אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן פ

להרב ר' יהודה ליב מקעלים

בדבר שאלתו נידון המחזיקים קרקעות באוראנדא בחכירה מהשר ושוכרים א"י לצורך השדות בחרישה וזריעה וכלי המחרישה והסוסים של ישראל. וכן בקאלאנעס שמחוקי הממשלה הקרקע להם לצמיתות והמס בתורת פרעון לשנים ידועות ושאם יבטלו ממלאכתם מלבד יום א' בשבוע גם ביום השבת לא ישיגו פועלים א"י לעבודת הקרקע גם בימי החול שיהיו משכירים עצמם לא"י. וכבר נשאלתי כזה ממקומות שונות ואשר באיזה מקומות נתפשט המנהג ע"פ הוראת בעל משכנות יעקב להקל גם בפאבריקין ע"י שטר מכירה ע"י א"י כמו לענין חמץ. וכש"כ בקרקע דאריסותיה קא עביד ואף דארעא לכרגא משתעבד יוכל למכור זכותו כמו מכירת קרקע. וכן הבהמות וכלי המחרישה ושיעמיד שער גבוה מעט שאולי יתרצה הא"י להחזיק בזה. ושמסלק את החוב לישראל עד לחשבון עד כלות השנה כח"מ סי' רי"ב סעיף ד'. ובעה"ב הישראל מושכר לו לאריס. אלא שצריך להזהיר שלא יעמוד הישראל או אחד מבני ביתו אצל הא"י כשעושה מלאכתו בשבת שלא יאמרו לצרכו הוא עושה וכסו"ס רמ"ה וע' במ"א סי' רנ"ב ס"ק כ' דאז מיחזי כשלוחו וכסו"ס ש"ז וכו':

וכן העלה בשו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' כ"א שישכירו הפאסעסיע לא"י על כל השנה וימכרו לו הבהמות ויכתבו בהקאנטראקט שהישראל מחויב להשגיח בכל ימות השנה לטובת השוכר בעד שכר קצוב ולקנות ולמכור כל הענינים על חשבונו של א"י השוכר ואף דכשישראל קונה הבהמות לצורך הא"י לא נעשה שליח לבן עם אחר מ"מ גם הישראל לא קנה הואיל ואין מתכוון לקנות לעצמו כתוס' ב"ק ק"ב א' בד"ה מי הודיעו וע' במחנה אפרים הלכות שלוחין סי' ט"ז ולגבי ישראל המוכר הוה אפשר ולא מכוון דשרי בפסחים כ"ה. ומה שהחמיר הצ"צ (סי' ל"ה) שלא למכור סוסים והא"י יסע בהם בשבת ומשום דליכא פסידא כולי האי אם לא יעבדו בהם יום אחד ובנידון דידן קנאם בתחלה לצורך השדות ואין דרך להשכיר ולהשאיל סוסים העומדים לעבודת השדות. וליכא אומדנא דמוכח לבטל המקח שאילו לא ידע שיחזר וימכור לו לא הי' מוכר הסוסים דאטו אין דרך למכרם אם יזדמן שוכר במקח הנכון לפניו ורבו החולקים על התב"ש לענין מכירת בהמות להאכיל חמץ בפסח שמחמיר בהערמה דאורייתא עכ"ד. ונראה שדעתו דלא שייך חשש מראית עין רק כשיושב בשעת מלאכת הא"י ולא מצד שהישראל עוסק ג"כ בימי החול דאפשר שהוא בשכירות מהא"י. ועי' בשבות יעקב ח"ב סי' ל"ט ובפמ"ג (סי' רמ"ו ס"ק ט') שדחו ג"כ דהציל וע"ש במ"א סי' ש"ו ס"ק ז'. ומ"מ למסור בע"ש החמיר כמו בשביתת כלים גם בשו"מ קמא חיב (סי' ס"ז וס"ח) דחה כל דהצ"צ וע"ש עוד (בסי' ע"ג) וכבר נדפס תשובה זו בשלימות בח"ב (סי' ל"א) וע"ש ח"א סי' רפ"ח וסו"ס רפ"ט. [ובסי' ס"ט ע' ע"ב האריך אם יש היתר לשרוף יי"ש בשבת ע"י מכירה ובשו"מ רביעאה ח"ג סי' צ"ב וע' בשו"מ תליתאה ח"א סי' ש"ז באופים ישראלים שהנהיגו לעסוק בשבת ע"י א"י בשטרי מכירה איך לתקן זה מצד דבר שלא בא לעולם. וע' בשו"ת אורי וישעי סי' פ"ז מבתי משקאות ע"י שטר מכירה ושיתן רשות להא"י להשתמש בלי תשלומין משבת ויו"ט כדי שישער שיוכל לפדות ולהתחייב להעמיד בכל ע"ש ועיו"ט וכש"כ ח"מ סי' ר"ט דיוכל להתחייב בדבר שלא בא לעולם. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח (סי' ס"ב) בנתתום שכל פרנסתו תלוי אם לא ישמור חיקו כמו שכתוב בקאנטראקט ששכר מהדוכס אם להמציא לו היתר באופן שיתן כל הריוח של שבת לאינו יהודי שיאפה בשבילו בביתו של הנחתום ישראל. וע' בכתב סופר חא"ח (סי' מ"ג) וע' בשו"ת בית שלמה א"ח ח"א סי' ל"ו שהאריך]. ובשם אריה חא"ח (סי' ב') דחה דברי החסד לאברהם דכיון דהישראל לא"י לא נעשה שליח והוה כל הבהמה של ישראל. דלמחא"פ בהלכות שלוחין (סי' ט"ו) ונתה"מ (סי' קפ"ב) בשלח א"י לקנות קרקע דבנתינת כסף לא בעי שליחות כיון דאיכא דעת אחרת מקנה ובשלח לקנות מטלטלין למ"ד כסף קונה דא"י ג"כ קנה מבן עם אחר מהט"ע. ועל זה פקפק דאף דהם קונים זה מזה בכסף אבל מישראל דלענין בכור בעי כסף ומשיכה והכא לענין שביתת בהמתו הוה ספיקא דאורייתא עכ"ל:

הנה הביא דבריו למקוטעין ולכן הקשה עליו והרי בחסל"א מבואר דלמאי ניחוש לה דאם יקנה הישראל בהמה מא"י הרי אף להסוברים דבא"י לא קנה מה"ת בכסף מ"מ קני מדין סטימתא הואיל ונהגו לקנות בכסף לחוד וכשו"ת המיוחסות (סי' רכ"ה) ובקנין כסף שפיר קני הא"י המשלח ולא שייך אין שליחות וכמ"ש המחא"פ וכקידושין ד' כ"ג כסף קבלת רבו גרמה. ואי קנה הבהמה מישראל הואיל ויש כאן דעת אחרת מקנה הרי דעת המוכר לבעל המעות ולא קני השליח ונהי דלענין הדין השליח הוא בע"ד של המוכר אבל לענין איסור שהשליח יודע בעצמו שהוא בשליחות בן עם אחר לא קני ולא עבר משלח משום שביתת בהמתו. והרי גם בחמץ מסיק ריב"ש דהשליח לא קני ומשום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וה"ה בזה שיקנה בהמה אדעתא דלעבוד בה בשבת. ובפרט כשכותב וחותם בשטר מכירה בפני עדים שמגלה דעתו בפניהם שכל הבהמות שיקנה בכל השנה יהיו לצורך בן עם אחר שמכר הולדות ולא לעצמו וע' בט"ז יו"ד (סי' קפ"ה) עכ"ל. ומבואר שמיישב זה בעצמו גם בקנה מישראל וכמו שסיים שם דנהי דלא קנה דאין שליחות מ"מ גם הישראל לא קנה הואיל ואין מתכוון לעצמו. ומלבד מ"ש עוד לדון דיש ס"ס שמא יקנה הבהמה לא"י המשלח יע"ש ובשו"ת מוצל מאש (סי' נ"ו) בד"ה אך שבתי:

ומה שהעלה השם אריה דגם לענין הבהמות צריך לעשות התקנה להתנות מתחלה כסמ"ע סי' רמ"ה שיהיה שכר שבת לבן עם אחר לבד ושכר יום אחד בחול נגד יום השבת. אך דבעסקים אלו שלוקחים בשכירותם מהאדון והוא רוצה להשכיר לישראל השוכר לבד ואם מתחלה קבל העסק לבדו ואח"כ יקבל הא"י לשותף הוה כמוכר לו חלקו וכשמתנה עמו שיעבוד ביום השבת הוה כמשכיר לו לעשות מלאכה בשבת כע"ג ד' כ"ב ובתוס' וכתשובת רא"מ סי' פ"ג. ולזה כרכר כמה כרכורים שימכור הקרקע ובהמות כדי שיוכל אח"כ לשכור ממנו בשותפות עם הא"י ושיתנו ביניהם שהישראל יעבוד בימות החול והא"י בשבתות ויו"ט נגד ימי החול דמותר בהתנה בתחלה קודם שלקחוהו שאין להישראל חלק בו וכתו' סופ"ק דע"ג ובב"י וע' בסי' רמ"ה סעיף ה'. וכן לענין הבהמות שקונה אח"כ בשותפות וצריך ג"כ להקנות הבהמות לאיש אחד ואח"כ יחזרו הא"י וישראל לקנותם בשותפות ולהתנות שכל הימים האסורין יעמוד בהם הא"י. וכל מעיין יראה דזה הוה הערמה דמוכח טובא וניכר יותר מהערמת שטר מכירה שימכור לאחר ושהוא יקבל אותו ואת הא"י לשותפין בכה"ג. וע"ש עוד שפלפל מצד שביתת בהמתו אי נימא דאשה אינה מצווה בזה ועי' לעיל סי' ס"ט אות ו' מש"ש] או להקנות לקטן וקטנה שאינן שלו [וע' להלן סי' ק"א] וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' ר"ב ושו"ת רלב"ח סי' ק"ו:

ובשו"ת בית שלמה מהד"ב יו"ד ח"ב סי' ס"ט שבזמן הזה שאין מעמידין עצמם על ממונם ואם הבעה"ב שולח הנכרי עם הסוסים ודאי שיסע בשבת ועושה כן מדעת הישראל. יותר טוב למכור ושיאכלו תמותות. ואף שכבר נהגו כל מחזיקי פאסעסיע בזה ע"י היתר מכירה אף שחורשים בשבת. כל היתרי המכירה בזה שלא ברצון חכמים וגם הפסד גדול ודומה למיכס ומטבע כסו"ס רמ"ד דלא חיישינן למראית עין עכ"ל.

ואינו ענין זה אף לט"ז סו"ס רמ"ד סוס"ק ו' דגם הכא דמי למרחץ ובפרט לתשובת רש"ל (סי' ק') שהובא בקצרה במ"א סוס"ק י"ז לחלק בין קבלת המיכס לבישול המלח דמי יימר דחשיב פסידא גמורה אלא מניעת הריוח כו' ועוד במיכס אינו שוכרו למלאכה אלא לקבלת המעות [ולא הזכיר הב"י סי' רמ"ד דטעם המרדכי דלא התיר במיכס מהאי טעמא משום דסתמא לכתיבה עומד או משום דאמירה לא"י גם בשבות אסור] אלא דבישול המלח גם בלא טעמא דפסידא אלא דקבולת ממש הוא כו' ולא קובע המלאכה על שבת לחוד כמו בקבלת מכס וקבולת דתלוש שרי כשאין נקראת על שם הישראל והוא בתוך התחום. וע' בח"ס חא"ח סנ"ח וסו"ס נ"ט. ועי' בשו"ת ברכת יוסף חא"ח סי' ח' וע"ש בסי' ז' ובשו"מ קמא ח"ג סי' ורביעאה ח"ג סי' צ"ב. וע' בשו"ת אורי וישעי (סי' קי"ז) בדבר שנהגו האופים לשכור או למכור לא"י החדרים שלהם בכל עש"ק ועיו"ט שהקמחים מונחים בתוכם בכסף ושטר ואג"ק מקנים ג"כ הקמחים ובמ"ש חוזרים וקונים הקמח והשאור שיהיה להם לחמץ להפת שיאפו בלילה והתיר בשעה"ד לסמוך על המק"ח דאף בדאורייתא מהני הערמה ומדמה לתו' ע"ג ע"א סוה"ד רב אשי דאנן

סהדי שישראל גמר ומקנה אף ששוה כפלים כדי להפטר מבכורה. והמה דברים קלושים לדמות לבכור דניחא ליה למכור בלא הערמה כלל שלא יצטרך להטפל בבכור. אבל לא למכור לגמרי כל העסק שלו דודאי אינו עושה כן בלב שלם רק כדי לאפות גם בשבת והפריז עוד יותר להקל גם כשאין זמן בשטר שכותב עם א"י וכשיגיע ע"ש חוזרים ונותנים לו בשטר דלש"ך סמ"ח דאף בכת"י לא שייך שנמחל שעבודו ואף שבקצה"ח העלה שהעיקר כב"ח ורק שמצד שכירת קרקע נקנית בכסף לחוד כסי' קצ"ד. וע' בתשב"ץ ח"א סי' קל"ה ויד שאול סי' רכ"ב ס"ק ג' במה"ב והארכתי בתשובה בדהת"ש שמחמיר במכירת בהמות להאכילן חמץ בפסח:

ובכלל אין דעתי נוחה בהיתירים כאלו דכיילי בחדא מחתא כל שטרי מכירה שעושין מעצמם. ובשו"מ קמא ח"א סי' ר"צ דלמ"א סי' רמ"ד ס"ק י"ח דגם במכירה איכא מראית עין אף שהא"י נוטל כל הריוח גבי שקנה ממנו המיכס ובשו"ת אורין תליתאי (סי' ט"ז) האריך לחלק דבמוכר רק להפקיע איסור שבת לא נפקע שם הישראל ואיכא מראית עין והערמת המכירה להפקיע מאיסורא אינו מועיל רק בדבר שצריך שיוציאו הבעלים מרשותן כמו בחמץ דהתורה אמרה לא יראה לך וכן בשביתת בהמתו ולזה המציא הריצב"א הביאו הב"י סו"ס רמ"ה בישראל שיש לו שדות ושורים שיזקוף הדמים ממכירת הבהמות על א"י המלוה דשוב לא מיקרי שורך:

ועכ"פ בעובדא דידן יש להמקילין על מי לסמוך ואף דבשדה לא שרי בקבלנות כסי' רמ"ג וכמ"א סרמ"ד ס"ק ה' ולהיד אפרים דבשדה אסור קבלנות מדינא דהוה מלאכת מחובר. מ"מ סבירא להו כיון דנעשה ע"י מכירה לא שייך מראית עין דמפורסם טפי שאינו שלו ובפרט כיון דנהגו כן למכור מכמה שנים ועי' בתפארת ישראל בכלכלת שבת בדיני שביתת בהמתו אות ה' שהאריך. וגם בנשמת אדם כלל נ"ח סי' ה' שמצוה להדפיס שטרי מכירה לעגלונים ולהזהירם למכור הסוסים לנכרים ואם לא יפקירוהו הפקר גמור בפני שלשה בד' או בה'. וע' בתוספת שבת סרמ"ו ס"ק ז' וע"ש במ"א ס"ק א' בשם הב"ח דמתיר אף לכתחלה על סמך שיפקירנה אח"כ בפני ג'. וע' בח"ס חא"ח סי' פ"ג שלא הוזכר אלא לענין שביתת בהמתו ולא לעשות מלאכתו על דעת ישראל. וצריך שיאמר להא"י בפניו שדי קנויה לך כמ"א סרמ"ו ס"ק י'. ויכתוב כן בערכאות לפרסומי כב"י סרמ"ו ובמ"א לגבי בהמה. וע' בשו"מ קמא ח"א סו"ס רפ"ח. ובלאו הכי צריך כן לסלק האסמכתא בקבל אחריות וכרמ"א ח"מ סר"ז סט"ו בשם רשב"א ולב"י סתמ"א דגם בא"י יש משום אסמכתא וכתשובת רש"ל סל"ו והובא במק"ח סת"נ בקנין אורנדי אף דהוה דשלבל"ע דמהני מדד"מ יע"ש ובמעין גגים בא"ח סרמ"ו ס"ה. ובשו"ת לחמי תודה (סי' ג') האריך באיכא הוכחה להיתירא כשבת (קל"ט ב') דתלה בה רמונים וביצה י"ח מערמת וטובלת בבגדיה והא דמדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו. ואפילו לגבי שבת נמי כשבת ס"ה ב' ולרי"ף ורא"ש דתיקו בדרבנן לקולא. והכ"נ איכא מעשה גמור שהעלה בערכאות וכמתני' פ"ד דמעש"ש דמייתי בגיטין ס"ה ואף דהבעלים מוסיפין חומש מדאורייתא יע"ש באורך ובשו"ת מהר"ם אלשקר סמ"ב מסיים ומ"מ אם יש מקומות שנהגו להשאיל ולהשכיר ע"י הפקר או שמקבל הא"י אחריות גניבה ואבידה ומתה וגם יוקרא וזולא דהשתא או ע"י מכירה וכו' וסמכו על אותן המתירין והנח להם לישראל כו' יע"ש ובעמק הלכה חא"ח סצ"ג. ובשבולי לקט בענין שבת סו"ס י"ג דמה שאמרו לרבות שביתתו דוקא שקנה גופו דאסור אף שאין מרויח כו':

ובשו"ת השיב משה חא"ח (סי' ט') בשכר שדות מאדון עם א"י המחוייבים לעבוד בשעה הקצובה להם שבשעת הדחק גדול אולי יש להתיר ע"י שימכור זכותו מהשדות באופן המועיל לאיזה א"י קודם השבת וגם מהפועלים שיהיה מכירה גמורה ואחר השבת יחזור ויקנה הישראל מהא"י כולי האי ואולי יש להתיר עכ"ל. אך לא העיר שום מקור להספק שמצדד היתר לעשות כן בכל שבת ושבת ולחזור ולקנותו אחר השבת בהערמה דמוכח כזה והרי לא התירו אפילו בדרבנן לגבי חמץ דמהתורה בביטול בעלמא סגי דפשיטא דניחא ליה המכירה בלב שלם שלא יפסיד כולו וכל ההערמה מה שמוכר לא"י שאין לו בעצמו מעות לקנות. ובפרט להב"ש שאוסר הערמה באיסור תורה ולמאח"פ הלכות שלוחין (סי' י"א) דאפילו ע"י שליח א"י אם נוטל שכר הוא מה"ת. וע' בפמ"ג א"ח סרמ"ו במש"ז סוס"ק ה'. וע' בט"ז סת"נ ס"ק ו' לענין רחיים דאין לו תקנה אלא ימכרם לא"י על כל השנה או על חצי שנה ויהיה שכר שבת ופסח בהבלעה. ובפמ"ג הגיה וישכרם בהבלעה וכן במק"ח דלשון ימכור לאו דוקא. ואין הכרח דאף דבשכירות מותר ג"כ בהבלעה מ"מ אשמעינן דגם במכירה אין היתר למכור בכל ע"ש לבד מפני הרואים שיאמרו שכיר יום הוא כיון שאינו נוטל חלק הריוח ורק בזמן ארוך ובהבלעה שנתפרסם שהמלאכה שלו וכצ"ל שאוסר במכירת סוסים לא"י קודם השבת. דהריצב"א שהביאו הב"י סו"ס רמ"ה ובש"ע סו"ס רמ"ו לא התירו בענין שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו והא"י אינו אלא שכור לזמן. וכמובא ג"כ במ"א סרמ"ו ס"ק ט' וגם הפמ"ג שמפקפק מ"מ החמיר למסור בע"ש כמו בשביתת כלים ואין מועיל היתר מכירה בע"ש מפני הרואים. וע' במעין גנים לא"ח סתמ"ח ס"ג בד"ה ולפ"ז צ"ע בעסק אורנדא וע"ש בסי' ת"נ ס"ז על הט"ז ס"ק ו' בישראל שיש לו רחיים שלו. דהא חזינן ברחיים ושדה דלא שרי בסרמ"ג בקבלנות מפני הרואים בעת הקציר שאין הא"י נוטל חלק בהריוח ויחשדוהו שהוא שכיר יום. ורק בהבלעה עכ"פ על חצי שנה שנתפרסם שמכרו לא"י כסרמ"ג ס"ב והכא בשדות הוה כמו רחיים שלו דקנה מיד גוף השדה בחובו ואחריותו עליו ובידו למחות ולא דמי להט"ז ברחיים של שר דלא קנה רק הריוח ויוכל לומר לא ניחא לי דליקני בהאי שעתא דאיסורא ובכבוד חכמים הביא תקנות גאוני פולניא ונמנה עמהם גם הט"ז וכתב בסי' י' השוכרים רחיים צריך שיהיה להטוחן איזה חלק במדות של שבת כו'. אך נ"ל דבזה מהני מכירה בכל ע"ש דכאן הכל יודעים דלאו שכיר יום הוא וגם כיון דנהגו כן מכמה שנים למכור הוה כנתפרסם להשכירם בקבלנות ויכתבו השטר מכירה בפני אנשים מפורסמים דאז ליכא חשדא וביום א' יחזור ויקח ממנו או יצוה להפקיד ולהא"י שלא יעשו בשבת ואם אח"כ לא ישמעו לו אמרינן אדעתא דנפשייהו עבידו לפטור מחיובו ביום אחר עכת"ד:

אלא שבנידון דידן הי' אפשר להתיר בלא הערמה כלל ושיקנו להא"י חלק בגוף התבואות כפי ערך שכירותו בהקנאה גמורה ובשטר דמדינא מותר לקבל שדה באריסות כע"ג כ"א וכמ"ש התוס' דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו רק חלק בגוף השדה דמי לשותף ובר"נ דכיון שיש להא"י חלק בפירות השדה אף שישראל נהנה כיון דהמלאכה רמיא עליה דא"י אדעתא דנפשיה קא עביד והנאת הישראל ממילא אתיא. וא"כ אפשר לעשות הכל בהיתר אריסות שכל המלאכות והטרחות מהזריעה עד ראות פני הבית יהיה הכל על הא"י בעבור חלקו שנוטל מהפירות ולא דמי לקבלו שדה בשותפות דכאן כולהו, אא"י רמיא ובאם שלאחר הזמן ניתן הבעה"ב מעות בשכרו שרי כי יש רשות להאריס למכור פירות חלק אריסותו לכל מי שירצה וע' בב"י סרמ"ה ורמ"ו. וכן מצאתי בשו"ת ברכת יוסף שבא לידי אח"כ שהעלה בחא"ח (סי' ו') להתיר בכה"ג דהרי הא דקבולת אסור דכשיראו בשעת הקציר שאין הא"י נוטל הריוח יראו שאינו אריסו וכמ"א וט"ז ר"ס רמ"ד דשוב ליכא רק צד א' היתר דקבלנות ומצד א' איסור שהוא שכיר יום והוה דומיא דבית ואסור משום מראית עין. וכאן כשיראו בשעת הקציר שלוקח הא"י הפירות שוב יראו שהוא בהיתר. ובפרט אם אפשר לעשות שטר להאריס הא"י על ג' שנים דדמי למה שפירש הריצב"א דברי רב האי שהביא הטור סרמ"ג דכשהשכירו לג' שנים דמי למכר ואית ליה קלא, ועכ"פ על שנה כו' ועכ"פ יהיה הא"י אריס שנוטל חלק בפירות ועם הבהמות כו' יע"ש באריכות ועוד צדדי היתר ומ"מ לענין הבהמות וכלי המחרישה שהם של ישראל ע"כ דצריך למכור להא"י וכהג"א פ"ק דע"ג בשם ריצב"א ויכלול בכלל האריסות שיקנהו להא"י קנין גמור גם על כל ימי החול ושיהיה לו רשות למכרו וליתן לישראל דמים וכל האחריות הכל על הנכרי האריס כסי' רמ"ד ס"ק ט"ז:

ובשו"ת לחמי תודה (סי' כ') האריך שכן המנהג במנטובה לפי שאף הא"י נהגו בכך שאין לאריס חלק בבהמות אלא כולה של בעל השדה והאריס מקבלם ממנו בשומא. אבל במדינתינו שבעל השדה והאריס שותפים בבהמות אין ספק שלא ישמע לו האריס לקבל עליו שום אריסות וראוי לסמוך על הב"ח שמתיר לכתחלה להפקיר בפני שלשה וגם בפני אחד שנתפרסם לרבים. וכן הורה רמ"ע בתשובה סי' קי"ב וכו'. וכדי שתהא אימת שבת על העם יש לתקן שכל מי שיש לו שדות יבא לפני רבני העיר ויפקיר בפניהם ובהסכמתם החלק שיש לו בבהמות לכל שבת ושבת שכן מצינו הפקר. לזמן כס"ופ אין בין המודר וכו' ויזהירוהו שאם יארע הפסד בבהמות ביום השבת שלא יתבע בעדו כלום מן הא"י ולא ידקדקו עמו בחשבון בין על הריוח בין על ההפסד ואם ממילא ישלם יהא כזוכה מן ההפקר יע"ש באורך מה שפירש עוד בזה:

ובח"ס חא"ח סנ"ז בשדות המוחכרים עם הבהמות לצורכי השדות על אחריות הישראל החוכר וגם הא"י לעבודתן לסמוך על סברת ר' נטוראי שהביא הב"י סרמ"ג דאם שכרו או קנאו וחזר והשכירו מיד מותר וע"ש במ"א ס"ק ג' ובתוספות שבת. אלא שגם הקבלנות יכתוב בערכאות ושרי כיון דלא נקר שמו עליו אלא ע"י הארכי עכ"ל בקוצר. ובשו"מ רביעאה ח"ג סו"ס צ"ב שיקח פועל א' א"י והשכירות יחשוב לפי ערך העסק אחד מאלף וליתן הבחירה אם רוצה לקחת בכל שבוע כפי ערך חלקו או בסוף השנה ושאם ירויח טפי יהיה שלו כפי שמגיע לו השכירות של השנה והקאנטראקט יהיה בלשון לעז ובאוהי"מ בדיניהם ויתלה אותו בהבית שעובדין בו למען יתראה. וכל שהוא שותף עביד אדעתא דנפשיה וכפרש"י בשבת קכ"א והוה כבא לכבות מעצמו דמותר אף שישראל נהנה מזה. ועי' בנוב"י תנינא חא"ח (סי' ל"ח). ובס' שער שמעון אחר חידושי גיטין באגרות הקודש מהגרע"א לעשות שותפות עם א"י על חלק מעט כמו ששית או חמשית ושיהיה רשות ביד הא"י לשכור פועלים וכו'.

עוד יש לצדד להרמב"ם פ"ו משבת הי"ד ובש"ע סרמ"ד ס"ד שדקדקו הלשון דאף לקצור שדהו אסור בקבלנות משום חשדא ולא כתבו כל מלאכת השדה מחרישה וזריעה וכדומה דליכא חשש מראית עין בקבלנות רק בקצירה שרואין מיד שהישראל אוסף תבואתו וכמ"ש במ"א דכשיראו שאין הא"י נוטל חלק בהריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו שהוא שכיר יום. משא"כ בשאר מלאכות שאינן בזמן קצירה כיון דמסתמא לאריסות קיימי ואף אם ישאלו להא"י יאמר שקבלנותו הוא עושה דג"כ ליכא איסורא. ולא שייך לחששא רחוקה שמא אותן הרואים שהא"י חורש וזורע יראו שהישראל אוסף התבואה לאחר זמן וידעו שאינה אריסות ולא יחקרו הסיבה. וגם דבקצירה דשוכרין לימים. משא"כ בשאר עבודות ליכא חשדא וכטור בשם רב האי דאם השכיר המרחץ לשנים רבות ונתפרסם מותר והב"י בשם רי"א שאוסר במרחץ משום דגם בקבלנות משתכר הישראל ריוח של אותו היום אבל בשדה ליכא חשדא. ובשו"ת עולת שמואל סכ"ד האריך ג"כ בהיתר שכירות פועלים בקבלנות לחרוש ולזרוע שכמעט כולם שוכרין בקבלנות ובדבר של פרסום ליכא חשדא ושגם לענין שכירות י"ל דלא שייך כ"כ שנקרא שמו עליו. וגם להג"א שהביאו המ"א סרמ"ו ס"ק י"ח דשכירות קונה לחומרא רק בדבר שאסור מצד עצמו אבל לא בדבר שאסור משום מראית עין ולכן לדעתו פשוט דחרישה וכל המלאכות שאצלה נותנין בקבלנות זולת קצירה דשוכרין לימים ואפשר דאף בימי הפוסקים הוה אורחייהו בהכי ומש"ה נקטו לאיסור רק קצירה. ומ"מ לא הורה למעשה עד שיסכימו עמו עוד שנים מגדולי המורים יעש"ב ובשו"מ קמא ח"ב (סי' קע"ח) דמשום שביתת בהמתו לא שייך ביש לא"י חלק משום דאדעתא דנפשיה עביד ולכך צריך שיתנה מתחלה שקונה בזה האופן שאין לישראל חלק בבהמה ביום השבת

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה