אור ברסלב

חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר

סימן קי

סימן קט

ס"א ד"ח אוסר במינו בכ"ש. ע' רש"י גיטין נ"ד דנטיעה שלימה במחובר חשובה ולא בטילה והיינו דזה הוה ככל דברים החשובים דאי"ב. ומדברי הח"ד נראה שהבין דמחובר הוה כקבוע ע"ש [ומש"כ לענין קבר הנאבד צ"ע אי שייך בזה ביטול כלל כיון דהוא ניכר במקומו וע' ט"ז סי' ק"ד ודוק] ולענ"ד זה ע"כ ליתא דהרי מצינו במעביר עציץ נקוב בכרם בפסחים (כ"ה) ובמחיצת הכרם שנפרצה בכ"ד. דאינו אסור אלא בהוסיף מאתים. הא ל"ה בטיל. וע"כ דדווקא נטיעה שלימה משום חשיבות וכ"ה משמעות דברי רש"י ע"ש:

ס"ג כל קבוע כמע"מ דמי הנה שי' הב"ח וסייעתו דתערובות חנויות הוה קבוע. וכבר כ' בסק"א דכן המשמעות דלא שייך ביטול ברובא דעלמא. וכן נראה לענ"ד מסוסקי"א דבדבר שאינו עתיד להתערב אפילו לענין תרומה וביבש אינו מצטרף להיות בטל ברוב ע"ש וע"כ דבעי דווקא מעורב יחד וצ"ע בזה. מיהו זה ודאי דכל שאין עליו דין ביטול ודאי הוה קבוע כמש"כ התו' בהדיא במנחות כ"ג גבי שחוטה אינה בטילה בנבילה דנ"מ דכיון דל"ב אי הוה קבוע ברה"ר כל קבוע כמע"מ וס"ט ברה"ר טהור. וכ"כ עוד ברי"פ א"נ גבי הבא על הכותית דכ' דלמ"ד עבד ושפחה נתערבו בהן אי אזיל לגבה הוה קבוע. אע"ג דאינו ניכר אלא כיון דלא שייך שם ביטול תו הוה קבוע וכן מוכיחין דברי הר"ן בחולין בסוגיא דבשנמ"ה ע"ש. ומה שנתקשו מדברי התו' נזיר גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם. דכ' דמה"ת לא שייך שם קבוע כיון דאינו ניכר. לענ"ד בכוונתם עפ"י מש"כ התו' בפרק א"נ שם בתי' דכ"א מוקמינן לה בחזקת אבהתא ע"ש. והנה פשוט דזה שייך באינו ניכר אבל בקבוע הניכר ודאי דהרי הוא מבטל גם החזקה וכמו בט' חנויות מוכרות כשירות ודוק. וזה כוונתם גם בכאן דכיון דאינו ניכר הרי מהני לה חזקת היתר דמעיקרא. וכ"ש הכא דבשעה שהי' פריש הוה אמרינן מרובא פריש אלא דהדרא לנחותא וא"כ עכ"פ אית לה חזקת כשירות דמעיקרא ושריא מדינא וכמו בכתובות שם ודוק. ועפמ"ג מה שנסתפק אי אזלינן בתר חזקה בקבוע ולענ"ד דברי התו' מוכח בהדיא כמש"כ ודוק: ש"ך סקי"ד ט' חנויות כו' כ' הרא"ה דאם נתברר אח"כ דבשעה שלקח הי' חנות טריפה אסור כיון דאיגלי מילתא דהי' ספק תחילה וגם הרשב"א מודה לי' כו' אלא שמחלק כו'. ויש ספק אם הי' כו' במקולין שלקח כו' אבל הר"ן כ' כו' ונ"מ למי שלקח בשר במקולין ונודע אח"כ שהי' טריפה ביניהם דשרי דכיון דבשעה שלקח לא הי' נודע דדין קבוע חידוש הוא כו'. הנה משמעות הש"ך דהרשב"א והרא"ה חולקין על הר"ן ופירושו בדברי הרשב"א אין להבין ועפ"ח מש"כ בכוונתו ומה שפי' הוא בדברי הרשב"א וגם דבריו מעורבין באין הבנה. ומ"מ משמעות סוף דבריו דהרשב"א כהר"ן. אבל לא ביאר החילוק בזה. בין מה שמודה להרא"ה. בין האי דינא. והנה באמת ברור דהרשב"א והר"ן שוין הן שהרי שניהם כ' זה בשם התו' פגה"נ יעו"ש. ומצאתי גוף דברי התו' בחידושי הרשב"א שם בביאור היטב. וגם החילוק שמדברי הרא"ה דהיינו דאם נודע בברור שבשעה שזה לקח כבר הי' טריפה בחנות זה אלא שיש שם גם כשירה ואפשר שלקח מכשירה מ"מ כיון שטריפה קבוע הוא כמע"מ. אבל אם לקח תחילה בחזקת כשרות. ואח"כ נודע שיש שם טריפות. אבל זה אינו נודע גם עכשיו אם כבר הי' אז הטריפה בשעה שלקח או לא. אע"ג דהשתא יש לפנינו טריפה קבועה. שאנו מסתפקין עלי' ל"ח קבוע כיון שבשעה שלקח לא הי' קבוע והקביעות נתהווה עכשיו לאחר שפירש. ל"ח קבוע. וזה נכון ומסתבר וזה גם דברי הר"ן. ובדברי המה"ב שמובא בש"ך חסר תיבה א' וצ"ל במקולין בשעה שלקח ע"ש וז"ב. וא"כ כל דברי התה"ב קאי שפיר בקבוע גמור. ויפה כ' הטור ע"ז שאינו מבין דבריו דלאחר שלקח אפי' חשאר"ל הוה קבוע. ומ"מ נראה לענ"ד בכוונת הרשב"א דהיינו דגוף הטריפה ודאי נודע. אבל יש בחנות זה גם כשירות ויש חתיכות הרבה מן הכשירות והטריפה ונתערבו תחילה קודם שנודע הטריפה כדרך חנות. ולכאו' כיון שהם הכל במקומם שפיר כ' הטור דהוה ספק קבוע. אבל כוונת הרשב"א דבידוע שהי' תחילה רוב חתיכות מהכשירות ומהטריפה אינו אלא מיעוט. וא"כ השתא הוה תערובות בפ"ע חשאר"ל טריפה ברוב כשירות. כ"נ ברור בכוונת דברי הרשב"א והטור. ואין כאן תמיהות לא ע"ז ולא ע"ז דהרשב"א לא פירש דבריו היטב. ומה שחידשו בזה האחרונים בדין תערובות חניות כדי ליישב כ"ז. אין שום הכרח. ועפ"ח שצווח ע"ז הרבה וצ"ע:

ט"ז סק"ה כ' דנחתך חתיכה שאר"ל מחתיכה הר"ל גם אר"ל אסורה, דא"א לעשות מגוף אחד היתר ואיסור. ובח"ד נתקשה עליו מהא דקרב ראש אחד יקרבו כל הראשין אבל גופי הבהמות אסורין ולענ"ד נראה דהתם קאי בראשים שכבר נחתכומהגופים ואינם ניכרים מאיזה בהמות דבזה ודאי לא שייך סברת הט"ז דזה הוה תערובות אחרת וכמו חתיכה של שומן שנחתכה מקצתה ונתערבה עם חלב. דודאי דחצי הנודע שרי ואידך דנתערבה אסורה וה"נ כל ראש שאנו מקריבין אמרינן דהוא מגוף כשר אלא שאינו נודע לנו היכן הוא וז"ב. ומש"כ הפלתי ראי' לזה מדברי התו' שנדחקו דלמה לא מפרש הש"ס דמשו"ה לא בטיל משום דשור גדול ל"ג מחתיכה הר"ל ע"ש. ואי איתא הא הדם וכזית חלב אר"ל. וע"כ כדברי הט"ז דא"א מגוף אחד לעשות היתר ואיסור ע"ש. לכאורה אין לו ענין דהתם הרי נאסר תחילה כשהוא מחובר ביחד ובודאי דדחהר"ל אסור לחתוך ממנה לכו"ע ופשוט:

ס"ו אבל פירש ממילא שרי כ' הפלתי דהרשב"א מפרש הך דפי' מ' אינן אוסרות דמשמע דהן עצמן אסורין היינו בפירש לפנינו אבל התו' לשי' דס"ל דפי' לפנינו כלקח בעצמו דמדאורייתא הוה כמע"מ. וא"כ א"א לפרש בכה"ג דא"כ מ"ש מ' ומ"ש ס' כל קבוע כמע"מ. אבל הרשב"א ס"ל דאפילו פירש לפנינו הוא מדרבנן ע"ש [ויותר הי' יכול לומר דהרשב"א לשי' בס"ד דאפילו מה שלקח בעצמו מקבוע דאו' שנפל למ"א ג"כ אינו אוסר. וא"כ א"ש שם אפילו הוא דאורייתא. ומ"מ בנפלו ס' ודאי אוסרין דהא ביאר הש"ך דטעמו משום דחידוש הוא. וא"כ בפירשו ס' דודאי הוה ס' שקול. דאינו חידוש ודאי אוסר]. אבל ד"ק תמוהין בזה מאוד דמאי שייך כאן קבוע דאורייתא דהא מן התורה כבר בטלו ברובא ותדע דהא מקילין שם דאפילו פירש מחצית גמור אינן אוסרות כמבואר בש"ך סקנ"א. אף דבחצי ודאי הוה ספק שקול. אלא עיקר הקולא משום דכבר נתבטל מ"ה. ובפי' ס' דווקא אוסרין משום דאנו תולין דאיסורא ברובא איתא. וע"כ דלא שייך בזה סברא דקבוע כלל ודוק:

ס"ז נאכל אחד מהם כו' עש"ך סקנ"ז דלפי שי' הרב דאין להקל בדבר שיל"מ בב' תערובות הוה"ד דאין להקל בנפל אחד מהן. ולענ"ד הוא מוכרח בהדיא בש"ס דנפל גרע ע"כ מב' תערובות דאי ל"ה למה דחק בש"ס לאתויי תנא דס"ל לאסור בב' תערובות כשמואל הא כבר אסיק שם בהדיא דתנא דמתני' שם אסר בנפל וע"כ דאפילו אנו אוסרין בנפל מ"מ ב' תערובות עדיף טפי וא"כ ודאי דכ"ש הוא כאן להחמיר ופשוט:

ס"ח ד"ח שנתערב ונפל אחד מהתערובות לשנים כו'. בתו' שם כ' דכיון דשרי מטעם ס"ס ודאי דגם תערובות השני שרי. והא דנקט בבריי' תערובות ג' היינו כדי להתיר אפילו להניח מהם בב"א דבזה ליכא ס"ס ע"ש. ובאמת הוא דחוק. עכ"ל יותר פשוט כשי' הרמב"ם דצריך ג' תערובות. ומה שהקשו דבתערובות ב' נמי איכא ס"ס י"ל דהנה בסופ"ב דכתובות גבי עיר שכבשוה כרקום. דביש מחבואה אחת מצלת על כולם ואפילו אינה מחזקת אלא אחת ופריך שם מ"ש משני שבילין דבב"א שניהם טמאין וה"נ כיון דשרינן כולהו כבב"א דמי ומשני התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיכא טומאה, חזינן דהמקשה פריך מב"ש אע"ג דהתם ס"א. ובמחבואה איכא ס"ס [שמא נחבאת ואפילו לא נחבאת שמא מ"מ לא נטמאה]. וע"כ דס"ל דכיון דשרינן כולהו וסותרין בספק אחד אף דאיכא לכל אחת ספק שני מ"מ אין להתיר דא"כ הרי שרינן חד ספק. ובאמת כבר כתבו כן התו' בנדה כ"ז וכ"כ הפו' בכ"ד דכל ס"ס שיש סתירה אפילו בס"א אין להתיר. וה"נ כיון דשרינן כולהו הרי ודאי סותרין זא"ז בספק השני. ואף דהש"ס משני שם הכא מי יימר דאיכא טומאה. ע"כ אין הפירוש משום דאיכא ספק שני דזה ל"מ כנ"ל. אלא דבשבוי' הקילו. וכן מצאתי בש"מ שם שנראה שמפרש כן ע"ש. אבל בעלמא אין מתירין בזה. וא"כ ה"נ אין להתיר תערובות הב' בכאן. דע"כ שרינהו לכולהו א"כ סותרין בספק השני [ולא שייך כאן היתר ס"ס אלא כגון היכי דאין התערובות הב' כולם קיימין. דגם בספק השני אין סתירה דבזה שפיר הוה ס"ס אבל באופן זה בל"ה גם בתערובות הראשון שרינן כאן דתלינן דאיסורא נפיל ולא איירי הכא אלא בשכולן קיימות]. ומשו"ה א"א להתיר אלא תערובות הג' כדברי הרמב"ם ודוק:

ס"ט כיון שספק הראשון בגופו אין להתירו מס"ס מש"כ בפלתי ראי' מהא דקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים. ול"א ס"ס שמא לא קידש. ושמא אינה קרובה. אין לו שום הבנה. דהתם ליכא ספק כלל שמא לא קדיש דהא אפי' להקל סמכו בעירובין ל"ב דחזקה שליח ע"ש. ולר"ש שם אפי' בדאו'. ור"נ מחמיר בדאו' אבל עכ"פ חזקה היא לכולי עלמא. ופשוט דזה לא שייך למה שנסתפקו בס"ס במקום חזקה. דהתם היינו לענין חזקה שאנו מעמידין בחזקה דמעיקרא. אבל חזקה דכאן שהוא אומדנא. הוא כודאי וצ"ע:

ש"ך כללי ס"ס סק"ב הביא לאסור ביצה מתרנגולת שאירע לה ס"ט בקרוב ואין מתירין מס"ס שמא אינה טריפה. ושמא נגמרה קודם דהוה ס"ס בשני גופי'. בפלתי הקשה דבל"ה י"ל כאן דהעמידנה בחזקת מעוברת והשתא דילדה ע"ש וע' ב"מ (ד"ק) דהקשו שם התו' כה"ג. ולענ"ד י"ל דלדידן דקיי"ל דטריפה אינה יולדת. וא"כ אין לאסור הביצה אלא משום שנגמרה באיסור. וא"כ מעיקרא ודאי בחזקת כשירות קאי ואית לה כנגד חזקת מעוברת חזקת היתר וקיימי אהדדי. וא"כ תו הוה ספק שקול. וכ"כ התו' בריש חולין גבי ספק בכור דאין להעמיד האם בחזקה שלא ילדה. דכנגד זה יש להעובר חזקת היתר. והוא ממש כדברינו. וז"ב בלי גמגום. אלא דלכאורה צריך ביאור אדרבה למה החמיר כאן בזה יותר מביצה ספק מכשירה ספק מס"ט דכ' להקל משום דעל הביצה י"ל דלא הי' כאן איסור כלל. וה"נ לכאורה הרי ביצה הנגמרת קודם הוה ג"כ כמו מכשירה דעלמא דמ"ש היא גופה כשהיא כשירה עדיין. ומ"ש כשירה אחרת. וצ"ל דמ"מ הכא כיון דהביצה היתה בגוף התרנגולת כשנולד בה הס"ט איתרע גם גוף הביצה עצמה [וכעין שחילק מחלב] דעיקר ההיתר שם משום דבביצה אין שום ריעותא וצ"ע:

סק"י כ' להתיר בחתיכה מתערובות חנות כשירה וחנות שאירע בה ס"ט וכבר תמהו כל האחרונים דחתיכה כמו שהיא ודאי דבאיסורא דמעיקרא קיימי. וע' סקי"ח שכ' ראי' לזה מדברי האו"ה גבי גבינה שיש בה ספק אם הוחלפה בגבינות עו"ג. ולענ"ד פשוט דגם ראייתו אינו מוכרח דהתם בחזקת היתר קיימא. ואין עליו ריעותא אלא שמא הוחלפה בספק איסור. וה"ה ס"ס. אבל הכא הרי כבר בחזקת איסור קאי. וכה"ג חלק בעצמו בסקי"ט גבי קדירה שיש ספק אי נפל בתוכה איסור דאורייתא ויש בה רוב ע"ש ודוק:

סקט"ז הביא מדברי הסמ"ק דס"ס בדאורייתא וחד ספק בדרבנן מקילין. והאחרונים תמהו דמה צורך לנו להסמ"ק דסוגיא מפורשת הוא בריש פסחים גבי אין ספק מוציא מידי ודאי דאיבע"א ספק וספק הוא דילמא עביד להו כר"א ע"ש דהיינו ע"כ דבדאורייתא הוה ס"ס ובדרבנן [דגם בדר"א ודאי חייב כמש"כ התו' שם ע"ש מהני חד ספיקא וכדכ' שם התו' בכ"ז ע"ש. ולענ"ד דאין ראי' משם די"ל בפשיטות דהתם שאני דע"כ הוה ס' הרגיל כדכ' בזה התו' בע"ז רפ"ג ע"ש. דאי ל"ה לא הוה ס"ד כלל להתיר מספק בדאורייתא. וכן לפי המסקנא דמתיר עכ"פ בדרבנן אע"ג דהוה אתחזק איסורא דאין מקילין אפילו בדרבנן וע"פ דספק הרגיל שאני וז"ב: סקי"ח כ' גבי גבינות דלא הוה אסרינן בספק הוחלפה בשל עו"ג אי לא הוה חשוב איסור גבינות אלא כודאי דרבנן דספק דרבנן לקולא. ובח"ד תמה עליו דהא ביד עו"ג אסור אפילו סד"ר דהא אפי' פת צריך חותם ע"ש. ויותר הו"ל להקשות על האו"ה גופי' דא"כ לא הוצרך לתשו' הר"ש דהא בגבינה גופה מפו' ג"כ בש"ס שם דצריך חותם. אלא דודאי זה פשוט דספק ביד עו"ג לא הוה ספק דודאי מחליף בדבר שיש לו הנאה וכמש"כ רש"י בבכורות י"א גבי המפקיד פירות אצל עו"ג ה"ה כפירותיו של עו"ג דודאי חלפינהו ע"ש וכ"כ הט"ז בסי' ר"א ע"ש. אבל האו"ה לא איירי שם כלל ביד עו"ג אלא בישראל שהי' בידו גבינות כשירות. ושל עו"ג. ואירע לו ספק שהוחלפו. ובזה יפה כ' הש"ך דבסד"ר הו"ל להקל וז"ב:

סקכ"ד החמיר באיסור דרבנן שנתערב חד בחד ואח"כ נתערב אחד ברוב דהוה תחילה כחזקת איסור ואין כאן אלא תערובית אחד. וע' מש"כ ברסקי"א. ומ"מ אין נראה להחמיר כ"כ באיסור דרבנן דהרי מבואר בדברי הרשב"א שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות לשי' ר"י. הוה כתערובות חד בחד לשי'ר"ת:

והביאו הט"ז בסקי"ב. וכיון שהיקיל הש"ך בעצמו בסקס"ד באיסור דרבנן בספק אחד בגופו לשי' ר"י ה"נ בחד בחד לשי' ר"ת וצ"ע:

סקכ"ט כ' דגם הרב מודה דבמקום חזקת איסור ממש ל"מ ספק ספיקא ע"ש. וכבר כ' בחיבורי ב"י סכ"ו בהגה דבד"מ או"ח סתל"ט מוכח בהדיא דדעת הרב דאפילו בחזקת איסור גמור מהני ס"ס. אמנם לדינא כ' דדברי הטור שם נראין. כמש"כ הש"ך בשם הרא"ה. דל"מ ס"ס כנגד חזקה. וע"ש שהארכתי שם. ובאמת נראה דהרב נמשך לפי הבנתו בלשון האו"ה שהביא בד"מ סי' נ"ז דאע"ג דל"מ ס"ס במקום חזקת איסור היכי שיש לו תקנה בבדיקה מהני כגון נשבר הגף כו' והבין דבכה"ג הוה חזקת איסור אלא דמקילין משום דסומכין בזה על הבדיקה דידן ומשו"ה כ' דהטור שם גבי ס"ד שנתערבה ע"כ חולק ומתיר בלא בדיקה. וס"ל דהוה"ד בכל חזקת איסור ע"ש. ובאמת דטפי הו"ל להקשות לפ"ז מש"ס מפורש דמתירין בספק לא על. דהוה ס"ס. כמבואר שם בסי"ג בפירוש. ואולי יש לחלק בזה דהתם מיקרי לא אתחזק ריעותא כלל וצ"ע [ומש"כ לפי זה דמהרא"י פליג ולא הצריך בדיקה בס"ס ג"כ מגומגם דהמהרא"י לא איירי בחזקת איסור ע"ש ודוק]. אבל לענ"ד לא משמע כלל באו"ה דצריך בזה בדיקה והקולא שגם אנו סומכין בזה על הבדיקה אלא דכוונתו היינו דבאיסור כזה דיש לו בדיקה דאין החזקה מוחלט לאיסור לא מיקרי חזקת איסור וכדברי הש"ך דבכה"ג לא הוה חזקת איסור ומהני בזה ס"ס מקילין בזה באמת אפי' בלא בדיקה כלל וכדמוכח בטור גבי ס"ד ואין כאן מחלוקת ובחזקת איסור גמור ל"מ ס"ס כדברי הש"ך וזה קרוב מאוד בפשט דבריו למעיין היטב. ומש"כ בפלתי דגם בדרוסה הוה חזקה לאיסור דשמא דרס בסימנים ול"מ שחיטה וקיימא בחזקת שאינה זבוחה כבר דחה דבריו היטיב בח"ד ע"ש וכ"ש לפמש"ש רש"י בדנ"ב דרוב סימנין אין ארס שולט בהן דא"כ יש רוב נגד החזקה דקיי"ל דרוב עדיף. וע' רא"ש ור"ן גבי ושט אין לו בדיקה מבחוץ. ובעיקר הדין דנדרסת בסימנים אין שחיטה מתרת אי"נ דהתו' כ' דדרוסה אין סופו כלל לנקוב. אלא דכך הוא הלכה דא"י לחיות. א"כ לא הוה כלל כנקה"ו:

וא"כ שפיר י"ל דמהני שחיטה. ולכאורה יש להוכיח כן דליכא בס"ד חזקת איסור דהא רב מתיר ס"ד לגמרי ואי מיקרי חזקת איסור ודאי דכו"ע מודו דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה ובודאי נבילה. ואולי י"ל דרב סבר כרשב"ל דס"ל דדווקא במקום חתך הוה נבילה ע' דל"ב ולפי"ז ודאי דשפיר מהני השחיטה. אבל לדידן שפיר י"ל דל"מ או דבאמת גם לרב צריך בדיקה בסימני' וכ"ז דוחק ויותר מסתבר דמהני בזה שחיטה. ואף לפמש"כ בסכ"ו דכל שיש פסול בסימנים ואפילו בסימן אחד ל"מ שחיטה גם בהשני מ"מ י"ל דכ"ז בנקובה ושמוטה אבל דרוסה אין לו ענין כלל אלא לטריפות וצ"ע. ומש"כ עוד הפלתי מדברי התו' בהא דפ"פ אין לו שום הבנה דהתם ס"ס וחזקה להיתר הוא ע"ש:

סקל"ה כ' ראי' דס"ס שאפשר לבדוק צריך בדיקה מסוגיא דרי"פ כל הזבחים דמוקי מתני' דקדשים שנתערב בהן טריפה. היינו כגון בנפולה. ולשי' ר"ת דמהני ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות. א"כ הא נפולה נמי הוה ספק. ובתערובות הוה ס"ס ולשרי לגמרי. וע"כ משום דצריכה בדיקה. ובקדשים אין מקריבין את הצריכין בדיקה משום הקריבהו לפחתיך ע"ש, ולכאורה אינו מיושב בזה דנראה דכיון דבלא אפשר בבדיקה שרי ס"ס בלא בדיקה א"כ בקדשים דא"א לשרי לגמרי. ע"כ נראה דהנה לא כ' הש"ך אלא מנפולה ומאן דמוקי דאיערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ. לא קשה לי' דלהוי ס"ס. והיינו דבדרוסה שהאדים בשר כנגד מעיים הוה ודאי איסור. עפמ"ג סי' נ"ז. אבל נפולה אינה אלא להצריכה בדיקה. ואינו אלא ספיקא. והנה אמר שם דמאן דמוקי בנפולה לא אוקי בדרוסה משום דסבר מידע ידעי. הוכיחו בתו' שם דדרוסת חתול ודאי לא ידוע והא דלא אוקי בנתערבה דרוסת חתול דניחא לי' למוקמי בכל הבהמות ע"ש והנה מש"כ כל הבהמות ודאי דל"ד דהא לפ"מ דמוקי בדרוסת הזאב נמי קיי"ל דאין דרוסה לזאב אלא בדקה [וכ"ש לר"פ דמוקי שם טעמא דמתני' דלא בטל כר"י דסבר כל שדרכו ע"ש. ור"י הוא דס"ל ברא"ט דזאב דווקא בדקה] וצ"ל דכוונתם היינו ברוב הקרבנות דהיינו באימרי רברבי דכבשים הם רוב קרבנות הציבור וקיי"ל דחתול לי"ל בהו דרוסה אלא זאב. וזה ידוע ולא מ"ל בדרוסה. ומשו"ה אוקי בנפולה. והנה נראה ברור דאע"ג דס"ל לר"ת דספק אחד בגופו מהני מ"מ בתמיד דקיי"ל דתמיד שאינו מבוקר ה"ה פסול גמור. ואם הקריבו בשבת חייב חטאת בזה בודאי דספק הוא כודאי פסול. דגזיה"כ הוא דלא הוכשר בתמיד אלא ודאי כשר כדאיתא בסוכה (מ"ב) וא"כ כל שיש בו ספק פשוט דאינו ספק איסור אלא ודאי. וא"כ אם נתערב. נראה ודאי דגם ר"ת מודה בזה לשי' הפו' דזה חשוב כאיסור ודאי דנתערב. ולא הוה ס"ס. וא"כ איכא למימר דמאן דמוקי בנפולה משום דבעי למוקי גם באימרי רברבי. היינו דבעי לאוקי בקרבן תמיד דהוא תדיר כנגד כל הזבחים והוה אימרי רברבי [כמש"כ התו' סו"פ כל קרבנות הציבור. דהיו מרכיבין אותן על גמלים ורגליהם נגררות לארץ ע"ש]. א"כ ניחא שפיר דבתמיד הרי זה שנולד עליו ספק הוה כודאי איסור שנתערב ולא חשיב ס"ס גם לר"ת כנ"ל. ובשאר קרבנות יודה דאיירי בדרוסה. וכגון דרוסת חתול בגדאים ובטלאים דלא ידוע כמש"כ התו' ודו"ק. והמנ"י הביא ראיה דס"ס אין צריך בדיקה מנדה (דט"ו) דבעלה מחשב ימי וסתה ובא עלי' ואי"צ לשאלה משום דהוה ס"ס. שמא לא ראתה ושמא טבלה והביאו הפמ"ג. ולענ"ד ע"כ שאלה דהתם ל"ח כאפשר לבדוק בקל. תדע דהא בס"ד שם ס"ל דאפילו ודאי ראתה מקילין משום דהוה ספק הרגיל. ובודאי דזה לא עדיף מרוב גמור דקיי"ל דבאיתחזק איסורא צריך לברר ולמה התירו בלא שאלה. וע"כ דהא ל"ח אפשר והטעם פשוט כדאמרינן בפסחים (ע"ב) דביבמתו נדה פטור דאנוס הוא דבזיז מינה לשאלה. ואף דבאשתו דלא בזיז מינה אמרו דלא הוה אונס מ"מ ודאי י"ל דמ"מ ל"ח זה אפשר בקל לברר וז"ב. ומ"מ בחיבורי ב"י סי"ד הבאתי כמה ראיות דאין צריך לברר ברוב במקום דלא איתחזק איסורא ע"ש. ונראה דהוה"ד בס"ס וצ"ע:

ב קיצור כס"ס אות א' כ' להקל בס"א בגופו וס"א בתערובות בנודעו הספיקות ביחד בהפ"מ והאחרונים הקילו יותר ולכאו' צ"ע דבהדיא כ' התו' חולין די"א ד"ה דאתיא דעשה גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה אחת ונמצאת טריפה דאסורין כולן דלא ס"ל חזקת שאינה טריפה ואף דבזה לא קיי"ל כותיי'. אבל עכ"פ גם לשי' ל"ג מספק והרי לא נודעו אלא ביחד ואפ"ה החמירו וצ"ל דהר"י ודאי מחמיר גם בזה. אבל לדידן סמכינן בזה על שי' ר"ת דלי"ל כלל הך סברא וצ"ע:

תוכן העניינים

חבל יוסף (חדרי דעה)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה