זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קצד
תרל"א להרב ר' ראובן יצחק אילייאן וכעת מ"ץ ינא
הגיעני מכתבו מיום ד' מ"א למב"י במ"ש המ"א סתפ"ט ס"ק ב' ואפשר כיון דשומע כעונה כאלו ספר הוא בעצמו. וכמ"ש בלקוטי ח"ס סי' י"ט ולא דמי ללקיחת לולב דהתם מצוה הנעשית ע"י גופו של אדם אין אדם יכול להוציא חבירו משא"כ מצוה שע"י דבור וה"ד שתהא ספירה לכ"א לאפוקי ספירת ב"ד בעד כל ישראל כמו בספירת היובל בירושלים כתו' מנחות ס"ה ב' ד"ה וספרתם. ועל זה העיר מעלתו דלקצה"ח סי' קפ"ב ס"ק א' לסתור דהת"ו רי"ד בקידושין ורק דבמידי דממילא לא אמרינן ששאכ"מ לרא"ש נדרים ע"ב ב'. וא"כ יעשה שליח עבורו לספור ספה"ע אפילו במקום אחר משום ששאכ"מ:
ומלבד דלמסקנת הח"ס הנ"ל דכל שאפשר לו לדבר בפיו אינו יוצא בשומע דבור מפה חבירו אא"כ עומד בתפלה שאי אפשר להוציא קדושה בשפתיו וכתו' סוכה ל"ו ד"ה שמע וכו'. ובח"ס חא"ח סנ"ה דלצאת בברכת ותפלת חבירו אינו מטעם ששאכ"מ דא"כ יתפלל ראובן בעד שמעון אפילו אינו שומע ואינו בפניו וע"כ דאינו מטעם שליחות וכתוס' רי"ד רפ"ב דקידושין (צ"ל רי"ר והיינו ר' ישעיה ראשון) דמצות שעל גופו לא שייך שליחות אלא משום דשומע כעונה ולכן אלם השומע נמי מצי שחיט. וע"ש סי' קפ"ב וסר"א דעקימת שפתיו של שליח בתפלה הוה מצוה שעל גופו אא"כ שומע גם הוא יעש"ב. ואף להרא"ש לחלק בדבר דממילא דלא יצא בכוונת שלוחו. מ"מ הא במצוה דרבנן א"צ כוונה כמ"א סי' ס' ס"ק ג' וע' בפמ"ג סתפ"ג סס"ק ח' ומחצית השקל ועשו"ת בית אפרים חח"מ סי' ס"ז והארכתי בחקירה זו במקום אחר. ובלא"ה הרי הקצה"ח בעצמו סשפ"ב ס"ק ב' תמך יסודותיו ע"ד התו' רי"ר ולדבריו ניחא דאם יספור חבירו הוא לא עשה המצוה כלום. ורק להחילוק במידי דממילא תלוי אי ספה"ע בזה"ז דאורייתא לא קשה משום דמצצ"כ וכמו ק"ש בפסוק ראשון כא"ח סי' ס' וכוונה הוה דבר דממילא דלא יצא בכוונת שלוחו. אך למ"א ס"ק ד' דמצצ"כ רק לצאת אבל לכוון לב ולשמוע מה שאומר לכ"ע א"צ כוונה:
ואולם אין אנו צריכים לדון כלל לזה וכמ"ש כה"ג הרצ"ה חיות בעטרת צבי סי' ז' כיון דכל עיקר ק"ש רק מילי וקול דברים וקיי"ל מילי לא מימסרו לשליח ולכן אינו מועיל שליחות כשלא יהיה המשלח בבהכ"נ כלל ורק משום שומע כעונה אלא דבשמע ממי שאינו מחוייב בדבר דנחשב קול פסול. והא דמוציא עם שבשדות דאניסי ולא אפשר להם לבוא בעיר לשמוע הברכות יעש"ב. וע"ש עוד בסי' ד' מש"ש בחילוק הרא"ש דלא שייך שליחות בכל ענין דממילא וע"ש בסי' ה' מתשובת דבר שמואל סנ"ט דגם אצל ספירה שומע כעונה דלשון הר"נ פ"ק דפסחים משמע דכל יחיד חייב לברך בפיו דוקא וי"א דשומע כעונה בספירה וכו'. וע' בתשובת הרשב"א סי' קכ"ו והביאו ג"כ בפר"ח סתפ"ט יעש"ב והובא גם בח"י ס"ק ד' דאף דשומע כעונה דוקא לענין הברכה אכן הספירה מתמעט להדיא מוספרתם שתהא הספירה לכ"א כמו דדרשינן ולקחתם גבי לולב שתהא לקיחה לכ"א יעש"ב. וכמו לענין הפרה דגלי קרא למעט דלא אמרינן שלוחו שאכ"מ וע' בפמ"ג ס"ק ג'. ובלקוטי חת"ס סי' י"ט בשכח לספור ספה"ע בלילה וביום כתב אגרת ביום פלוני למב"י. דאף אם היה אומר כך בפיו הוה ספיקא דאי סה"ע דאורייתא בזה"ז מצוות צריכות כוונה לצאת וא"כ מכאן ואילך ספיקא ואין מברכים ובהכי מתפרש דהמ"א ס"ק ח' דקאי למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא עכ"ל. וע"ש במחצית השקל ואע"ג דכתב המ"א סי' ס' בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כוונה והא רוה"פ ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן, מ"מ כיון דבש"ע סתם דצריכה כוונה משמע דס"ל דאפילו מנוה דרבנן צריכה כוונה. וכ"כ הפמ"ג ועסי' תע"ה משמע דל"ל להב"י חילוק בין דרבנן לד"ת. ובזה אין אנו צריכין לחילוק הח"ס נגד דעת רוה"פ דספירה בזה"ז דרבנן. ובעיקר הדין עשו"ת רע"א סי' כ"ט ל' ל"א ול"ב שהאריך לפלפל אי כתיבה כדבור וכמגילה י"ח דאם כתבה לא יצא ידי הקריאה והובא מאש"א במי שכתב היום כו"כ לעומר משו"ת מצה שמורה דלא יצא ומועתק בלא ראיה ואינו מצוי לעיין עליו. ואולי נתכוון ג"כ לדהח"ס כיון שלא נתכוון לצאת בכתיבתו ואם כי עיקר סברתו לא מסתבר כ"כ דלמה לא נימא דכיון שמפרש המנין לספירה ולא למנין המורגל בכל השנה ואף שלא עלה אז בדעתו לצאת י"ח במה שלא ספר בלילה הזה מ"מ הרי כוון לספור למנין ימי העומר שהרי התורה לא הקפידה רק שיכוון לספור לימי העומר ומצד זה ממילא הוא כותב לעומר. ומ"ש לענין ספה"ע אף דאין הכרע במשמעות הכתוב שצריך להוציא בשפתיו כמו ספירת זבה ונדה שלא מצינו בשום פוסק כו'. ע' בנוב"י תנינא חיו"ד סי' קכ"ג ובהג"ה מבנו משש"ב ובשו"ת רדב"ז חלק ד' סי' אלף ק"ב (כז) לחלק בין ספה"ע לספירת ז' נקיים. ובשו"מ רביעאה ח"ג סו"ס קכ"ז נשאל בא' ששכח לספור בליל אחרון ש"פ ונזכר בהש"מ של יום שאחריו וסיפר בלא ברכה אם מותר לספור אח"כ בברכה והעלה דלתו' עירובין ל' ע"ב ד"ה ולפרוש דלענין טבל בעי לילה ניכרת ובהש"מ לא הוה לילה. והרי האחרונים תפסו דכל שכתוב בתורה ההיתר ודאי לא מהני ספק וה"ה כאן דכתיב תמימות שייך בהש"מ ליום ולתו' מנחות ס"ו דביום הראשון לספור מקודם כדי שיהיו תמימות וע' בסתפ"ט וה"ה להיפך בלילות אחרות בהש"מ עודנו יום לענין זה ושוב יש לספור בברכה [ועשו"ת ברכת יוסף חאו"ח סכ"ו ד"ה ואשר כו' משש"ב בחקירה זו]. וע"ש מדברי השואל דהוה ס"ס שמא יום ושמא כר"י דכל יום מצוה בפ"ע. וע' בפמ"ג באש"א סס"ק ג' דמברכינן בכל לילה על ספה"ע משום דכל לילה הוה מצוה בפ"ע דאי כולהו חדא מצוה לא הוה לברוכי רק ליל א' בהתחלה. וע"ש ס"ק י"ג דבשכח בלילה ונזכר ביום הוה ס"ס שמא דיום נמי זמן ספירה כו' וע"ש עוד אי בס"ס רשאי לברך (וע"ל סי' א' אות ו' ד"ה ואף להסוברים). וע' במ"א ר"ס שמ"ב ופמ"ג באש"א ר"ס תקס"ב דכיון דאפוקי יומא הוה חזקת איסור לכך אף בדרבנן מספיקא לא פקעה קדושה. ובש"ך יו"ד סי' ק"י דבספד"ר דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא וע"ש בכו"פ ובזכרון יצחק סי' ל' משש"ב:
ובענין מה שנוהגים קצת הרבנים סלסול בעצמם לברך בפה"ע לפני הקהל ונראה שנסתבב ממ"ש התו' מנחות ס"ה ב' ד"ה וספרתם גבי יובל כתיב וספרת לך דאב"ד קאמר להו ושמא ב"ד סופרים ומברכים כמו שאנו מברכין על ספה"ע. ובר"ה כ"ד א' במתני' ראב"ד אומר מקודש והעם עונים אחריו. ומיהו היכא שאין הרב נוהג סלסול חזר הדבר למתפלל כברכות מ"ג א' והוא מברך על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה. וע' בש"ך יו"ד סי' רס"ה ס"ק ד' וע"ש בט"ז:
ואזכיר בזה מה שנשאלתי מהרב דשאנוויעז רא"ד ראבינאוויץ לתמוה על ה"ר ירוחם בהלכות ספה"ע שמה"ט אין מברכין על ספירת השבועות בפ"ע שספירת השבועות רק זכר למקדש דאין מברכין וערש"י מנחות ס"ו א' ד"ה אמימר כו' והרי לולב ניטל במדינה כל ז' ג"כ זכר למקדש ומ"ט מברכין ודוחק לומר דבלולב איכא יום א' שהוא דאורייתא לכה"פ. גם מה נתרץ במרור שאנו אוכלין רק זכר למקדש כיון דבזמן הזה הוא דרבנן ומכש"כ מכריכה במרור ומצה הוא רק זכר לדעת הלל:
וכל דבריו אינן מבוררין לי דכוונת הרי"ו דודאי על מרור לא גרע משאר מצות דרבנן והרי גם לאמימר מונין יומי דמשום זכר למקדש סגי ביומי לחוד וכפרש"י. משא"כ על הכריכה במרור ומצה ולזה מדמה ג"כ הא דמצוה למימני ג"כ שבועי. והכ"נ מערבה דהוה ג"כ בכלל מצות לולב ואף דעל לולב דהוא ג"כ רק זכר למקדש בשאר הימים מדרבנן ובהכי סגי ולא מחייבינן נמי משום זכר למקדש גם על הערבה. ומ"ש מעלתו לדחוק משום דבלולב איכא יום א' דהוא דאורייתא. אם שא"צ לזה מ"מ יש ליתן סמך לסברא זו מב"מ ר' סע"א אא"ב מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא כו' ואכמ"ל. גם מ"ש דמכריכה במרור ומצה אינו כלל משום זכר למקדש ורק לדעת הלל. ולא ידעתי כיון דמ"מ לדעת הלל הוא זכר למקדש. והא בפסחים קט"ו אמרינן השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך כו' והדר אכיל בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל. והכא לא שייך דעביד כמר עביד כו' וכברכות כ"ז א' כיון דהכא איכא תקנתא לצאת ידי שניהם דעדיף טפי לעשות מיהו זכר למקדש כהלל. וע' בבית הלל יו"ד סצ"ח ס"ק ד' משש"ב מאחר דבזבחים ע"ט תלי דין דאיסורין מבטלין זא"ז בדין מצוות אין מבטלין זא"ז ואנן פסקינן בע"פ לצאת ידי כולם לחומרא ולמה פסקו כאן לקולא ולבטל איסורין והניח בצ"ע לדינא:
ומה שהקשה מעלתו מסוכה מ"ו א' ואף רב ס"ל כמ"ד לולב כל ז' מהא דנר חנוכה דמדרבנן מברך. וכה"ג שם בירו' פ"ג. והרי י"ל דדוקא בעיקרו דרבנן דמברכין דהא הרי"ו אינו חולק על הא דקיי"ל דעל כל מצוה דרבנן צריך לברך ולא בזכר למקדש. וכבר ביארנו דגם לרי"ו ע"כ גם בזכר למקדש מברכין כיון דהוה דרבנן ורק דלא מחייב לברך מה"ט על שבועות בפ"ע דבזכר למקדש סגי בימים לחוד שמברכין. וכבר שמעתי בשם הרצה"ל ברלין מוואלאזין שחקר לענין ספה"ע אם לא ספר יומי דמ"מ כשמגיע כלות השבוע מברך כיון דהוה תרי מצות למימני יומי ושבועי וכן האריך בזה בבית הלוי ח"א ואיננו כעת תח"י לראות יסוד דבריו ומ"מ לא מסתבר לי דרבנן תקינו לברך משום זכר למקדש רק על יומי לחוד אבל על שבועי לחוד י"ל דלא תקנו ברכה כלל וצ"ע לעת הפנאי. גם מ"ש מעלתו עמש"כ הרי"ו הראיה מערבה שי"ל שגם בבהמ"ק גופא לא היו מברכין דהיכן מצינו לברך על יסוד נביאים ורק על דרבנן מצינו דילפינן מלא תסור ודברי נביאים קיל מדרבנן כירו' ספ"ק דברכות וסופ"ו דסנהדרין ואולי דלמ"ד בשבת כ"ג א' משאל אביך ויגדך כו' גם על יסוד נביאים צריך לברך וצע"ק עכ"ל. ע' תו' סוכה מ"ד ב' דמפורש שיש בו משום לא תסור שכ' רק אמנהגא. וגם מ"ש מהירו' זה רק מה שאמרו הנביאים מצד נבואה וע' בתמורה ט"ז א' אמרו לשמואל שאל וכו' וע' בתענית כ"ז א' יסדו באמונתם ובירו' פ"ד דתענית וערש"י שבת ק"ח א'. וע' רמב"ן בהשגתו למנין המצוות כלל א' דמלא תסור לא ידעינן אלא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס לכך מייתי משאל אביך וע"ש במגלת אסתר ורמב"ם פי"א מברכות ה"ו ואף במצוות שעיקרן מדרבנן וע"ש עוד ברמב"ן שמחלק בה"ג נ"ח וממ"ג והלל לזכרון הנס בכל מצות התורה והלל על הנס שבכל דור משא"כ במה שעשו לסייג וגדר ועשו"ת עולת שמואל סכ"א מהא דסוכה מ"ו א' דיליף מנ"ח ללולב שמברכין כל ז' והא לולב רק זכר למקדש שהיה ניטל כל שבעה והוא רק לסייג דגדר. ורק כיון דילפינן מלא תסור אין חילוק בין נ"ח ללולב במדינה דילפינן אף דבר שעיקרו מה"ת וחכמים עשו סייג וגדר מברכין. אך רנב"י יליף משאל אביך ויגדך וליכא למילף כ"א בדבר שעיקרו מדרבנן ולכך מייתי בהדיא אמר רב כל שבעה וכפרש"י דלא שמיעא ליה מכללא דנ"ח דאין ללמוד זה מזה. וע' בסו"ס תשובת הרמ"ה לרבני צרפת הנדפס מכת"י בפאריז בשנת תרל"א:
והנה במכתבו הנזכר המונח לפני כעת נזכר גם שאלתו (שהובא בתשובת זכ"י ח"א סי' נ"ט) לענין ברכת הרואה אילני דמלבלבי אי לאו דוקא וכאן נזכרה במורווח יותר וזה לשונו חודש זיו נקרא שהוא זיו לאילנות וכדר"י האי מאן דנפיק ביומי דניסן כו' וכר"ה י"א ע"א ויע"ש ברש"י ותו' שם ב' ע"ב. ובודאי אין לנו לברך ברכה זו רק כשהם מוציאים פרחים שאנו קורין בליאונג והוא במדינתנו בחודש מאי שאז שייך לקרותו זיי לאילנות ולא כאידך דקורא לחודש ניסן זיו. ובאמת לשון ביומי ניסן היינו בתקופת ניסן ויש לזה דוגמאות רבות ולשון הרמב"ם בענין ברכה זו היוצא לשדות או לאילנות פרחים ונצנים עכ"ל. וחתני הרב דזוימל רי"ד ראפפורט העיר מריטב"א ר"ה י"א שכתב בפירוש דניסן הוא לאו דוקא וכ"כ בס' האשכול ח"א סכ"ט דל"ד ביומי ניסן אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשונה בשנה. וכן מלשון הרוקח סשמ"ב שהוסיף תיבות כגון ביומי ניסן עכ"ד. ובמה שהביא הברכ"י סר"כ שע"פ הקבלה דוקא בחודש ניסן וע' בקובץ עהרמב"ם פ"י מברכות. ונראה שאין כוונתם רק למצוה מן המובחר להדר יותר לברך על ברכה זו בחודש ניסן אבל מ"מ אם לא ראה הפרח אז צריך לברך אח"כ. ומלבד מה דבלא"ה חקרו היכי שהקבלה מחולקת עם הפוסקים. ובפרט דאין להשגיח מה שלא נזכר בספרי הקבלה מהקדמונים המוחזקים להקראות בשם דברי קבלה. ועמש"ש בסכ"ד בדהפמ"ג סי' פ' ס"ק י"ד באש"א דבעופות הגדולים אינדיק מה"ט אסור שאוכלין כזית בכאכ"פ. וכתבתי שנ"ל שז"כ הירושלמי וכמובא בתו' ברכות כ"ד ד"ה ובאדומים בלבד יש לחוש ואפשר דהוא האינדיק שנתפשט במדינתנו מהודו שהיה מצוי בזמנם במקומם וכו' ע"כ לשונו. וחתני הנ"ל העמיס בדברי בהוראת אדומים על הבאים מארץ הודו. ואין שום רמז מזה בדברי שלפ"ז היה לומר הודיים ולא אדומים. ורק שכוונתי בפשוטו על המין אינדיק שהיה אדומים במראיתם ושמפורש בזה כהפמ"ג להדיא. ורק שאגב רמזתי במכוון להודיע שבאו ממקומותנו להודו ומשם נתפשטו במדינתנו מחמת שאיזה מהאחרונים הזכירו בתשובותיהם לענין התרנגולים הגדולים ונקראים גרעצקי הענער שאוכלין ע"פ מסורת כמו באינדיק שמוצאו מאמעריקא ולא ידעו מספרי התולדה שהוא מהודו וע' בשו"ת יוסף דעת מהשו"מ סי' ס"ט שאיך אוכלים האינדיק שבא מאמעריקא שבודאי לא היה שם מסורת וע' בשו"מ תליתאה סי' קמ"ט בדף כ"ו ע"ד בשם הרש"ק וע"ש בח"ב סי' קכ"א ובאורי וישעי סי' י"א ועוד כמה אחרונים ואכמ"ל בזה. ובמה שכתב שלא ידע מה דוחק בפי' התשב"ץ ואגודה דהכונה על התרנגולים שבארץ אדום שכל מאכלן שעורים וכ"כ בחאה"ש על המרדכי בשם ר' יחיאל מפריז וכו'. הנה פי' זה הובא גם במקומו בהגהות הרי"ב מהגדולת מרדכי לפי שבארץ אדום היו השעורים מצויים ככתובות ס"ד א' כו' וע' ב"י סע"ט. אבל הוא דחוק מאד לפרש על שם מקומם כיון שתלוי רק אם אוכלים שעורים ואשר הפירוש שכתבתי על שם אדמימות המין הוא פשוט מאד במשמעות הלשון שמזה סיוע מפורש להפמ"ג. וגם הרשב"א ברכות כ"ה פירש ג"כ נ"ל תרנגולין אדומים דאי בצואה אדומה קאמר הולל"מ ובלבד באדומה אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות עכ"ל. ובמאורי אור בחלק עוד למועד לפסחים ג' ע"ב ד"ה חטים יפות כו' ולפי דרכו יש לפרש כפשוטו בשעורים אדומים למשש"ב דבאתרא דהכא הורגלו בשעורים אדומות דלא חזו לתבשיל רק לטחינת קמח דרעות אין עושין קמח הרבה וכו':