אור ברסלב

זקן אהרן (פריד)· הרב אהרן פריד

בראשית

איתא במדרש אומרים מקצת שבחו של השי"ת בפניו שנאמר אמרו לאלקים מה נורא מעשיך וכלו שלא בפניו הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, והוא פלאי איך שייך אצל השי"ת שלא בפניו הלא מלא כל הארץ כבודו, ויראה לענ"ד כי מצינו שהמדות שהי"ת מתנהג בהן עולמו הם שלש עשרה והמה כולן נצרכין לרשעים ולבעלי עבירות וחוטאים וכמו שפירש"י על פסוק ועתה יגדל נא כח וכו' ועיי' בתוס' עירובין כ"ב ועיי' בתרגום שמבואר שכל מדות השי"ת המה לרשעים אבל לצדיקים גמורים השכר טוב הוא עין לא ראתה ואין לה מדה ושיעור, ואיתא במדרש ישא ה' פניו אליך יעביר כעסך ממך ואין ישא אלא הסרה כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך פניו אלו פנים של זעם, ובזה א"ש דאומרים מקצת שבחו של השי"ת בפניו דהיינו בעת שהוא ית"ש כועס על החוטאים ופושעים אומרים י"ג מדותיו שכולם המה מקצת שבחיו כיון שקרואין מדות ויש להן שיעור וכמו שנאמר בפ' פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים, אבל שלא בפניו דהיינו כשהוא ברוך שמו ברצון דהיינו לצדיקים גמורים אז אין כאן מדה ושיעור רק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ועין לא ראתה השכר נצחיות וא"ש:

והארץ היתה תוהו במדרש והארץ וכו' אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ועדיין אנו יודעים באיזה מהן חפץ וממה דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים ע"כ והוא פלא:

והנראה בעזהי"ת עפ"י מה שנניח להקדמה קצת מובא בספרים הקדושים, והוא המצוה הגדולה אשר נצטווינו לאהוב הבורא ית"ש אהבת אמיתית הוא רחוק בטבע האדם לאהוב את מי שהוא רחוק ממנו ואינו מכיר ענינו כי לא הוטבע באדם לאהוב כי אם זה שהוא מכיר ממנו ענין שיסובב לו אהבה אך בבחינת מדותיו ית"ש תמידי וע"י הרגל ודביקות במידותו יכיר כל פעם יותר בנעימות המדות האלו, וידע שאלו המדות נמצאים בבורא כל העולמים על אופן יותר נעלה ונשגב לאין שיעור ויתהוו שיווי מה בין אוהב לנאהב והיינו מצד מדותיו עי' בטל אורות שער א' ע"ב שהאריך בזה והנה המדות שהשי"ת מנהג עולמו בהן המה י"ג מדות הידועת המה רובם נצרכין לרשעים ולבעלי עבירות כמו שפירש"י על פ' ועתה יגדל נא וכו' דאעפ"י שהשי"ת אמר אף לרשעים משמע שגם לצדיקים, מ"מ פשיטא דהיינו לרובן זכיות, אבל לצדיקים גמורים איננו צריכים לשום מדה וכמו שמובן מתרגם לפ' המדות שם ע"ש ויוצא לנו מזה דבראותינו רשע גמור וטוב לו והשי"ת מאריך אף ונושא עון נתגלה מדותיו של השי"ת ורב טובו ובהתבונן קצת מנעימי מדותיו הטובים ורב סבלות נגד רשעי ארץ נצמח בלבנו אהבה רבה לכבודו ית"ש ולהדבק במדותיו, ואמנם היראה אשר מחויב בלבנו נצמח לנו מההפוך מצדיק ורע לו, והוא באשר נתבונן ביסורי הצדיקים וידענו ברב צדקתם ובכל זאת סביבו נשערה מאוד ונפרעים מהם מקלי קלות יסתאר לב האדם לירא יראה גדולה מהשי"ת ויאמר כל אדם ברב פחדו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר וזה דבר אמיתי שאין חרדה בעולם אשר יחרוד לבות בני אדם כחרדת צדיק ורע לו בעוה"ז בזה יופתח לנו שערי אורה להבין מאמר חכמז"ל בברכות ל"ג ע"ב על פסוק ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ופריך אטו יראה מלתא זוטרתא היא והלא אמרו וכו' אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, ומשני אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא וכו' ע"ש דהדברים מתמיהים וכי משום דאצל משה היא מלתא זוטרתא יחויב שהוא ג"כ אצל ישראל וכבר דברו בזה חכמז"ל ואמנם לדברינו יומתקו דבריהם בעזהי"ת דכבר נודע דברי רבותינו בחובת הלבבות ושאר חיבורים דא' מתירוצי קושיות צדיק ורע לו והוא עיקר שגם מי שנראה אצלינו ממעשיו שהוא צדיק אולי אינו צדיק באמת לפי הערך הראוי לעבודת הבלתי בעל תכלית ית"ש ובס' טל אורות מביא בשם רמב"ן פי' על פסוק תהילים ע"ג ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני ר"ל כשאני האיש יהודי כראוי להיות ואיש יהודי שלם בעבודת הבב"ת ית"ש אז בל"ס אתה ה' תגן עלי בשלומך ותאחז ביד ימיני אך ריק זכיתי לבבי וכו' אך יכול להיות שלבי ריק מזכות הראוי ואשר תבחר ותקרב ואני מוטעה בעצמי לחשוב עצמו נקי כפים מעון ע"כ ולפ"ז אם אמנם נחה היראה שקטה רעש סבכות רעיונינו בענין יסורי הצדיקים גם החרדה והתעוררת היראה שהנחנו מהיות הצדיקים יוסרו בעוה"ז וסביביו נשערה מאוד נחה ג"כ והיראה מתמעט כי כל איש ואיש אשר יוסר לפנינו נאמר כי אין תוכו כברו ואין הנראה ממנו לצדקת אמתיות ואולי און בקרבו, ואמנם לגבי משה רבינו אשר העיד עליו השי"ת כי בכל ביתו נאמן הוא ולא קם כמשה והי' מובחר אנושי ולא הי' שום ס' בצדקתו וחסידתו ובכל זאת קבל עונש מהשי"ת ולא זכה לבוא לא"י אחר כל התפילות ותחנונים אשר עשה ולא הועילו לו כל זכיותיו מי לא יחרד וירא מעונש מהשי"ת על חטאיו ויאמר בלבו איך לא אירא מהדר פחד גאונו יתב"ש אשר לא יותר לשום אדם אפי' למשה רבינו, וזה כוונת חכז"ל על מה שפריך אטו יראה מלתא זוטרתא הי' וע"ז שפיר משני אין לגבי משה ירצה שהוא הי' צדיק בבירור ובכל זאת נענש ודאי יראה מלתא זוטרתא הי' דמי לא ירא מעונש השי"ת היוצא מדברינו דכמו דמעשי הצדיקים יסובבו לנו תכלית גדול בעבודת אלהים והוא יראת השם מחמת יסוריהם ועונשם אשר נאמר עליהם וסביביו נשערה מאוד כמו כן מעשי הרשעים יסובבו לנו ג"כ תכלית טובה בעבודת השי"ת והוא אהבת השי"ת ע"י התגלות מדותיו הנעימים ובזה מובן המדרש הנ"ל דהי' לן ספק דאפשר דחפץ ה' במעשי הרשעים כדי שיוכל לגלות מדותיו וע"י זה יוכלו בני האדם לאהוב ה' יתב"ש ותכלית הבריאה הי' לטובת האדם ועבודתו לה' ית"ש וממה שאמר וירא אלקים את האור כי טוב אתה למד שאינו חפץ ה' במעשה רשעים כלל רק במעשי הצדיקים ובדברינו אלו יש לכווין דברי חכז"ל בשבת דף ל"א ע"ב אמר ר"י לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו שנ' והאלהים עשה שיראו וכו' ודברי תימא הם דמדוע הי' כוונת השי"ת דוקא ליראה ומדוע לא לאהבה אותו ובדברינו א"ש דאף שביארנו דאהבת השי"ת יסובב לנו מכח בחינת מידותיו הנעימים והטובים והתגלות מדותיו היותר נעלם הוא על ידי רשעים לבעלי העבירות ולעושי תשובה וכנ"ל וא"כ הי' הסברה נותנת שתכלית הבריאה הי' ג"כ כדי שיתגלו מדותיו ה' יתב"ש וע"ז אמר ר"י כי דאינו כן דלא הי' תכלית הבריאה אלא כדי שיראו מלפניו דהיינו שיהי' כולם צדיקים ויסובב היראה וכנ"ל ולא משום אהבה דאין חפץ השי"ת במעשי הרשעים וא"ש:

ויאמר וכו' תדשא הארץ וכו' ויהי כן ותוצא הארץ וכו' עץ עושה פרי וכ' רש"י שהציווי הי' שיהי' טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן וכו' ולפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם הארץ על עוונה ונתקללה וקשה בממ"נ אם חטאה הארץ בזה מדוע לא נתקללה מיד ואם לא חטאה אמאי נפקדה כשנתקלל אדם, ונראה דיש לדקדק המאמר הכתוב ויהי כן ותמוה כיון ששינתה איך שייך לומר ויהי כן, והנראה בזה דודאי כל הכח והטעם מתיקות אשר הי' צריך להתפשט בעץ ופרי בודאי נתהווה בארץ ולא הי' בזה שום חסרון רק שהי' הארץ צריכה לחנק כוחתי' חצי' לעץ וחצי' לפרי והיא נתנה כל הכח וטעם ומתיקות לפרי ולעץ לא נתנה שום טעם ולכן שפיר אמר הכתוב ויהי כן קודם שכתוב ותוצא הארץ וכו' דקודם הוצאה הכנת כח וטעם הי' ונתהווה בשלימות בארץ מספיק לעץ ופרי ויתואר לומר ויהי כן אמנם באשר הוציאה האילנות נאמר ותוצא וכו' עץ עושה פרי ושינתה ונתנה כל מתיקות לפרי, והנה ידוע דכל מה שברא השי"ת בעולמו לא ברא רק להנות בו בני אדם וכמאמר בן זומא ברוך שברא כל אלה לשמשני ונקדים מדרך הטבע דהפרי גופא והוא הפסולת אינו מזין ומשביע לאדם רק המתיקות וטעם שבו וממילא מובן דפרי אשר בו מתיקות ושמנות משביע לפי ערך בחצי ממנה כמו פרי אשר בו חצי מתיקות וטעם דהעיקר הוא המתיקות וכן להיפך במי שממלא כריסו ואוכל הרבה לתאווה יוכל לאכול הרבה יותר מפרי טובה כמאמר רווחא לבסומי' שכיחי ולזאת הנה קודם החטא הי' הכונה שיאכל אדם רק לשובע נפשו ולא לשובע בטנו רק כפי חיותו ויתעסק במושכלת ובעבדת השי"ת וא"כ לא חטאה הארץ כלל במה ששינתה דמה שיחסר לאדם הנאת העץ יתמלא בהנאת הפרי כי לא יצטרך רק לחצי פרי כי המתקות ישלים וא"כ אין כאן שום חסרון בזה ואמנם אחר שחטא אדם ואחז במדת התאווה א"כ יזיק לו גודל מתיקות הפרי דע"י זה יוכל להרבות כריסו ומלא כריסו דני בישי ויבוא לידי חטא ולכן נתקללה אז וא"ש:

ובדברינו אלו יש לפרש מדרש פליאה מובא בישמח משה וז"ל ותוצא הארץ דשא וכו' ועץ עושה פרי למינו הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש ע"כ והוא פליאה עי"ש בישובו ותמצא נחת ובדברינו הנ"ל יושם תוך בעה"י לדברי חכמינו ז"ל ונקדים דידוע דברי חכז"ל וכי בתשעה מתענין וכו' אלא כל האוכל ושותה בתשעה מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, והנה בטעם מצות אכילת עיו"כ נראה לעורר (ובלי ס' יש טעמים וסודות כמוסים) עפ"י דברי הרמב"ם פ"ג מה' דעות וז"ל הזהב שמא יאמר האדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד כו' דרך רעה הן ומוציאין האדם וכו' אפרוש מהן ביותר עד שלא יאכל בשר ולא ילבש אלא השק כגון כהני עכו"ם וכו' המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי נאמר בנזיר וכו' ואסרו לסגף עצמו בתענית וע"ז אמר שלמה אל תצדק הרבה ע"כ ע"ש וכונתו מבוארת שלא הי' כונת התורה במצותיה להשחית גוף האדם בריבוי תענית אדרבה מצוה שיהי' טוב ומתוק ושמן והנה למען לא יאמינו העם שכוונת השי"ת בציווי עינוי יו"כ שהוא בכונה להשחית הגוף ושרצון השי"ת להיות האדם ככהני עכו"ם אשר זכר הרמב"ם הנ"ל לכן ציוותה התורה בפירש שבעיו"כ מצוה לאכול ואם הי' רצון השי"ת להשחית הגוף לא הי' מצוה כן אלא ע"כ שכונת השי"ת הי' שיכלכל אדם וישביע גופו בעיו"כ כדי שיהי' לו כדי ספוקו כח לעסוק ביו"כ בעבודת השי"ת ולא יטרידהו האכילה ושתי' אבל האכילה כדי סיפוק בעיו"כ הוא מצוה כמו התענית ביו"כ וחביב בעיני השי"ת כדי הסיפוק כמו שנמאס בעיניו המותרות ובזה א"ש דאחרי אשר התבאר בתורה ותוצא הארץ עץ עושה פרי א"כ קשה מדוע לא נתקללה הארץ מיד וצ"ל כדברינו הנ"ל דכיון דקודם החטא הי' הכונה שיאכל אדם רק כדי הסיפוק א"כ עדיין לא חטאה ארץ במה שנתנה כל המתיקות דמה שיחסר בעץ יתמלא בפרי ואף שיהי' הטעם יותר משבח מכ"מ כיון שלא יאכל רק כדי הסיפוק הי' חביב בעיני השי"ת ומוכח מזה דאין רצון השי"ת בהשחתת הגוף וע"ז אמר הה"ד ועניתם את נפשותיכם דמצוה לאכול בעיו"כ כדי להראות שכדי הסיפוק מצוה ורצוי לפני השי"ת וא"ש:

ויאמר אלקים תוצא ארץ עיי' בפתיחה לספרי אומר לציון באות כ"ז בסופו:

והעוף ירב בארץ, מסורה שלשה פעמים והעוף, והעוף ירב בארץ, זאת תורת הבהמה והעוף, והעוף אוכל, יראה לפרש דעיקר עבדות האדם להשם ית"ש שיעשה התקשרות בין עולם עליון לעולם התחתון על ידי כח הנשמה שיקשור בהגוף ואז ידע ויאמין כי כמו שהנשמה מנהגת את הגוף כמו כן הבורא ית"ש מנהיג את העולם ומבשרי אחזה אלקי, והתקשרות זה נעשה על ידי אכילת האדם וכמו שכתב המג"א באו"ח סי' ו' סק"ד בשם האר"י הקדוש דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל כי מבלעדי זאת הוא פלא גדול איך יתקשר רוחני בגשמי ואיך יתקיים הנשמה בגוף על ידי אכילה גשמיות ותצא מגוף על ידי חסרון המאכל הלא הנפש איננה נהנית מאכילה גשמיות כלל, ובזה פי' האר"י הקדוש מובא שם במחצית השקל הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, פי' ה' יורה על רוחניות שיש במאכל כי ברוח פיו נברא כל צבאות עי"ש, והנה זה פשוט דאין הנשמה הקדושה נהנית מרוחניות המאכל אלא אם המאכל כשר ולית בי' דררא דאיסורא ונאכל בברכה הראויה לה כמצוות ה' אבל אם מקבל הנפש חיותו ומזונו מאכילה אסורה או בלא ברכה אז לא מקבל הנשמה ארוחניות המאכל שגם דבר חיותו והנה מאכילה כשירה יתעצם ויתרבה כח רוחניות הקדושה ויתעלה ג"כ המאכל הגשמי למדריגה גבוה ע"י הברכה וזה שאמר הכתוב זאת תורת הבהמה והעוף ירצה האדם מכונה בשם הבהמה ועוף כי מצד חומר וגשמיותו נקרא בהמה ומצד רוחניות שבו נקרא העוף וכמאמר הכתוב ובני רשף יגביהו עוף וכוונת זאת תורת הבהמה ועוף היינו שיתקשרו יחד החומר והנשמה שהוא האדם הוא על ידי והעוף אוכל כי על ידי האכילה יתקשר הנשמה להגוף דהיינו העוף ובהמה אך בתנאי שיהי' והעוף ירב בארץ שיהיה האכילה כשרה עפ"י התורה הקדושה כדי שהנשמה הנקראת העוף ירבה ויתוסף אור רוחניתה וגם הגשמיות יתעלה כי אז כאשר יהי' לרוחניות הרוב נגד הארץ החומר הגשמיי אז יגיע האדם לתכליתו וא"ש:

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, מדרש רבה אמר ר' אבא אכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל עוד, והיא תמוה ונראה לענ"ד עפ"י מה שפירשנו הפסוק ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו ותמהו חכז"ל שמילת עזר ומילת כנגדו המה סותרים מיני' ובי' ותי' זכה נעשה לו עזר לא זכה כנגדו, ולדרכנו יראה לפרש על פי הנחת החוקרים שהתנועה היא על שני אופנים מה שאיליו, ומה שממנו, ופירש"י הוא כך כל מעשה ופעולה שיעשה אדם כל ימי חייו הכל מכינים ונקראים בשם תנועה ומפני שבלי תנועה לא יצוייר שום מעשה ופעולה ובכל דבר שיעשה אדם ראשיתו ותחלתו התנועה, אך יתחלקו התנועות לשני חלקים הא' שישמר האדם את עצמו ולעשות איזה פעולה להנצל מכל דבר רע ושלא יקרה לו שום נזק ויברח מדבר הזיקו וזה נקרא תנועה אשר ממנו או שיעשה אדם דבר להשיג איזה קנין או להשיג מעלה אשר עדיין לא השיג אותה והיתה נעדר ממנו והוא רוצה בתנועה זו להתקרב את עצמו להשיג דבר אשר יקר בעיניו וזה נקרא תנועה מה שאליו, ופירש בזה המאיר איוב מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך ירצה מה לך אסתר המלכה למה אתה עשית תנועה זו לבוא כאן אם היא תנועה אשר היא ממנו ויש לך דברי המעיק אותך ותצרך לברוח או מה בקשתך שאפשר שהתנועה שלך היא ממנו שתרצה להשיג דבר אשר לא היה לך עדיין ובספרי צל הכסף בפירוש רביעי כתבתי בזה עי"ש:

והנה תכלית בריאת האדם יכונו על שני דרכים לפי דרך התורה והיראה היתה תכלית הבריאה להשיג תורה ומצות וקנין נצחיות עולם הבא אשר עין לא ראתה כו' ולפי דרך המון להשיג קניני עולם הזה על ידי פעולת ומעשים ומשא ומתן וכל מלאכות לשני דרכים אלו שווים ודומים זה לזה בצד אחת והוא דכמו שחייבה התורה להשגת חיי ניצחית שני מיני ציווים דהיינו מצות עשה ומצות לא תעשה ושני המינים אלו יחדיו מביאין את האדם לתכלית שלימותו כי הלא תעשה והלאווין המה שמירה לנפש האדם שלא יגעל ויטמא ויתקלקל והמה בגדר התנועה שממנו ששומר הנפש שעל כל פנים לא יגרע ולא יפחת ממעלתו מאשר בא לעולם, והמצות עשה היא בגדר התנועה שאיליו שעל ידי המצות עשה שמקיים האדם קונה שלימות וקנין חדש ומשיג אור שבעתיים, כמו כן בהשגת חיי ארצית ועוה"ז נצרכים ג"כ שתי תנועות, התנועה שהיא ממנו, להשגיח בעין פקיחא על קנין המושג אשר יש לו לאדם שלא יפסיד ולשמרו היטב מכל דבר המזיק לו, תנועה הב' אשר היא אליו להוסיף בכל יום מלאכה ומשא ומתן להשיג קנינים חדשים ורכוש רב כדי לפרנס בניו ובנותיו:

והנה שני תנועת הללו שהם מתנגדים זה לזה הוא מן הנמנע לפעמים על איש יהודי כי כמו שאיש אשר יעומס עליו טורח צורך הבית ושמירת הקנינים שלא יופסדו אין לו יכולת לעסוק במשא ומתן ולהרבות קנינים מחוץ למקומו כמובן, כמו כן אדם אם יצטרך להשגיח על ביתו לרחק מאכלות אסורות ולבישת שעטנז וכדומה שיהי' ביתו חף מכל עוון ופשע ושמירת נחלת כעשו איך ישא עיניו לעלות למרום לדרוש ולחזות בנועם ה' ובתורתו אם עיניו לנוכח ארץ יביטו לבל יקרב אליו חטא ופשע וזה שאמר הכתוב אמר השי"ת לא טוב היות האדם בלבדו שאי אפשר שישיג שלימותו אם הוא לבדו כיון ששלימות האדם הן בנצחיות והן בארציות נתלים בשני תנועת אשר המה שני הפכים ומתנגדים זה לזה ובעבור זה אעשה לו עזר כנגדו ירצה על התנועה שהיא כנגדו וממנו אשר הוצרך להשגיח שלא יבוא לו היזק מדבר המנגדו האשה תהיה לו לעזר אשר תשגיח בכל אופנים למנוע מן הבית דבר המזיקו לגופו ונפשו ובזה תהיה האשה לעזר, והאדם בעצמו יוכל לעלות להשיג שלימותו בתנועה שאליו הן בתורה וחיי נצחית והן בקניני מדומים וחיי העולם הזה כי עיניו תוכל לצפות למעלה ולעלות בקודש בלי מניעה ויושג שלימות המכוין בבריאת האדם, ובזאת יובן המדרש הנ"ל דאדם הראשון השיב להבורא עת שאכל וחטא בעץ הדעת, האשה אשר נתת עמדי ירצה כל עיקר הטעם אשר נתת את האשה עמדי שתהי' עוזר לי על צורכי הבית להרחיק כל איסור כדי שיהי' לי פנאי לשרת בקודש ולא אטורד מהשיג שלימות היא נתנה לי מן העץ ואכלתי ואוכל ירצה אני מוכרח עוד לאכול מה שתתן לי לאכול ותאמר שזה כשר וכבר נאמר בתורה וספרה לה שהיא נאמנת על כל עניניה ומאכלה ואני מוכרח לשמוע עוד בקולה ולהאמין לכל דבריה, אבל באמת אין זה טענה כי אפי' אם אשה נאמנת על איסור מ"מ על אכילת עץ הדעת שנאסר מפי השי"ת לא הי' צריך להאמין לה וא"ש:

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן מן העץ וכו' יש לדקדק דמשמע אם לא היתה חוה מסית לאדם לאכול רק האדם מעצמו היה אוכל לא הגיע לו עונש זה וזה תמיהא דאם נאמר דאפי' אכל בלא הסתה נמי הי' חייב עונש זה א"כ למה אמר השי"ת כי שמעת לקול אשתך והרי זה מיותר לגמרי:

ונראה לפרש בעזרת השי"ת ונקדים תחילה מה שפירשנו איתא במדרש כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הקב"ה והקב"ה דוחה אותו לראש השנה ליום הדין ובר"ה בא השטן לקטרג ואמר לו הית"ש הביא עדים הלך והביא החומה להעיד על עונותיהם של ישראל והחמה מעידה והקב"ה אומר לו הרי עד אחד ואין עד אחד נאמן הביא עוד עד אחר ולהעיד והוא הולך להביא את הלבנה ואינה מוצאה שהיא נכסת שנאמר תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו יום שהלבנה נתבקשת ואינה נמצאת שהיא מכוסה, וזה פלא. אפשר לפרש הלא נודע כי שלימות האדם תלוי בקיום מצות עשה ולא תעשה ואמרו חכז"ל שלקיום מצות עשה צריך אדם לעורר חום הטבעי והתלהבות לקיים את המצוות בזריזות ובשמחה ולמנוע מעבירות לא תעשה צריך אדם להשתמש בקרירות ובצנה, וטבעו כבד ומשא להתנועע לעשות דבר איסור, והנה אם האדם הולך תמיד אחר טבעו הן בקיום מצות עשה והן בקיום מצות לא תעשה, אם הוא איש בטבע חם ועושה מצות וגם עבירות אזי יהי' נדון לכף זכות כיון שעל פי טבעו וגורל חומו עושה עבירות והוי כאונס ואונס רחמנא פטרי' והמצות שעשה היא בבחירה ורצונו ומגיע עליהם שכר וכן להיפוך אם טבע איש זה קר וכבידה לנוע ואינו עושה מצות גם לא עבירות אז הוא ג"כ נידן לכף זכות כיון שעל מניעת המצוה הוא אנוס עפ"י טבעו אבל על אשר מנע עצמו מעבירות כיון שהיצר הרע מסיתו והוא ישב ולא עבר הרי קיים מצוה וזוכה בדין וכן פי' בספר מאיר איוב בתחילת הספר על הא דאמרו חכז"ל שבת.. אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כשני מבעי לי' למימר אלא אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שבאות ומסודרת אז כשלג ילבינו פירוש אם אותו חטא ימשך מטבע האדם מכח מזלו וטבעו אז ניתן לסליחה מה שאינו כן אם החטא רצוני גמור ע"כ נמצא לפי זה עיקר חטא האדם הוא אם לעשיית עבירה הוא משתמש בחום הטבעי לעשות העבירות בהתלהבות ושמחה ולענין קיום המצוה הוא משתמש בטבע קר ומצונן ומתנועע בכבוד מאוד א"כ אין מעשים אלו מכח הטבע רק מרד ומעל ברצון גמור וממילא ראוי לעונש כיון דאין לו טענת אונס והנה ידוע שהחום הטבעי שבאדם בא מן החמה כי היא נותן חמימות והתלהבות בלב האדם והקרירות בא לאדם מן הלבנה שהיא קרה לנגדה ושופעת עצבות ועצלות בלב האדם, ובזה יובן המדרש הנ"ל שהקב"ה אומר לשטן הביא עדים שישראל חטא ולא הי' אנוסים על פי טבעם מחמת החום או מחמת הצינה כנזכר ועל כן צריך עדים שיעידו שלעשות עבירות הי' משתמשים בחום הטבע, ולקיום מצות עשה הי' משתמשים בצונן וקרות הטבע כדי שיהי' העבירת רצונית והנה השטן הביא החמה להעיד והחמה מעידה שעברו עבירות בחימום והתלהבות אך כאשר רצה להביא הלבנה שתעיד על התרשלות קיום מצות עשה מחמת צונן וקרות הטבע אינה מוצאה שהיא מסתתרות ונכסית מחמת שאנו מרבים אז בחודש תשרי הרבה מצות בהתלהבות כל הימים ר"ה ועשי"ת וסוכה ולולב ושאר מצות שאנו מקיימין וממילא ליכא ראייה על עדות החמה שאינו מחמת אונס וטבע לכן השי"ת מוחל לנו חטאתינו וא"ש ובדברינו אלו יבוא פירוש הפסוק הנ"ל על נכון דהנה יש אנשים אשר מטבעם וממזגם המה קשי עורף איננו שומעים לשום אדם ליקח ממנו עצה או ציווי כי הם עומדים על דעתם בלי לשנות שום דבר ממה שהחליטו בשכלם והנה אם אדם כזה איננו שומע לקול אלקים יש לו קצת טענה שהוא אנוס לפי טבעו ומזגו שלא לשמוע ושלא לקבל שום ציווי וכן יש אנשים שהמה קלי דעת ופתאים יאמינו לכל דבר ושומעים לכל אדם אשר יעצו לו ואם המה חוטאים ושומעים לעצת רשעים ג"כ יש להם התנצלות שהן אנוסין בטבען לשמוע עצת כל איש ואונס ורחמנא פטרי אך אמר השי"ת לאדם אם היית אוכל מעץ הדעת בלי שמיעת קול אשתך הי' לך התנצלות לומר שהייתי אנוס באכילתו משום דטבעך ומזגך קשי עורף ולא תשמע לשום יועץ לכן לא שמעת בקולי ותאכל מן עץ הדעת ולא היה מגיע לך עונש גדול מחמת אונס טבעך אך יען כי שמעת לקול אשתך ובזה הראית לדעת שאין אתה קשי עורף רק אדרבה מיד שמעת לקול אשתך וא"כ אין לך טענה אונס שטבעך קשה שלא לשמוע דהרי שמעת מיד לקול אשתך ולקולי לא שמעת ואכלת מעץ הדעת לכן ארורה האדמה בעבורך וא"ש:

בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ויש להבין מה ענין עונש זה לעבירת אכילת עץ הדעת וגם הלא כבר אמר ה' ית"ש ביום אכלך ממנו מות תמות ונמצא כבר עונש לאכילת עץ הדעת שימות א"כ מדוע הוסיף השי"ת עונש בחיי צער, ועוד כי עפר כו' ואל עפר הלשון כפול יובן בהקדמה לקיחה מפי חכז"ל היות ידוע שהשם ית"ש ברא שמים וארץ כולל כל הבריאה שבעולם יש מאין והמה לפי מה שהסכימו חכז"ל אינם תכלית הבריאה כי המה אינם מוסיפין שלימות על תכונת מה שנבראו מאחר שאין להם מניע ומסית לעבור על רצונו והמה נקראים עומדים כמאמר והארץ לעולם עומדת וכן כתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים אבל עיקר תכלית הבריאה הוא מין האדם לאשר חלק אחד ממנו חומר עב וגשמי וחלק השני ממנו נפח בו ה' דבר רוחני והוא הנשמה הקדושה, ועיקר הכוונה שהאדם בבחירתו יראה למעט החומרית שיש בו ולהוסיף על רוחניות בעסוק בתורה ומצות כי היא מזון הנפש ועל ידי מזון הזה תתעצם ותתגדל הנפש והאור הקטן אשר ניתן לו מיום הולדו תוסיף אור גדול על ידי תורה ומעשים טובים ובזה האדם עושה יש מאין דהחומר בעצם הוא אין כי כל שיש לו תחילה יש לו תכלה וכל מחובר נפסד אבל הנפש לאשר היא רוחני תשאר בנצחותיה לעולם ונמצא מה שמוסיף הצדיק אורה לנפש על ידי תורה ומצות ניתוסף אור לנפש הוא גומר בריאת השי"ת שעושה יש מאין ומוציא יקר מזולל כי החומר מתמעט והנפש נתרבה ונוסף אורה:

אמנם האנשים אשר ימשכו אחרי חומרם בריבוי התאוות מוסיפן חומר על חומרם וימעטו אור הנפש עד כי יהפכו הרוחניות לגשמיות ויעשו אין מיש הפוך כונת הבריאה לעשות יש מאין וזה כונת חכז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה ובזמן שאין עושין כו' מתישין כח של מעלה דהכונה בזמן שעושין רצונו אז עושין יש מאין כאילו הוסיפו כח לגמור הבריאה שהיתה הכונה לברוא יש מאין אבל להיפוך באין עושין כו' המה מתישין כח שלמעלה כי עושין בהיפוך כונת הבריאה ואדרבה המה עושין אין מיש:

והנה אם היה השם ית"ש ממלא משאלותינו והוסיף לנו לכל איש מחיתו ועשרו בהרבה קנינים, הי' כל העולם שטופים בהרבות תאוות ובריבוי ומאכלות ומשגל והי' מוסיפין עפר על עפרם ומרבין כמות החומר שניתן להם מיום הולדו כמו שנאמר ורם לבבך ושכחת וגו' וישמן ישורן ויבעט והרי אלו האנשים מרבים האין וממעטים היש היפוך כוונת הבריאה לזה הפליא ה' חסדו אתנו וראתה חכמתו למעט המותרת וריבוי הקנינים לאדם ויעד אותי כי בזעת אפיך תאכל לחם למען לא יהי' כשטופים בריבוי התאוות ומשוקעים בהבלי עולם ובזה יובנו הפסוקים הנזכרים לבראשית הבריאה היה הכונה שיהי' לאדם כל צורכו ומזונו בלי שום עול וטורח כדי שיוכל לעבוד את ה' ית"ש מתוך הרווחה ויהי' גומר הבריאה לעשות יש מאין ולהפוך גשמיותו לרוחניות ולעלות לשמים בגופו כאליהו הנביא וכחנוך אך כאשר חטא ונטה אחר תאותו לאכול מעץ הדעת אשר לא הי' מוכרח לו לחיותו ועמידתו בעולם הזה אמר הקב"ה מעתה אינו ראוי ולא טוב לך שתהי' לך הרווחה לחיות בטורח קל ולהוסיף קנינים רבים רק כי ארורה האדמה בעבורך וגו' לא תהיה האדמה מרבה לך פירותיה כדי להשיג מותרת ותאוות לבך עד שתרבה חומר על חומרך ותוסיף על גשמיותך אך בעצבון תאכלנה כי תהיה טרוד וטורח הרבה על השגת מזונך הנצרך לקיומך עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת ירצה לא תוכל להרבות לך עוד חומר על חומרך כי די לך בהיותך שובך בשעת מיתתך אם תהיה ערך ושיעור החומר הגשם וכו' כאשה היה בעת שנבראת ונולדו כי עפר אתה האם אין די לך ולא תסתפק בחומר וגשמיות אשר לך בטבע משעת לידה ותרצה עוד אל עפר תשוב? בלשון תמיה האם אתה רוצה שארבה לך בטובת חיצוניות ורב קנינים עד כי תוסיף חומר על חומרך ואל עפר אחר תשוב, וא"ש, ולזאת יובן שבזיעת אפיך תאכל לחם איננו עונש על העבירה כי אם בדרך עצה טובה למען נוכל להשלים עצמינו ולירש חיי עולם הבא:

ויאמר ד' הן האדם הי' כאחד ממני לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו כו' וחי לעולם ומדרש, אין ועתה אלא תשובה וכמו שכ' ועתה ישראל מה ד' שואל כו' כי אם ליראה כו' מכאן שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה וקשה מהיכי מוכח שעשה תשובה ודרש זה מתיבת ועתה וע"ש, ונרא' בהקדים המדרש פגע בו אדם בקין ואמר לו מה נעשה בדינך אמר לו קין עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר אדם כך גדול כח התשוב' פתח ואמר מחמור שיר ליום השבת ע"כ יראה דכבר נודע מאמר חכז"ל במס' יומא דהעושה תשובה מיראה נעשין לו זדונות כשגגות והעושה תשובה מאהבה נעשין לו זדונות כזכיות, והכה קין עשה תשוב' מיראת העונש וכמו שאמר לו השי"ת לקין ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ וכמו שפי' רש"י שם ונמצא על ידי תשובה מיראה שעשה קין נעשו לו זדון כשוגג והרי הוא כאלו הרג נפש בשוגג ולכן נתחייב קין גלות כדין כל הורג נפש בשוגג ולכן אמר לו הי"ת נע ונד תהי' בארץ וזה שאמר קין עשיתי תשובה ונתפשרתי ורצה לומר דהוא עשה תשובה ונירא' ונעשה מזדונו שוגג ונתחייב גלות וזה הוי כמו פשר בין פטור לגמרי ובין חיוב מיתה וחיוב גלות הוי פשר וממוצע בין פטור למיתה אבל אדם לא הספיק לו לעשות תשובה ונירא' שיהי' לו חטא שוגג אבל רצה שיהי' לו הזדון נהפך לזכיות ורצה לעשות תשוב' מאהב' והנה אם האדם אשר כבר נמחל לו עונות ועוש' תשובה אין זה חשוב לתשוב' ווירא' דהרי אין לו לירא מעונש כיון שכבר נמחל לו עונותיו אבל תשובה שעושה הוא תשובה מאהב' והנ' אמרו חכז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כאנוש מוחלין לו כל עונותיו וממילא השומר שבת ועושה ג"כ תשובה על חטאו הוא תשוב' מאהב' שכבר אין לו עונש שנמחלו עוונתיו לגמרי ובזה א"ש דלאחר שאמר קין שעש' תשוב' ווירא' מיד פתח אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת וקיבל עליו לשמור השבת וממילא נמחול לו כל עונתיו ושוב כשעש' עוד תשובה הרי היא תשוב' מאהב' וזדונות נעשה זכיות וא"ש ומעתה הי' קשה למדרש דאיך ופשר לומר כפשוטו דאם יאכל מעץ החיים יחי' לעולם והרי אכל כבר מעץ הדעת שגורם מיתה ומהיכי תיתי יגבר כח אכילת מעץ החיים מכח אכילת עץ הדעת שהיא גורם מיתה ולמה החליט השם ית"ש שחי לעולם אע"כ מוכח שהקב"ה פתח לו פתח תשוב' דהיינו תשוב' מאהב' כיון שכבר נמחל לו עונו ע"י שמירת שבת ונמצא זדונו נהפך לזכות ואין כאן שום עבירה רק זכות ואם יאכל שוב מעץ החיים אז וחי לעולם כיון שאדרבה אכילת עץ הדעת ג"כ יחשב לזכות ולכן יחי' לעולם ולא יהי' יכול לבוא לשלימתו כנודע וא"ש:

ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ופירש"י טבת כתיב כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה היו בני האלקים נכנסין תחילה ובועלן אותה מכל אשר בחרו אפי' בעילת בעל ע"כ וקשה באמת למה המתינו עד שנכנסה לחופה ומדוע לא לקחו ובחרו בהם מקודם שנכנסה לחופה יראה לפרש על פי משל ששמעתי איש עשיר גדול הי' בעיר ומתה עליו אשתו והניח' לו בן יחיד ונחמד לאביו מאד ולקח לו האיש אשה אחרת ותמיד הי' דואג האב שלאחר מיתתו תיקח האשה את כל עושרו וקנינו לעצמה ולא תתן לבנו הנחמד היורש האמתי רק דבר מועט ואם יעשה צואה היא תטמין הצואה ותיקח לה הכל רק דבר מועט תתן להיתום מה עשה הלך וכתב צואה וזה לשון הצואה מכל העזבון אשר הניח אחריו תתן האשה להיתום מה שתרצה ע"כ ונתן הצואה בידה ומת וחיים לנו שבק, והנה האש' שמחה מאד עם הצווא' אשר בידה כי תוכל לפרוש דבר מועט וליתן לבן היתום והשאר תיטל לעצמה אך היתום תבע אותה לדין תורה והיא הראתה הצוא' לפני ב"ד והדינים תמהו מאד היעשה כן בישראל שיעבור אדם את נחלת בנו לאשה נכרית אך כאשר עיינו היטב בצוא' אז ירדו לעומק דעת האב המצווה שהי' כונתו שמה שתרצה לעצמ' סך זו תתן לבנו והשאר שרצתה ליתן לבן תשאר לעצמ' ושאלו אותה כמה תרצה ליתן לבן והשיבו מאה זהובים והשאר עשרת אלפים תשאר לעצמה ויפסקו הב"ד שמאה זהובים ישאר לפני' ויתר דהיינו עשרת אלפים יתנו להבן כי הוא היורש אמיתי ולזה כיון המצווה שמה שהיא רוצית ליקח לעצמה תתן להבן והנ' כבר ידוע כי האנשים העוסקים בחכמה ובתבונ' ואיננו מעורבים בין אנשי העולם והמון העם איננו יכולין להבחין ולבחור את הבנות היפות מתוך המגונות לידע מי ומי הם היפות מראה ומי לאו מחמת כי לא ניסו באלה ואינם בקיאין בהבחנ' זו וסוברים שכולם נאות וראיי' לזה דאמרו חכז"ל האי צורב' מרבנן דאזיל לקדושי איתתי' לידבר עם הארץ בהדי' והיינו טעמא משום דהצורבא מרבנן שאין לו ערך בענינים אלו, מחמת התמדת לימודו ובקל יאונה ויטעה לכן יביא עם הארץ בהדיה שהוא בקי בענינים אלו, ומעתה הכי פרושא דהאי קרא ויראו בני האלהים למעלת עוסקם תמיד במושכלת וברוחנית כצבא השמים ולא הי' מבינים לבאר את היפות ובעייניהם הי' כולם נאות וזה ויראו כו' את בנות האדם כי טבת הנה פי' שכולם היו יפות בעיניהם ולא ידעו מי היא היפה באמת מה עשו המתינו עד שבחרו להם האנשים בנות היפות לעצמן ובהיותם מקושטים תחת החופה אז לקחו אותן הבני אלקים וזה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ובחרו קאי על האדם שאשר בחרו בני האדם לקחו הם נשיהם והטעם זה שאמר בני אלקים תבחרו אתם הנשים היפות לעצמיכם ותתנו לה מה שתרצו והי' האנשים בוחרים להם היפות והניחו המגונת ולזאת אמרו בני האלקים בקשתינו מה שתרצו אתם ניקח לנו וא"ש:

ויאמר ד' לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר והי' ימיו מאה ועשרים שנה ויש לדקדק דמה טעם יש בזה שהאריך להם הקב"ה דוקא מאה ועשרים שנים לא פחות ולא יותר נקדים מאמר חכז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע דהכונה שיראת האדם תמיד שהרוח אלקי אשר בקרבו יתקוטט תמיד עם כח החומר אשר בו להמעיטו ולהחלישו מתאותו ולהפכו לטובה למען הוציא יקר מזולל כדי להחיותו בחיי העולם הבא ע"י דביקותו בנשמתו ושיערו רבותינו שיעור הזמן להאדם הנצרך לשלימותו הוא ששים שנה ואף שימי שנותינו שבעים שנה עשרה ראשונים מימי האדם לא יחשב להיותו קטן וכמו שכתוב תבוא בכלח עלי קבר בעלית גדיש בעתו ודרשו חכז"ל בכלח בגמטריא ששים אך האנשים אשר המה רשעים ועושים מעשים רעים ולא די שאינם מתקנים החומר שלהם אלא שמוסיפים פשע ורשע שגם חלק הרוחנית שבו כלה ואפס ואין וכבר נתהפך ונעשה כולו חומר ומגושם אם המה רוצים לחזור בתשובה אז צריכין זמן כפלים לתקן מעשיו כי כל אדם אשר חלק רוחנית שבו בשלימות רק לתקן החומד צריך ששים שנה כנזכר וממילא מי שנהפך גם חלק הרוחני שבו לחומר צריך ק"כ שנה ששים לתקן החומר וששים לתקן הנשמה וזה כונת הפסוק ויאמר די לא ידון רוחי באדם ירצה דדור זה אני רואה כי לא ירגיז ולא יתקוטט שוב חלק הרוחני שבו עם חלק החומר שבו להחזירו למוטב וזה פירוש לא ידין לשון מדיינין זה את זה רוחי הוא חלק הרוחני ישבו באדם ורצה עם החומר שבו בשגם הוא בשר ירצה גם חלק הרוחנית שבו נתקלקל ונעשה בשר ומעתה אם ירצה לשוב בתשוב' שלימה יצרך כפל שנות שיעור שלימות אדם סתמי לכן אמר השי"ת דור זה נצרך כפלים כמו שאר אנשים לכן והי' ימיו מאה ועשרים כדי לתקן המחמר ששים שנת והנפש הרוחני ששים שהם יחד מאה ועשרים שנה וא"ש:

סיום התורה לתחילתה בראשית ברא אלקים ופירש"י ולא נאמר ברא ד' שבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב ביום עשות ד' אלקים כו' יראה לפרש על פי מה שאמרו חכז"ל מנחות ל' אפשר משה חי וכותב וימת שם משה אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע והנה ידוע מה שכ' בזה הגאון מהר"ש מאסטרפאלי ולי נראה דהנה כתיב ומבשרי אחזה אלהי ירצה דהרבה ענינים יכולין אנו להבין קצת מענין הבורא ית"ש מהבנת עצמינו והנה נחזה אנן אם האדם מצער ומדת הדין פוגע בו הצער אשר יוכל להגיע במדרגה היותר גדולה היא להוריד דמעות ויבכה על צערו וכן אם גדלה על האדם השמחה ביותר המדרגה היותר גדולה עד שמתוך רב גודל שמחתו מוריד דמעות הרי אנו רואין שהטבע מחייב להוריד דמעות פעם מורין על השמחה ומדת החסד ופעם מורין ג"כ על עצבות ומדת הדין וכולם ממקור אחד יבואו מן העינים הרי אנו למדין שמדת הדין ומדת החסד ממקור אחד יבואו כן אנו למדין שמדת החסד ומדת הדין אצל השי"ת המה באחדות גמור בלי שום שינוי ח"ו רק מצד המקבלים נולד השינוי כמו השמש שמשחיר פני האדם ומלבין הבגד המכובס ומהאי טעם נתחייבנו לברך על הרעה בשמח' כשם שמברכין על הטובה ופירשנו בזה פסוק בתהילים רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה כי אתה ד' מחסי עליון שמת מעוניך יש להבין מה צ"ל רק בעינך תביט כי בודאי לא יביט אדם באבר אחר רק בעינים אבל נראה פירושו אם תראה ותתבונן מדת העינים ותראה איך הדמעות אשר יבואו מהעינים מורים פעם על השמחה וחסד ופעם על היגון והדין ונוזלים ממקור אחד בין תבין כי אצל השי"ת מדת החסד ומדת הדין המה באחדות גמור אז שלומות רשעים היינו אם פגע בך מדת הדין שהיא מכונ' בשם שלומת רשעים אז ונראה תחבב ותקבלם ברצון ותראה מלשון רואה אני את דברי אדמון וזהו שלומת רשעים שהם מדת הדין תראה ותחבב אותו כי אתה ה' הוי' שהוא כולו רחמים מחסי ולזאת אם חסר אשירה ואם משפט אשירה, ולזאת גבי צדיקת מדת הדין וחסד אחד הן באחדות גמור ולזה שפיר אמרו חכז"ל דמשה רבינו כ' וימת משה כי לא הי' אצלו שום שינוי ואין חילוק אם כתב וימת משה או הי' כותב ויחי משה כי אצל הצדיקים נאמר אם חסד אם משפט לעולם אשירה ולמדו זאת מנזילת דמעות מעינים כנזכר לעיל וזה שאמרו חכז"ל שמשה הי' כותב בדמע שלא ניכר מהם חילוק בין דין לרחמים ומשם נלמד לאחדות הנפלא ולפ"ז אצל הצדיקים אינו מוכרח לשתוף מדת הרחמים למדת הדין כי אצלם לאשר הכל חד להם יוכלו המה להתקיים גם במדת הדין בלבד ולזה יובן לאחר שסיימה התורה וימת משה להורת שמדת הדין ומדת הרחמים אחד היא אצל והצדיקים שפיר פתחה התורה בראשית ברא אלקים דאצל צדיקים גמורים די בשם אלהים גרידא ואיננו צריך לשיתוף מדת הרחמים דהם מתקיימין בדין גרידא אבל ראה שאין העולם, העולם דייקא אנשים בינונים שאינם צדיקים גמורין שאינם מתקיימין בדין לחוד לזאת שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין וא"ש:

ויאמר ד' אל קין למה נפלו פניך אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ כבר נתקשו המפרשים במלת שאת והנראה לדעת במה שכתב בפנים יפות לפרש מה שאמר השי"ת נעשה אדם בצלמנו דבתחילה ברא השי"ת שמים וצבאיה מלאכים וכל צבא מרום והם נבראים על תכלית שלימותן יותר ממה שנבראו וכמו שנאמר הללו את ד' מן השמים הללו כל מלאכיו כל צבאיו וכו' והוא ציוה ונבראו ויעמידם לעד ולעולם דהיינו שנשארים לעולם על מעמדם ומדרגתם כמו שנבראו שוב ברא השי"ת הארץ וכל צאצאי' וגם המה מוכרחים בטבעם וכל אלו איננו תכלית הבריאה, שוב אמר השם ית"ש נעשה אדם וקרא השי"ת לכחות כל הנבראים כחות שלמעלה וכחות שלמטה שיתנו כל אחד ואחד חלק מכוחו להווית האדם שיהי' האדם כולל כל כחותם והשם ית"ש נפח בו נשמת חיים ועל ידי כל אלה נשלם בריאת האדם ואז אם יזכה וישמור תורה ומצות אז יוסיף שלימות לעצמו מלא קדושה וטהרה עד אשר יפריץ לרוב ויגיע שפע אור קדושה שמלאכים ולצבא השמים ולכל ארץ וצאצאיה ואז יתנשאו כולם במדרגתם למעלה בקודש אך אם חלילה לא זכה האדם ויסיר מתורת ד' אז לא די שפוגם את עצמו אלא שהוא גורם ג"כ פגם לכל העולמת עליונים ותחתונים וכמו שאמרו חז"ל כל זמן שישראל עושין רצון המקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה ואם להיפוך הם מתישן כח שלמעלה וזה שאמר השי"ת לקין אם תטיב שאת ירצה אם תטיב דרכך בתירה ומצות אז תגרים במעשיך, שאת כל העולמות וכוחת ינשא ויעלו למעלה בקודש כי כולן כלולין בך ואם לא תטיב אז לפתח חטאת רובץ כל לשון חטא הוא חסרון ולכן תדע שתגרום חסרון ופגם לכל העולמות שירדו ממעלתם עד לפתח וא"ש:

תוכן העניינים

זקן אהרן (פריד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה