זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד
שו"ת זכרון יהודה - סימן רט
בעזהי"ת באניהארד יום שמחה וששון ליודים תרנ"ב שמחה וששון תשיג לנצח אתה אהובי כנפשי ב"ב הבחור המופלג חרוץ ושנון כמו"ה אברהם חנוך פר"מ נ"י כעת הוא דומו"צ דפה:
שמחתי בדבריך הנעימים מטובך ושלומך בו שמעתי בעזה"י וכן מצדינו לא יבצר מלהודיעך כזה בעזה"י. והן ראיתי קושייתך בריש מגילה יומא קגרים שאין פנאי לצאת בכותבת הגסה בכ"ז לקחתי מעט פנאי בין גברא לגברא לכתוב לך תשובה את אשר עמי לפום ריהטא על קושייתך. הנה קושייתך תסובב על שיטת ר"ת ז"ל ריש מגילה שפי' זמן קהילה לכל הוא, שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאי' בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים וכו' א"כ למה צריך קרא לי"א כיון די"א לבני הכפרים ביום הכניסה א"א רק כשחל י"ד ביום א' בשבת ואז מתאספין לתענית וסליחות ביום ה' בע"כ כיון דאין קובעים תענית לכתחלה בע"ש:
וא"כ ל"צ לריבויי לי"א ג"כ כמו לי"ג דאי"צ לריבויי, ואמרתי קושייתך משמך לאלופי תורה, ואף שדבר שכליי דברת, בכ"ז לק"מ לענ"ד, דדברי ר"ת כך הם שנויים זמן קהלה לכל הוא שהכל מתאספין לתענית וכו' לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים לרחמים, ע"כ משמע בהדיא מדבריו דתרווייהו צריכו שהכל מתאספין כעת לתענית ותפלה, וגם אז בשעת הנס עשו כן כמ"ש להקהל ולעמוד על נפשם [אין עמידה אלא תפלה כאז"ל] והוי ממש דומיא דקרא דכתיב כימים אשר נחו וזה שייך דוקא ביום י"ג מתקיים בי' כימים ההם שנקהלו בתפלה ותענית משא"כ כשחל י"ג בשבת אנו מקדימין לי"א לא שייך ללמוד כן מצד הסברא הנ"ל. וי"ל בס"ד דסברא הנ"ל דמשום שבשעת הנס הי' מתענים ונאספו לתפלה ותחנונים משו"ה ראוי לעשות לדורות היו"ט ביום התענית ואז הוי עיקר פרסום הנס מוסמך כך מקרא דדברי קבלה ראוי להיות כך דוקא, וממילא דהה"ד הכא לנס דפורים ג"כ הי' ראוי לכאורה להיות עיקר השמחה ביום י"ג שנהפוך הוא ממה שהי' הגזירה אז ורק משום שאז בשעת הנס נחו ביום י"ד וט"ו לשושן, לכך קבעו לדורות ג"כ בימים שהי' הם נחים, וממילא אתי שפיר נכון דדוקא ביום י"ג שהיו שם נקהלים ועמדו על נפשם בתפלה, שייך לדורות לקבוע יום שמחה וששון ביום זה מצד הסברא של דברי הקבלה הנ"ל, משא"כ ביום י"א, אם גם דנקהלים בו בסליחות ובתחנונים ותענית לבוא גם בני הכפרים ביום ההוא לעיירות, מ"מ כיון דבשעת הגזירה לא הי' הצום ביום זה לא שייך בו יום לקריאת המגילה לפרסם הנס אם לא מצד קרא יתירה דזמן זמנם. ואז בשעת הגזירה ע"כ לא הי' י"ג בשבת ק' דא"כ לא הי' מרדכי ואסתר כותבים להקהל ולעמוד על נפשם ביום ההוא דוקא דהוי בשבת ואף שפסק הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דגם במלחמת רשות רשאים להלחם גם בש"ק, אבל עכ"פ לכתחלה למה להו לכתוב להרוג שונאיהם ביום השבת דוקא, אע"כ שלא הי' אז חל י"ג בשבת, ואם גם הי' בי"ג הלא עכ"פ היו ג"כ צמים ביום ש"ק דהיינו י"ג אבל לא בי"א וממי' כשחל השתא י"ד ביום א' ויום י"א בחודש ביום ה' שלפניו לא הוי יום שנקהלו אז, אין שום סברא חיצונה לומר להקל על הכפרים לקרות ביום ההוא מצד הסברא, א"ל מצד קרא יתירה כנלע"ד. הנה בטורי אבן הקשה הכא על שיטת ר"ת ז"ל הנ"ל, [וכן על פירש"י ז"ל דהכא] כיון דיום י"ג אתי' מצד הסברא ול"צ לריבויי א"כ למה דוקא הקילו לקרות בי"ג לבני הכפרים ולא לבני העיירות ג"כ ולמה הבני עיירות ומוקפין חומה קורין דוקא בי"ד וט"ו ולהנ"ל ניחא בס"ד כיון דעיקר הטעם לר"ת וכן י"ל לפירש"י ז"ל] משום שראוי לעשות היו"ט ביום שהוא להם צום וגזירה בשעת הנס ורק לבני עיירות ומוקפין ע"כ הטילו עליהם אנשי כנה"ג לעשות דוקא כימים אשר נחו וכו' ואם לא כן ישתכח לגמרי הזכר לימים אשר נחו בהם דוקא ולא לחנם נאמר ויכתוב מרדכי וישלח כו' לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר וכו' כימים אשר נחו וכו' ועיין בתרגום יונתן שתירגם ונוח בארבעה עשר ונייחא הוי לישראל יכו' משמע הכוונה דקאי על מה שאמר בקרא הקודם ונוח מאויביהם ואשכחו נייחא מבעלי דבביהון ביום י"ד, ואז נגמר הנס בתוקפו, ולכן צריכים בע"כ לעשות העיירות והמוקפין ביום י"ד, וט"ו. שפא תשתכח חלילה היום נוח שלהם והבן. ומתוך קו' הט"א הנ"ל כנלע"ד נכון. ויש מזה לכאורה ראי' למ"ש ר':
יוחנן גבי ט"ב אילו הוינא התם הייתי קובעו בעשרה שרובו של היכל בו נשרף, הא גם הכא אזלינן לענין עיקר המשתה ושמחה, לעשות ביום שנגמר הנס ולא ביום שהתחיל הנס דהיינו ביום י"ג שהתחילו להרוג בשונאיהם, אולם נראה נכון דאין סתירה למה דקיי"ל כרבנן דפליגי אר"י וקבעו בט', דלכאורה גם לר"י קשה דר"י גופא אמר רק משום שרובו של היכל בו נשרף, משמע דאל"כ לא אזלינן בתר הגמר, אלא בתר התחלה, והכא אדרבא רובו של נס נעשה ביום י"ג ומיעוטי ביום י"ד, וק' לכאורה גם לר"י הי' להם לקבוע הנס ביום י"ג שבו התחיל תוקף הנס וע"כ דצריך לחלק בין קלקול לתיקון, התם בקלקולא תלי' מילתא מתחילים מיד להצטער כשהתחיל בעוה"ר החורבן, אבל הכא בנס אנו צריכים להודות כעל כל טוב אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו הגומל חסדים טובים לעמו ישראל ראוי לספר תוקף הנס, וכל עוד שהאריך הנס ונתגדל יותר ראוי יותר לפרסם הדבר, לכך קובעים ביום שנגמר הנס על תכליתו, והיינו ותכתוב וכו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, פירש"י ז"ל לשנה השני' חזרו ושלחו ספרים וכו' והיי' כנ"ל שחשבו דהעולם יסבור לעשות המשתה וכר ביום. צום וכו' ולא ביום י"ד לכך כתבו המוקף והתוקף הי' ביום י"ד וט"ו דווקא והבן, ונראה בסד"ס להוסיף עוד ולומר דאפשר דמשום זה ג"כ אמרינן אז שלא לעשות רק משתה ושמחה ולא יום טוב כמו שאז"ל והיינו כנ"ל דבאופן כזה לא פליגי אקרא הנ"ל דצום הרביעי וכו' דלענין לעשות וכו' רק נאמר צום וכו' והי' לששון ולשמחה וכו' אבל הכא תוקף הנס בכללו ראוי לעשות ביום שנגמר הנס, הארכתי קצת יותר מדאי, וכל זה כתבתי לפום ריהטא: ואגב שעיינתי קצת בעניני דיומא הי' נ"ל ליישב ג"כ מה שתמה בתשו' למרן ח"ז בעל חת"ס ז"ל באו"ח למ"ש הר"ן בשם הרא"פ ז"ל דאחרי דשחטי' רבה לר' זירא נתבטל הא דאמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא וכו' ותמה הח"ס א"כ למה פסק כן. הרי"ף ז"ל ועוד הא רבא גופי' הי' בתר רבה ובכ"ז אמר דחייב אינש לבסומי וכו'. והי' נ"ל לולא דמסתפינא דאפשר לומר בוודאי אחרי דהזדמן מכשול הי' מקום לחוש אבל דוקא באופן שהי' שם המעשה גבי רבה ור"ז, שעשו סעודת פורים בהדי הדדי וכו'. אבל כשעושה אדם סעודת פורים בפ"ע ממש עדיין נאמר שומר מצוה לא ידע וכו' ומכש"כ דרבא גופי' ס"ל ביומא כשמואל דנפ"ל פקוח נפש דוחה כו' מקרא דאלה המצות אשר יעשה האדם אותם וחי בהם, ופי' שם דממקרא זה מוכח אפי' כשיש רק חשש היותר רחוק דחינן הכל וכו'. וחי בהם וודאי יע"ש. ובתשו' חת"ס ליו"ד פיי בדברי תוס' הנ"ל עכ"פ הי' לי' רבא לחוש לשיטתו ולומר דגם במקום מצוה חיישינן לחשש סכנה, אע"כ דנ"ל דרבא דייק ואמר חייב אינ"ש לבסומי בפוריא וכו' ולא קאמר בלשון הכל חייבין לבסומי, או בלשון חייב לבסומי וכו' אלא נקט חייב אינש וכו' לומר דוקא שהוא בפ"ע, ולא כשאוכל עם אחרים בהדדי כמעשה דרבה ור"ז, ובזה אתי על נכון פסק הרי"ף ז"ל וגם הרא"פ ז"ל, י"ר שיקוים בנו ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום, דברי רבך אוה"נ. הק' יודא גר"וו: