חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן צב
ס"א כזית בשר שנפל ליורה חלב כו' לא סלקו עד שיוכל לפלוט החלב שבלע אע"פ שאמר קפילא שאין בו טעם אסור עד שיהי' בו ס'. זה יצא להרמב"ם מהא דפריך שם בש"ס ארב דאמר חלב מותר כיון דסבר אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא דהא סבר מב"מ ל"ב. ולדידן דס"ל דבטל מ"מ כיון דאפל"ס אסור ונעשה החלב הבלוע בבשר איסור צריך מיהו ס' כנגד פליטת החלב. ול"מ מה שאין בה טעם וכ"כ הרשב"א בת"ה. ולכאורה יש להקשות דהר"ן שם בסוגי' הקשה בשם הרמב"ן דא"כ היכי מהני ס' בכל האיסורין דדילמא פליט והדר ופליט כמה זימני. ותי' דל"ח אלא כדרך פליטתו פי' משום דהפליטות האחרונות אינו אלא דרבנן דהא הם מינו. וקושי' הש"ס לא הוה אלא לרב דס"ל דמב"מ ל"ב מדאו'. וא"כ ה"נ כמו שלא הצריך כאן רק ס' פ"א ולא חשש יותר ע"כ דל"ח לדרבנן וא"כ למה חשש לפעם השני להצריך ס'. אבל הדברים נכונים דלא הקילו אלא שסגי בפ"א וכל הפליטות חשובות כאחת אבל שניקל בפחות מס' בשביל שנפל תחילה זה לא ניתן להאמר דכי בשביל זה יקילו יותר משלא נפל אלא עכשיו דהי' ע"כ צריך ס' וזה פשוט. והנה בפט"ו בשאר איסורים לא כ' זה הרמב"ם. אלא סתם דבא"מ סגי בטעימה. ש"מ דבשאר איסורים לא ס"ל חנ"נ ועוד יתבאר בזה בס"ה:
והנה בנפל טיפת שומן בשר על גבינה לא נימא כן דטעם הגבינה שבטיפה נעשה נבילה וכי הדר לגבינה הוה מב"מ ולרב ולר"י דס"ל מב"מ ל"ב אוסר הכל דבהדיא מבואר בכל הסוגי' גם לרב ולר"י דט"ח שנפלה על חתיכת בשר בנו"ט וכשאין בו נו"ט שרי והטעם כ' התו' והפו' דהטיפה שסופה להתבטל כולה לא שייכא שיעשה נבילה קודם בטולה. ודווקא בחתיכת בשר שהבשר ע"כ אסור והבלוע בו ע"כ הוא נבילה. היוצא ממנו ודאי הוא נבילה. אבל טיפה שסופה להתבטל אינו נעשה נבילה כלל. ובזה יתיישב היטב מה שהקשה הכו"פ והאחרונים בסצ"ד גבי בצלים הבלועים שנפלו לחלב דפסקינן דבהיתר לא שייך נ"נ ואי"צ לשער אלא כנגד הטעם הבשר הבלוע והקשה דמ"מ החלב הנבלע בבצל הא נעשה נבילה כדאמרינן הכא גבי כזית בשר חלב נבילה הוא ע"ש. ולפי"ז לק"מ דבאמת אף שהבצלים ודאי אכורים כמשמעות הרשב"א והר"ן שכ' דאף דבשאר איסורים לא אמרינן חנ"נ מ"מ החתיכה נשארת באיסורה דאין הגעלה באוכלין ובודאי נשאר בה איסור ול"ד לחתיכה שנפל עלי' איסור בתוך הרוטב דביש ס' שריא גם, החתיכה דהתם מתחילה לא נבלע בה יותר מכל הקדירה שיש ס' אבל הכא כיון שכבר נבלע בה שיעור האוסר לא שייך כלל שתותר בשביל שנתפשט טעמה ברוטב וא"כ פשוט דה"נ אפילו בבליעת היתר גמור לא שייך שתפלט כל טעמה וא"כ הבצלים הם בלועים עכשיו מבב"ח ואסורים וכן הסכים הגרע"א בתשובה סס"ז ע"ש. מ"מ לפי הסכמת רוב פו' הביא בש"ך סי' ק"ה סקי"ז בחתיכת בשר הבלוע מחלב אינה אוסרת בלא רוטב אע"ג דבב"ח הוא גוף איסור ככל איסורים. אינה דומה לחתיכת נבילה שאוסרת בלא רוטב. דהכא כיון דהחלב הבלוע בה אינו יוצא כדקיי"ל דכל איסור בלוע אינו יוצא בלא רוטב אינו יוצא אלא מוחל בשר לבד. ובשר שנפרש לגמרי מהחלב הוא נעשה היתר ושם הארכתי בזה. וא"כ ה"נ גבי בצלים הבלועים מטעם בשר לא שייך כלל שיהא:
נ"נ דכל טעם בשר שסוף לצאת כ"כ דאינ"נ כיון שסופם להתבטל ביורה. ולא שייך אלא למה דאמרינן דנשאר בהם טעם בשר שאינו יוצא כלל. וא"כ כיון דאינו יוצא כלל ולא נפלט מהבצלים אלא חלב גמור כמו שבולעין הבצלים כך מפליטים. זה אינו איסור כלל כמו מוחל הבשר מחתיכה בלועה חלב כנ"ל. ולא שייך אלא בבשר ממש שע"כ כל הבלוע בו נעשה נבילה והיוצא הוא מב"מ לרב. אבל הכא הטעם היוצא אינ"נ שסופו להתבטל והנשאר אינו אוסר חלב היוצא ודוק:
ט"ז סק"ב העלה דלשי' רש"י מקצת חתוכה בתוך הרוטב אין הרוטב מסייע להחתיכה ונאסרת החתיכה. ואח"כ אוסרת החתיכה את כל הרוטב. דלא כהד"מ דאינה אוסרת. והנה כבר כ' כן הרשב"א בת"ה והוכיח זה מהא דאסר ר"י אפי' בניער וכיסה שמא לא ניער יפה. משמע בהדיא דבלא ניער יפה אלא שמקצתה ברוטב נאסרת ואוסרת. ומה שהקשה בפלתי דא"כ מאי פריך בש"ס אילימא לא ניער כלל מיבלע בלע מיפלט לא פליט לוקי במקצתה ברוטב כבר הקשה זה הר"ן לשי' דס"ל שם דאפילו בלא רוטב כלל אוסרת כל החתיכות דלא ס"ל איסור בלוע א"י בלא רוטב. ותי' היטיב דהתם בס"ד דלא ס"ל חנ"נ אבל לפי המסקנא דחנ"נ ודאי אוסרת וכ"ש שעולה יפה תי' זה לשי' רש"י:
ש"ד סק"ג האריך דהא דאסרינן כאן כל החתיכה אפילו בלא רוטב אע"ג דקיי"ל דצלי אינו אוסר אלא כדי נטילה] דחלב שאני דיש בה שמנונית מחמאה. והוה כאיסור שמן דקיי"ל. דמפעפע בכולה ע"ש. ויש להקשות דא"כ בס"ד דהש"ס בחולין צ"ז דפריך אשמואל דאמר דבנצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד מדר"ה דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור כולו ע"ש. ולא אסיק אדעתי' דחלב שאני דהוא מפעפע. א"כ טפי הו"ל למפרך ממתניתין דט"ח: שנפלה ע"ג חתיכה דאסורה כל החתיכה. ואי"נ לדחוק דלענין חלב דהוא צלול י"ל יותר דהוא מפעפע והוה ידע גם המקשה לחלק ויותר נראה דגם לפי"ז צ"ל דהמקשה לא פריך ממתני' משום דאיכא לדחויי דהוא משום הבל הקדירה כשי' הר"ן אבל לפי האמת ס"ל דאי"צ לחלק בכך ודוק ט"ז סקי"ב בשם הסמ"ג בטעם חומרת איסור דבוק משום שמא:
הוציאה פ"א חוץ לרוטב וצ"ל דאע"ג דבלא רוטב קיי"ל דאינו אוסר אלא כ"נ ובדבר גוש אפי' בתוך הקדירה כמש"כ הש"ך סק"ג ומפורש לקמן סי' ק"ה צ"ל דהכא בשעה שמוציאה עדיין היא מליאה, רוטב. וכעין. סברא זו הביא המג"א בסי' תס"ז בשם תשובת הרשב"א לענין חטה שנמצאת בעיסה ע"ש. ובזה יתיישב דברי התו' בהא דירך שנתבשל בה גה"נ דתנן אם יש בה בנו"ט. וכ' התו':
שם דמשמע דמשערין בירך לבד וכ' דלרש"י ניחא דאיירי במקצתה לחוץ לרוטב. ולר"י פירשו דבכל הקדירה קאמר ע"ש. ולכאו' למה נטו לשי' ר"י ממש"כ תחילה דמשמעות המשנה דבירך לבד ואיירי לר"י בכולה חוץ לרוטב אלא דדווקא לרש"י במקצתה בתוך הרוטב דיש בה רטיבות א"ש דאוסר כל הירך ומשום הבל הקדירה. אבל לר"י בכולה חוץ לרוטב קיי"ל דדבר גוש אפי' בקדירה אינו אוסר:
אלא כ"ל וכיון דתנן בנו"ט ע"כ ברוטב וכל הקדירה וזה נכון. ומיהו מוכח מדברי התו' דלא ס"ל הך סברא דאיסור דבוק דא"כ א"ש מתני' כפשטי' משום איסור דבוק וכמש"כ ההג"א שם בהדיא דמתני' משום איסור דבוק ע"ש: ס"ד בהגה בבב"ח אמרינן חנ"נ במקצתה ברוטב היינו משום דבב"ח הוה ספק דאורייתא להחמיר ולכאורה אם יש בקדירה חתיכה שהיא גדולה יותר מזו שנפל עלי' הט"ח יש להקל אפילו בבב"ח דבזה אין כאן ספד"א לדידן דקיי"ל דמב"מ בטל ברוב מ"ה ודווקא בא"מ טכ"ע דאורייתא דהרי טעם הבשר בטל ברוב דסלק שא"מ כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדלקמן סצ"ח. וכנגד טעם החלב הא יש ס' בקדירה. וא"כ תו אין כאן אלא סד"ר משום דמדרבנן צריך ס' דווקא גם כנגד טעם הבשר ול"מ רובא. דמדרבנן אפילו במינו צריך ס' וא"כ בספד"ר יש להקל כמו בשאר איסורין וע' בדברינו לקמן בסצ"ח וסק"ה ודו"ק:
ס"ה טיפת חלב שנפלה על קדירה של בשר כו' הנה דעת ר"ת לאסור אפי' כנגד הרוטב ויסודו דבזבחים מיבע"ל בבישל במקצת כלי אי מפעפע בכל הכלי [וע"ש בתו' דזה ודאי דלא פשיטא לי' להש"ס דהוא מפעפע בכל הכלי דאי ודאי מפעפע פשיטא דצריך מריקה ושטיפה בכל הכלי ומאי מיבע"ל ע"ש היטב] והנה בחתיכה ברוטב פשיטא דמפעפע בכולה ומשו"ה כשיש ס' פשיטא דשריא דכל שסופו להתבטל אינ"נ כמש"כ בסמוך. אבל הכא בכלי דספק לנו בבליעתו. א"כ יש להסתפק דבתחילה קודם שנתפשט ונתבטל בס' נעשה נבילה עד ס'. ומשמעות שי' ר"ת ודעימי' דאוסר לגמרי דיש להסתפק ג"כ דאח"כ אסר עוד ס' פעמים ס' ועד כל הכלי ונאסרה כולה. וכל מה שבתוכה ג"כ דאין מה שבכלי ס' כנגדה וכן הביא הב"י דהמהר"מ היקיל בע"ש והפ"מ בספ"ס. הא ל"ה אסר הכל. והנה הטור כ' סתם להקל בספ"ס. ונראה לכאו' בשי' דעד ס' דיש בה טעם הטיפה והוא ספד"א בבב"ח דחנ"נ מדאו' ודאי יש להחמיר. אבל בפעם השני דכבר ליכא טעם חלב. אף דבעלמא אם הוסיפו בשר על תערובות בב"ח ויש טעם חלב גם כנגד ההוספה ודאי דגם ההוספה נ"נ מדאו'. אבל כאן שאין טעם לב יותר ואין לאסור אלא משום תערובות הבשר אינו שייך לאסור עוד מדאו' עד ס' דהרי לא חשיב עוד אלא תערובות מב"מ ובטל הוא מדאו' ברוב. אבל ז"א דאף דאינו אוסר בס'. אבל עדיין יש לחוש גם על רוב בכה"ג דנ"נ ואוסר עד רוב כנגדו פ"א. וגם בפעם שני וכולו ואולי י"ל דבפעם השני יש ס"ס להיתר שמא לא פעפע כלל יותר מס' ואפי' פעפע שמא פעפע בב"א ונתבטל. אבל בפעם ראשון אין להסתפק שמא לא פעפע כלל דדרך הוא לפעפע כמש"כ האגודה בשם ר"י הובא בהגר"א ע"ש: והנה הח"ד הקשה דבשעת הבישול ודאי הוא מקשר כל הבליעה ואינ"נ כמו שהוכיח התה"ד מהא דקדירה שבשל בה בשר שבשל בה חלב דתניא בנו"ט. ואי נ"נ ל"מ נו"ט דבלע ופליט הרבה פעמים כדאמרינן גבי כזית בשר שנפל ליורה. וקשה לשבור דברי כל גדולי הראשונים שכולם חששו לנ"נ שנעלם מהם בריי' זו. ומיהו מבריי' גופא לק"מ די"ל דהך תנא לא סבר חנ"נ. אבל הרי גם הרמב"ם הביא בריי' זו. אבל באמת כיון דאינו אלא ספיקא י"ל דגם הם לא חששו אלא כגון בקדירה שיש בה בשר מעט ורובה דברים אחרים וחנ"נ דבב"ח הוה דאו'. ואוסרת בלוע של הקדירה בדברים האחרים בנו"ט מדאו'. אבל הך דינא דברייתא והרמב"ם דבשל בה חלב וכשיש לבטל טעם הבשר לחוש להחלב שנ"נ הרי מדאוריי' הוא בטל ברובא בחלב שבקדירה. ומה שצריך ס' הוא מדרבנן לספיקא דרבנן ל"ת. וביותר לפמש"כ בסמוך בשם הרמב"ן דכל מב"מ סגי בס' ול"ח לבלע ופליט ואין להאריך:
והנה פסקו בס"ו דבכנגד הרוטב ל"ח ובטל בס' ובאר הטעם בסמ"ק דממ"נ אם מפעפע בטל בכל הכלי ואם אינו מפעפע אז לא יאסר ופי' הב"י והש"ך דאם אינה מפעפע בכל הכלי בטלה בהתבשיל. ואינו מובן הממ"נ הזה דמנ"ל שבטל בתבשיל דהא מספקינן דנעשה נבילה בתוך עובי הקדירה כמש"כ ר"י והח"ד כ' ע"פ יסוד הנ"ל דהוא מקשר עם התבשיל וכ"כ דזה ליתא ובל"ה דבריו דחוקים מאוד וע"ש. אבל נראה פשוט דאין כוונתו במש"כ ממ"נ דהוא ודאי היתר ואין כאן ספק כלל לאסור. אלא שכוונתו שבכל צד שנאמר יש טעם להיתר דאם מפעפע בכל הכלי יש ספק שהוא מתבטל בבלוע שבכל הכלי ואם אינו מפעפע בכל הכלי יש ספק שהוא מתבטל בתבשיל והוה ס"ס להתיר. והט"ז כ' דבבלוע שבכלי אינו מתבטל דל"י כלל כמה בלוע יש בה [ולא שדעתו שבודאי אינו ביטול דהרי י"ל שיש בה כדי לבטל וכדמוכח בדבריו בסוהס"י גבי כיסוי אלא שהוא ספק ויתבאר בסמוך] אלא הכוונה מפעפע מתבטל בכל הכלי ובתבשיל. ואם אינו מפעפע שאינה וזה ממקומה. א"כ לא תעבור עוד גם בתבשיל. ובאמת לשון אז לא יאסר משמע כדבריו. אבל צע"ג דהיכי י"ל לומר כן דהא מספקינן דאין הבליעה הולכת כדרכה ונ"נ ואח"כ אוסרת כדחיישינן כה"ג בכ"ד. ובח"ד כ' דהכא דנבלע בשעת בישול הרי גם בחתיכה אמרינן דמתחלק הטעם בשוה ולא ירדתי לסו"ד דהרי זה עיקר כל הספק של ר"ת משום דבכלי מספקא לן אי מפעפע ול"ד לחתיכה דודאי מפעפע ברוטב. אבל פירוש דברי הט"ו מבואר בהדיא בדברי האגודה בשם הר"ש והובא בהגר"א דיש לדמות זה לשני קדירות שאינן אוסרות זא"ז האומנם שהגר"א תמה ע"ז דהתם הוא בשביל שהם כשני חתיכות. אבל הכא הוא חתיכה אחת. אבל נראה דכוונתו ג"כ בדרך ספק והיינו דאם נאמר דבכלי אינו מפעפע. א"כ אינו כחתיכה אחת. א"כ י"ל דהוה נמי כשתי קדירות. ואינו אוסר כלל מצד החוץ לפנים. [ואע"ג דיש לדקדק דהרי מהני הגעלה אף בפנים לבד כדאמרינן בסוף ע"ז גבי דודא דמ"ע. וע"כ דהפנים שולט בכולה. יש ליישב ואכמ"ל] ואף שאין הכרח לזה דאם אינו מפעפע אינו אוסר כלל כשני קדירות. אבל ספק הוא וא"כ הוה ס"ס. ויש להתיר וכנ"ל. ועוד דהא בשעת הדחק מתירין לגמרי אפי' במקום הריקן כמבואר בס"ז ויתבאר שם בס"ד. שפיר סגי לן הני ספיקא להקל אפי' שלא בשה"ד. ובזה א"ש מה שאוסרין את הקדירה ופירשו הטעם משום שמא נשאר בה הטיפה ולכאו' לפ"מ דקיי"ל כהרשב"א בסוס"י צ"ט דאיסור מועט שנבלע בקדירה אינה אוסרת את הקדירה. א"כ ה"נ כיון דע"כ אין בה אלא איסור מועט וכדקיי"ל דבישל בה פעם ב' ג"כ אינה אוסרת עש"ך סקכ"ז. א"כ למה אסרינן לה לכתחילה. אלא נהי דבדיעבד שרינן התבשיל מהנך טעמי כיון דהני טעמי אינן אלא ספיקי בעלמא ולא ברירא לענין הקדירה לכתחילה חיישינן לשי' האוסרין ונכון:
ס"ז בשעת הדחק מקילין אפילו כנגד הריקן הפמ"ג בסצ"ג כ' דדווקא ע"י שישפוך בצד האחר אבל אם עלה הרתיחה אסור דלא הקילו בשעת הדחק. אלא שלא לחוש בסתם דילמא עלה הרתיחה למעלה יעו"ש. ואע"ג דבצד האחר ודאי דג"כ יש לחוש שנתפשט שם האיסור צ"ל דזה הוה כעין ס"ס שמא נתפשט ונתבטל ואפי' לא נתבטל שמא לא נתפשט עד כאן אבל באותו מקום גופי' ודאי אין להקל בספדא"ו. אבל לשון הפו' משמע דבשעת הדחק דיינינן לי' כמו כנגד הרוטב לגמרי. וכן מוכח דברי הגר"א שכ' שסמכו [בזה דאיכא ספיקא דמפעפע] על שי' הרמב"ן דבלוע אינו נ"נ ונראה דהוה כעין ס"ס. ומ"מ מש"כ בט"ז בסוהס"י להחמיר בכיסוי מספק דילמא לא עלה הרתיחה באותה שעה אע"ג דלא הוה אלא חששא בעלמא. נראה פשוט דהיינו דווקא שלא בשה"ד דאין מתירין אלא כנגד הרוטב. וזה אינו ברור דהוא כנגד הרוטב. אבל בשה"ד דמקילין ע"פ ספק סברת הרמב"ן בצירוף ספיקא דמפעפע ודאי דכ"ש דאין להחמיר שם בכיסוי לחוש שמא לא עלה הרתיחה דהרי גם בחתיכות קיי"ל דסמכינן בכיסה. ואע"ג דבכיסוי ליכא קולא דמפעפע בכל הקדירה כיון שהוא כלי בפ"ע מ"מ סברא דהכיסוי מערב את כל הקדירה ודאי הוא מסתבר יותר להקל בשביל זה מספק דמפעפע בכל הכלי והרי גם הפמ"ג היקל במצ"א אף שיש להסתפק להחמיר כנ"ל וה"נ יש להקל כאן בכיסוי וצ"ע ויתבאר שם עוד בס"ד:
שם בהגה ואם לא נפסק הקילוח הוה כעירוי אף שהלך ע"ג כירה צוננת בח"ד הקשה מסוס"ט גבי מלוגת תרגולת דכ' דהמים הנזחלים מעל התרגולת כבר נצטננו ע"ש ולענ"ד אין כאן קושי' כלל דהא דתרנגולת חשיב כנפסק הקילוח דהקילוח מיקרי כ"ז שהולכים מכחו וכדאמרינן בריש ב"ק גבי פותקין ביבותיהן אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא. ואי בתר דנייחא כו' ה"נ דווקא בכירה שוה דהקילוח הולך מכחו. אבל שם מע"ג התרנגולת נזחלין מעצמם ולא מכחו ולא חשיב עירוי. ועט"ז סקכ"ז מה שדקדק אי חשיב תתאה. ולכאורה הרי הט"ז החמיר בריסק"ה אפילו בכ"ש כשי' רש"ל. אבל הוא פשוט דהתם דווקא בשאר איסורים. אבל בב"ח לא אסרה תורה אלא דרך בישול ובודאי דכ"ש אינו מבשל. וגם הרש"ל לא החמיר בו אלא דמפליט ומבליע. ובשאר איסורין דגם זה דאו' חשש לו אבל בבב"ח דגם לשי' אינו אלא מדרבנן בלא בישול סמך על הרב להקל. וכן מוכח מדבריו בסי' צ"ה גבי הודחו כ"ב עם כ"ח. ובפמ"ג שם כ' דהוא משום להבליע ולהפליט כאחד ובחלב צלול אסור לשי' ולענ"ד ז"א כדמוכח כאן אלא דבבב"ח מיקל ודוק שם טיפה שנפלה ע"ג כיסוי עט"ז שהחמיר שמא באותו פעם לא עלה הרתיחה והאחרונים הקשו עליו דהא בריש הסימן בנפל על החתיכה מקילין בכיסה ולפמש"כ לעיל בסמוך לק"מ דהתם בחתיכה בתוך הרוטב דודאי מפעפע בכל החתיכות ל"ח כלל בכיסוי שמא לא עלה הרתיחה דחששא בעלמא הוא אבל הכא גם אם עלה הרתיחה והוא כמו כנגד הרוטב אינו היתר בודאי דהא עדיין י"ל דנעשה נבילה. אלא דמקילין מס"ס וכיון דיש ספק שמא לא עלה כלל וביותר בכיסוי שהוא כלי בפ"ע. תו יש ס"ס להחמיר ג"כ ואין להקל. ובזה א"ש גם מה דמשמע מדברי הט"ז דכשיש ס' בכיסוי מיקל. והא שי' הט"ז לעיל דלא שייך לבטל בבלוע בקדירה דלעיל לא כ' אלא דלא ידעינן כמה בלוע והוה ספיקא וס"ל דאין להקל שם מספק זה בצירוף ספק דנתבטל בתבשיל דבאמת הוה ענין אחד. ע"כ חידש שם ספק דלא תעבור אבל הכא ספק דלא עלה הרתיחה הוה חששא בעלמא וכשיש קולא בביטול בס' אין חוששין עוד לחששא דלא עלה הרתיחה ודיינינן לה כנגד הרוטב להתיר וכ"כ בסמוך דבשה"ד יש להתיר אפי' בלא ס' ע"ש:
ש"ך סקל"ח דל"ח עירוי כיון דנפסק הקילוח וכדלעיל ס"ז נראה דסברתו אע"ג דשם אינו מבואר אלא ע"ג כירה דאיכא קרירות דופני הכ"ש. מ"מ הכא בטיפה אחת גם בלא קרירות הכלי נפסק חמימותה. וכמש"כ בסוסצ"ג בשם האו"ה וכדמצינו בס"ו בכנגד האש דהקילו דטיפה בעלמא נשרפת וצ"ע: