חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן קה
ס"א בהגה דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה כמו בבישול וי"ח הנה בסקל"ה ס"י כ' דכלי הצריך עירוי צריך לעשות גדנפא על פיו כו' ובש"ס גבי דודא דמ"ע אמרינן דגדנפא הוא משום נצוצות. ולכאורה בכבוש לא שייך זה. דהא הנצוצות אין נעשין כבוש וע"כ צ"ל דכבוש ג"כ מפעפע למעלה כמו בבישול ומשו"ה ודאי אוסר הכבישה גם את שפת העליון וצריך גדנפא להכשירו ומיהו בהגעלה דקיי"ל דכבולעו כך פולטו ודאי הוה סגי לזה גם בלא גדנפא בהכשר דלמטה לחוד דכבכ"פ אי לאו משום הנצוצות דיש לחוש בלא גדנפא דשמא בשעת ההגעלה לא יהי' נצוצות כמשכ"ש הפו' אבל במילוי ועירוי דאינה פליטה גמורה וכמש"כ הר"ן הובא בט"ז סוסצ"ט דאין הצונן מפליט אלא דמפיג הטעם בזה ודאי י"ל דל"מ אלא למקומו ממש ולא על הפעפוע שלמעלה ומשו"ה גם משום הפעפוע דלמעלה לחוד צריך גדנפא ומזה מוכח דקיי"ל דמפעפע למעלה בכבוש דלא כהחולקין וצ"ע שם כבוש בציר או בחומץ בש"ך האריך להשיג לענין חומץ ובעניותי לא הבנתי דהא מדבריו גופי' בסוהס"י שכ' גבי מש"כ המחבר בדברים חריפים יבשים אינן מפליטין ביבש שרי דבדיעבד גם בלח אינו מפליט מכלי ע"ש. משמע דהא. להבליע בכלים או להפליט מאוכל חריף לח מפליט וכן הוא ודאי. גם משמעות דברי האו"ח בזה שהביאו בסצ"א סק"ד ע"ש. וכן מצינו בבית שאור דקיי"ל שחמוצו קשה. וע"כ דאף שהוא צונן הוא מבליע בכלי משום חוזק החימוץ. וע' מש"כ בסי' ק"ג לענין שמן דכ' התו' דבשביל שהוא חריף הוא גם מפליט מהכלי ע"ש וצ"ע ובפלתי כ' ראי' מהא דחלא דאסמיק סס"ז ומהתם אין ראי' דטבע הדם הוא כך בחלא ע"ש ס"ב חום של כלי שני אינו מבשל בש"ך הביא ראי' מהא דחם לתוך צונן דאמרינן אדמוקיר לי' א"א דלא בלע כ"ק אבל אח"כ אינו בולע כלל. ובח"ד דחה זה די"ל דדווקא למטה אינו יורד הרתיחה יותר אבל למעלה ה"ה נשאר רותח ע"ש ולענ"ד יש להחזיק דברי הש"ך לפ"מ שהביא הט"ז בסצ"ה דברי האו"ה לענין עירוי דבעירויות הרבה בולע בכולו וכמה שבארתי שם דכיון דהרתיח הקליפה הראשונה שוב מרתיח אח"כ גם השני' וכן לעולם עד כולו ע"ש [וההיא דסצ"ב ס"ז בהגה גבי קדירה רותחת ע"ג צונן דאילו אוסר אלא כ"ק ע"כ צ"ל דיבש שאני בזה. והטעם פשוט למבין] וא"כ הכא דפשטות הש"ס בסתמא דאפילו בצלול רותח עלאה אינו אלא כ"ק (וכמו שלמדו משם הפו' גם לענין עירוי ודוק] וע"כ דהתתאה מצננו לגמרי לעלאה. דאי ל"ה בודאי הוה לעולם בזה כעיריות הרבה. דמבליע בכולו. וה"נ הול"ל דמחמם קליפה אחר קליפה ודוק. וע' סימן ס"ט בהגה דבדבר שיש בו חומץ וציר אף כ"ש מבשל ועש"ך שם: ש"ך סק"י הביא דברי רש"ל דבכלי ל"מ תתאה גבר והשיג עליו מסוגי' דחרס צוננת ובפלתי כ' דודאי על גוף הכלי ל"מ להרתיחו אבל הבלוע יוצא ע"ש. ובזה יתיישב ג"כ ראי' הרש"ל מהא דדגים שעלו בקערה דכלי אוסרת בלא רוטב. ותמה הש"ך דהא אינו אלא כ"ק ע"ש כדין אם לצונן כמש"כ התו' והפו' דכוונתו ע"פ מה שדקדק הש"ך בסקכ"א מדברי הרשב"א דבחם לצונן אפי' בלוע שומן שמפעפע אינו יוצא. דלא שייך אדמיקר לי'. וא"כ לפי"ז דבכלי קיי"ל דיוצא בלא רוטב. מ"מ שם גבי דגים שעלו בקערה צונן הוא ולמה אוסרת כלל אף כ"ק לא הו"ל לאסור וע"כ דבכלי לא שייך תתאה גבר על הבליעה ודוק:
ס"ג בהגה אסור לערות שומן כשר לנר דולק שיש בו שומן איסור ובדיעבד אין לחוש זה היינו דמשום כח חימום העמוד העירוי עצמו אמרינן דבדיעבד אין בו כח לאסור את שלמעלה. אבל אם התחתון העלה זיעה שהיד סולדת בו אל העליון אסור בדיעבד אם אין בו ס' כנגד האיסור שסביב השלהבת שהוא רותח וכדלעיל סוסצ"ב גבי מחבת ע"ג קדירה של חלב ע"ש:
ס"ד אבל איסור שנפל על הצלי אינו אוסר אלא כ"נ במג"א סתמ"ז הקשה דהתם גבי חב"פ כ' דע"י היפוך השפוד מתפשט בכולו. ותי' דאינו אלא משהו ולא חיישינן אלא גבי חב"פ. ויפה הקשה בח"ד דאם משהו יוצא א"כ כל שיצא משהו מן האיסור עצמו קיי"ל דחנ"נ וגם כל הנאסר ה"ה מצטרף עמו. וא"כ גם בכל האיסורים צריך ס' כנגד כל הכדי נטילה שנאסרה תחילה. ומה שתי' דדווקא משהו שיכול להטעים בשום דבר אלא דאין בו שיעור בזה מצטרף עמו ההיתר הנ"ג ע"ש. סותר ד"ע בסצ"ב סק"ו גבי נו"ט לפגם דכ' דל"ג ממשהו ומצטרף ההיתר עמו ע"ש. אף דכיון דהוא לפגם אינו מטעים כלל בשום דבר (אם לא דבר חריף שלא שייך כאן) וכן מסיים כאן דבאיסורי משהו גם מה שא"י להטעים כלל אסור. דהא אפילו נ"וט לפגם אסור ע"ש הרי שסברתו דדווקא גבי חמץ יש לאסור אפילו נו"ט לפגם והוא בפירוש להיפוך ממש"כ בסנ"ב הנ"ל. גם עיקר הדבר אינו מובן דמה הוא זה משהו שאינו יכול להטעים. ולענ"ד ליישב קושי' המג"א בפשי' דעיקר חשש דהיפוך שפוד אינו אלא שם משום חומרא דחמץ. אבל בכל האסורים לא חששו לו כלל והכי מבואר בהדיא לעיל סימן צ' גבי כחל שלא נקרע דהעליון מותר ולא חיישינן שנתהפך השפוד דלא מחזקינן איסורא ע"ש ס"ה אפילו האיסור כחוש וההיתר שמן מפעפע בכולה בט"ו האריך להקשות ע"ז מהא דקיי"ל דאין הנאסר אוסר במקום שאין האיסור יכול לילך שם כמבואר בס"ז וכ"כ כל הראשונים והש"ך בסקי"ט כ' לחלק דבאותה חתיכה עצמה שאני ואין בו כדי לישב. וגם אין שום מקור לחילוק זה. והב"י כ' דהוא נלמד מהא דאמרינן בריחא דמפטם ההיתר להאיסור והרי התם הא מהני זה לצאת גם לחתיכה אחרת. ובפ"ח הביא דברי הרשב"א מפורש דאפילו הכדי נטילה שמן אינו אוסר יותר ואולי יש קצת מקום לדברי הטור מדברי הרא"ש בפרק כה"ב סל"ו דכ' בשי' רשב"ם גבי דגים ועופות שנמלחו ביחד דס"ל דגם העופות אסורין שחוזרין ובולעין מהדגים ואע"ג דדם שריק ואינו אוסר וקיי"ל דאין הנאסר כנ"ל. הכא מתערב מעט דם בתוך שמנונית העופות ולא שריק ע"ש. וא"כ נפיל האי כללא דאין הנאסר כו' בבירא דא"כ יש לומר דדווקא בהיתר כחוש אינו אוסר אלא כ"ק וקים להו לחז"ל דאינו הולך יותר כלל. אבל בהיתר שמן שפיר י"ל דמפטם. והטור לשי' דכ' בסי' ע' דמסקנת הרא"ש כהרשב"ם ע"ש. [וע' מש"כ בסמוך סקי"ז] אמנם לדידן הא לא קיי"ל שם כהטור והרשב"ם. וגם בסוגיית הש"ס גבי גדי שצלאו בחלבו משמע דאינו מחלק אלא באיסור אם הוא שמן ולא בהיתר. ואפשר דיש להקל באיסור דרבנן מיהו וצ"ע שם וכ"ד שיש לו פעפוע בצלי אע"פ שיש ס' צריך נטילה. זה שי' הרשב"א ולמד כן מהא דנטף מרוטבו על חרס וחזר אליו יטול את מקומו וס"ל דאיירי שם גם בשומן אלא דמסתמא יש ס' כנגד הטיפה' ואעפ"כ צריך נ"מ. והנה נראה ברור דהתו' חולקים בזה דהא כ', בחולין צ"ז דהתם ברוטב כחוש. ומשמע בהדיא דבשומן ס"ל דאי"צ נטילה. ונראה דמחלוקתם תלי בשני תי' התו' בחולין שם דהנה פריך שם בש"ס אשמואל דאמר אמתני' דירך שנתבשל בה גה"נ בנו"ט. ל"ש אלא נתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. מדר"ה דגדי שצלאו בחלבו כולו אסור. ומשני דחלב מפעפע. והקשו שם התו' הא בדשמואל נמי איכא שומן הגיד ותי' דכחוש הוא. עוד תי' בשם ריב"ם דכיון דשומן הגיד אינו אלא בשביל איסור גיד ודאי לא מחמרינן בי' יותר מגיד עצמו. וכיון דאין הגיד אוסר כ"ש דשמנו אינו אוסר. והנה לכאורה דברי הרשב"א מוכרחין דהא בס"ד שם דפריך אדשמואל מר"ה טפי הו"ל למפרך אדר"ה ממתני' דרוטב הנ"ל. וליכא למימר כתי' התו' דרוטב כחוש. דאי הוה ידע לחלק דרוטב כחוש. כ"ש די"ל כן אדשמואל בגה"נ. [דהא לדידן קיי"ל דאפי' בבישול אין בגידים בנו"ט ובודאי דכחוש הוא טפי מרוטב] ומאי מקשה. וע"כ דהמקשה לא הוה ס"ד לחלק בזה וא"כ למה לא מקשה ממתני' דרוטב וע"כ כמש"כ הרשב"א דהתם לק"מ דודאי יש ס' אלא דאפ"ה צריך נ"מ. וליישב שי' התו' החולקין בזה ע"כ צ"ל דלשי' גם המקשה ידע לחלק בין כחוש לשומן והוה ידע ג"כ דרוטב כחוש ולא קשי' מתני'. והא דמקשה אדשמואל (אע"ג דגיד ודאי כחוש) י"ל דקושי' המקשה גופי' הוא ג"כ בשביל שומנו של גיד. והוה ס"ל דזה עדיף מרוטב וכס"ד דהתו' בקושי'. ואהא משני דמ"מ חלב עדיף טפי דמפעפע יותר. וכ"ז לתי' הזה שכ' התו' דשומן הגיד נמי כחוש וי"ל דהמקשה הוה ס"ל דהוא עדיף טפי מרוטב וכנ"ל. אבל לשי' ריב"ם דתי' דאין השומן אוסר יותר מן הגיד וע"כ דזה הוא סברא פשוטה וגם המקשה לא טעי בהא. דהא הש"ס לא הזכיר סברא זו כלל וקושיתו אדשמואל ע"כ הוא בשביל גוף הגיד עצמו. ובזה הא ודאי דאין שום סברא דעדיף מרוטב כנ"ל. ואי הוה ידע דרוטב כחוש כ"ש גיד. ואין ליישב הא דלא מקשה ממתני' דרוטב אלא כדברי הרשב"א דגם שומן צריך נ"מ כנ"ל. וא"כ אנן לדינא דלא ס"ל כריב"ם וקיי"ל דשומן הגיד אוסר בבישול אפילו לפ"מ דס"ל דאין בגידין בנו"ט א"כ אין שום ראי' לדברי הרשב"א וצ"ע:
ש"ך סקי"ז האריך לענין בשר בלוע מחלב אי אוסר בלא רוטב דאף דאין החלב הבלוע יוצא בלא רוטב אבל בב"ח גוף הבשר נעשה איסור. והביא בשם המהרא"י דגם בבב"ח כשנפרד לגמרי בלא שום תערובות פקע איסורי' ודווקא כ"ז שהם ביחד גם הבשר אסור מחמת עצמו ע"ש בארוכה. ולענ"ד דבאמת אין נראה לחלוק בזה בין בב"ח ובין שאר איסורים כמו שיתבאר אלא דעיקר הדבר תליא באשלי רברבי. דהנה שי' הר"ן והרמב"ן בפירוש הא דאפשר לסוחטו אסור דהיינו דאפילו ההיתר נסחט לבדו הוא אסור יעוין בר"ן סופכה"ב ורשב"א בחידושיו שם ובאמת משמע שם דהר"ן ס"ל כן גם בכל האיסורים דטעם ההיתר לבד אוסר ג"כ ולי"ל כלל הא דאין הנאסר אוסר אלא במקום שאוסרו הולך שם ודחה הראי' מקליפה דאינה אוסרת חבירתה ע"ש [וגם מהא דחתיכה שנפל חצי' בציר נדחה לפ"ד שם דלי"ל נ"נ במליחה וכמש"כ שם לענין המלח שמולחין בו ע"ש. והביא דברי' הש"ך בסכ"ב, ע"ש] וכ"כ עוד גבי לב שנתבשל בדמו דבקדירה של בשר אם אין ס' בקדירה גם הלב אסור דאף דאין לב דשיעי בולע דם בולע הוא השמנונית הנאסר בשביל דמו ע"ש. הרי אף דאין הדם האוסר את השמנונית הולך ללב מ"מ השמנונית ה"ה אוסר את הלב ע"ש. וא"כ נראה ברור דה"נ באיסור בלוע לשי' גם בכל האיסורים אף דאין החתיכה אסורה אלא משום בלוע ואין האיסור הבלוע יוצא בלא רוטב לכו"ע כדמוכח בהדיא בש"ס דלא פליט ע"ש. מ"מ גוף החתיכה אפי' כשנפרדת מהאיסור הבלוע בה ה"ה אסורה וכמו באי' בב"ח ממש וכן מוכח בהדיא בדבריו בסוגיא דט"ח ע"ש:
וקרוב בעיני דגם שי' הרשב"ם גבי דגים ועופות. דס"ל דהדגים חוזרין ואוסרין העופות דנתקשה הרא"ש מ"ש מחתיכה שחצי' בציר כנ"ל י"ל דהרשב"ם קאי בשי' הר"ן דלא אמרינן אין הנאסר כו' וכן נראה בהדיא ממה דס"ל דהמים הנפלטין מחתיכת האיסור הוה מב"מ עם מים דהיתר כמש"כ התו' בשמו בד"ק ד"ה הוה מב"מ ע"ש. דנראה דהיינו נמי לפי דס"ל דגוף המים הנבלעים בחתיכת איסור הם נהפכים בעצמם לאי' כיון דאפילו נפל כל טעם האיסור לגמרי ה"ה אסור ודו"ק וכן הסכים. הר"ן שם בזה. וכ"ז לשי'. אמנם שי' התוספות והרא"ש ודאי אינו כן דהרי כ' בפירוש גבי בי דוגא דבתרי גללא מילחא שרי וכ' שם דאע"ג דמתערב תחילה ונאסר כיון דנפרד אח"כ לגמרי שרי והא דאמרינן אפשר לסוחטו אסור התם אינו נפרד לגמרי אלא מתבטל בס' ע"ש. הרי דס"ל בפירוש בעיקר הא דאפשר לסוחטו הנאמר בש"ס דהוא בבב"ח דכשנפרד לגמרי ודאי שרי ולא אמרו אפל"ס אסור אלא כשנשאר משהו. וכן ס"ל בכל האיסורים דכשמשהו איסור הולך עם הנאסר אמרינן נ"נ. אבל כשנפרד לגמרי וכמו באיסור בלוע דאין הבלוע יוצא כלל אינו אוסר. וא"כ לשי' ודאי דאף בבב"ח אין איסור בלוע אוסר כיון דבזה ההיתר נפרד לגמרי ול"א בזה כלל אפל"ס אסור. אבל הר"ן כ' באמת גבי בי דוגא הנ"ל דהתם מקילין לפי דאינו אלא חומרא בעלמא דאין כאן אלא מראה אדמומית ע"ש. והיינו לפי שי' דלא ס"ל סברת התו' והרא"ש וכמש"כ דס"ל להחמיר גם בכל האיסורין אפילו כשנפרד האיסור ומשו"ה הוצרך ליישב משום דהוא חומרא בעלמא וכ"ז ברור לענ"ד. אלא דלכאו' יש לדקדק לשי' התו' והרא"ש מהא דאיסי ב"י דיליף שם דבב"ח אסור בהנאה לפי שנעבדה בו עבירה וע"ש דמסיק בש"ס דלענין איסור אכילה לא הוה מצי למילף מהאי טעמא דהו"א חוסם פ"פ ודש בה יוכיח ע"ש. ומוכח ע"כ דאפילו בחוסם פ"פ דלאחר המעשה אין העבירה ניכר בה כלל. שייך ג"כ לאסור משום שנעבדה בו עבירה. וא"כ לכאורה דכ"ש בב"ח דאפילו נפרד אח"כ עדיין יש לאוסרו דמ"ש מחוסם פ"פ [ומשום אי' לא תאכל כל תועבה י"ל שפיר כמש"כ התו' שם דמעשה שבת אין ניכר התועבה כבב"ח ע"ש. וי"ל דהיינו לפי דבב"ח ניכר טעם החלב. וכשנפרד הטעם ולא ניכר י"ל דתו לא עדיף ממעשה שבת ודוק] וכיון דלאב"י ודאי יש לאוסרו מנלן דאנן פלגינן בזה. ונהי דמאן דסובר אפשר לסוחטו מותר בודאי פליג עליו אבל מאן דסבר אסור מנין דחולק ע"ז. ואולי דבב"ח דהאיסור נעשה כשהם בחיבור יחד כשאח"כ נפרד ונשתנה י"ל דגרע מחוסם פ"פ דנעשה בה האיסור כמו שהוא. אבל הכא לא נאסר אלא עם חיבור החלב ועכשיו נשתנה. ואע"ג דכ' רש"י בע"ז דמ"ו גבי המשתחוה לקמת חיטים דכל איסורי הנאה אפילו כשנשתנו ה"ה אסור ע"ש. ל"ד להכא כלל דהכא אזיל טעם איסורו שהוא משום חיבור החלב שנעבד בזה עבירה והרי הוא נפרד. ובזה א"ש מה שנתקשה הפמ"ג לשי' המקילין דהא קיי"ל דבב"ח עפרן אסור. ואף שבטל טעם החלב ע"ש. ולפ"ד א"ש דדווקא כשהחלב נפרד תחילה מן הבשר דהאיסור נפרד והבשר נשאר כבתחילה שייך להקל אבל כשנשתנה כמו שהוא עם טעם חלב שבו. ודאי לא עדיף משאר א"ה שנשתנו דאין ניתרים בכך. כמש"כ רש"י הנ"ל ודוק. ולדינא נראה כיון דבכל האיסורים ודאי קיי"ל להקל. גם בבב"ח עכ"פ היכי שנתערב במינו של החתיכת בשר דמדאורייתא בטיל ברובא (דהא החלב הבלוע ודאי אינו יוצא לכו"ע) אין להחמיר:
ס"ז אבל בלוע בכלי אוסר בלא רוטב לשי' מהר"מ דאפילו בלוע שומן א"י מחתיכה הוא מוכרח מדהצריכה תורה ליבון לכלים שמשתמשים בלא רוטב ולמה אוסרים כלל בלא רוטב. ודוחק לומר דחיישינן שמא יבשל ברוטב. דהא לא הלכו אלא אחר רוב תשמישים כמו באב"י דאי"צ הגעלה ול"ח לדבר חריף. וע"כ דבלוע בכלי יוצא בלא רוטב. ועש"ך שנסתפק באיסור שומן בכלי אי מפעפע בכולו. ושמעתי להקשות מהא דאין טשין את התנור באלי' ואם טש כל הפת כולה אסורה דמשמע בהדיא דאוסר בכולה [ומיהו התו' כ' שם דחששו, שם לאיסור בעין ע"ש. וע' מש"כ בסצ"ו ודוק] ולפמש"כ המג"א בסי' תס"ז בשם תשו' הרשב"א גבי חטה הנמצאת בעיסה דכולה אסורה ולא שייך שם נטילה לפי שהעיסה מליאה מים. והוא כרוטב דמוליך הטעם בכולו ע"ש. א"כ ודאי דה"נ כשהיא נרתחת בתנור עדיין היא מליאה מים והוא כרוטב ואין ראי' וצ"ע:
ש"ך סקכ"ב מדברי רש"ל ונאסר עם הכף ע"ש זה צ"ע דלמה יאסור הבלוע את הכלי ואולי דס"ל כמש"כ הש"ך בסי' ק"ג בשי' המחבר דכל הבא מבב"ח דיינינן לי' כבב"ח. ורש"ל לשי' דבב"ח אוסר גם בלוע כמש"כ הש"ך בסקי"ז בשם המהרש"ל בשם רבו ועפ"ח בסצ"ד סק"כ ודוק ובפ"מ סוס"י צ"ד כ' דבתבשיל הוה כבעין ע"ש וצ"ע:
שם סקכ"ג כלי אוסרת בלא רוטב כ"ק. ואע"ג דבמאכל אוסר כולו כלי שאני. פירוש קושי' דבכלי הו"ל למימר דבלוע כבעין דהא אוסר בלא רוטב. ומשו"ה מסיק דברטיבות קצת אוסר כולו וכ"כ באריכות בש"ך סצ"ד סקל"ג ע"ש. והחכ"א נתקשה בזה. ס"ט שאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה זה דיעה חולקת על ס"ז כמש"כ הט"ז וחשש כאן להחמיר והתו' בד"ק ד"ה בשקדם נסתפקו בזה ע"ש לשונם אם חלב מפעפע כו'. והנה באמת שי' הרשב"א שכ' גבי ט"ח שנפלה על החתיכה דמשו"ה אוסרת כולה דהוא שומן. וכ' בעצמו שאינה אוסרת שאר חתיכות משמע דאפי' שמן אינה מפעפעת מתתיכה לחתיכה. וכבר הרגיש. בזה הט"ז בספ"ז ובסצ"ב וגם הש"ך בסצ"ב סק"ג אמנם גם לפי תי' הר"ן שם משום הבל הקדירה הוה כרוטב. קשה ג"כ דיאסור גם כל החתיכות כדין רוטב ותמהני על הש"ך שם שלא הרגיש בזה. אבל כבר הרגיש בזה הרא"ה במה"ב וכ' דהבל הקדירה מלתא מציעא ע"ש. וכן י"ל לשי' הרשב"א שהוא משום שמנונית החלב. דזה הוה מילתא מציעא. אלא דיש להתפלא עליו שבבה"ב שם כ' על הרא"ה שהוא תימא לחלק כן והרי ע"כ דגם לשי' צ"ל כן וצע"ג:
שם ואם א"י אם נגע בכולם כולן אסורות עש"ך ולענ"ד אפילו לפ"ד דיכול לאסור כולן מ"מ כיון דטעם ליכא ובודאי א"א לאסור כולן בב"א אלא בזא"ז הרי קמא קמא שנאסר תיכף הוא בטל ואע"ג דקיי"ל דחוזר וניער הא זה אינו אלא מדרבנן כמש"כ התו' ביבמות פ"ב ד"ה נתן סאה ע"ש וא"כ הוה סד"ר והו"ל להקל. ואין לומר דספק דהכא חמיר טפי כמש"כ הט"ז בסי' ק"ז דרגלים לדבר. דע"כ ז"א דהא כ' התו' בריש נדה ד"ג ד"ה המדלה כו' דבס"ט צפה ע"פ המים מקילינן אפילו ברה"י ע"ש ואי זה מקרי שכיח שיגע א"כ אע"ג דבס"ט צפה ליכא הלכתא דס"ט ברה"י טמא. מ"מ הא בשכיח לטומאה כ' שם בד"ה דטמא אפילו ברה"ר ע"ש. הרי ע"כ דל"ח זה שכיח. ובודאי דה"נ יש להקל בכעין זה גם בספק איסור. אם אינו אלא איסור דרבנן. ואולי דבלא נודע אינו בטל מדאורייתא. אבל לא משמע כן לשון הרב בסצ"ט שכ' שם ל"ש נודע לא שנא לא נודע משמע דאין חומרא בזה יותר מבזה וצ"ע וע' מש"כ בזה בסק"ט בס"ד:
ש"ך סקל"א דחד בתרי בטיל היינו כשיש בכל הג' ס' לבטל החלב ע"ש. פי' היינו בכל אותן החתיכות שאנו מסתפקין שהחלב גופא נגע באחד מהם. דלענין דין ס' דאי"מ ביבש ודאי דאינו מצטרף לששים אלא מה שנכנס בהספק ודוק. אבל בהחתיכות האחרות שנוגעות זו בזו בל"ה ע"כ צ"ל דודאי יש ס'. דאי ל"ה כולן אסורות. משום ספק דמפעפע בכולו. ובזה נסתלק תמי' הדג"מ עליו ע"ש ט"ז סקכ"ז ונ"מ דאלו לטעם הרשב"א שהוא רותח משמע דאלו חתיכה שבולעת איסור כו' כבר כ' הפמ"ג דאין לזה שום הבנה ואולי יש ליישב דבריו בהגה קצת עפ"י דברי הש"ך סקכ"ח דבהיתר שמן תפל אינו מפטם ולהרשב"א י"ל דכשההיתר תפל למעלה שהוא רותח הוא מפטם ולהטור אין חילוק:
מה שהקשה בפלתי בסוסי"ז בהא דנגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו דהכא דהקליפה מחמת עצמו יאסור קליפה שני' י"ל עפ"י דברי התו' בחולין קי"ב דבקדשים אוקמוהו אדאורייתא דמב"מ ברובא בטל ובודאי יש רוב כנגד הטעם הנבלע כמבואר ברסק"ג [ולדברי הש"ך בסצ"ד סק"ה י"ל דגם בחולין כה"ג בטל ברוב כיון שהוא מאותו דבר עצמו וע' משכ"ש בזה] ובזה יתיישב קו' התו' שם דהקשו דלמ"ל למימר וקמטוי פסח מחמימותא דחרס דת"ל דרוטב איסור נבלע בפסח. ובזה י"ל דרוטב בפסח הוה בודאי מב"מ כחמרא חדתא בעינבי דלכו"ע בטעמא הוה מב"מ וא"כ ודאי הוה בטל ברוב דלענין טכ"ע ודאי אנו הולכין אחר טעם כש"כ בסצ"ח והוצרך לומר דבפסח גופי' יש בו איסור מחמת עצמו מיהו גם בל"ה ודאי דאיכא נ"מ טובא בקדשים אם האיסור מחמת עצמו או מחמת ד"א כגון לענין עיבור צורה וכה"ג ודבריו בזה צע"ג ומה שהקשה שם עוד בפלתי בדברי התו' גבי מקולס י"ל עפ"י דברי התו' זבחים (דע"ו) גבי אין לוקחין תרומה בכסף מעשר עיין שם: