אור ברסלב
זקן אהרן (פריד) פרשת שמות

זקן אהרן (פריד)· הרב אהרן פריד

פרשת שמות

השמטה לפרשת וירא

ואלה שמות וגו' ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים ופירש"י שבא ללמדינו שיוסף עדיין אף שהוא מלך עמד בצדקו ועדיין מחוסר תבלין איך מוכח מזה שעומד בצדקו ונראה שיובן עפ"י מה שכ' הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פ"ח על מאמר חכז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, דעיקר החטא שעושה האדם אינו נמשך אלא מחומריותו ובהמיתו אבל המחשבה היא הנמשכת מן הנשמה ואם חושב אדם בעבירה אז חוטא האדם בחלק הנכבד שבשני חלקיו ואינו דומה מי שעבר והעביד עבד סכל למי שהעביד בן מלך וחשוב וכלל הדבר, שאין ראוי לאדם להשתמש בנשמתו וכל כחותיה אלא במה שהן ראויין לו להתדבק בעליונים ולא להשתמש בהן לרדת להשיג השפל עיי"ש כי דבריו נחמדים והנה אין ספק ששבטי יה שהי' תחת צל יעקב אבינו לא השתמשו בנשמתם ובמחשבה הפנימית שלהם להשיג חיי שעה להביא לחמם כי רק לפי הצורך והראוי להם לפי הטף אך היתר ורוב מחשבותם הניחו קודש לה' אך יוסף לאשר הורד מצרימה ונעשה מלך וחשוב שבמדינה ועסקו היה באסוף אוצרת הכסף ומזון היה אפשר להעלות על דעת כי מטרדת עסקו בעניני עולם הזה נפחת מעלת צדקתו מצדקת אחיו אשר הי' דבוקים במחשבתם בעבודת ה' ית"ש על זה אמר הכתוב שאיננו כן אלא אף שהיה יוסף עוסק בקניני עולם הזה מ"מ לא הטריח לשימוש זה נשמתו וצורתו האלקי במחשבתו הפנימת כי רק בכח חומרו וכח המדמה שלו עסק והשתמש בקניני עוה"ז אבל נפשו וצורתו ונשמתו הקדושה לא זזו מעסוק בעבודת ה' ית"ש כמו שאר אחיו ונמצא לפ"ז נאמר שאף שהיה גוף יוסף במצרים לא התעסק שם רק בגופו וכח המדמה שלו אמנם צורתו ונשמתו יאמר בהן שהן נשארים דבוקים ביעקב אבינו והענף לא נפרד משרשו וכולם אחוזים ודבוקים באילן הקדוש וכמו שכ' הרמב"ן בפ' עקב על פסוק ולדבקה בו וז"ל ויתכן שתכלל הדביקות לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומיך עד שיהיה דבריו עם בני אדם בפיו ולשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' עכ"ל. וזה פירוש הפסוק ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים ירצה הגם שהיה יוסף במצרים בכל זאת היה יוצאי ירך יעקב שבעים נפש דנפש יוסף וכל כחות הקדושה שלו אחוזים ודבוקים ביעקב אבינו כאילו לא בא למצרים מעולם ולא היה במצרים רק בכח המדמה שלו שאינו נצרך נפש הקדושה ומחשבה פנימה לצורך עסקי שפלים וקניני עוה"ז ודי לזה רק כח המדמה ושפיר פירש"י הוא יוסף במצרים הוא בצדקתו ונכון:

וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם בספר אור החיים מביא שקשה הסמיכות שני פסוקים וימת מלך וגו' ובני ישראל וגו' עוד יש לדקדק על תיבות וישרצו כי זה לשון שרץ שהוא ראוי לכתוב על בעח"י אבל לא על מין האדם עוד יש לדקדק כיון שפתח הכתוב לדבר מבני ישראל שהמה פרו וישרצו וגו' היה לו לסיים וימלאו את הארץ וכמו דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ גם הקשו חכז"ל מדוע לא כתיב כן מה שחטאו בני ישראל שנתחייבו גלות קשה:

ונראה בהקדים מה שכ' בספר עוללת אפרים על הפסוק ותקרא שמו יוסף ותאמר אסף אלקים את חרפתי, דהנה ידוע מה שכתב הרמב"ם דחוש המישוש חרפה היא לנו בני אדם כי בזה אנו משתתפים לבהמות ואיך אדם העולה במסילות בית אל וכל היום יהגה בתורת אלקים ואיך ברגע אחת ירד ממדרגתו הרמה וידמה לבהמה וחיה אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר כי חרפה היא לנו בני אדם אבל הרמב"ן חולק ואומר דאמת מי שנוהג עצמו כבהמה למלאות תאותו במעשה זו ודאי שהוא חרפה לו אבל מי שכל כונתו בענין זה להוליד ולהעמיד צדיקים כדי שיתרבו עובדי השם ויתפשט הקדושה ויוציא יקר מחולל הרי זה שותף במעשה זו למעשה בראשית. והנה כל זמן שלא ילדה רחל והיתה עקרה היה לה מעשה המשגל לתכלית שפלה כי לא נגמר כונתה לילד צדיקים מחמת שהיתה עקרה והיה לה חוש המישוש לחרפה וכדעת הרמב"ם אך כאשר שמע ה' תפלתה וילדה את יוסף אמרה רחל עתה אסף ה' את חרפתי חרפת חוש המישוש כי יתעלה הסיבה הפחותה לתכלית קדוש רם ונשא. וכדעת הרמב"ן הנ"ל ע"כ דברי העוללת, והנה נחזי אנן ידוע דתכלית הבריאה היא שהאדם אשר מורכב מארציות ונפשית יהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכל כחת וחלקי דומם וצומח וחי שבו יתעלו על ידי מעשה התורה והמצות שעושה ויתהפכו לחלק הנשמה ורוחניות שבו ויוציא יקר מזולל, וממילא תבין כאשר ישחית אדם דרכו בחטאים ופשעים אז הוא להיפוך שגם חלק הנפש שבו יתהפך לחומר וגשמי כנודע וזה היתה כוונת הפסוק ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ ירצה אתם שקראתי אתכם אדם מלשון אדמה לעליון אתם שלימי הצורה וצדיקים תפרו יתרבו צדיקים כמותכם ומלאו את הארץ ירצה שתמלאו את הארץ בחלקי נפשיות וקדושת והארץ היא החומר יהיה מלא מנפשיות ומצות ומעתה יובן המשך הכתובים בראש הודיע לן הכתוב וימת יוסף וגו' דכל הצדיקים שבדור מתו ולא נשאר עוד אחריהם איש צדיק אשר יהי' לאות ולמטרה לכל קרב אל אשתו לכווין במעשה החיבור עם נשיהם לתכלית קדוש להעמיד צדיקים ולא היה חיבורם וזיוויגם רק למלאות תאוותם להשתתף בזה עם הבהמה והיה הזיווג והחיבור לחרפה וכסברת הרמב"ם ולכן בני ישראל פרו וישרצו שלא היה מעשה חיבורם רק לתאווה כמעשה השרצים ובעח"י ותחת אשר היה כוונת הבריאה למלאות מקום החומר בחלקי נפשיות ובקדושה עשו המה להיפוך שמלאוהו בחומריות וגשמיות עד שגם הנפשיות שבהן מתהפך לחומר לכן אמר הכתוב ותמלא הארץ אותם גם מחלקי הנפשיות האדם נתמלא הארץ והחומר ממנו ונכון:

וירא אליו מלאך ה' וגו' וירא והנה הסנה בוער באש וגו' ויאמר משה אסורה כא ואראה מדוע וגו' וירא ה' כי סר לראות וגו' ויאמר של נעליך וגו' ויש להבין מדוע משה סר לראות והשי"ת לא הניחו גם תיבת אסורה נא מה טעם יש בה ונראה דהנה דעת הרמב"ם דמראות הנבואה שהיה לאברהם אבינו וליעקב אבינו כולם הי' במחזה ובחלום לילה והרמב"ן בפ' וירא אליו חולק ואומר דהיה כבוד נברא מהשי"ת אשר יתלבש במלבוש אור רוחני ונדמה לעין האדם לדבר הנראה בעניים וכ' הספורנו להכריע דכל מקום שנאמר וירא אליו מורה שהוא בחזיון ובמחזה אבל בכל מקום שכתוב וירא מורה שהוא ראיית עינים ממש עי"ש, וכבר נודע מה שכתבו רבותינו דהחילוק שיש בין נבואת משה רבינו לבין נבואת שאר נביאים שבשאר נביאים בשעת שנחה עליהם רוח ה' אז כל הרגשת חושיהם נתבטל מכל משמיעה ומראיה והי' נדמה כבעלי חולי נופל ר"ל אך לא כן במשה רבינו כי גם בשעת נבואתו היה עומד בכל כח הרגשתו וכמו שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' ובזה יובן כוונת הכתובים דהנה בראש כאמר בפסוק וירא אליו מלאך ה' דהכונה לפי דעת הספורנו הנ"ל שהיה נבואה במחזה ואחר זאת כ' וירא והנה הסנה בוער דהכוונה שראה משה בעת הנבואה ג"כ בחוש ראיית עינים דהסנה בוער באש ואיננו אוכל והיה משה רבינו מתמיה בדעתו אחר שכבר נודע לו בקבלה איכות אופני הנבואה ולא נודע לו עוד מדריגתו אשר יוכל אדם לדבר את ה' והוא אז עומד בריא בכל חושיו והרגושתיו והיה סבור שבשעת מראות הנבואה יכלו כל הרגשת והיה קשה לו איך יוכל להיות שהוא עומד במראה נבואה ונראה אליו מלאך ה' במחזה ושוב רואה ג"כ בעינים הגשמים שהסנה בוער באש והיה למשה ענין זה כשני הפכים בנושא אחד אך משה רבינו לגודל צדקת ענוות שלו הכריח דעתו מדרך ענוה שהמראה נבואה שנראה לו הוא רק דמיון בעלמא מכח המדמה כי הוא אינו ראוי לחזות בנבואה וממילא הראייה שרואה בעיניו אמת וזה שאמר הכתוב ויאמר משה אסורה נא אסורה מחשבתי וחשוב במראה הנבואה אשר נראה לי כי אין זה אלא מכח המדמה, אך ואראה בעיני המוחש מדוע לא יבער הסנה וירא ה' כי סר לראות וראה גודל צדקתו ועניות שלו שהקטין עצמו מחשוב שהוא ראוי לנבואה ולא היה אלא דמיין ולכן סר לראות בעיני בשר מדוע לא יבער הסנה ויאמר ה' של נעלך מעל רגליך ירצה הסיר מלבוש החומר מעל הנפש כי מקום אשר אתה עומד עליה אדמת קדש היא ירצה גם מה שאתה מרגיש בחושך הגשמיות בשעת הנבואה קודש היא ואין אתה כשאר נביאים שיכלו הרגשת חושם בשעת הנבואה כי אתה כל הרגשתך הגשמיות כולם קודש הם ולכן המראה והראיי' שניהם אמת אצלך ונכון:

ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בכי ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה ופסוקים הללו צריכן ביאור ונראה בהקדים מאמר חכז"ל במגילה כ"ט וסוטה ה' על פסוק למה תרצדון הרים וגו' בשעת מתן תורה נתקבצו כל ההרים ואמרו רבש"ע תנה עלינו את התורה והשי"ת לא חפץ בהן כי אם על הר סיני וזה ההר חמד אלקים לשבתו יתכן לדעתי כי מצינו החכמות נקראים ומכונים בשם הרים וכמאמר הכתוב משלי כ"ד ראמות לאוויל חכמות ויראה כי כל החכמות שבעולם נתקבצו ובאו בטענה לפני השי"ת להיות כי על פי קבלת התורה הקדושה כל כך תתעלה נפש הישראלי עד אשר גבה ונישא יותר ממלאכי עליון וכמאמר חכז"ל כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך דהנשמר גדול מן השומר היה מן הראוי ונכון שכל איש ואיש אשר ישתוקק להשלים נפשו שהי' הולך דרך סולם השלימות ממדריגה למדריגה ובראש יצעד מצעדי גבר וידרך על במתי חכמות החיצונית ומדעים ולשונות לווים להשיגם ולהתבונן בהם ויתעצם בחכמות טבעית ולמודית וישיג בשכלו כל מה שתחת גלגל הירח למען יגיע למדריגת אדם המעלה ומשם יעלה למדריגת דורך על במתי עב להתבונן בשבילי דרקיע ותכונת השמים וכוכבים ואחרי הושלם בכל אלה ירהב בנפשו עוז להשיג מדריגת איש אלקים עפ"י השלמת נפשו בתורה וזה כוונת מאמר הנזכר שנתקבצו כל ההרים ואמרו תנה עלינו את התורה הכוונה החכמות שנקראו הרים באו בטענה שהמה כנשים נכריות רצונם שיהיו שפחת ומרקחת אצל הגבירה שהיא התורה הקדושה למען תהיה לתפארת להראות העמים והשרים את יפיה ולזאת החכמות אמרו תנה עלינו את התורה שלא יהיה יכולת ביד איש להשלים נפשו בתורת אלקים מבלעדי ישיג אותן החכמות בראשון למען ילך ממדריגה למדריגה ולא שיעוף כנשר לשמים ולא ידע מהות הארץ וכל אשר בה ולפי טענותיהם לא היה יכולת ביד איש צד להשלים נפשו בתורת ה' כי אם שבראש יתעצם עצמו להשיג נועם צוף מנעימהם, אבל השי"ת לא רצה בזה כי אם רק על הר סיני הר הנמוך הר שאלהים חמד לשבתו כי לא יחייב איש הישראלי להיות קופץ על ההרים ולרדוף אחרי חכמות זרות חיצונית כדי שיגיע למדרגת איש אלקים רק בתורה הקדושה בלבד בה יהגה ובה ינוח כי בה ימצא כלל כל החכמות וכמאמר התנא באבות פ"ה הפוך והפוך בה דכולה בה וינכה לא תזיע, ונקדים עוד דברי הר"ן בדרשותיו שקשה לכאורה מדוע היה עשה רבינו אדון כל הנביאים והחכמים כבד פה וכבד לשון ואיך לא הוסר ממנו להיותו נבחר לאדון הנביאים ותי' הר"ן ז"ל כי היות קבלתינו תורה הקדושה דבר היותר גדול הערך אשר אפשר במין אנושי ראוי להיות בקיבולו הוראות חזקות על אמיתתה כי ידוע שאפשר שימצא אדם בעולם צח הדיבור וצח הלשון והוצק חן בשפתיו עד שימשוך המון אחריו עד שהשקר ממנו ג"כ לאמת יחשב, ויען לא יסברו ההמון שרק בעבור זאת נמשכו ישראל אחרי משה להיותו צח הדיבור ולשונו לשון למודים ולא יאמינו באמיתת התורה ולכן הוסר ממנו במכווין צחות הלשון להיות ידוע שכבד פה וכבד לשון גם האמת לא יקובל ממנו רק לחוזק התגלותו וזה היה כוונת משה באמרו לא איש דברים אנכי וגו' ע"כ דברי הר"ן בדרשותיו ובזה נבוא לפרש הכתובים הנ"ל שאמר משה רבינו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל וגו' היכר בעצמו אדון הנביאים שהוא חסר שלימות החיצונית אשר הוצרך לשליח אשר הולך לפני מלך גדול בענין גדול להוציא ישראל מעבודתם ועל זה השיב לו השי"ת כי אהיה עמך וזה לך האות זה גופא לך לאות מה שאתה מחוסר מעלות החיצונית הנצרך לשליח כי אנכי שלחתיך כי דברי אלהים אינם צריכן לשלימות השליח החיצונית ושיהי' דיבוריו מיופין בלשון מדברת ובשפתי חן כי המה אמיתית בעצמותן ויען כי אנכי שלחתיך די בשליחותך גם אם יהיה דיבורך בכבד פה וכבד לשון ואמר לו השי"ת גם בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' על ההר הזה ירצה לא תעלה על דעתך כי יהי' נצרך לקבלת התורה ולשלימות איש אלקי התיפות המדעים וחכמות זרות המכונים בשם הרים גדולים כי אם על ההר הזה הנמוך דייקא רק התורה הקדושה בלבד נותנת שלימות אמיתת לאיש המשלים עצמו למען ידעון כל העם כי דברי התורה הקדושה אמיתת מצד עצמם לא מתכונת מליצות הלשונות ולא מצד ידיעות לכן הסתפק ג"כ בלכתך אל פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים במעלת המשלח בלבד אף אם נעדר ממך שלימות החיצונית ונכון, [אומר לציון בהקדמה]:

זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור ובמס' פסחים דף נ' ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעולם וכתיב וזה זכרי וגו' עיי' רש"י אמר ר' אבוהו לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בי"ה ונקרא בא"ד ואמרתי לפרש עפ"י הקדמה אשר כתוב בספר דכל הדברים שבעולם יבחנו בשני בחינות האחת בבחינת עצמותן כאשר המה בפועל באמת חוץ לנו בחינה השנית בבחינת המשיג כאשר יציירו הדברים בדעת המשיג והחושב למשל איש עשיר גדול אשר הבחינה בעצמותו גודל עשרו הוא עשרים אלפים ולפי דעת העולם החושבים רכוש העשיר יחשבו כי אין לו רק עשרת אלפים א"כ יש הפרש בין מה שהוא חוץ לידיעתנו ובין מה שהוא לפי דעתינו ואמנם באמת על כורחך שני הבחינות מתאימת יחד רק מה שהחושב משיג הדבר בבחינה אחרת אין זה אלא מחמת טעות שלא עיין יפה אבל אם יעיינו האנשים היטב ישיגו האמת ויהי' הבחינות מתאימות יחד ובהעשיר הנזכר אם נעיין היטב על סכום רכושו יהי' נודע לנו האמת שיש לו עשרים אלף ואז יתאחדו הבחינות אבל לא כן אצל השי"ת כיון שעצמותו ומהותו נעלם מאתנו ורק מצד פעולותיו ניכר א"כ לעולם הבחינות אינם מתאימות יחד כי הבחינה שהיא בעצם איננו הבחינה שהוא בלבנו כי עצמותו אפי' המלאכי שרת שואלין איה מקום כבודו ומכ"ש אנחנו קרוצי חומר שקצרה דעתינו להשיג שום דבר מעצמותו ית"ש, וזה מאמר הנ"ל כל המציאות שבעולם שני הבחינות שבו מתאימות יחד ואם לפעמים אינו כן אינו אלא וחיות טעות החושב אבל אם יעיין היטב יתברר לו האמת ואז יהי' הבחינות מתאימות ושוות, וממילא לא יתואר שני שמות על דבר אחד כיון שבאמת הבחינות אחת אבל אצל השי"ת כיון שהבחינות נפרדות מוכרחין שני שמות לכל בחינה שם אחר וזה שאמר השי"ת לא כאשר אני נכתב אני נקרא דלפי בחינת עצמי אני נכתב בי"ה אבל בבחינת המשיג אני נקרא בשם א"ד ונכון. ובעת חליי שנת תרכ"ה עלה זה בדעתי ואמרתי לבני מו"ה אלעזר שאם ירפאני ה' יזכיר אותי מה שנתחדש לי:

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה' ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וגו' ויהי לנחש וינס מפניו ויאמר ה' וגו' שלח ידך ואחוז בזנבו וישלח וגו' ויהי למטה בכפו, והנה מלבד שהוא פלא למה בחר ה' ית"ש דוקא באות זה שיהפך המטה לנחש קשה ג"כ איך נס משה מלפני הנחש בעת עמדו לפני השי"ת הלא משנה שלימה שנינו ואפי' נחוש כרוך על עקבו לא יפסיק בתפלה בשעה שהוא עומד לפני השם יתעלה, ועוד הכי לא היתה דעת משה רבינו שלימה ח"ו בדעת אותו חסיד שמביא בחובת הלבבות שלן במקום גדודי חיות רעות ואמר אני בוש לירא מפני שום ברי' שבעולם מבלעדי הבורא ית"ש. גם קשה מאחר שעד עתה היה משה רבינו מסרב מלקבל השליחות בטענת מי אנכי וגו' ולא איש דברים אנכי איך שינה כעת את טעמו בטענה מחודשת שלא יאמינו לו ויאמרו לא נראה אליך ה', אך הנראה לענ"ד דכונת משה רבינו נמשך להפסוק הקודם שאמר לו השם ית"ש למשה והיה כי תלכון וגו' ושאלה אשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב וגו' ע"ז השיב משה להשם יתעלה כאשר ישמעו ממנו ישראל שרצון השי"ת שנשתוקק ונהדר אחרי כסף וזהב לא יאמינו לי שנראה אלי ה', והטעם כי ידוע שהכסף וזהב מטרידין את האדם, ומעכבן אותו מלהשיג שלימותו בתורה ובמצות כי שלימות הגוף ושלימת הנפש המה כשני צרות זו לזו וכאש ומים שאינם מתחברין יחד לעולם. ולאחר שאמר השי"ת למשה במאמר הקודם בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והרצון בזה שעיקר הגאולה ממצרים היה שישלימו ישראל נפשם בעבודת השי"ת ולקבל עליהם עול תורה ומצות, אמר משה רבינו אם אומר להם בשם ה' ית"ש שנהדר אחרי כסף וזהב יאמרו ישראל זה לא אפשר שנראה ה' אליך, הכי יאמר השם ית"ש שני מאמרים שסותרת זו את זו, דאם אמת שאמר השי"ת בהוציאך את העם וגו' תעבדון את אלקים איך יהיה מציאות למאמר ושאלה אשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, וכל עיקר טענת משה רבינו היתה מטעם שדעתו וסברתו היה מחייבת שכל מי שירצה להשיג שלימותו האמתי יתרחק משלימות הגוף ולא יחפוץ בקנין כסף וזהב ודעתו בזה כדעת ר"ש בן יוחאי בברכות דכל הרוצה להשלים עצמו בתורה צריך שיהגה בה תמיד ומלאכתו נעשה על ידי אחרים וראייה לזה שכך היה דעתו ממנה שאמרו חכז"ל על פסוק אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשה להם אלקי זהב אמר משה כסף וזהב שהרבית להם גרם להם כל זאת הרי מוכח שמשה רבינו לא חפץ שיהיה להם כסף וזהב ולכן טען משה רבינו שיאמרו ישראל לא נראה אליך ה' כי איך יצוה ה' להרבות כסף וזהב המטריד אותו משלימותו, אך השי"ת ברוב צדקתו רצה לרמז למשה בנתינת אות זה שלא הסכימה דעת משה לדעת העליונה האמיתית הקדושה כי רצונו ית"ש מסכמת לדעת ר' ישמעאל שם בר"פ כיצד מברכין דהנהיג בהן מנהג דרך ארץ וטוב תורה עם דרך ארץ, ויובנו הדברים על פי מה שנאמר במשלי רש ועושר אל תתן לי וגו' הטריפני לחם חוקי ביאור זה דהשני קצוות בענין הרכוש והממון רע מאוד כי העניות מעביר את האדם על דעת קונו והעשירות ג"כ ירום לבב אנוש וישמן ישורן ויבעט אך הממוצע הוא הטוב ועל זה נאמר הטריפני לחם חוקי כי פרנסת איש כדי צורכו מוכרחת מאוד ועוזרת לאדם לעבודת ה', ולכוונה זו אמר השי"ת למשה וזה בידך וגו' ויהי לנחש הורה לו דבר נפלא כי המינון הוא דוגמת הנחש כי נמצא כתוב בתשובת הלק"ט בת"א סי' רי"ח בשם בעלי חכימיא שהנחש שני קצותיו שהמה הראש והזנב המה ארס וסם המות אך האמצעי מן הנחש טוב למשכל ולרפואה ורמז בזה השי"ת למשה רבינו שהמינון דומה לנחש ששני קצותיו המה העוני והעושר המה ארס ומזיקין ומונעין הנפש משלימותה אך פרנסה הממוצעת טובה מאוד ונצרך לרפואת הנפש לעבודת ה' ית"ש והוא דמיון נפלא לנחש ובזה יובן לאחר שנעשה מהמטה נחש מיד וינס משה מפניו לא מחמת בהלה אלא שהלך לשיטתו שהוא סובר שראוי להתרחק מדבר המזיק מבלי להביט בו אולי יש בו דבר המועיל לקחת ממנו מאומה וכמו שמיאן משה רבינו שיהיה לבני ישראל כסף וזהב מפני שהממון מזיק לשלימות האדם כן כס בדעתו והרחיק עצמו מן הנחש מבלי לקחת ממנו מאומה מחמת הארס שיש בשני קצותיו, אך השי"ת אמר למשה אם תדע ותתבונן איך להתנהג בממון, דהיינו אחוז בזנבו אם תאחז רק בזנבו ובקצה הממון ובמעט ממנו תהיה שמח בחלקך ואל תהרס לעלות לראשו על דרך שאמרו חכז"ל אם יש לו מנה רוצה מאתים גם לא תבטח בהצלחת הרכוש והממון ותשען עליו כי אם תמיד יהיה בעיניך כאוחז בזנבו אשר בקל יוכל להשמט ממנו ולמה נקרא שמם זוזים מפני שבקל זזים ממקומם אם בכה תעשה בממונך אז תראה שיהיה לך לעזר ולתשועה וכן היה כאשר אחז בזנבו ויהי למטה בכפו ומזה הבין משה רבינו שהממון כדי סיפוק פרנסת איש והממוצע בין עוני לעושר טובה מאוד לישועת האדם ויש לו סגולה אשר יש למטה ביד האדם כי טוב להשען ולסמוך עליו ולמה נקרא שמו יקום מפני שמקים את האדם על רגליו והמטה מרחיק מעל האדם כל מציריו ושונאיו כן הפרנסה בכבוד עוזר לאדם להרחיק ממנו כל המניעות מעבדות ה' ובזה מיושבים כל דיקדוקים הנ"ל ונכון צל הכסף כ"ב]:

וישב משה אל ה' ויאמר למה הרעות להעם זה זה ולמה זה שלחתני ופירש"י למה הרעות וגו' ואם תאמר מה איכפת לך קובל אני על אשר שלחתני ע"כ ויש להפליא מה ס"ד לומר על משה רבינו לומר דמאי אכפת לו דהרי כמה פעמי' מסר נפשו בני ישראל ועתה לא יהיה איכפת לי' בצערן אבל מובן לדעתי עפ"י מה שביארתי כבר בשם הר"ן בדרשותיו שהטעם שנשלח משה רבינו להוציא ישראל ממצרים ולא הוסר ממנו הכבדות פה למען ידעון כי יציאת מצרים וקבלת התורה לא יהיה בדרך הטבע ומחמת יופי הלשון ושאר שלימות החיצונית רק יהי' חוץ מדרך הטבע והקב"ה משדד מערכות ועושה נסים למעלה מן הטבע ומשה רבינו אף שהיה כבד פה וכבד לשון אשר עפ"י הטבע לא היה דבריו ראויים לשמוע על כורחו היה מוכרח פרעה לשמוע דברו כי דבריו דברי אלהים חיים. והנה נודע ולמדוני רבותינו כי התשועה אשר יבוא לאדם בגת צרה יוכל להיות על שני אופנים אופן הא' תשועה בדרך הטבע אופן הב' תשועה למעלה מן הטבע עפ"י ה' ית"ש כי ישדד מערכות וכמו שמצינו הרבה פעמים, ואמנם הבחינה בזה לידע איזה תשועה היא בדרך הטבע ואיזה תשועה היא מה' חוץ לדרך הטבע היא בזה האופן כי כל תשועה שהוא בדרך הטבע אז לא יבוא התשועה כי אם הגיע בצרתו למדריגה התחתונה כי אז יבוא התשועה בדרך הטבע על דרך הכתיב כי שחה לעפר נפשינו קומה עזרתה לנו והטעם בזה הוא כי מזל כל איש תלוי בכוכב התלוי בגלגל השמים והגלגל סובב והולך תדיר מלמעלה למטה וכאשר יגיע למטה חוזר לעלות למעלה כמו כן המזל של אדם לאחר שירד פלאים למדריגה תחתונה אז חוזר לעלות ונושע מצרתו, לא כן תשועה הבאה מאת ה' ית"ש כי תשועת ה' כהרף עין ואינו צריכה להמתין עד שירד מזלו כי השם ית"ש משדד מערכות ומעלה מזלו פתאום בלי שום הכנה, וזה היה טענת משה רבינו לאשר שיציאת מצרים והניסים שנעשו היה מן הראוי להיות ניכרים לכל העולם שהמה מאת ה' ית"ש המשדר מערכות ולהראות הניסים חוץ לדרך הטבע א"כ לפ"ז היה מן הראוי שתבוא תשועת ה' פתאום כהרף עין וכיון שכן למה הרעות לעם הזה כיון שכל כך ירדו ישראל למדריגה התחתונה בצרתם שאף תבן לא ינתן להם אף על פי שתשלח להם תשועה לא תהיה ניכר כי בא התשועה מה' ית"ש בשידוד מערכות כי יאמרו מצרים כי באה התשועה עפ"י הטבע לאשר ירדו בצרותם למדריגה התחתונה התחיל מזל שלהם לעלות ולצמוח לכן נגאלו וע"ז אתי שפיר ואם תאמר מאי אכפת לך סוף כל סוף אני אגאל אותם אבל קובל אני למה זה שלחתני כי הרי לכך שלחת אותי בהיותי כבד פה להורת כי יציאת מצרים תהיה למעלה מן הטבע ולא יהיה בעניניה שום דבר מתשועת הטבע וא"כ בעבור שלחתני דייקא א"כ למה הרעותה לעם הזה, וע"ז השיבו השי"ת עתה תראה וגו' ירצה כי מ"מ יהיה ניכר כי התשועה למעלה מן הטבע כי לא די שאוציאך אלא שגם פרעה בעצמו יגרשם מארצו ויכירו כי התשועה היא מאת ה' ית"ש למעלה מן דרך הטבע ונכון, ועי' בפתיחה לספר אומר לציון בתחילתו שכתבנו מזה באריכות:

תוכן העניינים

זקן אהרן (פריד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה