חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן סט
לענין דם שבשלו דהסכמת הפו' דאינו מה"ת מסוגיא דמנחות דאינו עובר עליו. וצ"ע לענ"ד לפ"מ שהוכיח המג"א בסרט"ז סק"ג דכל יוצא מאיסור אסור. אם לא נעשה תחילה גוף הדבר לעפרא בעלמא ע"ש וא"כ ה"נ אף דאמרינן התם דאינו עובר וליכא איסור לאו דדם מ"מ ל"ג מיוצא מאיסור ואסור מיהו מה"ת. ואולי י"ל דבאמת איכא הכא יתורא להתיר דהרי אמרינן בריש כריתות דחמשה לאוין האמורים בדם אחד לחולין וא' לקדשים כו' וע' תו' רי"פ אוא"ב דהקשו למה כתבה רחמנא לאוא"ב גבי קדשים דנצריך ריבוי לחולין וכ' דלשום דרשא איצטריך ע"ס. וה"נ הא דאיצטריך קרא יתורא לחולין ע"כ הוא משום דקרא כ' גבי קדשים כדאמרינן שם גבי חלב. ובודאי דיש לדקדק כקושי' התו' רי"פ אוא"ב הנ"ל ומשו"ה ס"ל דהוא להך דרשא לאקשויי לקדשים דדוקא הראוי להקרבה חייבין עליו. ומ"מ צ"ע דמ"מ י"ל דבלא קרא לא הוה אמרינן כלל דנשתנה בכך ודם מעליא הוא כדמעיקרא ואיצטריך קרא דהשתא ל"ח דם. אבל מ"מ לא גרע השתא מיוצא מטמא כיון דתחילתו הי' איסור וע' מש"כ בזה בסי' ק"ג. ואע"ג דלענין דם האיברים י"ל כיון דבלא פירש לא מתסר לא מיקרי עדיין יוצא מן האיסור אבל לכאו' פשוט דהפליטה הוא קודם שנעשה מליח ומבושל כמשמעות הפו' בכ"ד. וא"כ מתחילה כבר הוא נאסר. ואח"כ כשנעשה מליח ומבושל כבר הוא יוצא מן הטמא ואיסור וצע"ג:
ש"ך סק"ג דווקא חתך בסכין. ול"י דכי אם יכבוש הבשר במכבש ויוצא הדם וכי לא יהי' אסור וה"נ ע"י קריעה דכובשו עד שנקרע ודאי מוציא את הדם. ומש"כ בח"ד להוכיח מהא דכ' שמותר לאכול בשר חי ול"ח שיפרוש הדם ע"י שינים לענ"ד י"ל כל שהוא בדרך אכילתו לא חשיב פירש ולי"ל בה וראי' מתולעים הגדילים בפירות בתלוש דמותר לאכול אף דבפירש הרי הוא אסור ול"ח שיפרושו בפיו וע"כ דדרך אכילתו ל"ח וצ"ע:
לענין בשר שנמלח ונמצא אח"כ קרוש באמצע כ' האחרונים דיש לחוש דהחיצון יצא דמו. ול"מ שוב מה שימלחוהו מצד החיצון כמו במלח החולחולת מצד פנים דל"מ להשומן הנדבק בו. כיון דאין בו דם. ולענ"ד נראה לחלק דדוקא התם שאין בו דם בטבע. אבל הכא לא חיישינן לזה. וראי' מדברי התרומה שהביא בב"י סי' ס"ח לענין רגלים דיש מחמירים למלוח קודם שמשירין את השער על האש ואח"כ מולחין אותו שנית. ובאר הטעם דבתחילה צריך מליחה קצת שלא יאסר ע"י ההחרכה ואותה המליחה שהי' ע"ג השער לא נכנס הרבה בבשר ע"כ מולחין אותו שנית ע"ש ובט"ז רסע"א וגם בטור שם בקצרה. ולשי' הא החיצוני כבר נפלט. וא"כ תו ל"מ מליחה להפנימי וע"כ דל"ח להכי וע' סי' ע' ס"ו ודוק אלא דיש לחוש בזה שיבלע צד החיצון מצד הפנימי וכמו מולח בצ"א בהגה ס"ד וע' משכ"ש בס"ד: ס"ג בהגה והוה"ד אם הי' ס' בחתיכה נגד הדם בעין עפמ"ג ולענ"ד דס"ל לעיקר כהרשב"א דכ' דאינו מעכב כלל בדיעבד. ואינו אלא לכתחילה כמו כבדא עלוי בשרא וכל שיש עמו צד להקל בין לטעם דריכוך בין לטעם דדם בעין. סמכינן להקל ודוק:
וע"ש עוד לענין שריית האווזות ע"ג העור. ולענ"ד בפשי' דודאי ל"ג מהדחה ע"ג הטלפיים דמבואר בש"ך סק"ד דמהני. וגם כמו דמהני כאן גופא עיקר מליחה ע"ג העור. וע' ט"ז סק"ח דכ' דאפילו נמלח מעט יש לאסור שא"א שלא יבליע כ"ש ולכאורה לדידן דמהני ס' בחתיכה אין לחוש לזה בדיעבד וע' לקמן סע"ו ודו"ק:
ס"ד בהגה אם הוא תוך יב"ש שנמלח יחזור וימלח בט"ז הקשה דבחלחולת לקמן היקל אפילו לאחר יב"ש והא הכא קיל טפי דמתירין בדיעבד. ותי' הנה"ך דהתם השומן הוה כלא נמלח כלל. וצריך להבין דעכ"פ גוף החלחולת מיהו הרי נמלח ולמה לא חששו שיבלע מפליטת השומן וצ"ל דס"ל דבחלחולת גופי' אין נ"מ בין נמלח או לא נמלח דבל"ה הא קיי"ל דאין בה דם אלא דמקילין בו משום דשיע ושריק וכמש"כ בש"ך סוסע"ה ודו"ק. ובפמ"ג סוס"ע כ' להחמיר בב"מ משום דאין להם דם. וכפי הנראה מדברי הנה"ך אדרבה יש להקל בזה יותר ודוק ועי' עוד בט"ז דיש להקל אפילו בהודח וכן הסכים הפמ"ג בסי' ע' שם. והנה זה ודאי דלכו"ע ההדחה ה"ה מונעת הפליטה בשעה שהיא מודחת עכ"פ, כמבואר בהדיא בר"י שם ואפילו לפי השי' דחולקין על ר"י בזה לדינא אינו אלא דס"ל דטעמו דר"י בזה (דמלא והודח הוה כשהה זמן פליטת הציר) אינו אלא משום דבשעה זו שהיא' מודחת (דודאי אין לה פליטה) היא בולעת אז וס"ל דלא יצא עוד אפילו ע"י מליחה שני' ואנן לא ס"ל הכי אלא שמ"מ יצא אח"כ במליחה שניה. עכ"פ מיהו מודו כו"ע דהפליטה עומדת בודאי לאחר הדחה וכן מבואר בדברי הפו' בכ"ד עש"ך ס"ק כ"ז וסקפ"ה וא"כ לדידן דסמכינן אהך טעמא דיוצא אח"כ א"כ נראה לכאורה דהא דבעינן תוך יב"ש היינו כשהוא במלחו יב"ש אבל כל שהודח בתוך יב"ש אפילו הוא עתה אחר יב"ש אין קפידא וצ"ע:
ס"ו שיעור שהי' במלח כו' מהרא"י כ' ראי' לזה מהא דנתנו שעה לשיעור צליית הפסח והוה"ד מליחה והרמב"ם היקל ועי' פלתי דלשי' הרמב"ם הוא חצי שעה. ונראה דאזיל לשי' דהנה התו' ברי"פ כיצד הקשו למ"ד כבדא עלוי בשרא אסור בדיעבד היכי נותן בפסח בני מעיו לתוכו ותי' דאינו אלא מדרבנן ולא חשו בפסח דכתיב על כרעיו וקרבו עוד תי' דהי' מולחו תחיל' והנה הא דכ' דהוא מדרבנן ודאי אינו אלא משום דדם שבשלו דרבנן או דדם הכבד דרבנן והנה הרמב"ם לשי' דס"ל דדם שבשלו דאו' וגם דם הכבד דאו' כמבואר בב"י סי' ע"ג וספ"ז. ע"כ יתרץ דהיו מולחים ותו תחילה וא"כ ע"כ בתוך שיעור זה יש שיעור למליחה וצלי' והוא חצי שעה לכ"א דהא קיי"ל דשוין הן ודוק ס"ז בהגה מותר להדיח במי פירות ועיין אחרונים דהאריכו דממקור הדין מוכח גם אהדחה ראשונה דלא כהרב בתשו' ולענ"ד הנה הביא הש"ך בספ"ט דברי הראב"ד גבי הדחת הידים בין גבינה לבשר דאין ליטול במי פירות שהם שמנים וצחים ואינם מנקין היטב ע"ש. וא"כ לשי' ה"נ ודאי יש להחמיר בכאן בין בהדחה ראשונה ובין בהדחה שני' כיון דאין מנקין. וא"כ נראה שהרב לא רצה לסמוך על שי' התו' להקל אלא בהדחה שני' דיש פו' דהמלח שורף את הדם לגמרי ואין שום איסור על החתיכה וגם כבר הוא דם שמלחו דרבנן אבל בהדחה ראשונה דמעיקרא הוה דם דאו' ואף שי"ל דאחר המליחה של החתיכה נעשה גם הדם בעין דם שמלחו מ"מ מעיקרא הוה דאורייתא וכמו שפי' התו' בדקי"ב בהא דאמר התם כבדא דאורייתא דהיינו דתחילה הוה דאו' ע"ש ומשו"ה חשש בזה להחמיר כשי' הראב"ד ודוק. וע' פלתי מש"כ לענין מי גשמים והתו' בב"ב צ"ז ד"ה שתמדו במ"ג כ' בהדיא דל"מ ניחא לי' אי לא אחשבינהו תחילה לצורך משקין ע"ש וההוא דסופו לרצון כ' ברי"פ חבית דהיינו לענין הכשר שעל הזרעים ע"ש ודוק. ומיהו לשי' הרשב"א שם ושי' רש"י בחולין ט"ז וכן שי' התו' בחולין קי"ח ד"ה כשם שהקשו שם דאי יש הכשר במחובר הכל הוכשר ע"כ דס"ל ג"כ הכי דכל דניחא לי' הוכשר תיכף כדברי הפלתי אבל אין קושי' אם הר"ן ס"ל כשי' התו' ב"ב הנ"ל ולק"מ ובעיקר דבריו דלענין הדחה אחרונה ע"כ צ"ל במ"פ אינו מוכרח כלל. די"ל בפשיטות דלא נודע להבעלים עד אחר שנגב דמפורש ברפ"ב דב"מ דל"מ להכשיר. אלא דבהדחה ראשונה לשי' הר"נ דהוא משום ריכוך. ובעי שיהי' לח בשעת מליחה ובודאי לא נמלח בלא דעת הבעלים בזה צ"ל כמש"כ ודוק. ט"ז סקכ"ג האריך להשיג על הרב לענין בשר שור בכ"ר שהוסר מן האש דאף דהדם שבתוכו מתבשל מ"מ אינו נבלע בבשר כיון דאין הבשר מתבשל ע"ש ולענ"ד כיון דאפי' בשהה ג"י בלא מליחה יש אוסרים אפילו לצלי דכבר נתקשה דמו בתוכו אלא דאנן קיי"ל להקל בזה כיון דאינו ברור שנתקשה בזה אבל כשהדם מתבשל ע"י בישול בתוכו ודאי דהוא מתקשה בתוכו ולא יצא עוד אפילו ע"י צלי' וגם יש סברא לחוש בזה לפי' ממקום למקום ודו"ק וא"כ אין להקל בזה נגד דברי הרב שכתב לאסור ודוק:
ס"י אם העו"ג יודע מנהג ישראל כו' עב"י שכ' בשי' הריב"א דלא סמכינן איוצא ונכנס היכי דאיכא למיקום עלה דמילתא ולא הבנתי דהא מסיק בהדיא בריש חולין דיו"נ שרי לכתחילה ואין לך איכא למיקום יותר מלכתחילה ועוד דמוכח התם בהדיא גבי כותי דאע"ג דאפשר לברר ע"י חותך כזית בשר אי"צ וכ"ש לפימש"כ התו' שם וצע"ג:
ועב"ח מה שהקשה על הב"י דביודע מנהג ישראל לא הוה. מסיח לפ"ת ול"י מה הוקשה לו על הב"י הלא גם בסמ"ג צירף לזה סברא דאמנקיותא קפדי. וכיון דאפי' בעו"ג קפיד אנקיות בודאי הוא יודע שהישראל מקפיד ע"ז וליכא כאן מלפ"ת וע' מג"א סי' כ' דזה יותר קפידא ממה שיש קפידא לישראל מפני הדין וע"כ כמש"כ האחרונים:
פ"ת סק"ל בשם לוית חן לענין שהה ג"י בלא מליחה דפחות מג"ש בעינן דאדם טועה בג"ש וכ' דאינו נכון והטעם עפ"י דברי רש"ל דבהמשך זמן לא אמרינן הכי שטעה ע"ש. והטעם שלו אינו נכון דזה לא שייך הכא דודאי זה לא ישב כל המשך הזה לשמור כמה שהה. אלא דבשעה ששחט חשב כמה שעות ביום. אבל לדינא ודאי דבריו נכונין דנראה דשיעור חיתוך נתנו הגאונים ג"י ובודאי יהבי להו גם טעותייהו. וי"ל דבאמת השיעור הוא בג"ש יותר ונכון סט"ו בשר המלוכלך בדמים בש"ך האריך דזה הוה כדם בעין ואין לו שום היתר ובסס"ח סקכ"א ויותר באורך בסע"ו סק"ט העלה דדם שעל פניו ל"ח כדם בעין לענין צלי' ע"ש ואולי דס"ל דדוקא לענין צלאו כך בלא הדחה סמכינן בזה דנורא שאיב לי' אף מה שעל פניו, אבל כשנבלע בה כבר שוב אין להקל כ"כ ויש לחוש בו כנבלע בו דם גמור. אמנם הב"י הביא מ"כ דנראה דלתשובת הרשב"א גבי בשר מלא קרח שרשאי ליתנו בכ"ש דשפיר יוצא על ידי מליחה הוה"ד בכבוש ע"ש. משמע שם דאפי' יש הרבה דם על פניו ולא חשיב כדם בעין ואפשר דהרשב"א לשי' דהיקל בנמלח בלא הדחה כמש"כ בסמוך וצ"ע שם אלא א"כ יש ס' במים כנגדו האחרונים האריכו דלדידן דמחמרינן בנתבשל אפילו יש ס' למה לא החמירו גם בזה ע"ש. ולענ"ד הנה בט"ז שם הביא שני טעמים לאסור חדא דהדם נשאר בחתיכה והוה פי' ממל"מ עוד כ' דהוה כאיסור דבוק דחיישינן שמא הוציא החתיכה פ"א ע"ש. וי"ל דתרויי' לא הוה אלא ספיקא ולא היינו מחמרינן בדם שבשלו דרבנן אלא דע"י צירוף שניהם הוה ס"ס לאיסורא וא"כ בכבוש דלא שייך דבוק דלא שייך שמא הוציאו פ"א חוץ לרוטב דאין כאן איסור אלא כשהוא בתוך הרוטב כל המעל"ע מספק אחד אין אוסרין בזה דה"נ לא עדיף מדם שבשלו או מלחו דאינו אלא דרבנן אבל צ"ע גבי כבד בסע"ג דאמרינן בי' איסור דבוק ויש ליישב סט"ז בהגה ב' אבל מותר לחזור ולמלוח בה. בש"ך סקס"ז דדוקא למלוח בה בשר דאורחי' בהדחה. אבל בל"ה אסור דחיישינן שמא ישכח להדיח והיינו דאסור למלוח גבינה בדפוס עו"ג בסק"ה ע"ש וסותר דברי עצמו בסקפ"ט דכ' דמשו"ה אסור לחתוך בשר מלוח בסכין של איסור דהוא כמו מלח גבינה בכלי של עו"ג ע"ש הרי דע"כ אין האיסור משום חשש שישכח ההדחה דהרי אסר בזה אפילו התם דדרכו בהדחה ובאמת הוא פשוט ומבואר בהדיא בתו' שם לענין גבינות בדפוסי עו"ג שכ' דהמחמיר תבא עליו ברכה משמע דחששו לכתחילה שמא יש מליחה לכלים להפליט. ועוד מבואר בדברי הרשב"א דבל"ה ודאי אסור לכתחילה דאפילו אין מליחה לכלים והוה טמא תפל מ"מ לכתחילה אפילו טמא תפל ודאי אסור דלא התיר בבריי' אלא בדיעבד. והכא דווקא לענין דם הוא שמקילין לכתחילה וכמבואר בהדיא בב"י ס"ע בשם תשובת הרשב"א דאינו מסתבך כ"כ ע"ש וז"ב. ש"ך סקס"ח דנהי דבמעל"ע הוה כבוש כו' מ"מ בשעת הפליטה הוה נוטל"פ כו' בחידושי ב"מ מקשה ע"ז דהא הציר הוא חריף ומשוה לי' לשבח ע"ש. ונראה בדעת הש"ך דאף דהציר נאסר. מ"מ אינו אוסר הבשר כמו בסוסק"ה במלח הבלוע מדם דאי"צ אלא ס' כנגד הדם דאין הנאסר חמור מהאוסר. וה"נ הפליטה מהכלי דהוא נוטל"פ אף שאוסר הציר דהוא חריף אינו אוסר הבשר וכ"ש הוא דהא הכא בצלול קיי"ל דאין חתיכה נעשה נבילה ואין אוסר אלא גוף הפליטה. שוב ראיתי שהוא מפורש כן בסי' קל"ד סי"ב בהגה גבי יי"נ הבלועים בבשמים ע"ש. ועפמ"ג סק"ג סק"ו מה שנתקשה בזה קצת מהוחמו בהם מים בתוך מעל"ע וי"ל דהתם עיקר הטעם כדברי הש"ך בסצ"ד דהאיסור עצמו אוסר וע' במש"כ בסוס"י ק"ג ותבין למה אינו נחשב לפגם ודו"ק. ועש"ך סי' קכ"ב סק"ב:
סי"ז אבל אם הוא מנוקב מותר ומש"כ דדוחק לומר בפינכא דר"א דאימלח בה בשר דהוה א"מ כיון דאין מולחין אלא במנוקב ולענ"ד ע"כ לא היה כדרכו דאפי' אם נאמר דאסור אפילו במנוקבת ודאי דאין מולחים בה לכתחילה לאוסרה וכמו דתברה באמת וע"כ דמיקרי ועביד ואין כאן ראי':
סי"ט אחר שנמלח הבשר כו' ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין ומסתברא לענ"ד דבשעת הדחק דסמכינן אשי' הרמב"ם להקל בשליש שעה בודאי יש להחמיר כמותו גם בזה לחלטו ברותחין כיון דלשי' לא הותר אלא בכך וביותר יש מקום לזה בדברי הר"ן שהביא שי' הפוסקים אי המליחה מפליט כל הדם ע"ש היטיב: