זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קכ
ב' בהר תרל"ו להחכם רי"ע רי'"מ'. (א) מה שדרש על מקור הרמב"ם פכ"ג משבת מ"ב כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהם אסור לקרות בשבת ויו"ט ואפילו בחכמה מן החכמות. הדבר פשוט מהירו' סו"פ אלו קשרים לא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהן בדברי תורה. וע' בשאלתות בראשית ה"א ד"ה ברם צריך כו' מה שבת כו' ובב"ר פי"א וכמובא בטא"ח סר"צ וע"ש בב"י מתנחומא ויקהל. וראב"ע שמות כ' פ"ח ויקדשהו לקבל תוספת חכמה וע' ראב"ע בראשית ב' ג' ורמב"ן והרי לר' נחמיה דאין קורין בכה"ק אלא כדי שיאמרו כש"כ בשטרי הדיוטות וכשבת קי"ו ב' וע"ש בתו':
ובב"י סש"ז בד"ה כתב שתחת הצורה במה שאוסר הרמב"ם ללמוד בשבת ואפילו ספר מן החכמות ושכן נראה מר"נ פכ"כ מאחר שפסק מנהג ראשונים שאנו (צ"ל שאין אנו או שהיו וכמו שהוא לפנינו בר"נ שעל הרי"ף ד"ה בזמן בהמ"ד וכן העתיק הב"י בסוף הענין) נוהגים לדרוש בכל שבת עד זמן סעודה אין לנו למנוע עצמינו ולקרוא בכל כתבי קודש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כו' ובד"מ ס"ק ז' שלכן נהגו קצת לקרוא ספרי חכמות בשבת אם כתובים בלה"ק שהלשון עצמו יש בו קדושה. ואפשר דאף המחמירים לא אסרו אלא בימים הראשונים שהיו כותבים כל החכמות בלשונות אחרות כהעתקת ספרי הרמב"ם [וכוזרי וחוה"ל וכדומה]. ורמב"ם רפ"ב דאבות מצות קלות כגון שמחת הרגל ולימוד לה"ק. וכירו' שבת פ"ק סוף ה"ג המדבר בלה"ק כו' מובטח שהוא בן עה"ב ובשו"ת רמ"א סי' ז' בהתנצלותו לרש"ל בעסקיו בספרי הפלסופים וסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וחוה"מ בשעה שבני אדם הולכין לטייל. וכל ימות החול אני עוסק במשנה ותלמוד ופוסקים ובפירושיהם וכו' הרי שאדרבא בשבת ויו"ט עסק בספרי המורה ורלב"ג וספרי הטבע. וראוי להעיר על מנהג איזה דרשנים לדרוש אחר מנחה שהוא נגד הדין כא"ח סו"ס רצ"ב שלא לקבוע מדרש בין מנחה למעריב וכמש"ש במ"א שלכן המנהג לדרוש קודם מנחה
גם מה שמחמיר הרמב"ם לענין אגרת שלום בשבת. וע' בשבות יעקב ח"ג סכ"ג. והט"ז סש"ז ס"ק י"א שמתיר בשמו באגרות שלום. והוא היפך המבואר בפה"מ פכ"ג והעתיקו הב"י בד"ה וכל שטרי הדיוטות. ומצאתי בא"ר ס"ק ל"א דאטעיה נוסחא משובשת בב"י דהר"נ כתב דהרמב"ם מתיר באגרת. וצ"ל רמב"ן וכמ"ש הר"נ בשמו פרק השואל יע"ש ובפ"מ:
ב ומה שהביא מהמנחת קנאות להרצ"ה חיות דף ב' בהערה ובהנהגת הפטורת כו'. הנה מתנגדים בזה למשנת אין קורין בכתובים בשבת מפני ביטול בהמ"ד. ודחאו מהר"נ בשם רז"ה דמאחר שפסק המנהג לדרוש בהלכות שבת, אין למנוע מלקרוא בכל כה"ק הנה הוא לא כתב לאסור לגמרי הלימוד בכתובים כמו שהיה בזמנם משום ביטול בהמ"ד דמשכי וכפרש"י ר"פ כ"כ שטוב להן לשמוע בהלכות או"ה. ומ"מ אין להחליף התקנה מהקריאה בנביאים הקודמים במעלה לכתובים. וגם בזמנם היו קורין ההפטורה במנחה בכתובים כמו בנהרדעא אתריה דשמואל כשבת קי"ו ב' וע"ש כ"ד סע"א בתו' ור"פ הקורא עומד ד"ה ואין מפטירין:
ומ"ש דלא אסרו הקריאה בכתובים רק ליחיד בביתו וכפהמ"ש לרמב"ם. ולא בבית התפלה דרבים מדכרי אהדדי כשבת קמ"ז א'. וכדלעיל כ' ע"א דבני חבורה זריזין הן. וזה מבואר הביטול דא"כ יהיה מותר להפטיר ברבים בכתובים דלא גזרי אטו יחיד בביתו ומאי פריך בשבת קי"ז ב' אדשמואל מהא דקורין ההפטורה במנחה. והרמב"ם קאמר דהחשש שייך יותר שלא יבא כלל לבהמ"ד. אבל גם כשיהיה בבהמ"ד ולא יתבטל לגמרי מ"מ יש לחוש לאמשוכי שלא ישימו לבבם לשמוע הדרשה שיעיינו בכתובים וכמשמעות לשון רש"י ר"פ כל כתבי:
וגם דלב"ח שהובא במ"א סעה"ר ס"ק ה' דבמילי דרשות לא התירו בשנים והכא נמי חשיב כמילי דרשות לגבי' דרשה דחובת היום. וכה"ג בסוטה מ"ד ב' ערש"י ובחולין ק"ה א'. ובעמק הלכה חא"ח ספ"ו האריך בדהב"ח דבעי שניהם עוסקים במצוה וכהא דמשלשלין את הפסח דכהנים זריזין דלא התירו בשנים רק כששניהם עוסקים בקריאה דמצוה או בבני חבורה דזריזין. אבל בכל דוכתא לא נסתלק הגזירה דרבנן. ובפרט דלא שייך דמידכרי אהדדי רק כשעוסקים בענין אחד ושיש שיעור קבוע ולא כשעוסקים כל אחד בענין אחר דאפשר גם ברבים שיתעסק כ"א בלימודו ויתבטל זמן הדרשה לרבים. ובתו' פסחים פ"ה א' ד"ה בני חבורה דבמידי דשייך לפסח כגון יוצא זריזין בני חבורה יותר מכהנים. דהיינו נמי במידי דשייך לכולם. וכן בפרש"י שם שיש רבים ומזרזים זא"ז מלהוציא וכפרש"י במתני' שבת י"ט ב' ד"ה משלשין הכא שרי דבני חבורה זריזין ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים. ובשו"מ קמא ח"ב סקמ"ו ד"ה והנה כו' בשבת כ' דבני חבורה זריזין וכפרש"י שם במתני' ושם קמ"ז ודלא כאביי בעירובין ק"ג דבני חבורה זריזין לא אמרינן. ורש"א פסחים פ"ה הקשה על התו' דאימא דאיירי ביוצא וקדשים קלים בבעלים ישראל לא הוה זריזין. וי"ל דקושיתם הא דגזרו טומאה בנותר משום עצלי כהונה והא בסוף מכלתין דפסח אחר חצות מטמא את הידים:
ואולם סברת רש"י בעירובין ק"ג א' ד"ה בני חבורה דמוכרח לחלק בישוב סתירת הסוגיות דהא דבני חבורה זריזין היינו לענין אכילת קדשים להוציא. והא דלא אמרינן דבני חבורה זריזין היינו לענין עבודה במזבח. ולא צריך לדחוקי כתירוץ התו' דפסחים במידי דשייך לפסח:
ובזה ניחא שיטת רש"י ברכות הא דלא אמרו חכמים כלל עד חצות בהקטח"ו. ובנאכלין עבדי הרחקה דנאכלין גם לזכרי כהונה והתו' פסחים ק"כ דגם בהקטח"ו עשו הרחקה לשיטתייהו בפסחים פ"ה דלא ס"ל לחלק כפרש"י. וע"ש ריש ברכות בזרע יצחק למשניות ובספרי זכ"י ומש"ש בסופ"ק דשבת ושו"ת רמ"ע סי' א' וכסא דהרסנא סקכ"ה. ובתפארת ישראל עירובין פ"ד משנה ו' אמר ר"ש למה דומה כו' יע"ש בגמ' [מ"ח א'] דבחצירות אוושי דיורין ושמא אחד מהן יוצא מחיצונה לחיצונה אבל ברישא בג' בני אדם דלא אוושי יכולין להזהר ולא דמי לאלונטית דהכא דאין משתמשין ביחד דמי למדורה דאפילו כשיושבים בהדדי אין אחד מרגיש כשיבעיר חבירו וקדמהו בזרע יצחק שם דלא שייך דמידכרי רק כשרבים עושין דבר אחד ביחד משא"כ בחצירות דכל אחד עושה צרכו בפני עצמו אז רבים חמירי. וכן בשבת סופ"ק משלשין כו' הטעם דבני חבורה רבים ומידכרי. ובזה נדחה קושית הט"ז יו"ד סי' ק"י ס"ק ד' דגבי אלונטית שעושין המלאכה ביחד רבים עדיפי דמידכרי אבל במקולין דרבים שכיחי מחמירין טפי מביחיד. וכעין זה מבואר בנקה"כ שם בשם הג"ר גרשון ובחדושי הגרשוני ושו"ת עה"ג סי' ב' דבההיא דחבית הם במעמד אחד אבל בזה אחר זה איכא למיחש שישכח כ"א בפ"ע. ויותר היה לו להביא מסופ"ק דשבת משלשין את הפסח דמפרש דבני חבורה זריזין. ובבאר אברהם לעירובין ג' א' מבוי דלרבים הוא. סמכי אהדדי. דהכ"נ זימנין שאין רבים במבוי ואתי יחיד להשתמש וליכא באותה שעה הטעם דמידכרי וע' בשו"מ תנינא ח"ג סי' נ"ז בד"ה והנה ביום כו' שהעיר מהנקה"כ ומהמ"א סי' ער"ה ס"ק ה' לענין רכיבה באחד מזכירו דלא סמכינן על זה יע"ש ובעפרא דארעא אות הא סי' ו' ובס' ברוך מרדכי ריש ברכות בד"ה ומה שנראה יע"ש פלפולו בכל הנמשך. וע' בשו"ת שער אפרים בהגהת בן המחבר סו"ס ז' ושבות יעקב ח"ב סי' ט"ו (ובשע"ת סי' ת"נ ס"ק א' ושם ציין סי' ט' והוא ט"ס). וע' רא"ש ברכות פ"ק ה' ב' ובספרי זכ"י ובתר"י שמחלק משום מצוה דרבים ועוברת וד"ח אות י"ז וא"ח סי' פ"ט ובאה"ט ס"ק י"ז ומים עמוקים לראנ"ח סו"ס ע"ט. וע' רש"י עירובין י"ח א' ד"ה בור הרבים אי פסקי מיא מדכרי אהדדי יע"ש ברש"א דברבים אין לחוש דפסקי דמידכרו ואינו מוכרח די"ל דבבור של יחיד לכ"ע אסור דאתיא מתני' כת"ק דחנני' דלא שרי אלא בשל רבים וחנני' נמי אוסר בשל רבים שמא פסקי ותליא בהני תרי לישני לעיל ג' והכ"נ גבי בור זימנין דליכא רבים אבל ת"ק דידי' ור"ע ס"ל דגם בכה"ג רבים מידכרי. וע"ש נ"ט א' כולהו נמי בצפרא דשבתא שכיחי גבי הדדי:
ובט"ז סי' שפ"א ס"ק א' באיסור רחיצה באבל כל ל' יום דלרש"ל אסרו משום תספורת ושמא ישכח באבלות ויגלח שערו במרחץ אבל בחוה"מ דיש איסור על כל העולם וכשבת קמ"ז דמרובים מדכרי אהדדי ושמעתי בילדותי בשם אבא מארי ז"ל בעובדא באבל תוך ל' בין המצרים וכן בימי הספירה שהתירו לילך למרחץ ושביום ל"ג אסור. דהיכא שאיסור תספורת חל על כולם ודמיא לחה"מ דמידכרי אהדדי אבל בל"ג שכולם מותרים בתספורת אין להתיר הרחיצה לאבל תוך ל' עכ"ד וכן נדפס בשמי בדברי חכמים וחידותם בהוספות שנדפס בווארשא בשנת תר"כ. וכן נ"ל לצדד היכי שיש עוד אבל בתוך ל' שיהיה מותר כל השנה ברחיצה ואף שאינו דומה לימי הספירה שההיתר ברור תמיד אבל באבל תוך ל' אחר י"ל דאסרו משום לא פלוג שאפשר שלא יזכור שהראשון הוא ג"כ אבל בתוך ל'. וכן יש להקל בחוה"מ מהאי טעמא ושוב מצאתי בפת"ש שפוסק ג"כ הכי וע' במ"א סי' שכ"ו ס"ק ד'. ובעצי לבונה תמה על מנהג העולם לענין זיעה לאחר ז' והביא מרש"י פרק כירה דהוה כרחיצה בחמין ואסור וראוי למחות ביד מי שאינו נזהר בזה דממילא הוא בכלל רחיצה ואפשר שיש לחלק קצת בין הזיעה שבזמן הזה שהיא מחמת החמימות של האבנים להזיעה של המרחץ שהיה בימי הש"ס וצ"ע בחי"ע סי' תס"ו ס"ק ו' עכ"ד. וע' בשבת מ' ע"א סוד"ה ומשתטף כו' והוא מתחמם ומזיע וע"ש אסרו להם הזיעה וכו'. וע' בשו"ת בית שלמה סי' ק"ה בחא"ח וע' במעין גנים חא"ח סי' שכ"ו ס"ח ושו"ת רמ"ץ חא"ח סי' מ"ב בענין הזיעה ובשו"ת אורי וישעי סי' קל"ט וע' בשו"ת תשואת חן סי' ל"א מ"ש על הש"ך לענין רחיצה בצונן:
ג ומה שכתב דביומא י"ח סוע"ב במשנה שקורין לפניו באיוב ועזרא ודה"י ודניאל ערש"י ולא נקט שאר כתובים כמו בר"פ כל כתבי דהוה ג"כ משום דמשכי וכפרש"י שם. ואין זה קושיא דלענין שלא תחטפנו שינה לא מהני לקרות בדברי מליצה ושיר ושבח וחכמות רק בדברי ספורים שבכתובים אבל ודאי דתהלים ומשלי וכדומה משכי נמי ליבא ויבא לביטול בהמ"ד כשיקרא בהם וישים את לבבו להעמיק ולהתבונן בהם בשבחים ומשלי מוסר הרצופים בהם. והלח"מ פ"א מעיו"כ הלכה ח' ובמה קורין לפניו בכתבי הקדש ותמה שהיה לו לפרט אלו כה"ק דוקא דחשיב התם דמשמע דהם מושכין את הלב ולא אחרים. וזה אינו שהרי במשנה פרט ג"כ איוב ועזרא ודה"י וזכריה בן קבוטל אמר הרבה פעמים קריתי לפניו בדניאל הרי דמתני' נקט הרגילין יותר להמשיך את הלב אבל דניאל הרבה מהם מילי דסתמין ומ"מ היה לפעמים הכהן מבקש שיקראו לפניו בענינים אלו והכ"נ לענין שאר כה"ק ולכן נקט הרמב"ם בקצרה כיון שזה תלוי בדעתו של הכהן וסתם בכה"ק שכולל גם שאר ספרים מכתובים ותורה ונביאים כידים פ"ב מ"ב שהרי נביאים הראשונים מושכים ג"כ את הלב וכן חלק הקורות והתולדות שבתורה וכן ספורי דה"י אשר הוא משנה מספרי נביאים ראשונים וחלק הקורות והתולדות שבתורה עם מעט נוספות. ובמשנה דשבת נקט רק כתובים שאין קורין בה משום דבנביאים קורין בהם בהפטורת ואף דנביאים ראשונים ג"כ ממשיך את הלב י"ל דלא חששו רק לכתובים שהם המאורעות מדורות האחרונים שהוא סמוך לימיהם שמושך יותר את הלב לדעת אותם, ומה שחשב ביומא ספר איוב אף שהמה ספורים המשברים את הלב שמטעם זה מותר האבל ללומדם וכן בט"ב. מ"מ הוא ממשיך את הלב לשמוע שיחתו וחקירותיו עם ויכוחיו ותנחומותיהם ולהתבונן בהם ולדעת אחרית הויכוח וסוף הדברים
(ד
) ומה שהעיר על השבות יעקב ח"ב סי' י"ט דמי שאין לו בליל פסח רק פחות כזית מצה אין חיוב לאכלו כלל דאכילה בכזית משמע וראייתו מסי' תפ"ד בנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בפסח וע"כ דכיון שאינו אוכל כשיעור אכילה בכזית לאו מצוה היא כלל והובא בשע"ת סי' תע"ה ושכ"כ בבני חייא סי' תפ"ה ובמחזיק ברכה הביא תשובת חכם א' וגם הוא האריך דכמו דח"ש אסור מה"ת והכ"נ לענין מצוה ועכ"פ קצת מצוה איכא בח"ש והביא מריטב"א יומא [ר"פ טרף בקלפי] גבי לחה"פ שיש מגיעו כפול שנראה שמסופק בדין ח"ש בקיום המצוה וע"ל סי' תפ"ב בשע"ת ס"ק ב':
וכבר העיר כזה בח"ס חא"ח סי' מ"ט שהאריך בהא דחלוק לחה"פ שמחלק לכהני משמר הנכנס והיוצא ומגיע לאחד כפול דסגי באכילת כזית א' מכל הקרבן ופסח יוכיח כו' ומ"מ אין המנויין יוצאין ידי מ"ע של אכילת פסח אם לא אכל ממנו כזית והכ"נ בכל הקרבנות בודאי אם לא היה נאכל מלחה"פ כלל, רק פולין פולין לא היה מתקיים מצות אכילת כלל אבל הכה"ג שנטל חלק בראש כיומא י"ז ב' ואיהו אכיל כזית בהדי אכילת פרס כמצותו כו' וכ"כ התוי"ש שם שמש"ה משכו הצנועים את ידיהם מפני שלא הגיע עליהם כזית לקיים מ"ע גמורה וכן בכל הקרבנות שעכ"פ הכה"ג אם רצה נטל חלק בראש ואכל כזית או לכה"פ הכהן המקריב שבו עיקר המצוה כו' שאינו אוכל פחות מכזית כו' יע"ש באריכות וסו"ס קפ"א וכ"כ בסי' ק"מ אות ב':
ומה שכתב מעלתו להוכיח מפי' המשניות לרמב"ם אבות פ"ד משנה ב' באמרו אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן וידוע שאין מועילות להיות דין ערי מקלט עד שיובדלו השלש האחרונות שבא"י כו' אמנם הבדיל אלו שאמר הואיל ובא מצוה לידי אקיימנה כו' נכסף להוציא חצי מ"ע עכ"ד. ואין הכרח דהתם מועיל ההתחלה שלא יצטרך אח"כ להפריש עוד אלו העירות. אבל באכילת מצה אם לא ישלים בכדי אכילת פרס לכשיעור אינו מועיל כלל ההתחלה. וכה"ג הבאתי לענין העראה להתוס' בכ"מ דלא הוה בעידנא וכמו שהבאתי בספרי זכ"י בתשובה לסוכה ט' א' ויבמות צ' דאם לא יגמור לא מהני ההתחלה. משא"כ לענין מילה בלא פריעה שדוחה שבת כיון דמ"מ מהני ההתחלה כשיעשה הפריעה. ובזה נדחה ג"כ מהא דאבע"ל בב"מ ל' ע"ב דדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מי אמרינן השבה מעליא בעינן ולא לחייב להתחיל בהשבתה בשדה כו' ויע"ש ברי"ף ורא"ש. והכ"נ הא כיון שמקיים חציו בשדה דהוה השבה בלתי מעליא בעיר וכנמ"י ל' לענין השבת אבידה בכהן בביה"ק דהוה בעידנא כיון שעוסק במצות השבה ואף שאינה נגמרת אלא כשיחזור לבעליה. אבל באכילת מצה בפחות מכשיעור כשאין בידו להשלים בכדי אכילת פרס י"ל דלא קיים מצות אכילה כלל:
ומ"ש עוד מעלתו דבמצוות הזכרון כמצות מצה אין השיעור רק לאמץ את הזכרון וכמ"ש בחנוך מצוה תקי"ז במארז"ל שחטה אחת פוטרת את הכרי. כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט וחז"ל הוסיפו שיעור ראוי כדי שיתעורר יותר כו'. ואין זה דומה למ"ש הנוב"י מה"ת חיו"ד סי' ר"א שכתב שיש לו לומר דבר חדש שלא קדמני אדם מעולם שום מפורש או פוסק כו' שאף שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה וכתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי ובכל שהוא איסור טבל אבל לא קיים מצות נתינה לכהן שזה יש לו שיעור מה"ת שהוא אחד מכ"ד בעשרון יעש"ב ובהג"ה מבן המחבר. וכבר הקדימו בתוספת רי"ד בקידושין סופ"ב והובא ג"כ במל"מ ה"ו ממתנות עניים הלכה ז'. וע' בנוב"י קמא חח"מ סי' א' שרמז בעצמו ע"ד המל"מ הנ"ל בד"ה שוב ראיתי שהרגיש בסתירת דהתו"ס דשבת כ"ה ב' ד"ה תתן דמשמע דס"ל דאיכא שיעורא בנתינה לכהן דסתרו לדבריהם פסחים ל"ב שהקשו עלה דחטה אחת פוטרת מקרא דכתיב תתן יע"ש. וכנראה שכח מהמל"מ הנ"ל בתשובתו בנוב"י מהד"ת הנ"ל וכיוצא בזה קרה להנוב"י פעמים רבות אשר נשכחו ממנו בעת כתיבת תשובתו דברי הראשונים שהיו כבר לעיניו וכמו במהד"ק ח"ב סו"ס ק"ז שהשיב על תשובת הג"ר יצחק אבד"ק אה"ו שכתב בפתח דבריו דליתא להאי פיסקא דהמל"מ שהגט בטל שגוף המעשה אינו קיים בשלד"ע במידי שהמעשה בעי שליחות. וכתב והנה יגעתי ולא מצאתי דבר זה במל"מ ואני הוא שהמצאתי וכו' יע"ש. ובשו"ת מנחת עני חאה"ע סי' ס"ח העיר שכבר נסתפק בזה בתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ו. ואמנם כבר הרגיש ג"כ החת"ס אה"ע ח"ב סו"ס א' מתשובת מהרי"ט שרמז המל"מ פ"ב מרוצח ולזה נתכוון הגרי"צ ולחנם התמרמר עליו הנוב"י יע"ש] וע' בשו"ת מהרי"מ סי' ס"ה מה שפלפל בהתוס' רי"ד וע' בספרי זכ"י ליבמות ה' בדפי הס' ע"ג ב' מש"ש בזה ובעטרת צבי במטבע הברכות סו"ס ד' בהג"ה ושו"ת יד אלעזר סו"ס ל"ד ואכמ"ל בפרט זה. וא"כ גם דברי החינוך הנ"ל אין מקום לכוון רק על הפקעת איסור טבל שנפטר מה"ת בחטה אחת אבל לא על שיעור נתינה לכהן. והכ"נ לא יתכן הזכרון לאכילת מצה רק כשהוא בשיעור אכילה שהוא מה"ת רק בכזית דבפחות לא הוה מה"ת שיעור אכילה עליו ולא נתקיים המצוה מהתורה כלל. ורק שזה תליא בטעם ח"ש באיסור דלהמל"מ פ"א מחמץ הלכה ז' דלר"י דח"ש אסור מה"ת דסתם אכילה שבתורה כל שהוא במשמע רק מהלל"מ דלענין עונש צריך כזית אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת ס"ל דסתם אכילה שבתורה הוא כזית. אלא דמ"מ י"ל אי נימא דזה רק באיסור ולא בקיום עשה והא בירו' רפ"ו דתרומות מודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת או בעתיד להשלים וכן לשיטת הירו' ביוה"כ. וע"כ דבמה דחמיר איסורו אמרינן דחל האיסור גם בפחות מכשיעור. והכ"נ כיון דל"ת חמיר מעשה ואף דעשה דוחה ל"ת וכיבמות ז' א' וי"ל דבעשה דקיל מיניה לא מהני מידי אכילת חצי שיעור:
ומה שכתב שמצוה לאכול חצי זית מצה שלא תשתכח תורת מצה כרא"ש סוכה פ"ג סי' י"ד במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג ואף שמעכבין זא"ז לענין ברכה כו'. וכיוון בזה להרחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סו"ס ד' דאפילו תימא דאין בחצי זית מצוה כלל ראוי שיאכלנו לזכר מיהא כדקיי"ל בסו"ס תרמ"ט דכל הפסולין לד' מינין בשעת הדחק נוטלין ואין מברכין וע"ש במ"א ס"ק כ"ח דאפילו שאינו מינם וכו'. והא זה רק מדרבנן משום שלא תשתכח ממנו להבא ולא משום חשיבות הח"ש מהמצוה של עכשיו אף די"ל דהוה כמאן דליתא. וממילא לא יהיה זה נוהג רק במצות הקבועות בשעתן כמצה וכה"ג דצריך למיעבד היכר ולא במצות הבאות במקרה כמו בקדשים אפשר דלא חששו כלל לעשותו כשאינו כתיקונו. וגם יש לחלק קצת דבאתרוג ולולב המה שני מינין ואף שמעכבין זה את זה מ"מ עביד חצי שיעור המצוה כדין אבל בכזית מצה פחות משיעור אכילה לא מיחשב אכילה כלל. וכן מהפסולין לד' מינין דשייך שלא תשתכח חובת אתרוג כשיראו שימנע מלהביא שאין הכל בקיאין שהיה פסול. אבל כשהוא פחות משיעור המצוה אפשר דלא חשיב כלל להיות לזכרון חיוב המצוה ויכירו שהמניעה היה מצד שאין בו כשיעור שלם. וע' בתוס' חולין ק"ד א' ד"ה חלת ח"ל אחת לכהן מד"ס שלא תשתכח תורת חלה:
ומ"ש על המלחמות שבת פ"ב ד"ה ועוד אר"י אמר רב שתמה על המאור שפטר עצמו מן הציצית בעבור העדר התכלת שאי אפשר להטיל שניהם. והרי מ"מ מצוה להטיל אחת בטלית לדהרא"ש הנ"ל כדי שלא תשתכח תורת ציצית. ותמהני דא"כ לא היה ראוי לברך כמו במקום שיש לולב בלא אתרוג. וכן סותר לדבריו שאלה שלא נזהרו במצות ציצית בימי ר"ת ור"י ורא"ש ומרדכי הלכות ציצית דסוברים שהתכלת מעכב את הלבן. ולא כמ"ש המרדכי שלא היה דרכם בבגדים של ארבע כנפות והרי לדעתו מ"מ צריך להטיל שלא לבטל תורת ציצית אלא שלטעם זה מ"מ לא היה צריך לברך וכמש"ל:
והנה זה מכבר נשאלתי מרב א' (הריע"ז מגיורא) מנדרים ר"ד ח' דפריך והלא מושבע ועומד ולא מוקי בנשבע בפחות מכשיעור במצוה וע"כ דיש חיוב מה"ת גם בפחות מכשיעור. והשבתי שזה שבוש דבשבועה אפילו בח"ש אסור מה"ת וכמ"ש הרמב"ם רפ"ב משבועות ורק דאינו חייב בקרבן בפחות מכזית אבל איסורא איכא בכל שהוא וכן פוסק בש"ע יו"ד סי' רל"ח. וע' במל"מ רפ"ד משבועות דלרמב"ם ור"נ פ"ג דשבועות אסור מה"ת ולרמב"ן ולהיש מי שאומר שהביא הר"נ מותר לאכול לכתחלה פחות מכשיעור ואפילו איסור דרבנן ליכא וע"ש עוד בד"ה ויש להסתפק בנשבע שלא יאכלנה כו' שמפורש ג"כ בטוש"ע שאינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפילו בכל שהוא יעש"ב ובש"ך סי' רל"ח ס"ק ב' ובחו"י סי' ט"ו דף כ"ג ע"א. ובשו"ת בשמים ראש סי' של"ו והנשבע שלא יאכל אסור אפילו בח"ש מה"ת שהתורה אמרה כל דבר שאסור לך אע"פ שאינך חייב אלא בשיעורו אסור אתה בכל שהוא ואין חילוק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו. והא דיושב בתענית טועם ואין בכך כלום דאנו דנין במאי דקיבל אנפשיה להתענות ואף בזו אמר ר"ת דמגמע ופולט יעש"ב ובספרי זכ"י בתשובה השניה ליומא ס"ג בדפי הס' נ"ח ע"ג. וע' בשו"ת עולת שמואל סי' צ"ב בדפי הס' ס"א ע"ג משש"ב ובאור חדש לפסחים בסוף המסכת בדרך השלישי ובשו"ת מהר"נ יפה חיו"ד סי' י"א והפלאת נדרים מ' ע"א בדפי הס' כ' ע"ד. וע' בתוס' שבועות כ"ג סוע"ב דבח"ש ליכא אפילו עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד. ומשמע קצת דבח"ש דמצוה מחייב אפילו בפחות מכשיעור. וע' בשו"ת ספר יהושע חיו"ד סי' מ"ה דבעשה אף ח"ש מותר כיון דשיעור שלם מותר יע"ש בפסקים וכתבים מחודש כ"ד. ובזה נסתר גם הוכחת השבות יעקב הנ"ל מנשבע שלא לאכול מצה כל השנה דכיון דקיי"ל דשלא אוכל כזית משמע וא"כ יאכל פחות מכשיעור אי דחשיב מצוה בהכי. ולא העיר כלל שזה תלוי במחלוקת הראשונים אי איכא איסור מה"ת גם בפחות מכשיעור בנשבע שלא יאכל וכיון דחיילא בכולל אמצת מצוה וממילא אי ח"ש איכא איסורא מה"ת משום דחזי לאצטרופי והכ"נ לגבי שבועה בכולל על אכילה. וכעת ראיתי בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ג' וסי' ד' שנשאל ג"כ על השבות יעקב הנ"ל. ובקהלת יעקב מהרי"ט אלגזי בתוספת דרבנן אות ח' סי' קל"ז חקר ג"כ בזה לענין מי שאין לו אלא בפחות מכזית מצה בליל פסח והאריך בזה והשיג ג"כ על השבות יעקב דאינו ראיה דהא קיי"ל לרובא דרבוותא דבנשבע שלא אוכל אסור בפחות מכזית מדין ח"ש. והביא ג"כ מהברכי יוסף בא"ח סי' תפ"ב אות ד' דקצת מצוה איכא. וכתב עליו דאינו נראה כן מהמל"מ בפ"א מחמץ הלכה ז' שעמד על סברת הר"מ דאית ליה דלר"י דסתם אכילה בכ"ש אלא דאתיא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוה כ"א בכזית דהא תינח במצות ל"ת דכי אתא הלכתא לא עקריה לגמרי ממשמעותיה דקרא דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכ"ש אסר אך במ"ע אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל וע"כ דפשיטא ליה להמל"מ דלא שייך דין ח"ש במ"ע ואם אין לו כזית שלם אין כאן חיוב לאכול בח"ש ולהכי ל"ל דאכתי אף במ"ע י"ל דלא עקריה לקרא לגמרי לענין מי שאין לו אלא ח"ש יע"ש שהאריך לפלפל. ובעין זוכר להרחיד"א מערכת ה' סי' ל"ח טרח לדחות דלהמל"מ דחיקא ליה לאוקמי קרא בכה"ג במציאות רחוק כגון שנמצא בעיר של נכרים שבא בע"פ (או במהלך במדבר) ועל הרוב האוכל מ"ע פחות מכשיעור מצוי אצלו לאכול כזית רק שמבטל העשה דבכה"ג דהלכתא במ"ע עקריה לקרא מכל וכל וע"ש עוד. וע' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סו"ס ק"כ. ובשו"ת כתב סופר חא"ח סו"ס צ"א באות ג' האריך ג"כ בחקירה זו והביא ג"כ מהמל"מ בקושיתו על הרא"מ דפשיטא ליה כ"כ דליכא מצוה בח"ש כלל וכן תמה על השבו"י בראייתו די"ל דאסור לאכול מצה היינו שיעור אכילה כזית שיצא ידי חיובא ועוד דלרמב"ם ור"נ והכי קיי"ל דנשבע שלא יאכל אסור בח"ש וע' בשו"ת מהר"י הכהן תנינא בהק"ט הלכות ציצית אות ה' הביא מהמל"מ פ"ה מיס"ת ופ"א מחמץ ומצה שפלפל דכמו דאמרינן ח"ש אסור מה"ת כן בקיום מצוה דאין לו שיעור שלם מחייב לצאת בח"ש. והנה ביס"ת לא נמצא שום רנח לחקירה זו דשם האריך דאינו יוצא במ"ע שלא כד"א דבאיסור אין לוקין שלא כד"א ואין נוגע לחקירה. זו. ובהחומ"צ משמע להיפך מדבריו בקושיתו על הרא"מ דליכא מצוה כלל בח"ש וכמ"ש האחרונים ובשו"מ תליתאה ח"ב סי' קצ"ח דאי ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי או אחשביה אפשר מועיל גם למצוה ומכש"כ להרא"מ דהלכה אגמריה עש"ב. ולמוהרי"ט אלגזי על הלכות חלה לרמב"ן בסופו פלפל ג"כ אי במ"ע איכא קצת מצוה בח"ש. ובעקרי דינים חא"ח סי' י"ט אות ג' הביא מהבית יהודה ח"ב סי' נ"ו בדין ב' שהיו במדבר או בבית האסורין ואין ביניהם רק כזית מצה שדעתו נוטה דהזכות יותר גדול לצרף את חבירו לשלו מעשייתו בלבד אפילו למצוה מן המובחר. ובאות י"ד הביא מהבני חיי סי' תע"ה דליכא מצוה כלל באכילת חצי שיעור ושבחקרי לב סי' צ' האריך בנידון דברי הבית יהודה ושלשורת הדין מדינים ישבית הגורל יעו"ש. ואולי קיצר בהעתקתו שמסתמא מיירי היכא שאין להא' זכיה בזה יותר משל חבירו ונמצא להשיג כזית מצה לקנות שבזה הדעת נותן שמי שיוכל להשיג ע"י עילוי דמים יהיה שלו כיון דמ"מ לא מתקיים מצות אכילה בפחות מכזית ואף אי בח"ש איכא מצוה קצת ומכש"כ היכי שיש הכזית לאחד מהם שכבר זכה בו אבל אם אינו מצוי לקנות רק באופן שצריך לבזבז ביותר מחיוב המוטל עליו בזה צדקו דבריו להטיל גורל ביניהם ואין רצוני לפלפל בדברים שאין הספרים תחת ידי לעיין עליהם במקורם. ובשו"ת שאג"א סי' ק' האריך לענין כריכה שאנו עושין לזכר אי סגי בכל שהוא מרור וע"ש בסוף התשובה דבאוכל פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאצטרופי ואלו השלים לכשיעור גם האי משהו נחשב מן המצוה אע"ג דאינו משלימה בכדי אכילת פרס כו' יעש"ב. ובשמן כתית למנחה העיר ג"כ על קושית המל"מ להרא"מ דבקרא דערב תאכלו מצות דאתי הלכה שאינו יוצא כ"א בכזית וא"כ הא מהני קרא דאפי' ח"ש. די"ל דאתי הקרא דאם אין לו רק ח"ש שמוטל עליו לאכלו והלכה אתי שאם יש לו מצה הרבה שמחוייב לאכול כזית ואינו יוצא בפחות ואי לאו קרא הו"א דבאין לו רק פחות מכזית שאין עליו לאכול כמו מי שאין לו בליל א' של חה"ס רק שני דפנות לסוכה שאין מחוייב לאכול בסוכה זו. וע"ש בחדושיו לסוכה כ"ז א' על קושית רשב"א ור"נ דלמה לן הג"ש שמחוייב לאכול בסוכה ת"ל משום שמחת יו"ט דאצטריך אפילו אין לו לאכול רק כחצי זית. וע"ש עוד בקדושין ל"ח תוס' ד"ה אקריב על קושית הג"ר יונתן מיומא פ' דבימי אבלו של משה נשתכחו שיעורין עד שבא עתניאל. וי"ל ג"כ דכיון שלא ידעו השיעור ולא יכלו לאכול שיעור שלם משום איסור חדש והוה כאלו לא היה להם רק פחות מכזית והיו מחוייבין לאכול פחות משיעורין יע"ש ובחידושיו לנדרים י"ו ב' בד"ה ואפשר ליישב כו' ואכמ"ל. ובשו"ת תפארת יוסף חא"ח סי' ע"ו בכליל תפארת אות ב' בד"ה אך כו' לפמ"ש האחרונים אי גם לענין מ"ע יוצא בח"ש דחזי לאצטרופי כו' מהא דנזיר ד' א' הרי מושבע ועומד. ובהגדת ברכת השיר בלקוטי דינים על הלכות פסח במ"ש במעשה ניסים דבפחות מכשיעור ליכא מצוה יעש"ב. ובחת"ס חא"ח סי' מ"ט שהוכיח מזבחים צ"ז ב' מפירכת הש"ס ולידחי ל"ת וע"כ דאינו יוצא י"ח בפחות מכזית דאי דיוצא במ"ע דאכילה בכל שהוא א"כ לא דחי הל"ת [וע' בישועות יעקב א"ח סי' תמ"ב ס"ק ד' ד"ה ובזה וסי' תמ"ז סוס"ק ג'] וה"ד ברפ"ב דיומא (צ"ל ר"פ טרף בקלפי) שמגיע לכ"א כפול כו' ולכן משכו הצנועים ידיהם הואיל וממילא כיון שלא אכל כל אחד כזית לא היה כ"א מקיים מצוה דאכילתו וכ"כ שם בתוי"ש יעש"ב ובסי' ק"מ אות ב'. וע"ש עוד באות ג' במ"ש המל"מ דלרא"מ דסתם אכילה בכל שהוא א"כ באכילת מצה הוה סגי בכ"ש ואיך אתיא הלל"מ ועוקרת קרא לגמרי ע' בסוטה ט"ז א' כו' וע"ש לחלק דאי לאי הלכה הוה משמעותו ככל התורה יעש"ב ובשו"ת ארץ צבי חיו"ד סי' י"ז ומ"ש בישוב קושית הבר"א במנחות מ"ה. וע' בשערי תורה ח"ג כלל כ"ג בדין איסורין מבטלין פרט ו' אות כ"ח ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' קל"ז וסי' קמ"ח וסו"ס קמ"ט בענין ח"ש דמצוה וסו"ס קט"ז וסו"ס ק"ס. ובשו"ת ברית יעקב חא"ח סי' ד' וה' ואין רצוני להאריך בפלפולים במה שדשו בהם רבים אשר הוא מדברים שאין להם שיעור:
ונראה להביא עוד ראיה ממ"ש הב"י בא"ח ר"ס תע"ר הא דקבעו ח' ימי חנוכה אף דבשמן שבפך היה כדי להדליק לילה אחת די"ל שחלקו השמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר כו'. והרי במנורה היה צריך להדליק כל הלילה ומ"מ היו מדליקין לח' חלקים שלא היו סומכין על הנס שתדלק עד הבוקר וא"כ מבואר מדעת הב"י דאיכא מצוה בחצי שיעור ועדיף טפי לעשות המצוה בחצי שיעור כמה פעמים ואף שאם היה מדליק כל השמן בפעם אחד הי' מתעביד המצוה באותו הפעם כמצותה בשלימות. ומזה יש סמך ג"כ לדברי הבית יהודה שהובא בעק"ד וכנ"ל באין לכל אחד רק חצי שיעור דמוטב לחלק המצוה בשניהם. ורק כפי שהובא בשמו המשמעות שגם אם יש לו משלו צריך להניח לחבירו כדי שיעשה חבירו ג"כ הח"ש זה לא נ"ל כיון דחבירו אנוס הוא אין מחוייב להפקיע בשבילו המצוה מן המובחר שמוטל עליו. וט' בחי"ע סי' תפ"ג ס"ק ב' ביש לו שני כוסות בליל ראשון של פסח יקיים כוס אחד על ליל שני לקידוש כדלעיל סי' רפ"ב לענין מצה. ואף דאין הכרח כ"כ דשם אין גם מצוה מן המובחר יע"ש בחי"ע ס"ק ד'. ועכ"פ יש סמוכין מהב"י דכל שעושה המצוה כתיקונה באותה שעה ואף שאינו עושה בשלימות עדיף טפי לחלק לכמה לילות ומכש"כ הכא דשל קידוש קודם לבהמ"ז דעדיף שיניח כוס השני למחר לקידוש. וע' באגודת אזוב מדברי בחידושיו לשבת מה שהעיר בזה על הב"י לפי דרכו וא"ל מהתוס' יומא ל"ד ב' ד"ה רבי אומר דא"ב צבור שלא היה להם נסכים אלא לאחד מהן למ"ד דגמר של ערבית משחרית א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית. דהתם אם יחלקו בין שניהם לא יתעבד המצוה כלל וכמש"ל לענין ח"ש דמצוה אם לא יגמור בכדי שיעור אכילת פרס לא מהני ההתחלה כלל. אבל הכא בהדלקת המנורה אם ידליק בסוף הלילה מתקיים מצותה וכמ"ש בזה המ"א ופר"ח סי' תרב"ע שאם איחר רבע שעה בהדלקת נר חנוכה אחר שקה"ח א"צ שמן רק לרבע שעה, וע"כ דאין שיעור לשמן רק להדלקה ואם ידליק מעט מעט וכל פעם יתן שמן מחדש יוצא י"ח מן המובחר וכמו תפילין שמצותן כל היום ומ"מ כל רגע שיניח קיים המצוה אף שלא הניח בשאר היום וכתר"י בפרק תהש"ח בהא דרב צלי של שבת בע"ש דזה דומה לתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי מ"מ כל מה שמפריש שם תרומה עליה וע' באותות השמים לא"ח סי' רע"א ס"א. וכמו שהארכתי בתשובה בענין נר חנוכה בנתן תחלה שמן כשיעור ובירך אם צריך לחזור ולברך כשיבא להוסיף על השיעור. ויש עוד אריכות דברים במ"ש השבות יעקב חאו"ח סי' ל"ד אם רשאי להמתין על אתרוג יותר מהודר אם ודאי שיביאו לו דצריך להמתין על מצוה מן המובחר ולא שייך משום זריזין מקדימין וע' בשו"מ תנינא ח"ב סי' כ"ג בדף כ"א ע"ב ד"ה והנה מדי דברי כו' משש"ב בדברי הרבינו יונה דפתהש"ח הנ"ל. ובזה ניחא ג"כ דהב"י א"ח ר"ס קנ"ח והובא במ"א סי' קפ"א באם רוצה לאכול ויש לו מים רק ליטול פ"א נוטל ראשונים ולא אחרונים דלא שייך שיחלקו השני נטילות שלא יתקיים המצוה כלל בשום א' מהנטילות. ובפסקי מהרא"י סי' נ"ב באתרוג שהיה להרבה ישובים וחלקוהו לחתיכות דאף למאי דסברי דיוצאין בשעה"ד ואפילו לכתחלה דהא ר"ח מטביל ונפיק ביה מ"מ היה מוטב שיגיע לכ"א לעשות המצוה פעם א' בהכשירה ולא דמי להדלקת המנורה דכשעושה אותה בשעה אחת בסוף הלילה מ"מ מקיים אז המצוה כתיקונה ורק שמקודם לא היה יכול לקיים המצוה ולכן עדיף שיקיים בכל לילה כהכשירה ואף דבאתרוג בלא"ה לפי האמת עשה שלא כדין וכמ"ש מהרא"י דהיינו שנחסר מאליו וכמובא במ"א סי' תר"נ ס"ק כ"ן. ואינו ענין להא דמנחות מ"ה סוע"א שיביאו פר אחד ונסכיו ואל יקריבו כולן בלא נסכים וכפרש"י שמוטב להביא איל אחד אם איפתו מדה הראויה לו כו'. דהכא בהדלקת המנורה עושה המצוה באותו שעה כדין רק שאינו מקיים מצות ההדלקה כל הלילה. וע' בשו"ת קרית חנה סי' ח' מש"ש על החי"ע בזה לפי דרכו ובשבות יעקב ח"ב סי' י"ד ואכמ"ל יותר. ושוב נדפס שו"ת אמרי שפר וראיתי בחא"ח סי' ה' במי שאין לו שמן כ"א להדליק נר אחד של חנוכה ואם יחלק לח' חלקים לא יגיע ללילה אחת כשיעור שהביא בשם הג"ר מענדיל אבד"ק קראמשין לפשוט מתירוץ א' של הב"י הנ"ל דעדיף לחלק לח' חלקים אף שלא היה מגיע ג"כ לשיעור כל לילה דבעינן שתהא דולקת מערב עד בוקר שהוא חצי לוג יע"ש שע"כ דהמסקנא כאידך תי' של הב"י יעש"ב. וע' בשו"ת בנין עולם חא"ח סי' י"ט עד אות ל' שהאריך לפלפל בדין ח"ש דמצוה. ובמש"ש באות ו' ע' בספרי זכ"י בדה"ס ס"ב א' בתשובה לסוכה ט' א' והארכתי עוד בתשובה במק"א. ומש"ש באות יוד מיומא ל"ט א' כבר הזכרתי לעיל מהחת"ס שדחה זה. ומ"ש מענין בל יראה בח"ש הארכתי ג"כ במקא"ח בתשובה ומש"ש באות י"ט מסוכה מ"א בשהפכו ע"פ שיטת הבה"ג ע"ש בחדושי שהארכתי ובאמ"צ ומ"ש באות כ"א ממנחות מ"ד א' תפלה של יד אינה מעכבת ש"ר ע' בחדושי מהר"י הכהן להלכות ציצית אות ה' מ"ש על הט"ז א"ח סי' כ"ה ליישב סתירת הרא"ש בר"ה גבי ד' ציצית מעכבות זא"ז ממ"ש מפרק כיסוי. וכן ביתר פלפוליו מדיני ח"ש בשבת ע' בספרי זכ"י לפסחים כ"ח ב'. ומ"ש בענין ח"ש בגזל ע' בתנא תוספאה על נשים בפתיחת חבורו והארכתי בתשובה ולא רציתי להרחיב הדברים בזה לבלי להמשך מענין לענין. ובשו"ת חסד לאברהם, חא"ח סי' מ"ט האריך ג"כ בזה והעיר מזבחים צ"ז דפריך וליתי עשה ולידחי ל"ת והא אין כאן רק חצי זית מקדשים כשרים וליכא מ"ע דאכילת קדשים ושוב דחאו דלמ"ד דחטאת לטכ"ע כנזיר ל"ו וחולין צ"ח יע"ש שהאריך וכבר הערותי בזה מדהחת"ס חאו"ח סי' מ"ט. וע' בטו"א חגיגה ב' ע"א ד"ה לישא שהוכיח מזה דאף דהעשה בכשירה והל"ת בפסולה הבלועה בה מ"מ דחי העשה להל"ת יעש"ב. וע"ע בחל"א חא"ח סי' כ"ח בדף כ"ו ע"ב לענין מ"ע כשאין לו לקיים המצוה בשלמות אין עליו חיוב לאכול בפחות מכשיעור יע"ש על המעשה נסים לענין מרור בפחות מכזית. וע"ש עוד בסי' ב' בדף ג' ע"ב דלא בעי קרא על שותפות א"י לפטור דלא שייך לחייב בחצי מצוה וכתוס' ב"ב נ"ו ב' ד"ה ורבנן וכפ"ג דחלה מ"ה העושה עיסה עם הנכרי כו'. ובשו"ת מהר"נ יפה חיו"ד סי' י"א דאין ח"ש נדחה מפני מצוה של תורה מחל יוה"כ בשבת להסוברים דאסור להתענות בשבת מה"ת והא גבי יו"כ לא היה רק ח"ש דלא מיתסר רק ככותבת וע' בבאר יצחק חאה"ע סי' א' ענף ח' ובסי' ב' ובשו"ת עין יצחק חא"ח סי' כ"ח אות י"ט לדחות התי' מיומא ע"ד ב' מתרומה וקדשים ע"פ התוספת יו"כ שם. וע' בכו"פ בבית הספק מה שהקשה על הירו' פ"ק דר"ה ופ"ק דחלה דאין עושין שני ימים יו"כ מספק משום סכ"נ והא לר"ל ח"ש מותר מה"ת. וע' בנוב"י קמא חיו"ד סי' נ"ז וע' בספרי זכ"י בתשובה ליומא ס"ג בדפי הס' נ"ו ע"ב דהירו' לשיטתו פ"ו דתרומות דמודה רשב"ל ביוה"כ. ושוב ראיתי בשו"ת מוהר"צ סו"ס ל"ג שכיוון לזה. וגם לבבלי ניחא להירו' שהובא בתו' קידושין ר"ד ל"ח ד"ה אקריב דגזירה, כ"ר אטו כ"ש. או משום דאכלוהו היום הוה עשה שקודם הדבור. וע' בשו"מ רביעאה ח"א סי' נ"ה וחמישאה ביוסף דעת סו"ס פ"ו ובנר תמיד לכריתות כ"ג א' יע"ש בדפי הס' מ' סוע"א. ובספרי זכ"י לפסחים כ"ח הארכתי בזה דאכילה במ"ע בפחות מכשיעור והבאתי מתו' קידושין ל"ח ד"ה דאקריב שהיה להם לאכול בפחות מכשיעור לר"ל דמותר מה"ת. וכעת ראיתי בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ג' שנשאל ג"כ מזה והאריך בדברי הירו' הנ"ל. וע"ש בספרי שהיה להם לשהות בכדי אכילת פרס וליכא משום חזי לאצטרופי דאז מקיים המצוה. והארכתי עוד דבאכילת חצי שיעור לא מקיים העשה ועל איסור חדש עובר בח"ש וליכא בעידנא ורק להנמ"י ב"מ ל' כיון שעוסק בעשיית המצוה לא בעי בעידנא ולפסקי תו' זבחים צ"ז דהיכי דאי אפשר בענין אחר לא בעי בעידנא וע' במל"מ פ"י מק"פ ובטו"א חגיגה ב' ד"ה לישא והארכתי במק"א בהסברת דבריהם והתו' דשם שהניחו בתימא לשיטתם בגיטין מ"א וב"ב י"ג וע' בספרי זכ"י בתשובה לסוכה ט' ויבמות צ' שהארכתי. ובלאו הכי להמ"א סי' תע"ה ס"ק ד' דצריך לבלעו בבת אחת כו'. ויש לפלפל ג"כ עפ"ד הקה"י הנ"ל שהוכיח דבמ"ע מודה ר"ש דבעינן כזית. ובכתב סופר חא"ח סי' צ"ו אות ג' האריך דלר"ש דחייב בכל שהוא ודאי דהוה אכילה חשובה גם במ"ע. ולפ"מ שהאריכו האחרונים עפ"ד המל"מ בפ"ה מיס"ת דבמ"ע יוצא גם בשלא כד"א. ורק לפמש"ש בקושית המפרשים אי הוה מצה שאינה ראויה לשבעה כפסחים ל"ח ב' ולהפ"י בפסחים כ"ח ב' דלר"ש דריש בספרי הך קרא דששת ימים תאכלו מצות וכתיב שבעת ימים דמוקי לענין חדש וישן וא"כ לר"ש הוי אכילת מצה חובה כל ז' וממילא ניחא ג"כ מהתוס' דקידושין לר"ש לשיטתי' ואין דעתי נוחה בדברי פלפול בעלמא:
ה ומ"ש על התוס' סוטה ג' ב' ד"ה מה עדות אחרונה תימא כו' ובד"ה נאמר כאן דבר שנכפל קושיא אחת בדבור הראשון על המקשה ובדבור השני על המתרץ. ובפשוטו נ"ל דבתחלה מקשה דהומ"ל הש"ס האי פירכא ואח"כ מקשה דהגז"ש למה לי דלא אצטריך כלל כיון דליכא למיטעי:
ו ומ"ש בהא דסוטה כ' ע"א מענין הטלת קנקנתום לתוך הדיו שמקומו שם י"ז ב' על משנת ולא בקנקנתום כו' אלא בדיו כו' הטיב אשר דיבר אך מה שהוסיף עוד כי"ב בס' המדע פ"י מתשובה שצ"ל בראש ס' אהבה הבא אחריו הנדמה לו מאהבת ה' ותכניתה וכמ"ש בראש ספרו משנה תורה ברשימת תכונת הי"ד ספרים. לפי ענינו הוא יותר מתיחס אל הפרק הקודם. לו שמדבר מעניני עה"ב ורק שסידר הלכות ק"ש אח"כ המתיחס אל ענין הפרקים הקודמים. ואולי שסידר ג"כ הפרק בסוף הלכות תשובה להיותו מחבר סוף הפרקים עם התחלת הלכות ק"ש המדבר מאהבת השי"ת:
ז ובענין מ"ש במכתבי הקודם דטעמיה דר"ל ביבמות ס"ב א' בהיו לו בנים מקודם כיון דבתחלה היה פטור ס"ל לר"ל דלא קיים המצוה וכתב שכה"ג באו"ח סי' תע"ה ס"ב באכל כזית מצה בשטותו ונתרפא. ועיין בספרי זכ"י בתשובה לברכות כ' ע"ב בד"ה ובעיקר הספק כו' שהערותי ג"כ מזה מהט"א ד"ה בכפאו ואכל מצה כיון דשוטה פטור מכל המצות אין לפטרו אח"כ בשעת חיובו וע' רמב"ם פ"ו מחמץ הלכה ג' כו' וע"ש בט"א חגיגה ב' א' ד"ה כאן כמשנה ראשונה ובזכרוני שגם בהגהות הרצה"ח ביבמות העיר ג"כ בזה מהא דאכל מצה. וע' בט"ז יו"ד סי' שמ"א ס"ק ה' ושצ"ז ס"ק ב' ושבות יעקב ח"ב סי' קפ"ח. והא דהוצרך ר"ל משום דכקטן שנולד כו' ולא משום שהיה פטור אז מכל המצות י"ל ג"כ דהא גופא הטעם מהפטור דמעכשיו מתחיל חיובו. וע' בשו"ת נודע בשערים תנינא בחידושיו ליבמות בתו' סוה"ד ריו"ח כו' דכיון דלא איפקדי מה קיום שייך ואם נטל לולב בהיותו כותי ונתגייר ביום א' של סוכות נימא שכבר קיים יעש"ב ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' צ"ו קרוב לסוף אות א':