זכרון אהרן· רבי אהרן הכהן
פרשת בראשית
במדרש ר' הושעיא רבה פתח ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום אמון פדגוג אמון מוצנע אמון מכוסה ע"כ דברי המדרש:
ונראה בכוונת המדרש דהנה תורתינו הקדושה יש בה יתרון ומעלה זאת שהיא תערוך דברי' או במוסר או בסיפור מעשה עד שיוכל ללמוד ממנה כל איש ואיש לפי דרכו ושכלו ויוכל ליקח ממנה מוסר השכל בין הוא חכם ונבון או הוא רק איש המוני ואין החכם יכול לומר כבר למדתי אותה פעם ופעמים כי הרבה דברים טמונים תחת סתר דברי' והם כתפוחי זהב במשכיות כסף ורק אחר יגיעה רבה איש תבונות יגלינה וזה מופת האמיתי שמעשה אלקים הוא אשר יאמר עליו אחת דיבר אלקים שתיים זו שמעתי פי' אם גם לפעמים ידבר ה' בתורתינו כאשר ידבר איש אל אחיו בכל זאת גם החכם והנבון יקחו ממנה חלקם כי יחפשו מטמונים ימצאו אבני נזר החכמה תוך עומק מליצותי' ודברי' היקרים כי עוז לאלקים ואת זה דיבר גם החכם מכל אדם במשליו פתח ואמר לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה ע"כ זה הדבר אשר דברנו הנה שלמה אשר נאמר עליו ויחכם מכל האדם כאשר רוח ה' דיבר בו והביע אמרי מוסר בדרך הזה להציע דבר משל או מליצה פשוטה לפני המון עם אשר הבינו אותו גם הפתאים ונערים צעירי ימים לפי שהם דברים אשר לפי פשוטם הם קלי ההבנה עד מאד לזה אמר ישמע חכם ויוסף לקח כלומר שאם אותן הדברים בעצמן נראין כפשוטין מ"מ החכם ישימם אל לבו ודעתו ויוסף דעת וחכמה:
ובזה מיושב המדרש שהתחלנו בו שהפדגוג הוא המלמד עם ילדים רכים ומחנכם בקטנותם והנה הפדגוג הזה צריך לדבר עם הילדים בלשון קל אשר יבינוהו כי לא כסו עוד לילך בדרכי עומק הלשון וצריך לנהגם לאט לאט כן הוא עצם יקר ערך תורתינו הקדושה שהיא תדבר דברים קלי הדעת אשר כל איש ואיש יבינם וזה שאמר המדרש אמון פדגוג אבל אל תאמר שאין בה שום דבר חכמה אשר יהי' לחכמים ע"כ אמר אמון מכוסה כלומר שיש בה דברים נעלמים מכוסים במכסה המליצה וגם אמון מוצנע דברים מופלאים ומוצנעים אשר כיסה אותם עתיק יומין:
מאדמו"ר הגאון מוהר"י אסאד אבדק"ק ס"ה:
ויבדל אלקים בין האור ובין החשך כאן גדלה מריבת הרועים מאד באמרם שאין ענין להבדיל בין הקנין וההעדר ונדחקו מאד ועיין בס' מעשי ה' שלא מקיים שום פי' ולענ"ד נראה פי' עפ"י מ"ש תוס' ריש מסכת תענית דף ה' סוף ע"א אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה שנאמר ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ולא כתיב קרא אלקים לילה וכו' ע"ש א"כ מצינו בזה הבדל גדול בין קנין האור להעדר החשך לא שצריך הבדלה ביניהם אלא הקב"ה עשה הבדל זה ביניהם שעל האור ייחד שמו ולא על החשך כנ"ל והן הן דברי התורה ויבדל אלקים דייקא ר"ל השם הוא הבדיל בין האור ובין החשך ומבאר הפסוק השני כיצד והאיך הבדיל בין הקנין והעדר בזה ויקרא אלקים לאור וכו' ולחשך קרא וכו' ולא כתיב אלקים. ע"כ מאדמו"ר: ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לכדו אעשה לו עזר כנגדו וגו' ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו ויפל ה' אלקים תרדמה וגו' ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו':
והנה רש"י ז"ל גבי בריאת האדם דכתיב זכר ונקבה ברא אותם הקשה ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו משמע שהאשה לא נבראה מיד בבריאת האדם ותירץ בשם מדרש אגדה שבראו שני פרצופים וגוף אחד ואח"כ חלקו ולפי פשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם אדם ואשתו ביום הו' ואח"כ מודיע במקום אחר כיצד בריאתן עכ"ל:
והנה מ"ש המדרש אגדה שהיו דו פרצופין וגוף אחד לא אוכל להבין בקוצר שכלי כי אי אפשר לצייר בשכל שבכל מקום שהוא הי' גם היא היתה שם ומה שהוא עושה גם היא היתה עושה או להיפך ואף אם תאמר מה שהוא דחוק מן השכל שבאמת הי' כן הלא התורה ק"ק שקדמה לעולם כתיב בה דיני נדה ועריות אשר האדם צריך לפרוש מהן בעת ועונה ההיא וגם על פירש"י שכתב שלא פירש מיד כיצד נבראו הזכר והנקיבה ואח"כ פירש לן הקרא במק"א גם זה לא יתכן דא"כ למאי אמר אדם זאת הפעם וגו' משמע שמתחלה לא הי' כך. לכן נ"ל דבודאי בתחילה נבראו כמשה"כ זכר ונקיבה כשאר בהמות וחיות זכר ונקבה לקיום המין ואם הי' רוצה להזדווג ולמלא תאותו בא אלי' ולאחר הזיווג הלכו כל אחד לדרכו ולא הי' להם שום חבה יתירה זה לזה לא שמח כל אחד בשמחת חבירו ולא צערו של זה הי' צער של חבירו ולא הי' להם אישות רק דביקות לקיום המין ולזה לא מצא אדם קורת רוח לפי שחי בבדידות וזה שאמר המדרש ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל חית השדה מלמד שבא אדם על כל הבהמות וחיות ולא מצא קורת רוח אלא בחוה כלומר שהסתכל בחיי הבהמות וחיות וראה שאין להם אישות רק זיווג מיניו לכן לא נתקרר דעתו בהם ולא מצא עזר לעצמו כי האשה צריכה להיות עזר לבעלה כל ימיו וגם כנגדו אם אינו רוצה לילך בדרך הישר ואז ההתנגדות ג"כ לעזר כמו שאמר רש"י על זכה עזר לא זכה כנגדו ולזה אמר הכתוב זאת הפעם כלומר עד עתה לא הי' כ"א זכר ונקבה ולא הי' להם שום התקרבות אחרת כ"א הזיווג אבל עתה אחר שלוקח עצם מעצמיו ובשר מבשרו הי' להם אישות והתקרבות זה לזה יותר מלאב ואם ע"כ יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו שהיא יותר קרוב לו מהם כנ"ל נכון:
מ"ר כשברא הקב"ה את האדם אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו אמר להם הקב"ה חכמתו מרובה משלכם מיד הביא הקב"ה לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף אמר זה מה שמו ולא היו יודעין העבירן לפני אדם אמר זה חמור זה שור זה סוס ואתה מה שמך אמר אדם מפני שנבראתי מן האדמה ומה שמי אמר לו אדון כי אתה אדון כל הברואים ע"כ:
ושמעתי ע"ז ביאור נכון דזהו כלל שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש הגוף הוא גשמיות מן האדמה והנפש הוא חלק אלק ממעל והקשו כל המחקרים א"כ למה נקרא אדם מפני שמהאדמה הלקח הי' לו להקרא נפש אחר החלק היותר טוב שבו כמו שאם יש לאדם טבעת מזהב ובתוכו אבן טוב הנקרא למשל דיאמאנט לא יאמר שיש לו טבעת זהב רק יאמר שיש לו טבעת דיאמאנט לפי שהוא החלק היותר טוב א"כ גם האדם הי' צריך לקרא בשם נפש המשכלת וכמו שאמרנו. ונראה דידוע שהגוף מתאוה תמיד רק להנאת עוה"ז והחלק חלק ממעל מתאוה להיפך רק לעבוד את בוראו לכן זה השם אדם הוא טוב לו בכל פעם שאם הוא צדיק הרי הוא חידוש שהוא מאדמה ועובד את ה' ויקבל שכרו בכפלי כפלים וגם אם הוא ח"ו להיפך שאינו הולך בדרך הישר גם אז טוב לו מפני שיש לו טענה ואמתלא שהוא רק אדם מאדמה ובשביל זה הוא קל לחטוא וזה שאנו אומרים זכור כי עפר אנחנו ולפי זה לא קשה מה שהקשו המחקרים למה נקרא אדם ולא נפש המשכלת שזה יהי' לו יותר כבוד אדרבא טוב לו שיקרא אחר חלק הגרוע שבו וכמו שאמרנו וזה שאמר הקב"ה חכמתו מרובה משלכם ששאל אותו מה שמו והוא השיב אדם ולא אמר נפש המשכלת:
ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עין הגן אכול תאכל ומעין הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה זאת המצוה היא תמוה ונפלאה וכי מפני שיש בעץ הזה דעת טוב ורע לא יאכל האדם ממנו מה מצוה היא זו ומה טעם יש בה וגם נראה שהקב"ה הי' ח"ו צר עין שהאדם מבחר יצוריו לא ידע טוב ורע והיותר תמוה ומבהיל הוא העונש של מות תמות והלא באמת אכל ולא מת וגם אין מובן מה שאמר הנחש לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע מה פיתוי הוא זה והלא לא אמר יותר ממה שאמר הקב"ה בעצמו הקב"ה אמר ומעץ הדעת טוב ורע והנחש גם הוא אמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע רק הוסיף מלת אלקים:
ונלענ"ד לבאר באופן שאומר דהנה ידוע שלכל הנבראים אשר ברא הקב"ה יש להם תכלית מה ותכליתם היא טבעם וכל זמן שפועלים בטבעם אשר הוטבעה בהם נקרא שמם עליהם ואם אינם יכולים לפעול עוד אזי מתו ונאבדו, למשל אם עשב בושם אשר תכליתו וטבעו הוא ליתן ריח טוב אם פג ריחו אזי לא נקרא עוד בשם בושם, וכן למשל סכין אשר תכליתו הוא לחתוך אם קהה הברזל ואינו ראוי לחתוך בו כבר הלך ממנו שם סכין וחוזר לשמו הראשון אשר ממנו נלקח והוא חתיכת ברזל וכן היא בכל הבהמות וחיות שקרא להם אדם שמות לפי טבעם ותכליתם ואם כן הדבר בדומם צומח חי אשר לא נבראו רק בשביל האדם מכש"כ האדם בעצמו שיש לו תכלית גדול והוא צורתו אשר בו יש לו יתרון מן הבהמה והוא הנשמה הקדושה והשכל אשר נפח ה' בו חלק אלק ממעל לחשוב בו מחשבות קדושות גדולות ונפלאות עד שמי שמים להכיר בוראו להתבונן בחכמת יצוריו ונפלאות תמים דעים עד שיהי' כא' מצבא מרום במרום ואם הוא עושה כן הוא תכליתו אשר לו נברא וזה הי' תחילת מחשבת הקב"ה בבריאת העולם התחתון וכדי שיוכל האדם להשיג זה התכלית הגדול השוה לו מזונו וטרפו עם כל הבהמית וחיות הארץ מפרי העץ ועשב השדה ולא הי' צריך מלבוש לכסות גופו כדי שלא יטריד את שכלו בעניני גופו ויבלה זמנו בדברים הנוגעים אל הגוף ונהפוך הוא שיבקש רק לתקן נשמתו הקדושה וילביש אותה במחשבות קדושות ויעלה מעלה מעלה עד שתשוב אל מקור מחצבתה בעושר גדול והון רב. אי לזאת לא נתן ה' לאדם כח הכרה הזאת שיוכל להכיר ולהבחין בין טוב לרע כלומר מה שיטעם יותר טוב לחכו ויעשה לו מטעמים כאשר אהב וילבש בבגדי שיראים ומשי גופו קרוץ מחומר למען יהי' לו מנוחת הנפש ולא יהי' לו עסק ודאגה בעסקי גופו כמו הבהמה וחי' כמו שאמרו חכז"ל ראית מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות והם מתפרנסים שלא בצער וכו' לזה אני אומר שזה ההכרה וההבחנה הי' בעץ הדעת כמו שהמלות מורים עליו עץ הדעת טוב ורע ולזה צוה הקב"ה שלא יאכל ממנו שאם יאכל ממנו מיד בא לידי הבחנה זו וימות כי מאותה השעה לא יספיק לו עשב הארץ באשר נמצא אלא יבקר בין טוב לרע ויפנק עצמו במיני מאכלים ובגדים מינים ממינים שונים כאשר באמת כן הי' כי מיד אחר שאכל מעץ הדעת הרגיש שהוא ערום וע"י זאת ההרגשה מת כי שכלו שהוא תכלית כל הברואים ואדון לכל היצורים נעשה עבד לגוף ותחת שלש רגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך וגו':
ואין כוונת מות תמות שימות מיתה גופניית אלא מיתה גדולה מזו מאד מיתה רוחניית שפסק מהיות אדם אשר בעבור זה נברא ותכליתו נפסק אבל הנחש בפיתוי דבריו אמר אל האשה שגם אם תאכל מעץ הדעת ותדע טוב ורע זה לא יזיק לנשמתה כלל כי אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך ויכול האדם להשיג תכליתו גם אם אוכל מטעמי עולם הזה כי אמר הלא גם הקב"ה בעצמו יודע זאת ובכל זה הוא בקדושתו וזה שאמר הנחש לא מות תמותון רק והייתם כאלקים יודעי טוב ורע ולא יגיע לכם מזה שום נזק אבל זה הי' טעות גדול כי הקב"ה כביכול אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף והבן אבל אדם שיש לו גוף אינו יכול להשיג תכליתו רק אם ימית תאות גופו ולא ידאג על צרכי גופו כלל כמו שאמרו חכז"ל אם ימות יחי' שאם ימית תאות גופו אזי יחי' ואם יחי' את גופו וילך אחר תאות לבו אז ימות מיתה נפשיית וזה הי' מיתת אדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעת כמו אם אדם הוא סופר מהיר נקרא שמו סופר אבל אם שיבר את ידו ואינו יכול לכתוב עוד אעפ"י שעודנו חי הסופר מת מיד כאשר שיבר את ידו כן הי' מיתת אה"ר:
וזה הי' כוונת דהע"ה באמרו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו היינו מה שהחסיד פורש ומצער עצמו מתענוגי עוה"ז וממית את גופו הוא יקר בעיני ה':
אולם מדברינו אלה יצא לנו ספק גדול אשר זה תוארו אחר שהנחנו שמתחלה הי' רצון הבורא ב"ה שלא יאכל האדם מעץ הדעת לפי שעי"ז ימית את נפשו ויאבד בלי תכלית כמו שאמרנו א"כ במה שעבר על ציווי זה אבד תכלית כל הבריאה ג"כ כי כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה וכשל עוזר ונפל עזור האיך יכול נברא חלוש לבלות ולהשבית מעשיו של אומן גדול כהקב"ה והלא נהפוך הוא הקב"ה מבלה את מעשיו ובאדם מעשי ידיו מבלין אותו כמו שאמרו חז"ל:
אבל באמת יוותר זה הספק כשנתבונן בדרבי ה' ובמידותיו שהוא ממציא מזור ותרופה קודם בא המכה כמו הרופא אומן לומד תחלה חכמת הרפואה לכל מחלה והדברים אשר בהם ירפא כן כתב השי"ת תורתו הקדושה אלפיים שנה קודם בריאת עולם אשר היא צרי ומרפא לכל מחלה וגם הוא מחי' מתים מתי הנפש באמרה כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחי' ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך בעוה"ז ובעוה"ב כמו שאמרו חז"ל ומי שרוצה לחיות על זה האופן נתרפא מחטאו של אה"ר ומזוהמתו של נחש כי זה אינו צריך יותר להחיות את גופו מאה"ר קודם חטאו וזה שאמרו חז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסק מהם זוהמתו של נחש אוה"ע שלא עמדו על הר סיני לא פסק מהם זוהמתו של נחש ובאמת אם לא קבלו ישראל את התירה שהיא וחור לחטא אה"ר לא הי' העולם יכול להתקיים כי לא הי' לה שום תכלית ולזה אמרו ז"ל ג"כ שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזור העולם לתהו ובהו:
ובבחינה זאת יובנו ג"כ שני הפסוקים אשר בסוף סדרה זאת אשר הם תמוהים ביותר ושם נאמר ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו וגו' והקשו המפרשים מהו בני אלקים אם הם מלאכים ממש הא אין להם גוף ולא משיגי גוף ולא תאוה ודחקו לפרש שבני אלקים הם בני השופטים והשרים ולפי זה קשה מה עבירה הי' בידם שבחרו להם נשים יפות וטובות ומה זה שאמר הקב"ה לא ידון רוחי וגו' בשגם הוא בשר אבל לפי דברינו שאמרנו יבואר הכל על נכון שמתחלה קודם שאכל אה"ר מעץ הדעת לא הי' בו כח ההכרה מה שלגוף טוב ורע ובלי ספק לא הי' בו ג"כ כח ההבחנה בין יפה למגונה מפני שאינו רק לקיום המין ולא יבקר בין אשה יפה לסרת טעם כמו הבהמה כי לא די שבזה אין לו מעלה יתירה אדרבא מורידו מגדולתו בכל יום ויום יבקש תאוות חדשות מטמא שכלו ונשמתו עד שגם הם עוזרים לו למצוא ולמלאות תאותו ובזה יבלה זמנו כל ימי חיי הבלו ומיפר בריתו של הקב"ה עמו ועם כל יצורי עולמים וזה שאמר הכתוב שבני אלקים דהיינו בני אדם שנבראו להיות בכי אלקים כמאמר הכתוב אני אמרתי אלקים אתם וגו' ר"ל בני אלקים שהם יציר כפיו של הקב"ה ונפח בהם נשמה שהיא חלק אלקי ממעל האיך ירדו עשר מעלות אחורנית ובחרו להם נשים יפות למלאות תאות יצרם הרע ביתר שאת ועוז ולפי גודל מעלתם הי' עוצם חטאם שלאחר שאכל מעץ הדעת בא להם ההבחנה להבחין בין יפה לסרת טעם ועי"ז נשאו להם נשים מכל אשר בחרו דוקא ולא רק לקיום המין לזה אמר הקב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר ר"ל שגם השכל העליון יסייע להגוף לילך אחר שרירותו ותאותו לכן לא ידון וגו' והבן:
ובזה יש לתת טוב טעם ודעת להבין מקראי קודש פ' לך לך טרם ציוה ה' את אברהם מצות מילה אמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים וגו' והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם וגו' דהנה הדרך לעשות או לכרות ברית בין אנשים או בין מלך עם אחד עם מלך עם אחר הוא שמתחילה נושאים ונותנים על דבר ידוע ואחר הרבה דברים אם מסכימים זה וזה בדבר כורתין עליו ברית וכן מרע"ה כרת ברית עם ישראל בסוף ימיו על התורה והמצות אשר ידעו ואשר שמעו כבר ממנו והנה פה לא אמר ה' עוד כלום ומיד הכניס אותו בברית על מה ועל מה ועוד קשה מהו לשון והקימותי כי זה לא שייך אלא בדבר שכבר היה לעולמים רק שנשחת ונפסד ועתה מחדש רוצים להקימו ועוד קשה מהו והיית לאב המון גוים הלא לא הי' לאב אלא ליצחק כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וממנו והלאה כל זרע ישראל נקראו בני אברהם אבל לפי בחינתנו יבואר הכל היטב כי לאחר שאה"ר באכילתו מעץ הדעת היפר ברית ותכלית כל יצורי עולמים א"כ לא הי' לעולם קיום והעמדה אם לא הי' נמצא עם אחד עכ"פ אשר היו מקבלים עליהם עול מלכות שמים והתורה והמצות וזה שאח"כ אני הנה בריתי אתך כלומר הברית אשר הי' לי עם העולם אני רוצה לקיים על ידך וע"י זרעך לברית עולם והקימותי את בריתי ביני ובינך היינו הברית אשר היפר אה"ר גם עשרה ועשרה דורות אשר היו אחריו אני רוצה להקים על ידך ואם לאו אני מוכרח להחזיר העולם לתהו ובהו וממילא אם קיום העולם הוא רק על ידך תהי' אתה אב להמון גוים ולכל העולם כולו:
וכל זה לא אמרתי רק בדרך סברא ואגדה אבל באמת נראה לי שלא קשה ממה שלא מת מיד כאשר אכל מעץ הדעת כאשר הי' בצווי כי בודאי אם הי' עובר על מצות השי"ת מדעתו וברצונו וזדון נפשו ודאי הי' בא עליו עונש מיתה באותו יום אבל הוא לא אכל רק ע"י פיתוי אשתו והיא גם היא אמרה הנחש השיאני ואוכל מעתה לא הי' מחויב מיתה אף שלא הי' פטור לגמרי ונעשה בהם משפט כתוב כפי חכמתו יתברך שכל דרכיו משפט וצדקה וכן הוא באמת בכל מקומות שבתורה שיש כמה חילוקים בעונש שבמזיד והתראה מיתה בשוגג גלות וכו' אף שהמעשה הוא א':
ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים מכל עץ הגן וגו' וצריך ביאור לאיזה ענין הי' צריך הנחש להקדים אף כי אמר אלקים וגו' ועיין רש"י וגם יש לדקדק מה שפירש"י לא מות תמותון שהנחש דחפה עד שנגעה בעץ ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה גם יל"ד מה שאמר לקמן אשר צויתיך לאמור האי לאמור' אין לו פי' וגם צריך ביאור העונש מה שפרט לו הקב"ה למה שינה אותו הלא מתחילה לא קנס יותר ממיתה ועונש זה למה הוסיף לו וגם איתא במדרש דכך אמר אכלתי כבר ואוכל גם עתה וצריך ביאור לפרש דברים האלה:
ושמעתי על זה דהנה הרמב"ן פירש על מה שאמר אלקים כי ביום אכלך ממנו מות תמות דמשמע ביום זה מיד ובאמת ראינו כי לא מת ביום זה ופי' כן דאם לא הי' חוטא הי' חי לעולם אעפ"י שהאדם מורכב ודבר מורכב יש לו קץ ותכלית אך ע"י הנשמה שבגוף שהוא חלק אלק ממעל והוא נצחי יתקיים הגוף לעולם ולא ירד לבאר שחת ובשביל חטא זה קנסו הקב"ה מיתה שאל יעכב ויעצר הנשמה בגוף המורכב אך ירד מטה מטה כשאר מורכב ובזה כבין כפילת הלשון מות תמות כי כבר כתבו הספרים שהאדם מיום הולדו הולך למיתה כי תמיד הולך וחסר מכחו ובריאת גופו:
והנה זה עולה כהוגן אם נאמר שהאדם הי' חי לעולם אם לא הי' חוטא ורק החטא גרם שסופו למות וזה הי' עונשו שילך למיתה אבל אם נאמר שבלא חטא זה ג"כ לא הי' חי לעולם וסופו למות ע"כ אי אפשר לומר שעונשו הי' שיהא סופו למות ועכצ"ל שהעונש הי' שימות מיד:
והנה זה שצריך האדם אכילה ושתי' הוא כדי להחזיק הגוף שלא יחלש כחו מיד וימות אמנם אם נאמר שבלא החטא הי' חי לעולם שהנשמה היתה מצלת את הגוף מלירד לשחת לא הי' צריך האדם לאכילה ושתי' לקיום הגוף כי הנשמה היתה מקיימת אותו וזה היתה הוכחת הנחש שאין עונש ולית דין ולית דיין דמפני שאמר לו הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל הרי שצריך הגוף לקיומו אכילה ושתי' ובלא אכילה ושתי' ימות הרי שסופו למות וא"כ ע"כ צ"ל שעונש המיתה הי' שבחטאו ימות מיד לכך דחפה ונגעה בו והראה לה שלא תמות שכשם שאין מיתה בנגיעה אעפ"י שאמרו הקב"ה, כי כן אמרה לה חוה כך אין מיתה באכילה ואין עונש כלל כי לית דין ולית דיין וזה שאמרה הנחש אף כי אמר אלקים מכל עץ הגן לא תאכלו הרי לא אסר לכם לאכול מכל עץ הגן ואתם צריכים אכילה ושתי' כדי להתקיים ולהחזיק את נפשותיכם וסופכם למות. וע"כ שהעונש מיתה הוא מיד והנך רואה שאינך מתה וכשם שאין עונש בנגיעה כך אין עונש באכילה, ושפיר מבואר מה היתה צריכה הנחש להקדים ולומר אף כי אמר אלקים וגו':
אמנם האמת כמו שכתב הרמב"ן שהם היו חיים לעולם אם לא היו חוטאים והעונש הי' שימות בסוף ולא מיד ומה שצוה הקב"ה לאכול משאר פירות לא להתקיים ולהחזיק הגוף רק משום מצוה אך הנחש הטעה אותם שבשביל כך אמר הקב"ה לאכול משאר פירות כדי לקיים נפשם ולא ימותו מיד שסופם בלא"ה למות ועי"ז הוכיח להם שלא יקבלו עונש. -:
והנה אמרו בגמרא שבאמת לא ציוה הקב"ה רק לאדם בלבד שלא יאכל מעץ הדעת שחוה לא היתה אז בעולם רק אמר לאדם שיאמר לחוה שאף היא לא תאכל וע"כ צ"ל שהיא ג"כ היתה בעונש זה שהרי צוה לאדם שיאמר לה ג"כ כדברים האלה ומזה הי' אדם לוקח ראיה שאין עונש בדבר שגם היא היתה בכלל מצוה ואעפי"כ לא מתה והעונש הי' ע"כ מיד מפני שצוה הקב"ה לאכול משאר פירות כדי להחזיק הגוף וכמו שאמרנו למעלה והוא לא ידע שצווי האכילה לא היתה רק מצוה או כדי להתענג בהם ובאמת העונש מיתה הי' אח"כ באחרית אבל מפני שאדה"ר טעה וסבר שאין עונש בדבר נתן לו הקב"ה מיד עונש שלא יהי' בדעתו הראשון שלעולם לא יהי' לו עונש להחוטא וזה שאמר הכתוב כי שמעת בקול אשתך שאמרה שאכלה ממנו ולא מתה ותאכל מן אשר צויתיך עליו לאמר לא תאכל כלומר לאמר לה לא תאכל ולקחת ראיה ממנה וסבר אתה שאין עונש לפי שלא מתה לכך מראה אני לך שסופך למות וזה העונש אשר גזרתי עליך לא כמו שהיית סובר שמיד תקבל וע"י עונש זה שתקבל מיד תדע שיש דין ויש דיין ומסיים העונש וכו' ובזה מבואר ג"כ כוונת המדרש שאמר אדם אכלתי ואוכל כלומר מפני שצויתני לאכול משאר פירות זה הטעה אותי לאכול ג"כ מעץ הדעת וזה ג"כ כוונת רש"י מצוה אחת היתה לו לאדם הראשון וזה הטעתו ודו"ק כי נכון הוא מאד:
ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הכל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד וגו' ויאמר ה' לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ וכו' ואתה תמשל בו ויאמר קין אל הכל אחיו ויהי בהיותם כשדה ויקם קין אל הכל אחיו ויהרגהו ויאמר ה' אל קין וגו' כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע וגד תהי' בארץ ע"כ:
הנה הפסוקים האלה לפי פשוטם הם מחוסרי ההבנה ויש בהם הרבה ספקות א' מהו מקץ ימים, ב' גבי הבל אין כתיב מנחה רק הביא גם הוא, ג' למה לא שעה באמת אל מנחת קין מה פשעו ומה חטאתו הלא הוא הי' הראשון אשר נדבה לבו להביא, ד' מהו כוונת הפסוק אם תטיב שאת וגו' ומהו טעמו של שאת, ה' ויאמר קין אל הבל אחיו מה אמר לו ולמה הוציא אותו החוצה אל השדה ומי הי' מעכבו להרגו בבית והלא לא הי' אז אדם אחר שהי' מצילו ממנו, ו' למה ענשו הקב"ה בעונש שלא תוציא האדמה יבולה ובנע ונד ולא בעונש אחר:
ונ"ל דהנה אחר שראינו שהעונש של אדה"ר על אכלו מעץ הדעת הי' במה שקלל הקב"ה את האדמה והי' צריך האדם לעבוד את האדמה עבודה רבה וקשה כמש"כ בעצבון תאכלינה כל ימי חייך וקוץ ודרדר וגו' עד בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך וגו' ממילא מובן שקודם החטא היתה פרנסת האדם בלי יגיעה והי' צריך רק לזרוע והארץ הוציאה צמחה גלוסקאות יפות כמו שהעץ מוציא פריו עד היום ואין צריך רק לנטוע וכאשר יבשילו פירותיו האדם שולח ידו ליקח פירותיו ובעודו בכפו יבלענה ולפ"ז אחר הקללה צריך האדם לחרוש ולזרוע ולשרש הקוצים לקצור ולידוש ולמרוח לטחון ולאפות עד שיבא לידי פת לחם והיא כשכיר או אריס אלא שגם לבעל השדה צריך ליתן דבר מועט וגם זה רק בזמן שישנם אריסים הרבה על השדה אבל בזמן קין שהי' כל הארץ לפניו לבדו והוא אבד כל זמנו וטרח כל הטורחות האלה למצוא טרף לכדי חיותו לא מצא את עצמו מחוייב כ"כ להודות עבור השדה לבעל השדה דהיינו להקב"ה ודיי אם הביא לו מנחה דהיינו מתנה מועטת ממה שנשאר לו בסוף השדה ממחייתו לזה אמר הכתוב ויהי מקץ ימים כלומר לסוף השנה שהי' בטוח שאינו צריך תבואה הזאת לעצמו לפי שיהי' לו תבואה חדשה בזמן קרוב אז הביא מנחה דייקא ולא קרבן עשיר אלא עני כמש"כ ואם דל הוא יביא עשירית האיפה לא כן הבל הי' רועה צאן שהוא לא עבד עבודה קשה כי כל עבודתו הוא בשמחת צאנו וכל הכבוד והון אשר עושה הוא ברכת ה' לבד בלי יגיעה וטירחא לכן ויבא מבכורות צאנו ומחלביהן לא מנחה והוא רק משלחן גבוה הוא אוכל וכל חלב לה' הוא לא כן קין שאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לכן לא מצא עצמו מחויב להביא קרבן לה' ומה שהביא חשב כאילו נותנו במתנה והי' חרה לו מה שלא קיבלו השי"ת בסבר פנים יפות אבל הקב"ה אמר לו שאינו כן כי כל עמלו ויגיעו הוא הבל וריק אין בו שום תועלת אם אין הקב"ה שולח מים על פני חוצות להרוות את האדמה שתוכל להוציא צמחה וגם לאדם עצמו הוא נותן כח וחיל שיוכל לעבוד והוא נותן לו שכל ודעת להתחכם על איזה אופן מן האופנים שיעשה מלאכתו וירויח יותר וגם בלעדי כל זאת אם יחי' על דרך התורה והמצוה אינו צריך ליגיעה גדולה כמו שביארנו אצל חטא אה"ר קידם שאכל מעץ הדעת וכמו שכתוב בתוה"ק בכמה מקומות אם בחקותי תלכו וגו' שתהי' הברכה מצוי' כ"כ וא"צ שתהי' פרנסתו בזיעת אפו וזה שאמר הקב"ה לקין למה חרה לך וגו' שלא קבלתי מנחתך לפי שאתה תדמה שכל מה שתוציא האדמה הוא רק מחמת יגיעתך אינו כן כמו שאמרנו ורק אם תטיב שאת כלומר אם תעשה מצותי וחקותי תשמור שאת ע"ד נושא עון שהקב"ה מרחק העון ונוטלו מן החוטא אף כאן הקב"ה נוטל הטורח והיגיעה ממנו אם ייטיב דרכו אבל קין עמד במרדו ולא די שעמד על דעתו הי' ג"כ רוצה שגם הבל אחיו יקיים לו דיעה הנפסדה הזאת וזה שאמר הכתוב ויאמר קין אל הבל אחיו כלומר הדיעה הנשחתה הזאת ויהי בהיותם בשדה שם הראה לו באצבע מה שצריך לעמול ולעבוד בשדה עד ככר לחם ואחר שהבל אחיו לא הי' רוצה לקבלה עמד עליו ויהרגהו והקב"ה ענשו מדה כנגד מדה להראות לו כמה נפסדה דעתו וקללו בנע ונד וזה שאמר הכתוב ארור אתה מן האדמה כי תעבוד את האדמה בכל מיני יגיעות וטירחות לא תוסף תת כחה לך כי אין הדבר תלוי במלאכה ועבודה כמו שאמרת כי על כל מוצא פי ה' יחיו האדם והטרחא והעמל היא רק עונש לאדם על חטאתו ודו"ק:
חסלת פרשת בראשית: