חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן עט
ס"א אם אין לה שינים למעלה טהורה והוא שיכיר בן גמל כו' לכאו' באתרא דל"ש גמלים הי' לנו להתיר כמו בעוף הבא. בסימן אחד דשרי מדינא באתרא דל"ש פרס ועזני' כדלקמן ספ"ב אבל לענ"ד משמעות הש"ס והפו' לא נראה כן ואפשר לחלק וצ"ע:
שם וא"י לבדוק יבדוק בבשר שתחת כנפי העוקץ כו' ע' תו' סו"פ גבי שבעה מאות מיני דגים כו' דכ' דע"כ דהוא הלמ"מ דלי"ל שאדם הראשון מסר להם דהרי לא קרא שמות לדגים ע"ש והנה כאן דאינו אלא לא"ש כמש"כ הש"ך והרי אדם לא הותר לו להמית בע"ח ע"כ דהוא מהלמ"מ וכן מוכרח לפי דברי רש"י בדס"ד גבי סימני ביצים שכ' דלא סמכינן עליי' דלא הוה הלמ"מ משמע דבלא הלכה אין לסמוך להתיר. ונראה דאזיל לשי' ברי"פ אוא"ב שמבואר מדבריו שם גבי פרידות דסימן שאינו אלא ע"פ ההרגל לא עדיפי מסימנים דאבידה דלא סמכינן עלייהו בדאורייתא ע"ש ודו"ק. וא"כ הני דהכא דמהני בפשיטות להתיר ע"כ דהוא הלמ"מ וכסימנים דכתוב באורייתא. וכן צ"ל גבי סימני קרנים דחי' דמתירין חלבה וכ"ה לשון הרמב"ם שם מפי השמועה אמרו דכוונתו על הלמ"מ כידוע דרכו. ובזה נראה לי ליישב קו' הפלתי בסי' פ' בספק שמא בהמה או חי' למה לא ניזול בתר רובא דחיות הוה רובא. דהתם נמי כיון דקבלו חז"ל סימנים מהלמ"מ בקרנים א"כ ע"כ אין הולכין אחר הרוב אלא צריך ברור בסימנים דווקא ודו"ק:
שם בהגה בשר אדם אסור מן התורה זה שי' הרמב"ם והרא"ש והתו' כ' דהוא מותר מה"ת כמו החלב וע' הה"מ דלא קשה להרמב"ם מהא דשרי חלב אף דכללא הוא דכל היוצא מן הטמא טמא כדתנן בהדיא בבכורות. דהיינו דווקא באיסור לאו. ובזה י"ל דהתו' לשי' דהתו' בחולין ק"כ גבי משקין היוצאין מהן כמותן הקשו שם דבשביעית דאינו אלא איסור עשה ליכא למילף מכל הני דהתם ומנלי' בבריי' שם דגם בשביעית אסור ותי' דילפינן מטומאת שרצים שם דלא שייך לאו. והנה בשרצים שם יליף הטמאים לאסור צירן ורוטבן כ' הרי דלשי' גם איסור ציר אסרינן ע"כ אפילו באיסור עשה וע' סוגיא דבכורות שם גבי חלב דפריך עלה מציר וש"מ דציר הוה כחלב וא"כ מדשרי חלב אדם ע"כ דגם הבשר שרי מה"ת דאי ל"ה תיקשי האי דכל היוצא מן הטמא טמא והך חילוקא ע"כ לי"ל כנ"ל. והנה ליישב קושי' התו' לשי' הרמב"ם נראה דבאמת הקשו שם התו' בע"ב דמאי פריך אכל הני דבריי' הא לא אמר שם מעיקרא דצריך ריבויא אלא לפי דאכילה כתיב בהו והא בהני לא כתיבא בהו אכילה ותי' דמ"מ מסתברא דלא אסר אלא כשהוא בעין. והנה נראה בשביעית דאפילו להפסיד אסור א"כ לא שייך סברא זו דל"ג כ"ז ממפסיד וא"כ י"ל דבשביעית לא צריך כלל לריבויא על משקין היוצאין ולק"מ. ומיהו כ"ז במשקין היוצאין דל"צ קרא אלא משום לשון אכילה או שאינו בעין אבל ציר כ"כ התו' דבל"ה צריך קרא דלא נימא זיעא בעלמא. וא"כ לשי' הרמב"ם בשביעית דאיסור עשה ליכא למילף וי"ל דציר שרי בשביעית וכמו חלב בבשר אדם. והנה אמרינן בחולין צ"ט דהיקיל ר"י בציר דג טמא שכבשו עם דג טהור לבטלו במאתים. אע"ג דבעלמא ס"ל מב"מ ל"ב. ציר הוה זיעה בעלמא. וש"מ דמכבוש ליכא אלא זיעא. ולפ"ד הרמב"ם הנ"ל גם בשביעית ליכא בכבוש דלא הוה אלא ציר כנ"ל אלא איסור דרבנן. ובזה יש ליישב קו' הר"ש סופ"י דתרומות גבי מתניתי' דהכובש ג' כבשין דשי' הר"נ גאון דמקילין דאין הראשון נותן טעם באחרון. והקשה דהא כבוש כמבושל ולא מצינו חילוק בבישול. וכן יש להקשות בהא דורד חדש שכבשו בשמן ישן בספ"ז דשביעית לשי' הרמב"ם שם דאין החדש נותן טעם בישן. דמ"ש הא כבוש כמבושל. ובזה א"ש דהא ע"כ באמת דכבוש אינו לגמרי כבישול דגבי דגים טמאים מקילין בכבוש דשאני ציר דזיעא בעלמא. ובבישול לא הקילו שם כמבואר בש"ך סי' ק"ז ע"ש. וע"כ דבזה בישול חמיר טפי [דבכבוש אינו אלא כציר] וא"כ י"ל דה"נ בשביעית דליכא איסור בציר מדאורייתא. ליכא איסור דאורייתא בכבוש. וא"כ שפיר י"ל דהקילו בכבוש אע"פ שלא הקילו בבישול ודוק: