זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד
שו"ת זכרון יהודה - סימן קי
בדגהמ"י הלכות חומ"צ פ"ג אות ח' כתב:
בזה"ל ראבי"ה קיבל מר"י הלוי שיש לומר ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דבטיל משום הפקר כך פר"ת אבר אביו ר"י הלוי לא הי' אומר הפקר כדברי רבינו המחבר ע"כ. והנה בשו"ע סי' תל"ד ס"ב כתב המחבר יבטלנו ויאמר כל חמירא וכו' ליבטל ולהוי כעפרא דארעא ע"כ, הנה נקטו כולם לשון דמשתמע לכאו' לשון עתיד. אמנם רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ג הנ"ל כתב בלשון דמשתמע לשון נוכח שכ' בהלכה ז' וז"ל ויאמר כל חמץ שיש ברשותי שכא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר, וצריך טעם למה שינה בלשונו, והנה בגמ' דף ו' ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל פירש"י ז"ל הבודק כו' ויאמר כל חמירא כו' ליבטל, נקט ג"כ לשון דמשמע לשון עתיד, ובפשטות הייתי אומר לכאורה דהרמב"ם והמחבר ז"ל אזלי' לשיטתייהו דהנה ענין ביטול מה הוא פליגי בה קמאי דקמאי דהרמב"ם ז"ל כתב בזה"ל בפ"ז הלכה ב' ומהו השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל ע"כ, ולכאורה הוא כשיטת רש"י ז"ל שכתב בדף ד' ע"ב שהביטול יוצא מקרא דתשביתו ולא נאמר תבערו, וכ' בזה בספר מהר"ם הלואה בשם רמב"ן ז"ל שכוונת רש"י ז"ל דענין הביטול הוא שאינו רוצה בקיומו, אמנם הר"ן ותוס' וטור וכן נראה דס"ל להמחבר בשו"ע דהביטול הוא מטעם הפקר והנה כמה נפ"מ יוצאים בזה כמבואר לקמן ונפ"מ גם בזה לענין אם צריך כומר בלשון עתיד או יאמר בלשון נוכח. דהנה האחרונים כבר כתבו על שיטת הר"ן ז"ל דכתב דהביטול הוא מטעם הפקר, והק' הא הפקר לא הוי במחשבה ולמה אמר הכא בגמ' מבטלו בלבו וגם לדעת ר"י לא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה ולאיכא מ"ד צריך להפקיר בפני ג'. ותי' הר"ן ז"ל הכא שאני דהא באמת חמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, על כן בגילוי דעת סגי כשיגלה דעתו שרוצה הוא בהפקר זה שהפקירה התורה לחמץ שלו. והק' ע"ז דא"כ צריך להבין מתי חל הביטול הלא קודם האיסור עדיין הוי ברשותו וצריך הפקר ממש, ולאחר זמן איסורו שוב אין בכחו לבטל ולהפקיר, ותי' בתשו' אמרי אש לאו"ח דכוונתו בביטול הזה דכשיבוא זמן יהי' הפקר וכשם שיוכל ליאסור לאחר זמן כך יכול להפקיר לאחר זמן כי הפקר מטעם נדר ע"ש רסי' נ"ד וכן בתשו' מהרי"א חאו"ח, ומובן ממילא דלפי"ז ראוי לומר בשעת הביטול בלשון עתיד ליבטל ולהוי. אמנם לשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל דס"ל דהביטול הוא מצד תשביתו והכוו' כמפורש בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל שמבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכשאינו רוצה בקיומו, לפי"ז שפיר שייך לומר הביטול בלשון נוכח שמבטלו עתה ושפיר כ' הר"מ ז"ל לשיטתי' דס"ל דהביטול לאו מתורת הפקר נגע' בי' שאומר בלשון נוכח כנלע"ד. ועדיין צריך להבין למה כ' הגמי"י הנ"ל תרוויי' ליבטל וליהוי הפקר וכן הוא הנוסח שלנו, וקשה תרוויי' למה, וכי לא סגי לומר להוי הפקר בלבד:
ב) עוד יקשה לפי"ז על שיטת רש"י ז"ל דכתב ג"כ דביטול מהני מתורת תשביתו ושעניינו רק דאינו רוצה בקיומו. א"כ למה כתב הכא בדברי ר"י אר"ב צריך שיבטל וכו' ולומר כל חמירא וליבטל, לשון עתיד הלא לשיטתו, הי' צריך לומר הרי הוא בטל בל' נוכח, ע"כ נלע"ד ליישב בס"ד: דהנה בסוגי' צריך להבין מאי דעתי' דהמקשה דפריך וכי משכ"ל לבטלי' וכי לא אסיק אדעתי' דלאח"ז איסורו אין בכחו עוד לבטלו. ויותר תמי' דלקמן פריך ולאח"ז איסורו לא מצי לבטל והתניא, ונראה דבכל תוקף רוצה המקשן להעמיד דבריו דגם אח"ז אינו יכול לבטל וק' על מה סמך לבטל אח"ז אסורו ג"כ. ונראה דהמקשן והתרצן פליגו מהו ענין הביטול, והמקשן היי ס"ל בע"כ דענין הביטול הוא כדעת רש"י ורמב"ם ז"ל דתוכן הביטול שיחשוב בלבו כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל והוי ס"ל בע"כ שלא כדעת הר"ן ז"ל דליהוי מטעם הפקר דא"כ הוי קשי' לי' כקו' התוס' והר"ן ז"ל דאם ביטול מטעם הפקר הלא הפקר כזה לא מהני וכמבואר למעלה, אע"כ רק כרש"י ור"מ ז"ל דהביטול הוא מטעם דאינו רוצה בקיומו וכיון שנאמר דהביטול מצד תשביתו כרש"י ור"מ ז"ל שפיר יש מקום לומר דגם לאח"ז איסורו יכול לבטל כיון דכל עניינו רק שמחשבו כעפר ושאינו רוצה בקיומן בעולם כלל, ומילתא דמסתבר מעצמו. כך הי' ס"ל להמקשן ושפיר רצה להעמיד דבריו דגם לאח"ז איסורו יכול לבטל, וע"ז השיב התרצן דילמא משכח"ל לאח"ז איסורו ולא מצי לבטל, ר"ל דלעולם דהביטול מתורת הפקר אתי עלה וממילא לאח"ז איסור לא מצי לבטל לי' דמאי יפקיר כיון דאינו כבר ברשותו ומאי דקשי' לך היאך יהי' הביטול מטעם הפקר הלא הפקר כזה לא מהני כקו' הר"ן ז"ל, ע"ז השיב לו כתי' הר"ן ז"ל דאר"א ב' דברים שאינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ר"ל דכבר הק' הצל"ח למה לו דברי ר"א הלא מקרא מלא הוא דחמץ אסור בהנאה וגם מה שאמר שעשאן ברשותו פשיטא כיון דהתורה אמרה לא יראה כך וכו'. ולדברינו הנ"ל ניחא דלא בא התרצן רק להזכיר דברי ר"א כדי שממנו נדע טעם הביטול מתורת הפקר דמהני כדברי הר"ן ז"ל כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק עשאן הכ' כאילו ברשותו ע"כ סגי' בגילוי מילתא בעלמא, והמקשן רצה בכ"ז גם אח"כ להעמיד עדיין דבריו דביטול מצד תשביתו מכח הברייתא דהי' יושב בביהמ"ד וכו' וממילא גם לאח"ז איסור' יכול לבטל עד שהתרצן דייק דברייתא זו מתלמיד היושב לפני רבו, העולה מזה דלכאורה מסקנת הסוגי' דביטול מצד הפקר מהני וע"כ שפיר עביד רש"י ז"ל דפי' בדברי ר"י א"ר צריך לבטל וכו' לומר ליבטל לשון עתיד וכמבואר לעיל דלשיטת האומרים דביטול מצד הפקר צריך לומר בלשון עתיד: ג) אמנם יקשה היאך נאמר כן בדעת רש"י ז"ל דס"ל דביטול מצד הפקר אתי עלה הא רש"י ז"ל פי' בהדיא דף ד' ע"ב דביטל מצד תשביתו, וגם יקשה עדיין מה שהקשתי לעיל למה אנו אומרים לשון הביטול בלשון כפול לבטיל ולהוי הפקר. ועוד צריך להבין איזה יסוד פליגי המקשן והתרצן למה הוי ס"ל המקשן דהביטול מצד תשביתו והתרצן ס"ל מצד הפקר. ונראה בס"ד להעמיד דברינו הנאמרים למעלה, דהנה הכ"מ רפ"ב מ"ה חומו"צ הביא ב' טעמים מנ"ל דביטול מהני, א' כדנפ"ל בספרי לא יראה לך בטל בלבך, א"נ מדכתיב תשביתו ולא כתיב תשרפו או תבערו כענין שפי' בע"ז השחת שרוף וכלה, אע"כ גילה לנו רחמנא היכי דלא אפשר ליסגי בביטול ומסרו הכתוב לחכמים היכא סגי ביטול וכו' עכד"ה, ואני העני נ"ל דלהאמת אנו צריכים לומר דאו"א דא"ח, דע"כ צ"ל דבביטול מקיימים המ"ע והל"ת הן מ"ע דתשביתו והן הל"ת דלא יראה. וכבר כתב הפנ"י לעיל דף ד' דלספרי דלמדים ביטול מלא יראה לך בטל בלבך, ר"ל מצד הפקר דמ"ז הביטול לא יראה כשלך. ולענ"ד הקיום נ"ע דתשביתו לרש"י ורמב"ם ז"ל לא מתקיים עדיין בזה שמפקירו אלא צריך לבטלו בלבו ולחשבו כעפר שאין בו צריך כלל ושאינו רוצה בקיומו, ולפי"ז צריך לו לעשות תרוויי' שמצד מ' עשה דתשביתו להחשיבו כעפר. ומצד ל"ת דלא יראה וכו' להפקירו, וממילא לפי האמת כיון דצריך תרוויי' ממילא אח"ז איסור לא מצי מבטל דאם גם מ"ע דתשביתו הי' מקיים בביטול לאח"ז איסורו אבל הל"ת דלא יראה לך א"א לקיים אח"ז איסורו בזה האופן וכמבואר למעלה דהפקר לא שייך אח"ז איסור. והנה לפי"ז י"ל דהמקשן הוי ס"ל דביטול הוי רק מצד תשביתו וכמו שרצה הכ"מ לומר דלפי האמת יכולים אנו לומר עכ"פ בדעת המקשן כן וכיון דביטול רק מכח תשביתו ועניינו לפי המבואר דמחשיבו כעפר ע"כ ס"ל להמקשן דיכול לבטל גם אח"ז איסורו. אמנם התרצן חידוש לו הן אמת כדבריך דביטול מצד תשביתו אמנם הלא גם מצד לא יראה לך בטל בלבך ג"כ צריך הביטול וזה ע"כ רק ענינו דלשווי' יתי' כהפקר ממש. וזה ע"כ אי אפשר לאחר ז"א וממילא מתור' שיטת רש"י ז"ל שכתב לבטיל וכו' דבאמת ביטול מצד תשביתו כדברי רש"י ז"ל דף ד'. אמנם עכ"ז גם הוי מצד לא יראה לך בטל בלבך וממילא כיון דמצד הפקר ג"כ צריך לעשות הביטול ממילא ע"כ צריך לאמרו לשון עתיד לבטיל ולהוי הפקר וכו' בלשון עתיד, דהיינו כשיבוא שעת איסור ממילא כולל גם לשון שמבטלו בלבו ומחשבו כעפר דעכ"פ לענין דאינו רוצה בקיומו מהני גם לשון עתיד ורק דלשון נוכח ג"כ הוי מהני אבל כיון דע"כ צריך לאמרו בלשון עתיד כדי לכלול בו עניין ההפקר. ובזה צריך בע"כ לשון עתיד ממילא מיוצא י"ח גם י"ח מצות עשה דתשביתו דעניינו שאינו רוצה בקיומו, ומתורץ שיטת רש"י ז"ל על נכון בס"ד. ולפי"ז י"ל בס"ד דהיינו שיטת רבינו ראב"י שבהגהת מיימוני הנ"ל שכתב תרוויי' ליבטיל ולהוי הפקר. דאי ס"ל שיטות רש"י ז"ל דצריך לן תרוויי' כדי לקיים מ"ע ול"ת הנ"ל ועפי"ז שפיר המנהג הנהוג ושכתב כן בנסחות הגדה לומר כל חמירא וכו' ליבטיל ולהוי הפקר וכו' כן נלע"ד בס"ד, ואולי מקום הניחו לי בזה ברחמיו של הקב"ה: ואם כנים דברינו הנ"ל בשיטות הגמרא ובדעת רש"י ז"ל אולי יש ליישב בזה גם בדעת הרמב"ם ז"ל ונוסחא הישנה וס"ל כשיטות הגאון בכל בו דלחמץ ידועה לא מהני ביטול והוקשה עליו מסוגיא זו דפריך כי משכחת לי' לבטלי' דהנה כפי העולה מדברינו המקשן הוי ס"כ דביטול הוי מצד תשביתו דענינו דאינו רוצה בקיומו, והתרצן חידוש דגם מצד הפקר ג"כ הוי. והנה נ"ל עוד נפ"מ דאי ביטול מצד תשביתו בלבד ושאינו רוצה בקיומו י"ל שהי' מהני גם בחמץ ידועה שמחשיבו כעפר וכאין בו צורך כלל. אמנם אי ביטול מצד הפקר א"כ יוצא כן מלא יראה לך כספרי הנ"ל, והלא מחזי זה כמרמה שיאמר שמפקירו וכן הוא סגור בחדרו עיין כן בתשו' חת"ס חאו"ח אלא ע"כ שאינו מהני בחמץ ידועה, והנה לדברינו דהמקשן הוי ס"ל דמהני מצד תשביתו. וע"כ לאח"ז איסור' מהני ע"כ הוי ס"ל דמהני גם בחמץ ידועה, אבל לאחר שחידוש לו התרצן דגם מצד לא יראה לך בטל בלבבך, אתי עלה במצות ביטול, א"כ ע"כ אינו מהני בחמץ ידועה וכמבואר. והנה לע"ד מלשון הרמב"ם ז"ל נראה כשיטת הרש"י וראב"י ז"ל הנ"ל דהביטול כולל תרוויי' הן שאינו רוצה בקיומו, והן שמפקירו, דז"ל הזהב ומזוקק בהלכה ב' ומהו הביטול שיבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר והיינו שאינו רוצה בקיומו, וממה שהוסיף עוד ישום בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו כו' וכדבר שאין בו צורך כלל. משמע דבזה כוונתו שיהי' לשון הפקר כנלע"ד נכון, וממילא כיון שהתרצן חידוש דהביטול מצד הפקר אתי' לה, ממילא שפיר אמרינן דבחמץ ידועה לא מהני ביטול לשיטה הנ"ל, כנלע"ד באופן דרש"י ורמב"ם וראבי"ה ז"ל ומנהגינו הנ"ל ס"ל דהביטול כולל תרתי. ומתו' הקושי' ע"נ בס"ד דהמקשן שפיר ס"ל דמהני ביטול בחמץ ידועה אבל אנן קיי"ל כמסקנת התרצן כנלע"ד פה סאטמאר תרס"ל: