זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד
שו"ת זכרון יהודה - סימן ריג
המחבר באו"ח ה' חנוכה סי' תרע"ג ס"ב לפיכך כבתה אין זקוק לה וגו'. ובהגה"ה ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה אין לברך עלי'. ובטו"ז הביא בשם רש"י ז"ל דמצוה הוא שיחמיר דלא גרע מן המהדרין, ובפמ"ג הביא דמדברי הטור שכ' בשבת דל"ח שמא יחזור וידליקם כמו בשמן שריפה. משמע שאין מצוה כלל, ואני העני נ"ל שהטוב יש לו יתד נאמן וחזק לתלות בו והיינו מדברי הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל אמר ר"ז א"ר מתנה א"ר פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת מדקאמר מדליקין, ש"מ אסור להשתמש לאורה, ותו מדמדליקין בהם בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מזדקיק לה ש"מ כבתה אין זקוק לה, ומקשים עליו למה צריך לאוכחי דכבתה א"ז לה מדמדליקין בהן בשבת הא זה שפיר מוכח גם מדמדליקין בהם בחול, ועוד קשה טובא דקדוק לשונו שכפל בה דברים לכאו' דקאמר מכלל דאי כביא לא מזדקין לה, ומה חסר עוד בדבריו עד שהוצרך לכפול ולומר בה עוד הפעם ש"מ כבתה אין זקוק לה. ונלענ"ד בס"ד דהרי"ף ז"ל הוי ס"ל כשיטת הטור הנ"ל. דאי"צ להחמור כלל לחזור ולהדליקם בשכבתה תוך זמן השיעור הראוי, דאי"צ להחמיר עכ"פ א"כ בשבת היכי מדליקין בשמנים ופתילות הפסולי' לשבת הא יש לחוש שמא יחזור וידליקם כמו שרגילים להחמיר כן כשכבתה בימי החול קודם שיעור הזמן הראוי, אע"כ דאפילו להחמיר אי"צ דזה גם בימי החול וע"כ שפיר מדליקין בהם בשבת כיון דאין לחוש עוד שמא יבוא להדליקם אח"כ כשיכבו, והיינו מתיקות לשון הרי"ף ז"ל מדמדליקין בהם בשבת מכלל דאי כביא לא מזדקיק לה ר"ל דהעולם אינו מזדקיק לה בימי החול לחזור ולהדליק, וע"כ שפיר מוכח כבתה אינו זקוק לה כלל אפי' להחמיר בו אבל מדמדליקין בהם בימי החול ליכא לאוכיחי דיש לומר עדיין באמת כבתה זקוק לה, ומ"מ מדליקין בהם בחול ולא חייש שמא יפשע דהא קיי"ל במגילה פ"ג בהלל ובמגילה אפי' עשרה קורין כ"א כיון דחביבא יהבו דעתייהו ושמעו משום חבת הנס ואין חוששין אפי' לכתחלה שמא לא ישמע כהוגן וסומכין על סברת כיון דחביבא יהבה דעתי' ושמעי כ"כ הכא אפשר הי' מקום לומר דבחול אין חוששין שישכח כיון דחביבא. ועוד להנ"ל יומתק לומר אפשר אי גם הי' יכול להוכיח גם מדמדליקין בחול דכבתה א"ז לה, מ"מ הי' רק מוכח דאינו מחוייב לחזור ולהדליקה. אבל עדיין הי' מקום לומר שאם בא לחזור ולהדליק ראוי להחמיר, אבל איהו רצה להוכיח דגם אי"צ להחמיר כלל גם לכתחלה וזה רק יכול להוכיח מדמדליקין בהן בשבת ולא חיישינן שמא יבוא לחזור ולהדליקם, אע"כ דאין מחמירין בזה בחול לחזור ולהדליקם ממי' שפיר אין חוששין בשבת שמא יבוא להדליקם והיינו ממש כדברי הפמ"ג שהוכיח מהטור, וכך נוטים דברי הרמ"א ז"ל ואי"ל כנלע"ד. והרמב"ם ז"ל דבאמת דייק לי' מדמדליקין בחול אפשר באמת ס"ל כרש"ל ז"ל דרק מצד עיקר הדין אינו זקוק להדליק פעם אחרת וזה מוכח גם מדמדליקין בהם בחול, ולהחמיר באמת ראוי, עיין בלשונו פ"ד מה' חנוכה הלכה ה'. וכיון שהוא פלוגתא בין הראשונים ז"ל לפי דברינו, ע"כ ראוי להחמיר לחזור ולהדליק:
הרמב"ם ז"ל בה' חנוכה פ"ד ה"ו כתב כל השמנים וכל הפתילות כשרות לנ"ח לפי שאסור להשתמש לנר חנוכה בין בשבת וכו' ואפילו לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור ע"כ ושפט הר"ן ז"ל בפ"ב משבת דרמב"ם ס"ל אפילו תשמיש קדושה אסור נגד נ"ח דאל"כ יש לחוש שישתמש בשבת תשמיש קדושה לנר חנוכה, והנה בשיטת הרמב"ם ז"ל שפיר י"ל כזה דמשמע לכאורה דגם במצות אחרות אסור להשתמש בהם למצוה אחרת דכך כ' בה' סוכה פ"ו הט"ו עצי סוכה אסור ליהנות מהן לדבר אחר משמע אפילו לצורך מצוה ג"כ וכן אח"כ בהלכה ט"ז שם כתב וכן אוכלים ומשקים, אסור להסתפק מהם כו' לא חילק בין לצורך מצוה בין לצורך הדיוט, והא דיליף לי' מושפך וכסה שלא יהיו:
מצות בזיות עליו משמע לכאורה דוקא להדיוט דהוי ביזוי למצוה, אבל לצורך מצוה אחרת לא הוי ביזוי כבר כתב הר"ן ז"ל שם בפ"ב דשבת דאין חילוק דדוקא מנר לנר שרי דהוי מין במינו. אמנם שם בדברי הר"ן ז"ל קשה לי טובא דפתח לומר דבנ"ח אסור להשתמש לאורה אפילו לצורך מצוה משום דכיון דע"י נס שנעשה במנורה תקנוה עשאו כמנורה שאין משתמשין בה כלל אפילו למצוה, וק' טובא דכיון דאמרי' דאבוהון דכולהו דם כדמסיק רב יוסף בשבת כ"ב ע"א ופי' הר"ן ז"ל דכוונתו דאפילו תשמיש לצורך מצוה מקרי ביזוי למה צריך לומר במנורה דעשאו כמנורה וצ"ע טובא: והמחבר בסי' תרע"ג פ' ג"כ כר"ן ז"ל, ולענ"ד מוכח כן ג"כ מדברי התוס' שבת דף הנ"ל שהקשו למה קאמר ר"י אבוהון דכולהו דם ולא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה ותי' ע"ש. ולכאורה לפי שיטת בעל העיטור שבטור שבאמת מתיר להשתמש גם בנ"ח לתשמיש מצוה היה מקום לתרץ קו' תוס' בפשיטות דאי משום עצי סוכה הי' מקום לומר דעשאו דינו כמו חגיגה דהא כך דרש ריב"ב ביצה ל' כשם שחל ש"ש על החגיגה, כך חל ש"ש על הסוכה, וא"כ גם תשמיש קדושה אסור לגבה, לכך יליף וקאמר דאבוהון דכולהו דם ומהתם רק משמע דבר שהוא ביזוי למצוה והיינו תשמיש חול ולא תשמיש מצוה, ומדלא תי' כך משמע דגם תוס' ס"ל דגם תשמיש למצוה אחרת מקרי ביזוי למצוה זו:
ואגב אעורר דלענ"ד מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל שם בה' סוכה פ"ו הנ"ל דיש חילוק בין דבר עיקר המצוה כגון עצי סוכה גופיי' בזה אסור להשתמש בו אפילו שום הנאה שבעולם אפילו שום הנאה שאינה של כילוי שכך כ' הרמב"ם ז"ל שם אין ניאותין בהם לדבר אחר. אבל בנויי סוכה שהם רק הידור מצוה ולא העיקר שם כ' רק כלשון הברייתא דהכא אסור להסתפק מהם משמע הנאה של כילוי דוקא אסור ולא הנאה שאינה של כילוי, וקצת משמע כזה בהדיא מלשונו דבברייתא דהכא תניא סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים וסדנים ותלה בה אגוזים שקדים, אסור להסתפק מהן, והרמב"ם ז"ל נקט רק בלשונו וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכה כדי לנאותה אסור להסתפק מהן כל שמונה ע"כ והניח מלכתוב קרמים וסדינים משמע דוקא אוכלין ומשקין דשייך בהם רק הנאה של כילוי זה דוקא אסור גם בנויי סוכה שאינם עיקר המצוה ולא תיבטל בזה עיקר הידור מצוה לגמרי זה דוקא אסור גם בדבר שאינה מעיקר המצוה ועיין היטב בלשון התוס' שבת דף כ"ב ע"א ד"ה אבוהון כו' לא משמע כן ולדינא צ"ע. ב' טבת תרס"ד לפ"ק: