חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן נא
ס"א בהגה וכ"ש דכשר בכה"ג בניקב העור והבשר עד החלל. האחרונים ערערו ע"ז דניקב העור יותר מצוי לתלות בקוץ ולענ"ד אין להם מקום לחלוק על הרב ואדרבה מבואר בכולהו סוגי' דב"ק דבהמה עשוי' לשמור עצמה שלא תיזוק וא"כ בודאי יותר יש לתלות ע"י חולי שהיא בטבע וכעין שכ' התו' בכ"ד ובסוגי' דניפול בב"ב ע"ש וע' מש"כ בסי' מ' בס"ד:. שם ומיהו בניקב בקוץ לפנינו כו' עש"ך סק"ג והב"ח כ' דגם הרשב"א והטור מודים להמרדכי ביש ריעותא בדופן מבחוץ וניכר שניכנס מבחוץ ותחובה בדופן ובלב והנה כל הראשונים והאחרונים שדברו בזה כולם הזכירו לב ונראה דבאמת אין דין זה אלא בלב שיש לו עובי גדול וכשתחובה בו הרבה ה"ה ניכר שנעשה תיכף בתחילת התחובה. שהוא ניקב אז בכח גדול. ולא חיישינן שניקב תחילה אבר אחר. אבל בדקין וכה"ג או בתחובה בעלמא אפי' בלב כיון דקיי"ל דבהמה בחי' פרוקי מיפרקי והאיברים הפנימים מתנועעים ודאי יש לחוש שבדרך הליכתה ניקב אבר א' וניקבה אח"כ את זה שנתחבה בו. וכמש"כ הפוס' והתו' בדרוסה דאפי' מוצאים שהדריסה במקום שאינה נטרפת חיישינן שדרס וחזר ודרס. וה"נ בקוץ זה כיון דמבואר בהדיא דתיכף כשנכנס לחלל חוששין עליו שניקב ומבואר בבה"ג (דס"ל דמהני בדיקה) דבעי בדיקה בכל האיברים. בודאי דה"נ יש לחוש שניקב וחוזר וניקב ע"י תנועת האיברים אלא דבכה"ג דלעיל יש לתלות שנעשה בתחילה שניקב בכח וצ"ע:
עיין טור שהביא דברי הרמב"ם לענין הלעיטה דבר שספק נוקב מהני בדיקה ודווקא תוך ג"י ובב"י תמה בזה ופשוט דהיינו דלאחר ג"י חיישינן שמא ניקב ונתרפא אלא דבתוך ג"י קיי"ל דאין נגלד פי המכה. ונראה דכמו שכתב הרא"ש גבי ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא לשיטתו דמפרש ניקב לחוץ פירש דהיינו דווקא משום דלפנינו דאינו תחוב אלא בא' אבל בל"ה ודאי חיישינן לכו"ע. ה"נ לשי' הרמב"ם דהבריא היינו נתרפא היינו נמי דווקא לפי שאינו תחוב אלא באחד. אבל כאן בניקב ע"י מאכל בעלמא. ודאי דיש לחוש שנתרפא דדרך הוא להעלות ארוכה. ואף שאינו מתקיים וסופו לסתור אבל לשעתו מתרפא ולא שייך בדיקה:
ס"ג אם המחט כולו טמון בירך כשר אפילו צד העב לפנים ע' רא"ש דמתחילה רצה לדקדק דמדאמר גבי כבדא אלו אשתכח בבישרא כה"ג מי טריף מר ומסיק אלא חזינן אי קופא לגו כו' דה"נ בבישרא מחלקינן כה"ג בקופא לבר אבל מסיק דאין ראי' דאיכא לפרושי אלא חזינן כו' דכבדא ל"ד לא לריאה ולא לבישרא ע"ש ולענ"ד ע"כ צ"ל כן דהא מסיק דבקטנותא בכ"ג טריפה ע"ש וזה א"ש בכבדא דבלא הוכחה שנכנסה מבפנים לא מכשירינן משום דודאי אין דרך לכנוס בה דרך הקנה. וא"כ לא נכנסה אלא דרך ושט או דרך חוץ ובתרויי' טריפה אבל בעובי הבשר כל שלא נכנסה לפנים אפילו בקטנותא אין בו שום ריעותא ובודאי עדיפא מסימפוני רבא דריאה וכבדא דכשירה לכו"ע ואף בתחילה לא חשש הרא"ש להחמיר אלא בקופא לנו דאינה עשוי' לנקוב בקופא ע"ש. אבל בהא דקטנותא דבבישרא אין שום ריעותא. ה"ה פשוט להכשיר. וכיון דמסיק הש"ס שם גבי כבדא דבקטנותא בכ"ג טריפה ע"כ דבמסקנא לא אתי לדמוי' לבשרא ע"ש ועט"ז לענין נוצות הגדילים בפנים דלא חיישינן לומר דנכנסו לפנים ע"י קוץ שניקב לפנים. אלא דתלינן דמשום שומן דרך להתגדל בפנים ע"ש. והנה לשי' דס"ל לאסור ספק ע"י קוץ צ"ל דמשום שומן רגיל יותר ושכיח להיתרא. אבל לדידן הוא פשוט להכשיר דאפי' אם הוא ספק שקול ה"ה כשר כספק ע"י קוץ דהוה ס"ס ומיהו כ' האחרונים דהכל לפי הענין ומראיתן מוכיח עליהן ע"ש:
ועיין עיקרי דינים סי' ה' בשם תשו' פ"י שהביא בשם ש"י ובסוה"ד שם הביא כן גם בשם אור הנעלם דעצם הנמצא בשומן ג"כ י"ל דהוא בריאתו כך וכשר ואף דהביא דהע"י פקפק בזה כיון דראשו חד ג"כ יש לחוש שמא ינקוב לענ"ד משמעות הט"ז בסוס"מ גבי עצם בלב דמסקנתו דכל שהוא כבריאתו אין חוששין לזה וכן הסכימו כל האחרונים שם וע' מש"כ הפוס' גבי נשברו הצלעות וכ"ש שי"ל כן בנברא כך ודו"ק: