חבל יוסף (חדרי דעה)· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן ב
ס"ב בהגה מי ששחט והוציא טריפה פ"א מתח"י אם לא הוחזק בכך מותר לאכול משחיטתו עש"ך שהאריך להשיג ולענ"ד דברי הרב הם עפ"י דברי הר"ן רי"פ גה"נ גבי טבח שנמצא אחריו חלב דכתב דהכל לפי פשיעותם ואונסם והיינו שכתב הרב דהכל לפי ראות עיני הדיין וע' עוד בש"ך שהביא דסברת העט"ז לחלק בין עבר לפני עדים או לא וכתב דל"נ. ולענ"ד דסברא זו נכונה ומוכרחת בש"ס ביומא ס"ו דאמר התם גבי עגל עדים והתראה סייף עדים ולא התראה מיתה בידי שמים לא עדים ולא התראה בהדרוקן. ואידך מפרשי זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק מיתה בידי שמים שמח בלבו בהדרוקן ע"ש. ומשמע ודאי דגיפף ונישק חמיר משמח בלבו וא"כ ע"כ צ"ל דמיתה בידי שמים חמיר מהדרוקן וע"כ צ"ל דהדרוקן דהתם לא אתי לידי מיתה דאי ל"ה נראה דזה חמיר כדמשמע בסו"פ ב"מ דהוא מיתה חמורה וכן בסוף מו"ק ע"ש] וכן משמע מסדר העונשין דחשיב מעיקרא חרב דקשה ממות כדאמרינן בב"ב ד"ז וא"כ מסתמא הדרוקן דחשיב לסוף קיל טפי וא"כ חזינן דלל"ק עבירה אחת כשהוא בעדים עונשה חמיר וכשהוא בלא עדים עונשה קיל ולכאורה התם בעונש בידי שמים מאי נ"מ אי יש עדים או לאו וע"כ דכשהעיז לעבור לפני עדים חציף טפי וא"כ פשוט דה"נ יש להחזיקו בחשוד יותר כשהעיז לעבור לפני עדים ונכון:
ס"ג אפילו נשבע וכו' ע' אחרונים ויש להקשות ע"ז מהא דמשביעין את כה"ג בריש יומא ולולי שאיני כדאי הי' נראה כמש"כ התו' בר"פ הא"מ גבי עדות עד שצריך שבועה פסול דאם לא יגיד כתיב שצריך להיות נאמן בהגדה. ה"נ בעדות איסורין צריך שיהי' נאמן באמירה וכן מוכח באוקימתא דכותי ובכ"ד גבי כותי דשבועה ל"מ ודו"ק. ש"ך סקי"ז הסכים לשי' הפוסקי' דבפ"א נעשה מומר. והנה התו' בדי"ד ד"ה השוחט בשבת הוכיחו מסוגיא בסופ"ב דמוקי הא דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם א' מכל אלו פסולה דמוקי לה בישראל מומר ות"ל דבל"ה אסור משום שחיטת מומר וש"מ דבפ"א אינו נעשה מומר ע"ש ונראה דתלי בשני גירסות דהנה הוכחתם יש לדחות בפשי' עפמש"כ הט"ז בסי' ה' סק"ו בישוב דברי הר"ן דשנים אוחזין היינו כשאפילו הכשר לבדו יכול לשחוט בעצמו ואי"צ להשני אפ"ה כיון דהשני חשב לשם דבר פסול אוסר השחיטה יעו"ש ועש"ך בסי' זה סק"ל וא"כ בכה"ג א"ש בפשי' דבלא המחשבה היה כשירה בשחי' הכשר כיון דאי"צ כלל לכח המומר ולק"מ אלא דתלוי בהא דאמרינן בד"ל גבי שנים אוחזין בסכין ושוחטין שחיטתן כשירה דרישא דגרסינן שם למדתני רבינו מתני' בשני סכינין כו' [וצ"ל לפי"ז דאע"ג דבסכין אחד ודאי כשר מ"מ הכי א"ש טפי משום דברייתא מפרשא שמא יטרופו זה ע"ז ע"ש] ולפי"ז דאיירי רישא בשני סכינין מסתמא סיפא איירי נמי בשני סכינין ובכה"ג ודאי אוסר שחיטת מומר לכו"ע אפי' בלא המחשבה כמבואר בסוס"ז בהדיא ומוכרח ע"כ כשי' התו' דבפ"א אינו נעשה מומר. אבל כבר הביאו שם בתו' גי' בה"ג למדתני רבינו בסכין אחד והוא בדרך קושי' ואע"ג דלפי האמת ודאי דהדר מהא דדוקא ס"א מ"מ אין לנו ראי' לזה דא"ש טפי בשני סכינין ואיכא לאוקי כולהו גם לפי האמת בסכין אחד וא"כ לק"מ דא"ש כדברי הט"ז ואין שום ראיה דאינו נעשה מומר בפ"א ודו"ק:
ט"ז סק"ט כתב ליישב שי' הרמב"ם דס"ל דאפילו מומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין מההוא דגנבו לו גדי' דמותרין אף דתלינן דהגנב שחטן דהתם איכא ס"ס דילמא נתן למומחה לשחוט וצ"ע דהא ע"כ לא שרינן בשחיטה בס"ס דהא לרבינא דלי"ל רו"מ א"ש מ"ה אסור בלא ידעינן דלא גמר אף דהוה ס"ס דדילמא גמר ודילמא אע"ג דלא גמר מ"מ שחיט שפיר ועש"ך בכללי ס"ס דכנגד חזקת איסור ממש ל"מ ס"ס ע"ש מיהו הט"ז לשי' לקמן סט"ז דא"י ה"ש שחיטתו הוא ודאי נבילה ואי לא גמר ליכא ספק כלל דילמא שחט שפיר אבל כ"כ שם האחרונים דשי' הרמב"ם דאינו אלא ספיקא עמשכ"ש וצ"ע: ס"ט צ"ו כו' וגם בדקו להם סכין עש"ך דמדברי הרשב"א נראה דהוי ככותי דמרתת ולענ"ד כשי' המחבר דלא שייך מרתת בצ"ו דהא ברי"פ בנות כותים ס"ל לר"י דבסתמא סמכינן עלייהו ואפילו לת"ק בהוחזק בדרכי ישראל סומכין עליהם ע"ש [ואף דנסתפק בש"ך סקכ"ב אי מהני החזיקו במי שהוחזק כישראל בכל דבר שאני] וא"כ ודאי י"ל דלא שייך מרתת וצ"ע:
ט"ז סוהס"י הקשה בדברי הרשב"א דכתב גבי התחיל פסול דהיינו כגון מין דבזה הא אפי' במעשה כ"ד אוסרה ואפי' בהנאה ותי' דמעשה כ"ד נמי דווקא ס"א וכבר הקשה בנה"ך דהא מוכח בהדיא דאפילו משהו גמור דהא מוקי לה לברייתא דהשוחט חטאת העוף בחצי קנה פגום הא בל"ה היה אוסרה גם בהחצי קנה ומש"כ בח"ד ליישב דהכא משום מוקצה צ"ע לענ"ד דלכאורה דווקא נעבד אוסר דבר שאינו שלו במעשה ולא במוקצה דזה ודאי אינו יכול להקצות של חבירו להבא כלל. וכן נראה בהדיא ברי"פ פרת חטאת דפריך מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובודאי דל"ד פריך מנעבד דהא קיי"ל עשה בה מעשה אוסרה ובודאי לא אזיל סוגיא דלא כהלכתא אלא דודאי סמיך אמוקצה דזה ודאי לכו"ע אינו יכול לאסור אפי' במעשה (ומה שהקשה בסוגיא דע"ז נ"ד כגון שניסך לה יין בין קרניה כ"כ התו' דנ"ב שם דההיא דהתם אינו אלא מדרבנן ע"ש] ועוד עדיין אינו מיושב לפי דברי הט"ז דעכ"פ במעשה נבילה הרי הוא אוסרה גם בהנאה וא"כ הא אין האיסור בזה כלל משום שחיטה פסולה ולענ"ד ליישב דברי הרשב"א עפ"י דברי התו' ע"ז נ"א ד"ה חייב שהוכיחו לחלק דבעכו"ם שעבודתו בכך אפי' שבר מקל לפני' הוה כעין שחיטה ונאסר בהנאה אבל באין עבודתה בכך אינו נעשה התקרובות אלא בשחיטה שהיא כשירה גם לגבוה ע"ש. והנה קיי"ל דאין מפגלין בחצי מתיר כמבואר ברמב"ם פט"ז מפה"מ ע"ש וא"כ ה"נ בעכו"ם שאין עבודתה בכך ודאי אינו אוסר אלא שחיטה גמורה כמחשבה דגבוה וכן משמע מסנהדרין (דס"ב) דס"א לא אתי אלא מריבויא כמו שבר מקל ומשמע דבתרווייהו דווקא עבודתה בכך ע"ש וא"כ בזה"ז דאין עובדים לעכו"ם בשחיטה יפה כתב הרשב"א דאין כאן אלא שחיטה פסולה [ואף דהמחבר סתם לקמן דבמעשה כ"ד אוסר משמע אפי' בזה"ז המחבר לי"ל באמת דברי התו' הנ"ל כמבואר בסקל"ט ס"ד ע"ש אבל כ"כ שם הש"ך דדעת רו"פ כהתו' ע"ש והש"ס אוקי בריי' בסתמא דהוה בעבודתה בכך דבזה אוסרה ודאי בכ"ד ודו"ק: סימן ג ס"א ואפי' הפיל סכין שלא בכוונה. נראה דהיינו דא"צ אפילו כוונה לחתיכה או לנעיצה שהזכיר מקודם. אבל מ"מ ודאי בעי שיפול מיהו בכוונת הפלה וכמו שהובאנו בסי' א' בשם הרא"ש דלא נתכוין למעשה כלל ודאי פסול כיון דלא נתכוין למעשה כלל לא מיקרי עשי' כלל ע"ש. ובזה א"ש מה שהקשו התו' בסנהדרין ע"ז ד"ה סוף חמה דלמאי דקיי"ל דאשו משום חציו ואפילו לענין ד"נ חייב כמעשיו ממש והא בהניח אבנו וסכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברו"מ חייב משום אש וא"כ ה"נ בשחיטה נפלה סכין להוי ככח גברא ע"ש ומה שתי' בזה כבר תמהתי על ד"ק בחיבורי על חו"מ סי' תי"ח ולדברי הרא"ש הנ"ל א"ש דהכא שאני דהא בעי מיהו כוונה לעשי' ואפילו הפילה דכחו בלא כוונה פסול וז"ב וע' תבו"ש שהביא דברי הרש"ל שכתב דלשם חניקה פסול והבין דבזה שכיוון בפירוש שלא לשם שחיטה פוסלת אפילו בחולין. ובספר עונג יו"ט הקשה ע"ז מהא דהשוחט וצריך לדם כיצד הוא עושה נוחרו כו' וליכוין שלא לשם שחיטה וזה יש לדחות בפשי' דמ"מ חייב בזה מדרבנן מפני מראית העין כמש"כ הרמב"ם גבי עז שילדה כמין צבי (והע"ז אמלב) אבל הוא מוקשה קושי' נצחת דא"כ היכי מתכשר שחיטת כותי בעומד ע"ג דמ"מ דילמא כיוון שלא לשם שחיטה דהא חשידו אל"ע אבל המעיין ברש"ל יראה שלא כתב זה אלא לביאור דברי הרא"ש דכיוון לחניקה היינו שלא לעשות שחי' אלא חניקה ונעשה הולכה בלא כוונתו והוא לא כיוון למעשה זה כלל ובלא:
כוונת עשי' פסול וכ"ה ברה"ש דכ"ח דקא מנבח נבוחי דאפי' למ"ד מצוות א"צ כוונה מ"מ בלא נתכוין לתקיעה ועלתה בידו תקיעה ודאי ל"מ וכן בזבחים (ד"ס) גבי כוס היה ממלא מדם הנשפך דמסיק שם דהפסול דבעינן שפיכה מכח אדם ובדל"ה אמרינן דכהנים זריזים ועבדין הייא ומשתפך. הרי דכל שלא כיוון לשפיכה אע"ג דנשפך על ידו זה לא חשיב כחו וכל זה ברור: