחומא ע"ש. והנה בבנין הבית של שלמה שלא הי' זהב נחשב מאומה. א"כ הא קיי"ל בכ"ד דאין סומכין על הנס. וכמש"א בירושלמי ריש יומא גבי כה"ג ע"ש ובכ"ד. ולמה לא עשאו כולו זהב. וע"כ דכך מצוותו שיהי' דווקא של עץ מצופה. וא"כ כ"ש דפסול בכולו עץ לכו"ע ובעי דווקא ציפוי. ואפשר ליישב קושי' בד"א דהנה לשון המשנה גבי מזבחות מפני שהן כקרקע. ובגמ' מפרש דרחמנא קרי לי' מזבח אדמה ולכאו' לשון שהוא כקרקע לא משמע כן. אלא דבעצמו ה"ה כקרקע והנראה דלכאו' קשה הא דדריש לי' להאי קרא דקרי לי' מזבח אדמה הא בזבחים נ"ח דריש מיני' שיהא מחובר באדמה ע"ש ודוחק לומר דתרתי ש"מ. ע"כ נראה דגם הכא כוונת הש"ס אההיא דרשא. אלא דר"א לטעמי' דס"ל בב"ב ס"ה דתלוש ולבסוף חברו ה"ה כקרקע לענין ק"ט ומשו"ה כיון דבעי דווקא שיהא מחובר לאדמה א"כ מן הדין ה"ה כקרקע. וא"ש לשון המשנה מפני שהוא כקרקע. והשתא א"ש דרבנן האי קרא דר"א מאי דרשי בי'. דקרא ודאי דרשי כו"ע דבעי מחובר אלא דרבנן לטעמיי' דס"ל התם דתלוש ולבסוף חברו ה"ה כתלוש וזה נכון. וא"כ אין כאן קרא יתורא כלל למזבח. וא"כ ליכא למידק מהכא כלל דהא בלאו הך סברא דכקרקע הוה טמא משום הציפוי. דשפיר י"ל דאע"ג דבל"ה האמת הוא דהכא דגלי קרא דקרוי עץ לא מטמא משום הציפוי. מ"מ שפיר נקט גם הך טעמא כיון דבאמת משום הך טעמא לחוד נמי טהור לר"א לשי' כמו בדף של נחתומין בב"ב שם ודוק. ומ"מ כ"ז לר"א. אבל לרבנן לל"ק דס"ל דטמא. ודאי משמע דס"ל דציפוי טמא. וע"כ אין לנו אלא תי' התו' דס"ל דבאמת הא דילפינן דטמא מהטהור מכלל שהוא טמא הוא משום הציפוי ובאמת ילפינן גם מזבח מיני'. ומה שהקשינו דהא בסוגיא מפורש בהדיא שהוא משום דמטלטל כדר"ל. מצאתי ברש"א שכ' דס"ל דהסוגי' דלעיל הוה לל"ב. דהאי לישנא סבר שהוא משום שמטלטל ומשו"ה באמת במזבח דאינו מטלטל טהור ול"ק ס"ל דגלי קרא דאע"ג דקרוי עץ אפ"ה אזלינן בתר ציפוי כמו בכ"ד. וא"כ גם במזבח דאינו מטלטל טמא כדין כ"מ. וזה מוכרח וא"כ גם בדר"א י"ל כן דמשו"ה בעי קרא במזבח. דבלא קרא הוה טמא. משום דס"ל דהא דשולחן טמא הוא משום דאזלינן בתר ציפוי. והוה כ"מ. וגם במזבח הוה טמא משום זה ומשו"ה בעי קרא לטהר: אלא דצריך להבין לפי"ז דא"כ למאי הלכתא קרי' רחמנא עץ. וגלי קרא דאפ"ה הוה כדין כ"מ. ודינו ג"כ כמו בש"ד דאזלינן בתר ציפוי. דלא ליכתוב לא ו' ולא ה'. ע"כ נראה לענ"ד דלענין הך דינא דהכא קרי' רחמנא עץ. דשולחן אסור לעשות בתבנית של משכן אפי' של עץ. ולא אמרינן דלא מיתסר אלא דווקא מצופה מתכת כדין מנורה. אלא דהכא בתבנית שולחן. אפי' של עץ בעלמא אסור. וכ"נ מדיקדוק לשון הפו' דבמנורה כ' של שבעה ולא יעשה אפי' שאר מתכת. ומשמע דהא עץ מותר. אבל בשולחן כ' סתם כמו בבית אכסדרה וחצר. דמשמע ודאי דמכל מילי אסור וצ"ע סימן קמב ס"א אבל מותר להנות משלהבתה בש"ס מפרש משום דעכומ"ז מאיס ובדיל מיני'. וכ' הח"י דלפ"ז בחמץ דלא בדילי מיני' אסור שלהבתו. ולענ"ד צ"ע דהא מבואר שם בבריי' דמודר הנאה מותר בשלהבתו. ובודאי דגם נדר לא בדיל מיני' וכן מוכח בתו' ריש פסחים. ואע"ג דזה יש לדחות דה"נ מצינו בנדרים דל"ח שהקילו במודר הנאה להשקותו כוס בית האבל וע"כ דהתם שאני דאזלינן בתר אומדנא כמו שפי' הראשונים. מ"מ נראה עיקר דדווקא בהקדש ובעכומ"ז דחמיר איסורי' הו"ל למיסר ומשו"ה איצטרך לפרושי דאפ"ה הקילו בעכומ"ז משום דמאיס אבל בכל האיסורים בל"ה לא החמירו כ"כ ולא מיתסר שלהבת. וכה"ג כ' התו' במעילה י"ד ע"ש:
ס"ב ואם היתה בהמה מסוכנת אסורה. עש"ך דמזה מוכח דכולה אסורה ול"מ הולכת הנאת דמי סכין. והנה הרא"ש בחולין כ' דמסתבר דלא מיתסר בדיעבד וכ' ראי' מהא דאין זורעין תחתי' דלא קתני ואם זרע אסור. וע' מש"כ בזה בס"י. ונראה לי בהבנת דמיונו בדרך זה. דבאמת הנאת המסוכנת אינו משום דמפקיע מינה איסור אבר מה"ח דאיסור אבמה"ח הוה פקע גם במיתתה. אלא דההנאה הוא שמצילה שלא תחול עלי' איסור נבלה. וזהו שמדמה לצל אשירה דס"ל בטעם הדבר דאינו אוסר משום דזה לא חשיב אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו. וכדקיי"ל גבי מודר הנאה דשרי לשקול לו שקלו דלא הוה אלא מבריח ארי. וה"נ אינו אלא כמבריח שלא יכנה שרב ושמש וזה לא חשיב הנאה בדיעבד כמו התם במודר הנאה. וה"נ בסכין שאינו אלא מונע מלחול איסור נבילה אינו אלא מבריח ארי ולא מיתסר בדיעבד ודוק וע' תו' רי"פ כי"צ דכ' בשם ר"י דאפי' איסור דיש שבח עצים בפת אינו אלא מדרבנן ע"ש דהתו' כ' דזה דוחק. ולכאו' קשה ע"ז מרי"פ כ"ש דאמר שם למ"ד דלרבנן דשרי אפי' באבוקה כנגדו עצים דאיסורא דאסר רחמנא המ"ל ע"ש דלמ"ד יש שבח עצים בפת היינו מן התורה. אבל לענ"ד אע"פ שאסור להנות לכתחילה מן התורה מ"מ כשאפה כבר שוב בטל ההנאה והוא מותר מ"ה. ויש הוכחה ברורה לחילוק זה מהא (דדמ"ח) שם גבי הואיל דאייתי התם בריי' דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט לוקה חמש ובעי לאוקמי בגיד הנשה של נבילה, ופריך על זה מבריי' דר"א דתני שתים על אכילתו ושלש על בישולו ואי איתא שלש על אכילתו מיבעיא ליה. ואסיק דעייל עצי אשירה ע"ש. ואי ס"ד דדבר המתבשל בעצי אשירה אסור מדאוריי'. א"כ השתא נמי הוה שלש על אכילתו. וע"כ דאע"ג דודאי שאסור לבשל מן התורה בעצי אשירה. מ"מ כשנתבשל כבר אין לאסור המתבשל מן התורה ואין האיסור אלא מדרבנן. ונראה הטעם משום דכשנתבשל כבר נתבטל האי' בההיתר. ול"ג מכל תערובו' דעלמא וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו התו' דזה דוחק די"ל דודאי לבשל לכתחי' בעצי אי' הוא אסור מן התורה. אלא שיאסר המתבשל זה אינו מן התורה לפי שכבר נתבטל האיסור ולפי"ז נראה בכאן דאף במסוכנת. אם הוליך הנאת דמי הסכין. יש לסמוך בזה אשי' הרא"ש בצירוף שי' רש"י ודעמי' דס"ל דאפי' בפת ובבגד שרי בהולכת הנאת דמי העצים והכרכור כיון דכל האיסור אינו אלא מדרבנן וצ"ע:
ס"ד אפה בו את הפת בעוד שהאבוקה כנגדה אסור כו'. האחרוני' האריכו בזה דהא בעכומ"ז דליכא קולא דקלי אי' דהרי אפי' אפרה אסור. א"כ אין לחלק בין גחלים לאבוקה כנגדה. וע' ש"ך סוסק"י דכ' דאפשר לפרש דנהי דבעכומ"ז גם האפר אסור מ"מ לא חשיב לאסור בזה וזה גורם [ודווקא אבוקה עדיף מזוז"ג וכדאמרינן בפסחים אימור דשמעינן לרבי יש שבח עצים בפת זוז"ג מי שמעת לי' ע"ש. אבל בגחלים לא עדיף מזוז"ג דעלמא] ותמיהני דמה לנו לכל האריכות הזה הרי כבר באר זה בפירוש הר"ן במתני' דסופ"ג דע"ז דדווקא אבוקה כנגדה עדיף אבל גחלים דקלי איסורא לא ושרי מכח זוז"ג והובא בפירוש בט"ז בקצרה ע"ש. ותמוה מאוד שלא הרגיש הט"ז בדבר פשוט ומבואר בפירוש. ובאמת לכאו' יש כאן מקום עיון לפי הירושלמי שהביאו התו' רי"פ כי"צ (דע"ה) ד"ה גרפו. דכשהפסח נצלה בתנור הרי חום התנור מסייע. ותי' דאינו אלא מצרף חום האש שלא יתפזר ע"ש. וא"כ י"ל דנהי דמבואר בש"ס דבתנור חדש ועצים דהיתר מיקרי גם התנור גורם איסור דזה גופה חשיב גורם שמסייע שלא יתפזר החום. אבל בתנור ישן דהוא אינו אלא מחזיק את החום מנלן דמיקרי כלל בשביל זה זוז"ג להתיר דהא אין כאן אלא חום איסור. והנראה דכח החמימות בעצם. באמת לא עדיף משלהבת דמבואר בס"א דשלהבת של עכומ"ז מותרת. אלא דבקשורה בגחלת הוא דאסור. וכיון דבלא התנור לא הי' החמימות עומד אלא בכח התנור א"כ זה גופה מיקרי זוז"ג דהגחלים דאיסור והתנור דהיתר הם גורמים להחמימות ודוק:
ש"ך סקט"ז ובעט"ז כ' ובצריכין לאמן הואיל ולא יכול לקחם אלא א"כ נהנה מן האשירה לעלות עליו נחשבים כגידולי אשירה. ול"י למה דחק עצמו בחנם דהא אפי' בהתזה בקנה אסור ולענ"ד פשוט כיון שכ' העט"ז דנחשבים גידולי אשירה ודאי דאסור ג"כ אפי' להתיז בקנה. ומה שדחק פשוט דכ"כ לישב בזה קושי' הכ"מ דלפי"ז אפי' כשאין צריכים לאמם. הרי כבר נאסרו בשעה שהיו צריכים כגידולי אשירה והיכי שרו אח"כ. וע"כ צ"ל דלא אסרו את האפרוחים איסור עולם. אלא דבאותה שעה שנטלם כשהוא צריך להנאת האילן אסרו על הנהנה באותה שעה. ואח"כ פקע איסוריי' כדברי הלבוש. והנה התו' בע"ז מ"ב כ' בפשי' דבצריכין גזרו שלא יעלה על האשירה דחייס עלייהו שלא יפלו [ורש"י כ' שם כעין פירוש הראב"ד] ולפי פי' התו' א"ש בפשי' מה דשרו אח"כ דליכא גזירה. אלא לפי שלא הזכיר הש"ס לשון גזי' משמע בסתימות לפי שנחשבין כאילן. ע"כ הכניס העט"ז טעם התו' בתוך טעם רש"י והראב"ד. דכיון שצריך לעלות באילן חשיב כגידולים. וא"כ בודאי אסור אפי' בהתזה. ומשתמע נמי שאח"כ שאינו צריך ליכא גזירה ושפיר שרי ודבריו זהב מזוקק:
ס"ט אסור לישב בצלה. והרמב"ם התיר צל הענפים והעלים והמפרשים תפסו בכוונתו דס"ל דזה פירוש צל צילה בש"ס וס"ל להיתר. ותמהו עליו דהירו' מפרש בהדיא כפירש"י. וגם למה פסק בזה להיתר כיון דבחד לישנא אסור בהדיא. ולאידך לישנא ג"כ מסיק די"ל דאסור ע"ש. ולענ"ד המעיין בפי' המשנה יראה דמשמעות לשונו דבצילה משמע לי' דווקא גוף האילן ולא הענפים ע"ש. וכן נראה לשון הש"ס צל קומתה וצל צילה ולא אמר צל עצמה וצל צילה. משמע דהיינו קומת האילן עצמו. ונראה לשי' דאע"ג דגם צל צילה אסור צל הענפים גרע טפי ובסו"פ דם הנדה מבואר דאוהל הענפים לא הוה אוהל מדאוריי' וער"ש פ"ח דטהרות הרי דאינן תכופין וסמוכין זה לזה. וא"כ גם הצל אינו חשיב הנאה וצ"ע:
שם בהגה אבל לעבור בצלה בכל ענין שרי. ער"ן דאינו אלא דשרי אפי' ביש לו דרך אחר אבל מ"מ דווקא בלא קא מיכוין ואף שכ' שם להסתפק דבכה"ג לא חשיב הנאה כלל אבל לא כ' בפשי' להתיר ע"ש:
סי"א מותר ליטע תחת האשירה ירקות. בש"ך סקכ"ה בשם הר"ן דאע"ג דזוז"ג לכתחי' אסור הכא מותר דהוה הנאה דממילא ע"ש. הנה לפי דברי הרא"ש חולין שהזכרתי בריהס"י דאפי' לרבנן דס"ל לאסור ליטע תחתי' דזה וזה גורם אסור מ"מ בהך הנאה ליכא איסור דדיעבד ע"ש. וא"כ איסור זה קיל טפי מכל זוז"ג. וא"כ בפשי' שפיר י"ל דלדידן דקיי"ל כמאן דמיקל בכל זוז"ג דעלמא שפיר ס"ל הכא דמותר אפי' לכתחי'. אלא דשי' הרמב"ן הובא בר"ן דס"ל דלרבנן אסור אפי' בדיעבד וע"ש בר"ן דהרמב"ן ס"ל דבזה ליכא זוז"ג ובאמת גם לדינא אסור אפי' בדיעבד ע"ש:
סי"ג אילנות שנוטעין לפני עכומ"ז ל"ג מנוי. ובט"ז בשם הרשב"א דס"ל דלא הוה נוי. ונראה לי דשי' רש"י ותו' ג"כ כוותי' בע"ז דט"ז ד"ה בימסאות דבימה הוה משמש משמשי עכומ"ז וזה לא מיתסר והיינו כדאמרינן בסוף מגילה גבי תשמישי קדושה דתשמיש דתשמיש אינו נאסר. והתו' לא הקשו שם עליו אלא דלכתחי' אסור לבנות אפי' תשמיש דתשמיש ע"ש. ובסי' הסמוך ס"ב אבל בונה הוא את הטרקלין כו'. וא"כ הני אילנות הנטועין לפני פתחי בתי עכומ"ז כמבואר בבדה"ב. ודאי לא עדיפי מתשמיש דתשמיש. ואפי' הנטועין לפני עכומ"ז עצמה לכאו' משמע בסמוך סי' קמ"ה ס"י דלא שייך על זה שם נוי. אלא דכשיש ע"ז תחתי' זה הוה תשמיש. אבל לפניו בעלמא לא שייך על זה דין נוי. ואפשר דמ"מ מדרבנן מיהו מיתסר וכמשמעות הש"ס גבי מרחץ של אפרודיטי דאמרינן התם נהי דאתסורי לא מיתסר נוי מיהו הוה ופי' בתו' דאסור מדרבנן ע"ש אבל בכה"ג דלפני הבית ודאי לא חשיב לאסור גם כנוי מדרבנן כיון דאינו אלא תשמיש דתשמיש. דמי עדיפי מבימות דלעיל וצ"ע: