זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן עח
להחר"י הכהן וויסטינצקי:
על דבר הערותיו בס"ח במספר נ"ד ענינים, ואם כי מאד נגד רצוני להשיב בענינים כאלה הבלתי נוגעים למעשה ובפרט למי שלא נודע לי עד כה, אך לריבוי הפצרת בן עירו מיודענו... אשר דבר טוב בעבורו במכתבו וכפי שהודיע לי שנדרש מראשי חברת מקיצי נרדמים להשים עין על הכת"י שלפניו מהס"ח ולהעיר מקור כל המאמרים ושאחרי כל השתדלותו אצל רוב גדולי הזמן לא עלתא בידו והוא מוכרח להעמיס עלי במה שאי אפשר להתקיים ע"י אחרים, והנה המה בכתובים בערבוביא שלא על הסדר בס"ח שלפנינו אשר לא מצאתי החלק הגדול מהם ולא הזכיר מקומם איפוא בס"ח והרבה מהם באו במכתבו בקוצר אשר נדרש לראות גם המשך המאמרים מלפניו ולאחריו ולפעמים בשינוי אות ישונה הכונה מלבד אשר באיזה מאמרים חסר יביאנו גם בהכת"י אשר צריך טורח להתבונן להשלים החסר, וחפצתי לדעת אם הכת"י על סדר הס"ח הקודם אשר לפה"נ מעניני שאלותיו המה הוספות בפ"ע, [ועל זה הודיע כי הכת"י מהס"ח נמצא באוצר הספרים בסידור אחר לגמרי ממה שהוא בידינו, והוסיף עוד שאלות נוספות על הראשונות אשר לא יכולתי להשמיט עצמי מזה שלא להשלים הענין וכפי ששמעתי שכבר נדפס ע"פ הוצאות החברה, אבל לא נשלח אלי גם המחברת הנדפסת ואשר לא נודע לי אם נדפסו ההגהות בשמי כהוגן, ועכ"פ ראיתי להציגם הנה לזכרון כפי הרשום במכתבי]:
א למה סמך מזמור לאסף מציון מכלל יופי בכ"ד משמרות לויה בני אסף לראש התפלה לתפלה זכה יוסף בן אסף לראש אגז אסף חרפתו לבני קהת במדבר ובני יוסף קודם עתה, נ"ל שהמכוון על נחמיה סי' י"א י"ז בן אסף ראש התחלה יהודה לתפלה ובפרש"י כמו יודה וההא נכנסת בתיבה שלא לצורך כמו יוסף יהוסף, וכאן צ"ל ג"כ לראש התחלה וצ"ל זכה בן אסף, ותיבת יוסף מיותר וכן בסוף ובני יוסף צ"ל ובני אסף, והיינו שבמדבר זכה קהת להיות טוען הארון ששם התורה ואף שגרשון היה בכור וכמ"ש במדבר רבה פרשה ל' דבר אחר יקרה היא מפנינים כו', וכן בבנין הבית היה אסף ראש וממונה לפתוח תחלה להודות בתפלה בזמירות שירותיהם של לוים, וכיוצא בו בדהי"א סי' ט' י"ט בן אביסף כו' שומרי הספים לאהל ואבותיהם על מחנה ה' שומרי המבא שפי' על אבותיהם שהיה שומר המבוא ועל הארון ועל כו', ולזאת נקרא אסף כטעם קריאת שם יוסף על שם אסף את חרפתי, והיינו שאסף היה מבני קהת וזכה להיות לראש, ובמקום תיבת אגז צ"ל ואז או אמר, ולפי המדרשים שהוא אבי אסף ולפי פשט המקראות מדוקדק יותר לפי גירסתו וכדהי"א סי' ו' כ"ה שהיה בן ע' רש"י ובמאורי אור בחלק בן נון לקידושין ל"א ב' בד"ה אסתייע בדף ע"ז א' משמע טרם שעלו והוא מבני קרח וכן בילקוט תהלים ע"ג איכא מ"ד שהיה מבניו וגם בפרש"י תהלים מ"ב נקט שיסדו המזמורים ועלו משם ונתנבאו, והתו' דנקטו ממשפחת קרח צ"ל כאידך מ"ד שאינו מבניו וכן בפרש"י שם בני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף וגם בריש תהלים נקט אסף ושלשה בני קרח ולאידך מ"ד צ"ל הוא אביאסף וגם לא אשכחן שניצול ממשפחת קרח רק בניו המנויים בפרשה וארא ומחוורתא שהוא הנזכר בדה"י ו' אסף בן ברכיה מבני גרשם וכיון שהוא מן הלוים נקטו ממשפחת קרח ובני קרח עלו מיד בביאת א"י כדמוכח ממשפחתם שמואל הנביא וכדפרש"י פרשה קרח:
ב צדי קוף ריש לא תקיפו פאת ראשכם הצדדים על גן שט שוין בזיינין וגם זיין נגד בי מלכים ימלוכו, כונתו למימרא דרבא במנחות כ"ט ב' לשבעה אותיות שצריכין זיינין ושוין בנונין בשם מקטו לסימן לזכרון מצות שעטנז וגם מלשון גץ היוצא מתחת הפטיש (וע' בס' התגין צד ל"ו), וכאן נקיט סימני שלשה תיבות אלו להששה אותיות וגם זיין שהיא מאותיות השוין בזיון ואליו לא הוצרך לזיין שנזכר ממספר זיין אות השוין בזיון, ואמר נגד בי מלכים ימלוכו מי המה כתרי האותיות ונקראו תגא עד"ש מאן דאשתמש בתגא, ובמנחות כ"ט ב' תגא אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר, שקושר קשרים לאותיות כו' וכן בשבת פ"ט א', ושם ק"ד א' אני קושר לו כתר כו' וכה"ג, ומה שכתב בית בי ב לא ז אני סוח כי בחודש חית לעיבורה של אשה תחת בלב אשה הכונה עוד לרמז כונה שניה באות ז', והמעתיקים שלא עמדו על המכוון העמידו בית במלואו אבל הכונה שהוא רמז ב' בי צ"ל בלשון יוני ז' אני צ"ל זאטיה ע' בירושלמי פרק החולץ הלכה ד' וכמ"ש הפ"מ מהערוך זוטא ז' אופטא חי אוטא ח' יע"ש, ומהעדר הבנה כתבו אני, ווה מכוון נגד הוראת הח':
ג כתיב ויכתבו עליו פתוחי חותם קודש לה לומר שבפני רבים כתב השם כגון בעדה וכן היו הראשונים עושין כשרות בין ס"ת היו כותבין השמות בעשרה צדיקים וי"א הוצרך בפני רבים לכותבו כדי להזהירו שיכתוב לשמה וגם האותיות בפעם אחת כולן היו והיו הבקיאים כותבין קודם על הקלף כדי שיראה הסופר המובהק והמובחר כהלכה ויכתבו עליו, ויכתוב לשון יחיד היה לו לומר והלא רק אחד היה כותב והיו חלוקים על זה בימי קדם יש אומרים לפי שהשם הקודש לה' למטה וקדש למעלה וכתב אחד השם ומה צריך לשיטה אחת או לשני שיטין והלא לדברי הכל שתים כותבין בלא שרטוט וכתב אחד קודש ואחד כתב לה' שיהא תחלת השם ב"ד אחד וקדש ביד אחד, האם יש מקום לדבריו אלה בדחז"ל ובמא"ע בחלק אמרי בינה לא הביא מזה כלום:.
ולכאורה משמעות לשונו דקאי על הא דמקדים וכך היו הראשונים עושים כשכותבים ס"ת כו', ויהיה מוכרח לדחוק על דעות הסוברים דכתיבת השם בעי כסדרן וכדעת הגנת ורדים שפוסל שלא כסדרן וכנזכר בשמש צדקה ועוד איזה אחרונים שנמשכו להחמיר בכל השמות וגם מהשואל בנוב"י קמא חיו"ד סי' ע"ה החמיר גם בשם אלקים, ומ"מ רובם ככולם דחו זה והעלו בפשיטות להתיר בכל השמות, וע' באו"ח סי' ל"ב סכ"ה וע"ש בסנ"ב בהג"ה לעשות שם שדי כסדר ומשמע דראוי רק לכתחלה, ועכ"פ כמעט כל האחרונים הסכימו שאין זה לעכובא והרמב"ם פ"י מהס"ת לא מנה זה בדברים הפוסלין בס"ת, ומה שהעירו כמה אחרונים מהא דבן קמצר ביומא ל"ח שהיה כותב בקולמס בן ד' אותיות כאחד, והרי אות י' ואות ו' נכתב מוקדם לה' וע"ש בתויו"ט ויפ"מ ודחה שזה היה מעיקר האומנות שנגמרו כאחת וע' באומץ יוסף בהלכות תפילין סוף שאלה שניה דף י"ד ע"ד, והאמת כמ"ש הגרצ"ה חיות בשו"ת ובהגהותיו ליומא שזה היה כעין מלאכת הדפוס והעלים תחבולת האומנות מזה ולכן גינוהו שעי"ז היה נתפרסם בעולם לעיני כל העמים שנתגלגל המצאת הדפוס ע"י ישראל שהיו הראשונים שהמציאו זאת ועש"ב, וע' בגט מקושר וט"ג אות ע' בדף מ"ז ע"ד בד"ה ולענין דפוס שהאריך ג"כ מהא דבן קמצר, ואם כי מצד שהיה נוהג איסור כתיבת דברים שבע"פ לא היתה אז ההדפסה ג"כ בהכרח באומתינו, והארכתי בתשובה בחיו"ד בענין כתיבת השמות שלא כסדרן:
אבל בכונת הס"ח האמת שתיבת וגם קאי להוסיף עוד טעם על כתיבת השם מהציץ שהקדים בהתחלתו ויכתבו עליו פתוחי חותם קודש לה' וכמו שמסיים מיד לאח"כ בגמר דבריו, וכיוון בזה להראב"ד פרק ט' מכלי מקדש הלכה ט' שהיה כעין דפוס והשיג על הרמב"ם אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות עד שבולטות מלפניו וע"ש בכ"מ, וא"כ דברי הס"ח כפשטן שהאותיות מהשם כולם בפעם אחת היו ומשום דמיירי בציץ שלראב"ד היה נכתב השם בבת אחת, תראה שדעתו דדפוס חשוב כתיבה והא התם בציץ נאמר ויכתוב עליו כו', ולזה כוון הס"ח שבפעם אחת היה כו' ומשום דמיירי בציץ וע' בט"ז יו"ד סי' רע"א ס"ק ח' ומ"א סי' רפ"ד וסי' של"ד ס"ק י"ז וב"ש סי' קכ"ה ושו"ת מ"ב סי' צ"ט ורמ"ע סי' צ"ג וחו"י סי' קפ"ב ומלאכת שמים כלל ט' ס"ק ד' שהאריכו אי דפוס הוה כתיבה מעליותא, (וע' בתשובתי לעיל משש"ב):
ורק שזה רחוק שכבר נתפרסם בימיהם מעשה הזה ולזה הוכרח הרמב"ם לומר שהיה בחפירה ודוקא באפוד אין מסרטין באיזמל ומשום דהתם נאמר במלאותם שיהיו שלימות וכסוטה מ"ח ב':
ומה שדייק בס"ת ממש ויכתבו עליו פתוח חותם קודש לה' והלא רק אחד כותב כו' ושאל מעלתו מי החולקים בזה, כונתו למ"ש בשבת ס"ג ב' וסוכה ה' א' וכתוב עליו ב' שוטין יוד ה' מלמעלה וקדש ל' מלמטה ואמר ר"א בר' יוסי אני ראיתיה ברומי וכתוב עליה קדש לה' בשיטה אחת, וכה"ג בירו' יומא פ"ח הלכה ד' מר"א בר' יוסי שראה הציץ ברומי וע' בתוס' דשבת ובסוכה היה כתוב יוד ה' בסוף בשיטה ראשונה וקדש ל' בתחלת השיטה שניה כו' וע' רשב"א בשם ר"ח דשם כתוב בתחלת שיטה שניה וקדש ל' בסוף שיטה ראשונה, ובשביל שפוגע תחלה בראש שיטה שניה קורא למעלה ולפ"ז נקרא שפיר כהלכתו מלמעלה למטה, וע' מוהר"ם מלובלין סוכה ה' בשם הבחיי דהביא דהראב"ד כדר"ת שהובא ברשב"א ובס' הישר לר"ת וע' ברמב"ם ובכ"מ רפ"ט מכלי מקדש שהיה לו גירסא אחרת ובהגהות הב"ח לפרש"י דשבת, וע"כ דהס"ח עולים בפשטות שכן מצינו בציץ שהוא מובדל ממנו קדש ל' מלמטן והשם מלמעלן (ול' הנטפל להשם הוא חול ושלזה היה נכתב קדש ל' בשיטה אחת שיהיה הזהיר לכוון לקדש בכתיבתו בתחלת השם, ובירושלמי יומא פ"ד הלכה א' מסיים כמלך שהוא יושב על קדתדרון שלו ודכוותה אחד מלמטן ושם מלמעלן, ור"א בר' יוסי פליג שהיו כתובות בשיטה אחת וע"ש בשיורי קרבן שמזה נראה שמפרש כפי' ר"ת שכתבו התוס' בשמו שהשם למעלה מן הל' יע"ש, ודכוותה גבי גורלות של יו"כ היה כתוב גורל אחד לה' מלמטה ושם מלמעלה, וז"ש ומה צריך לשיטה אחת או לשני שיטין היינו לאיזה נפ"מ המחלוקת בזה אם היו כתובים בשיטה אחת או דהיו צריכים לכתבו בשני שיטין ואף שהטעם שהוא דרך כבוד שיהיה נראה כתיבת השם בשיטה ראשונה מ"מ ס"ל להס"ח דהא מ"מ היה אפשר לכתוב בשיטה אחת ולהקדים כתיבת השם לקדש וע"כ שממילא היה נכתב ע"י שניהם כדי שיזהר השני לכוון בכתיבת השם לשם קדושה ולזה היו מוכרחים לכתוב בשני שיטין שיקדים א' להסופר לקדש ולכוון ג"כ באופן שיהיה מ"מ נראה השם מוקדם בקריאתו וכנ"ל, וזה שמסיים וכתב אחד קדש ואח"כ כתב לה' שיהא תחלת השם ביד א' וקדש ביד אחד וכמ"ש ג"כ בירו' מגילה פ"ק הלכה ט' בסופו שכן מצינו בציץ:
ד שמות שבטים כאבני כו' לכך אנשי כו' (... ציין המעתיק נקודות על חסרון התיבות) ו' חלקים ובשבת שוים לכן אנשי המשמר, וחפצו לדעת מה כונתו במ"ש לכן אנשי כו', כי אנשי המשמר ידע המקום בסוכה נ"ה ב' במתני':
הנה מה ענין הא דבשבת שוים להא דסוכה לענין הפייסות שבשביעי של חג כל המשמרות שוין שכל אחת מקרבת כבש אחד, ואולם כונתו למ"ש בסוטה ל"ו א' כדרך שחולקין כאן בהר גריזים והר עיבל כך כו' וע' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' א' ושו"ת מאיר נתיבים ח"ב פרשה ויצא משש"ב בדהרמב"ם פ"ט מכלי מקדש, ותיבת כאבני ט"ס וצ"ל באבני גזית.
ומה שכתב ולכך בשבת והאכלתיך נחלת יעקב אביך, הוא ע"ד מאחז"ל בשבת קי"ח רע"ב לא כאברהם כו' אלא כיעקב כו' יע"ש ורש"י ישעיה סו"ס נ"ח ויעקב למד את השבת שנאמר ויחן את פני העיר שקבע עירובי תחומין כו', ושם ל"ג סוע"ב לא מייתי האי דרש וע' בב"ר פרשה ע"ט, והנה בזוהר דורש רמזים על מספר הי"ב חלות שהוא סוד לחם הפנים וכמו שרמז האר"י בזמר שלו יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי, ואף שי"א שהיה כתוב בר"ת י"ב חצאין, שזה מוסכם עם התלמוד ברכות ל"ט ב' בר"ז שהיה פורס ובוצע שני הלחמין מלחם המשנה וע' בשלום על ישראל ח"ג צד מ', אך העיקר שהוא נגד י"ב חלות מלחם הפנים וע' בדברי שאול על התורה פרשה תרומה מאגרות הרמ"ז סי' ל"ה שגם בשבוע שחל בשבת היו סודרין לחה"פ בלי ספק הרי מבואר שי"ב חלות נגד לחה"פ, ובשע"ת א"ח סי' רע"ה הביא מ"ש במח"ב שהנוהגין ע"פ האר"י מסדרין על השולחן י"ב ככרות קטנות לכל סעודה ע"ג שלשה ולוקחין האמצעים ובוצעים מאחד, ובמאורי אור חלק באר שבע לא"ח סי' ער"ב בדף ק"ה סוע"ב ועוד בזוהר להעריך י"ב לחמים כו' ובר"מ זוהר פנחס בעי לסדרא על פתורא ארבע ככר לכל סעודה אם שבזו"ח פרשה אחרי וכו' יעש"ב, ונתן ר"י חסיד רמז לברך על י"ב חלות בשבת עד"ש והאכלתיך נחלת יעקב שקאי על יום השבת ושרומז לי"ב בניו שהיו בהר גריזים שכולם פתחו בברכה למי שמקיים דברי התורה וכסוטה ל"ז ב' להקדים ברכה לקללה ולזה מסדר ששה על גבי ששה כפי היותם אז חלוקים בנתינת הברכות לששה נגד ששה, ועד"ש באלי' מ"א י"ח שלקח י"ב אבנים למספר שבטי בני ישראל וכמו שנאמר ביהושע שהעמיד בגלגל י"ב אבנים למספר השבטים שעברו הירדן, וכנראה שהיה כתוב בס"ח אחר תיבת לכך אנשי.. מעשה לוקחים י"ב חלות בשבת היינו ששה על ששה חלות (והמעתיק חשב לתקן חלקים במקום חלות מצד שלא היה לפניו מה שחסר בכתב) ובשבת שוים ובזה נתן עוד רמז לזה שבכל סעודות ימי השבת המה שוין למנין י"ב חלות וכמו שהיה באנשי משמר שאכלו י"ב חלות ולחה"פ שסידרו על השולחן לפני ההיכל בכל יום ושבת ששה למשמר הנכנס וששה למשמר היוצא, ויתכן ג"כ לפרש בדבריו שהיו שוין ג"כ בחילוק כל המשמרות בלחה"פ בזמן שהיה יו"ט של אחד משלוש רגלים בשבת וכן בשבת שבתוך החג, וכן אם חל יו"ט ראשון של חג בשבת חולקין בשוה בשוה מעיו"ט שהו שבת וכן כשחל יו"ט האחרון בע"ש חולקין בשוה בלחה"פ באותה שבת שהוא מוצאי החג וכרמב"ם פ"ד מחומ"ס הלכה י"א:
ה אין מוסרין את השם אלא לחכם ומי ששומע לעצת י"ש, הרי לאותו שבקשו חכמים אליהם לעשות בשם כל מה שעשה ה"נ אלא עד שקבלו עליהם חכמים העון, מי אלה שבקשו ואיה זה בדחז"ל, ראיתי בס"ח אות תע"א ושם הגירסא כל מה שיעשה במקום שעשה ונשמטו אח"כ התיבות יה"נ אלא וכמובן סיבתו אשר בלי העתקתו אין שום מובן בס"ח ואח"כ נתוסף שם לא ירצה עד כו', ובזה יש מובן גם להעתקתו מהכת"י מהס"ח שמתיבת והרי הוא פירוש לדבריו שאין מוסרין אלא לי"ש ושומע לעצת יראי השם ואינו חכם בעיניו וכו' וצ"ל שגם אם יבקשו במקום שבקשו שגם אם יבקשו החכמים לעשות דבר לצורך השעה כמו שנמצא בספרים ישנים לספור מעשיו שהורו לעשות כמוהו כדי למנוע שלא להכשיל זולתו לא יתרצה ג"כ עד שיקבלו עליהם חכמים העון והיינו מצד שיראו כן בהוראתם לעשות כן להכרח השעה ולא לאהבת כבוד מבני אדם להראות ידיעותיו:
ו וטוב עם ה' ועם אנשים גם עם ה' לרבות עם המלאכים ועם השדים גם עם אנשים לרבות נשים וטף, איה מקום דרשה זו, עיינתי בס"ח אות תקכ"ו כתיב ומצא חן כו' שנאמר והנער שמואל כו' ועם השדים שלא עשה השבעות מלאכים והשרים, מבואר שהביא זה הדרש מעצמו לסיוע לדבריו שצריך להיות אהוב לכל ועדש"ל באות תתשע"ב ולעיל אות תס"ט אין המזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם כו' וכתיב תמים תהיה עם ה' אלקיך אין לאדם לעשות אלא יתפלל להקב"ה על כל נגע ומחלה ועל כל צרה וצוקה, והיינו עם ה' שהיה תמים עם ה' אלקיו וגם עם אנשים דורש גם לרבות כמ"ש הקהל את העם הנשים והטף:
ז שובו שובו בנים שובבים (ירמיה ג' כ"ב) והלא כבר אמר למעלה (פסוק י"ב) שובה משובה ישראל למעלה לאנשים למטה לנשים, איה מקום המאמר, הנה ממשמעות לשונו הוא דרשת המחבר בעצמו אבל תמהני שלא הרגיש שיש כאן ט"ס וצ"ל למעלה לנשים (שאומר משובה בלשון נקבה וכמו לעיל פסוק ו' אשר עשתה משובה ישראל וכו' ולהלן סי' ל"א כ"א הבת השובבה) ולמטה לאנשים (דכתיב בנים וכמו דממעטינן בכ"מ מבנים ולא בנות ולא יתכן שיאמר בנים אלו הנשים), וע"ד שדרשו בשמות סי' י"ט ג' וכמובא בפרש"י בית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל עונשים ודקדוקין פירש לזכרים כו', וביבמות ע"ז ב' בנים ולא בנות וקידושין כ"ט ב' ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ושם ל"ו א' דבר אל בני ישראל והניף ולא הבנות מניפות וכן בפסקתא דר' טוביה בפרשה צו בפסוק זה ושם ר"פ צו הקרב אותה בני אהרן ולא בנות אהרן ובפרשה תצא שם בספרי וילדו לו בנים הבנים בדין זה ולא הבנות בדין בכורה וכמובא ברשב"ם ב"ב קכ"ב סע"ב בד"ה ובנכסי האב, ובפרשה בא (שמות סי' י"ב כ"ד) מצוה זו באנשים ולא בנשים, ורפ"ח דסנהדרין ס"ח ב' במתני' כי יהיה לאיש בן ולא בת וע"ש ר"ד ע' אלא גזה"כ הוא בן ולא בת, וכן בלשון תורה בכל מקום בנים ובנות בספר בראשית כ"ג פעמים ובשמות ט' פעמים וכן בכל מקום במקרא ובדהי"א סי' ב' ל"ד ולא היה לששן בנים כ"א בנות, ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ז דלפעמים הבנות בכלל הבנים כמו למען ירבו ימיכם ובנים לא היו להם בנדב ואביהוא וראה בנים לבניך שלום על ישראל ובדרז"ל דלא אתו לנצויי מחליצה ויבום והיו בניכם יתומים לכו בנים שמעו לי אלה בני צבעון איה וענה ולר"ת איה נקיבה וע' בב"ב קט"ו ב' יע"ש באורך, ומכל הני אין ראיה וכב"ב ק"י ע"ב אלא מעתה למען ירבו ימיכם כו' ברכה שאני, ופשוט דהכ"נ בקללה כמו בעצב תלדי בנים שגם לידת הבנות בכלל, ורק דכל הני דרשות בדבר שהוא ציווי או משפט וע' בפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ח"ד אות ט"ו, ובתויו"ט פ"ד דכתובות ופ"ב דנזיר בנין ובנן יע"ש משמע בנים אף נקיבות במשמע וע' רא"מ פרשה אמור במ"ש בניכם ולא בנותיכם עכ"ל, ובפסקתא דר' טוביה בפסוק בנים אשר יולדו אלו הבנות וכן בקידושין ע"ז א' תלאן הכתוב בלידה, וא"צ למה שנדחק בחמדה גנוזה במאמר בחזוק דהרמב"ם ממ"ש ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם כי בעצמם נשתמשו במלת בני על הנקבות ואמרי אוי למי שבניו נקיבות אבל הוראתו רק מה שנמסר להם בע"פ בקבלה בפסוק זה שלא נכללו בו הבנות בלמוד התורה המתשת כחו של אדם בהיות להן צער הריון ולידה וגידולם ועשיית מלאכת הבית, וידיעת האמונה ודינים המחוייבים להם לא נשלל מהם כאמור הקהל את העם והנשים למען ישמעו וילמדו כו' יע"ש באורך, ומפורש ביו"ד סי' רמ"ו ס"ו דחייבות ללמוד דינין שלהם וע' בא"ח סו"ס מ"ז ובמ"א, ולפי דרכו ניחא ג"כ הקושיא במ"ש והרגתי כו' והיו בניכם יתומים ואיך יתמעטו ג"כ הבנות, אבל א"צ לזה וכמש"ל דהכ"נ קללה שאני, ויש לדחות עוד למ"ש בב"מ ל"ח ב' ממשמע שנאמר כו' אלא מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן בניהם רוצים לירד בנכסי אביהם ואין מניחין אותם וע' באבות דר"נ פל"ח, וממילא דעיקר קרא מיירי לענין הבנים זכרים הקודמים בנחלה לבנות, גם מה שהביא הפמ"א מקרא דבנים לא היו להם מלבד מש"ל שנדחה בפשטות בלאו הכי אין הכרח דמדבר מצד ירושה למלאות מקומם וכמ"ש ויכהנו אלעזר ואיתער ואכמ"ל מענין לענין:
ח מ"ש וכן בשלמה כי עשה כיור ויתנהו בתוך העזרה שלא מצינו שעשה שלמה כיור רק עשרה כיורות, אבל כונתו למ"ש בדהי"ב סי' ו' י"ג כי עשה שלמה כיור נחושת ויתנהו בתוך העזרה:
ט מימינים ומשמאילים אמרו משבט בנימין, איה מקור דבריו, ע' בדהי"א סי' י"ב ב' מימינים ומשמאלים באבנים בחצים ובקשת מאחי שאול מבנימין:
י ור"ל ור' חייא בר אבא שהיו מקרבים עשירים נותני צדקה, ונעלם ממנו מקומו, והוא בדברים רבה פרשה ד' מעשה בר' חייא כו' נטלו ר"ל כו' וקרא עליו מתן אדם ירחיב לו, ובשמות רבה פמ"א ובמגלת אסתר וע' בויק"ר פרשה ה' ושם ר"ח בר אבא וכן הוא בירו' הוריות פ"ב הלכה ו' ושם הגירסא כמו בס"ח ר' חייא בר אבא במקום סתם ר' חייא:
יא פעמים נושאים פני אבותיו של החוטא ומאריכין לו אע"פ שרבו עונותיו כמו למנשה, (והוא בס"ח שלפנינו אות תר"ז) איה מקורו שזכרו למנשה זכות אבותיו, בויק"ר פרשה ל' אל תפלת הערער זה של מנשה כו' ולא בזה את תפלתם זה תפלתו ותפלת אבותיו דכתיב ויתפלל אליו ויעתר לו כו', וכירו' פרק חלק הלכה ב' זכרוני שהיה אבי מקרא אותי כו' ולא ישכח את ברית אבותיך, וע' בפרקי דר"א פי"ג ובבאור הרד"ל אות ל"ח שמה שאמר מלפני אבותיך שבזכותם נענה:
יב העולם שליש מדבר שליש ישוב שליש ים, איהו במדרש, הנה הובא בתוס' פסחים צ"ד א' ד"ה כל, והוא מפורש במדרש כונן פרשה ח':
יג עבד שמניח תפילין בפני רבו יוצא לחירות, איה המקור לזה, והוא מפורש בגיטין מ' ע"א המניח תפילין בפני רבו כו' וע"ש בתו', וסנהדרין ק"א ב' שחלץ תפליו בפניו ע"ש בפרש"י, ויתכן עוד עד"ש בירו' פרק מי שמתו הלכה ג' עבד פטור מתפילין דכתיב בהו שמע ישראל ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד, וכיון שמניח בפני רבו הרי כאלו מודה לו שאין לו אלא אדון אחד, ורק מה שהביא מס"ח וכן במכרו בדבר מועט, פשוט שמדמה זה למפקירו שם ל"ח ב' יע"ש, וע' במ"א סי' ל"ח סוס"ק י"ד בשם של"ה הטעם דכשחולץ תפיליו מונע עצמו מלשמש לרבו כיו"ד רמ"ב כו' אבל כשרבו חלץ תפיליו גם הוא מותר לחלוץ יעש"ב:
יד לעולם ינוס אדם מן הנסים וכו' הפרי מיד והקרן קיימת דאמר רשב"י אלו היה אברהם לוקח מבראשית עד אליו כו', איה המאמר מרשב"י, הנה התחלתו עד דאמר רשב"י הוא בב"ר פרשה מ"ד, ומ"ש בפי' הס"ח אות קצ"ו רע"ד הוא ט"ס, אבל המאמר דאמר רשב"י אלא היה אברהם כו' מפורש בירו' דברכות פרק הרואה כך היה רשב"י אומר כו' וע' בב"ר פרשה ל"ה, ואולי היה לפניו ג"כ בסוכה מ"ה ב' אלו היה אברהם לוקח מבראשית עד אליו ושלזה מרמז בתיבת וכו', והיינו מ"ש אח"כ לפנינו יכולני לפטור מיום שנבראתי ועד עתה ואם אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם עד עכשיו, שעם בנו היה משוה עצמו למדריגה הראשונה שהזכיר מאברהם, והענין שמתיחס לאברהם שאף שהיה לו נסים הרבה לא ניכו לו מזכיותיו בעה"ז, ולכך מתיחס ג"כ לרשב"י שהיה מלומד בנסים ועד"ש באבות פ"ה בעשרה מאמרות עד שבא אברהם וקבל שכר כולם, ויותר קרוב שתיבת וכו' שנכתב בסוף ללא ענין אחר שכבר בא המאמר שמתיחס לזה במלואו שיהיה שייך כאן אחר דאמר רשב"י וכו' ואלו היה אברהם וכו', והיינו כיון דאמר זה רשב"י על עצמו שייך ג"כ על אברהם שאלו היה כו':
טו ר' ראובן בן אצטרובלי ביקש שיהרגוהו ולא לר"ע כו' כי רבים צריכים לר"ע, ונעלם ממנו מקומו שמצוה להדיוט לומר הרגוני ולא לחבירי, יעיין במגדל עוז להרי"ע באבן בוחן פנה א' אות צ"ד וכל הגדול בחכמה קודם ובאות ק' דלהציל מן המיתה יכול למחול בשביל אביו אפילו אינו ת"ח כמוהו וכו', וע' בס"ח אות תרצ"ח, ואין ספק שרומז על המאמר במעילה י"ז א' שהלך לרומי וספר קומי כו' ובטלו הגזירות ושאח"כ הכירו בו שהוא יהודי החזירום אמרו מי ילך ויבטל הגזירות רשב"י שהיה מלומד בנסים, וע"ש בתוס' במה שאמר ואחריו מי ר"א בר' יוסי שא"ל ר"י אלו אבא קיים יכולים אתם לומר תן בנך להריגה כו' שר"ש היה סובר שלא היה אומר כך בעבורו אלא מאימת המלכות פן יסתכן ושמ"מ הלך ר"א בר' יוסי וכמפורש בירו' כו', וע' בירו' כלאים פ"ט דר' ראובן בר אריסטובלוס תלמידו דר' חמא, ובנדה נ"ח א' מייתי ג"כ אמר ר"א בר' יוסי דבר זה הוריתי ברומא ובירו' יומא פ"ד הלכה א' ופ"ה ה"ד אר"א בר' יוסי אני ראיתיה ברומי ובתוספתא יומא סו"פ ב' י"ד ואר"א בר' יוסי כו', ועכ"פ מכש"כ בעובדא דר' ראובן שהיה צריך להתנכר שלא ירגישו בו וכמו שהיה אח"כ שהכירו אותו ואפשר שלזה היה סובר רשב"י שהיה אומר בעבור אימת המלכות פן יהרגוהו כמו שהרגו את ר' ראובן, ולזה נקט להפלגת הענין על ר"ע במה שהכניס ר' ראובן עצמו בסכנה ואף שאח"כ שהלך לשם ר"ט שמלומד בנסים מ"מ י"ל שהיה עדיין ר"ע רבו קיים ושהיה הגזירה בימיו ומהאי טעמא שלחו אח"כ תלמידיו ולא ר"ע רבם, ורק שהוכיח יותר מר' ראובן שבזה היה הסכנה קרובה ביותר כשיכירוהו שהטעה אותם מצד שהיה צריך להתחפש משא"כ בהליכתם לאח"כ שהיה חשש רחוק ושלא חששו רק מצד אחר, ואולם לגירסת סה"ד ולא לר"י בן בבא, ואף שלשונו מגומגם וכמורגל שנשתבש הלשון בהעתקות ובפרט בהיותו בלתי מסודר בחייו בשלימות להדפסה ואולי צ"ל ולא כר"ע ושנמשך אחר הס"ח, או שתיבת ולא ט"ס והמכוון שר' ראובן הכניס עצמו ג"כ לסכנה כאלו היה חפץ שיהרגוהו, או מלשון הוה רץ כצבי שהיה רץ לשם להיות נהרג ולהסתכן כריב"ב ועד"ש בס"ח סוף אות תתקנ"ה ולפי שר"ח בן תרדיון שם נפשו בכפו כו' כי היה חפץ שימיתוהו כו' בן בבא שמסר עצמו על קה"ש שלולא שעשה כן נשתכחו דיני קנסות, והסנהדרין י"ד א' שמסר עצמו על ד"ת, והכ"נ לבטל הגזירות ואף שכאן לא היה בדמיון ממש לריב"ב דלא היה בלעדו להסמיך אותם ושלא ישתכחו דיני קנסות:
יו ואותו שנדר לאשתו שתהא רוקקת על ר"ש ור"י ורקקה על ר"י ור"ש לא רצה שאמר אם אשמע לה לא יהיו דברי נשמעין לד"ת, והרגיש בעצמו מנדרים ס"ו ב' שתטעמי התבשיל לר"ש ור"י אבל שם לא אמרו הטעם הזה, הנה לגירסת הגמ' ועוד כי היכי דלא תירגל למינדר, משמע דהא דאמר ואל יזוז שמעון ממקומו היינו כפי' הס"ח שלא לזלזל בכבוד תורתו, ורק מפרש"י ד"ה ולא יזוז נראה שאינו גורס ועוד וכמו שמוחק ג"כ בהגהות הב"ח, ושם להלן קאמר עד שתרוקי ברשב"ג ורקיקא אלבושיה יע"ש ובר"נ ר"ג ט"ס, ואולם ברבה דברים סו"פ שופטים מעשה בר"מ כו' א"ל אמרי לבעלך הרי רקקתי בפניו של ר"מ א"ל לכי התרצי לבעלך ע"ש ובויק"ר פרשה ט' אמרו לו תלמידיו וכי כך מבזין את התורה כו' אמר להו לא דיו לר"מ להיות שוה לקונו דתני ר"מ גדול השלום כו' וע"ש הספור בסגנון אחר קצת, וכן בירו' סוטה פ"א הלכה ד', וכנראה נתחלף להס"ח מעובדא דירו' ומדרש על הא דנדרים בטעימת התבשיל שלא נזכר ר"ש ור"י:
יז כשהוכה מכה על הלחי כו' ועמך תחת עמי לא נתקיים, בירו' פרק הנחנקין סוף ה"ה ויע"ש במה"פ אותה הטיפה שיצאת מאותו הצדיק כיפרה על כל ישראל, ורמב"ם פ"ט מיסודי תורה ה"ד דברי הפורעניות שהנביא אומר כו' אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו כו':
יח על מה שציוה ר' חייא לרב (בירו' פ"ק דשבת סוף הלכה ג') שיאכל ז' ימים בשתא חולין בטהרה ופי' הר"נ ז' ימים של בין ר"ה ליו"כ, איה מובא פירושו והרגיש בעצמו ביני שיטי מהרא"ש סוף ר"ה בשם אבי העזרי שפירש כן ולפי שברה"ש פשיטא שיאכל בטהרה דחייב לטהר עצמו ברגל עכ"ד, וכ"כ בטא"ח סי' תכ"ב וע' במ"א סו"ס רמ"ב וכ"מ פ"ז מברכות הי"ח ד"ה וכתב הר' יונה כו' ובעצי אלמוגים סי' קס"ג ס"ק ב' מ"ש על תו' הכ"מ ומה שהאריך בהירו' וע' בפמ"ג א"ח סי' רמ"ב באש"א ס"ק ד', וביע"ד ח"א דרוש ה' הועתק הירו' ואי לא אכיל יוד ימים ונדחק על ב' ימים הראשונים והאחרונים דפסח וכן בסוכות וב' ימים דשבועות, ורה"ש אינו בכלל הרגל, והיינו ממה שהיה בזכרונו מדבריהם על עשי"ת שמזה גם רה"ש ויו"כ אבל לגירסת הירו' מוכרח כפי' הרא"ש, ורק דמ"מ אפ"ל בפשוטו על ימי יו"ט שהמה מהח' ראשון וז' דפסח וא' דשבועות וא' דסוכות וב' ימים דר"ה שעושין גם בא"י ב' ימים וע' בזכרון יצחק ח"ב פ' וירא בהג"ה שהרגיש ג"כ בזה:
יט מגריפה מוציאה אלף קולות כנגד ק' ברכות שוין אלף זהובים אם יש עליו מלי אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים בחשבון, ול ידע לכוונם, והוא מכוון למספר שכר המאה ברכות למ"ש בערכין י' ע"ב וירו' סוכה פ"ה הלכה ז' וע' בפסקי תו' תמיד סי' ל"ד (וע' לעיל סו"ס ע' אות ד') ולמאי דקיי"ל בחולין פ"ז א' שכר ברכה שוה עשרה זוז וע"ש ברא"ש ובח"מ סי' שפ"ב ס"ק ג' וע' ברוקח סי' ש"כ כי סמך עשרה זהב משקלם אצל ברוך ה' אלקי אדני אברהם הרי למאה ברכות אלף זהובים האלף לך שלמה, ובתשובה מאהבה ח"ב תשובה רל"ז סי' רכ"ט בד"ה ראיתי כו' לבאר גם סיפא דקרא ומאתים לנוטרים את פריו שר"ל אותן עשרים ברכות החסרים בשבת שעושין למנין מאתים עולין למלאות בפירות ומגדים כמנחות דממלא להן באספרמקי ומגדים, וגם היושבים בגנים ובמ"ר אלו בהכ"נ ובהמ"ד חברים מקשיבים לקולך השמיעני וכמ"ש הפוסקים וב"י סי' מ"ו שמכוונים לצאת בברכות ששומעים מחבריהם בשעה שעולים לקרות בתורה והם עונים אמן יע"ש ובא"ח סי' ר"צ שבשבת ירבה פירות ומגדים ומיני ריח להשלים מאה ברכות.
כ ומה שאמרו מי שהניח להם אביהם כהן תרומה לא יאמר ת"ח כו', שנעלם ממנו מקום ברייתא זו, יעיין בירו' דמאי סו"פ ו' במ"ט א"ר זירא ויאות אלו חבר ועה"א שירשו את אביהן עה"א והיו שם פירות מוכשרין ושאינן מוכשרין שמא אומר לו טול אתה את המוכשרין ואני שאין מוכשרין, ובתוספתא דמאי פ"ז ה"ט חבר ועה"א שירשו את אביהן עה"א אינן רשאין שיאמר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני (דאינו מעושר) ואני כו' אתה יין שבמקום פלוני כו':
כא אמרו רבותינו מי שעשה מעשה או הרהר או עשו אחרים ושמח, איה המקום שאמרו זה, הנה בע"ג רע"ג ר"ד י"ז שמא דבר מינות בא לידך והנאך כו', אך דהתם היה רק ממה שלא קיים הרחק מעליה דרכך זו פתח מינות אבל לא מצד שעשו אחרים, אך הכונה למאמרם מו"ק י"ח ב' אין אדם נחשד בדבר כו' ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשות ואם לא הרהר ראה אחרים שעשו ושמח, וע' באומר השכחה אות פ"ג הא דנשמט ביבמות כ"ה א' הא דנבט או לא נבט וכן בטוש"ע אה"ע סי' י"א, ורק בב"י בטאה"ע ונמ"י בשם ריטב"א העתיקוהו:
כב כל זכות שאדם עושה ואין ענוה עמה כמו תבשיל בלא מלח וכל ענוה שאין עמה י"ש כמלח בלא תבלין, איה מקורו, מלבד שאין לחקור על מקורו במאמרים נכבדים כאלה הנאותים מצד עצמם לכל מי שאמרם ושלא נמצא רמז בדבריו שלקוח מהקדמונים, ודרכו ג"כ להמציא רמזים מדעת עצמו מה שלא קדמוהו בזה וכמ"ש בס"ח אות ט"ו, ומ"מ יתכן שנלקח מברכות ל"ד א' שיורד לתיבה ואינו מסרב (וכפרש"י להראות שאינו ראוי לזה) כתבשיל בלא מלח, ואמרו כל ענוה שאין בה י"ש, וכשבת ל"א בפסוק יראת ה' אוצרו שהמשילו לקב של חומטין כו' יע"ש ובתנחומא בראשית סי' א' שהתורה סוליתה ענוה ובתרה יראה וע' בתו' יבמות ק"ג ב' בד"ה המסוליים מהמ"ר וכן בירו' פ"ק דשבת ורש"י קידושין פ"ק פרט למסולין שאין להם עקב וע' בברית עולם מהתנחומא פרשה עקב לא מהני שאתם מקיימים מצות אלא אני בוחר בכם מפני שאתם ענוים וע' במגילה כ"ט א' ותענית ז' א' ונדרים נ"ה ובחולין פ"ט א' בפסוק לא מרובכם מכל העמים כו' וכה"ג בכמה מקומות, ומ"מ אין להתנהג בענוה יתירה במקום שנוגע לכבוד ה' ותורתו וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' וכמו שאמרו נהוג נשיאותך ברמה כו' ואמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני ג':
כג אדה"ר היה מסוף העולם ועד סופו ובקשו מה"ש לומר לפניו קדוש קדוש כי היה מלא כל הארץ בא הקב"ה ומיעטו ונפל מאבריו קצת והיו מונחים חתיכות בשרו סביבותיו כו' א"ל הקב"ה טול אותם חתיכות ותפזרם בכל הארץ כו', הציור מחתיכות בשר לא ידע בדחז"ל, וע"ש באות ת"ק במפרש במ"ש ותשית עלי כפיך שמפסוק זה נלמד שמיעטו לאדה"ר כסנהדרין (ל"ח ב') אדה"ר מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר אחור וקדם צרתני ואח"כ מיעטו שנאמר ותשית עלי כפכה כו' שכל הנשמות היו תלויות בגופו וזה הענין שהיה מסוף העולם ועד סופו וכשנטל קצת מאבריו נחסר ג"כ מנשמות הרבה והבטיח לו שיחזירם לו שימלאו כל הארץ כבראשונה ע"י פו"ר והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שנעשה הבטחה שהבטיח הב"ה לאדה"ר ויכלו כל הנשמות שבגוף כו' יע"ש עוד בזה, ובשמ"ר פל"ט יש שהוא תלוי בראשו של אדם ויש בשערו או במצחו כו', ומובן שהוא ע"ד המליצה שכ"א לפי חשיבותו וערכו והשגתו והכנתו בטבעו וע' בס' המבקש דפוס האג ע"א א' וע' בפדר"א פי"א ובהקדמת הזוהר כו' איש מדה מסייפי דעלמא כו', ול"נ עד"ש בנדה ל' ע"ב ומביט מסוף העולם ועד סופו שהכונה שהיה בתכלית השגתו וחוזק קיומו בהיותו מעותד להיות לעולם להוסיף השגה בשכליות כאחד ממלאכי מרום ועד"ש הבחינת עולם פ"א ושמיעט אותו שנתפזרו הכחות וההשגות בכל הברואים כל אחד לפי השגתו וכחו בהשאירו אחריו ברכה וכמש"ש פרק ט' מקור חיים הכין לנו כו'.
כד שמנה פעמים אמר בני אמר ר"א בן חלפתא פרע ממנו לו שמנה בנים באיזה מדרש נמצא עכ"ד, ולפלא כי לא נמצא כלל השם ר"א בן חלפתא בתנאים ואמוראים רק ר"א בר' יוסי בנו של חלפתא וכאן הוא קורא אותו על שם אבי אביו, ובסוטה י' ע"ב דאסקיה משבעה מדורי גיהנם ודאייתי לעלמא דאתי, וזה היפך מדעת הנשיא ראב"ח בס' המוסר וכן כל החושב על מעשה בניו ובני עמו שהם עושים בו אחרי מותו ומתפללין בעדו כו', וכדברי ר"נ ואכמ"ל, וכה"ג בירו' פרק כל ישראל סוף הלכה י' ובהא דר"מ ואחר בפרק אין דורשין, גם לא ידעתי לכוון החשבון משמנה בנים דביומא כ"ב ע"ב הכבשה ישלם ארבעתים ילד אמנון ותמר ואבשלום, וגם במפרש דהי"א סי' ג' ד' ואלישמע ואליפלט שאליפלט בנו מת ונולד לו בן אחר שקראו בשמו וגם אלישמע מונה כאן ב' פעמים וכו', וע"כ שהמה מתו קודם מצד עונשו בהכבשה, ועכ"פ לא שייך שנענש בעבור שהתאבל על אבשלום ואם שאפשר לדחוק שלא היה כאן בשביל עונש אלא שהתאונן ח' פעמים בני להזכיר צערו מכ"א מבניו שפרע ממנו שמתו בחייו, ועכ"פ ידענו מכמה מדרשים שהזכירו הראשונים שלא נתגלה הרבה מהם וכמו שנזכרו גם בתוס' הרבה מהם שנאבדו מאתנו ולא נודע זכרון שמותם בכל בתי עקד הספרים, ואפשר שהיה כתוב אד"א בר חילפי כמו בסנהדרין ר"ד מ"ה היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי וכשבת קנ"ב א' כלילא דחילפי וב"מ כ"ג ב' דקדיח ביה חלפי וכן בחולין ק"י ע"א, והוא לשון גנאי על אבשלום כאלו היה בן קוצים ור"ת אד"א הוא איכא דאמרי או שהיה כתוב בר"ת היינו דאמרי אינשי שהיה למשל בפי בני אדם על בן פריץ שהוא כבן קוצים וכיומא ל"ט א' והיו קורין אותו בן חמצן וכה"ג ושמהעדר הבנה חשבו המדפיסים שהוא ר"ת אמר ר"א בן חלפתא:
כה אם אין אדם מאמין לחבירו לא יקפיד כיון שאינו מדבר בפירוש והיה פקח וישתוק ולא יכעוס וב"ש וב"ה היו שואלין, אם כונתו למה שאמר הגר לשמאי שבכתב אני מאמינך כו', ומלבד שאינו מכוון בלשון וב"ש וב"ה היו שואלין ובפרט שכאן היה משמאי והלל בעצמן, וגם דלפי העתקתו מהס"ח שאינו אומר בפירוש שאינו מאמינו רק שמבין זה ממילא וע' בס"ח סו"ס תרפ"ח אם חסיד אחד לא יאמין על חסיד אחר על מאכלו וממונו לא יקפיד כיון שאינו מדבר בפיו כו', אבל כנראה כונתו עמ"ש בס"ח אות ט"ו וצריך שיקדים שם חבירו לשמו כמו שהיו עושין ב"ש וב"ה שהיה כל אחד מזכיר טעמו של חבירו קודם כו', ותיבת ב"ש ט"ס שתיבת כל אחד קאי רק על ב"ה ועד"ש בעירובין י"ג א' ולא עוד אלא שמקדימין דב"ש לדבריהם, והיינו שהיו שונין מקודם סברת ב"ש ומעיינין בה וכירו' סוכה פ"ב הלכה ח' ולא עוד אלא שרואין דברי ב"ש וחוזרין בהם:
כו הין צדק אפילו הן שלך יהיה צדק מנין אפילו רמיזות שלו שנאמר קורץ בעיניו כו' אף באברים כולם יהיו אמיתים שנאמר מישרים אהבוך ולכן תולדות צדיקים, רמ"ח שכל האברים יהיו צדיקים, שלא הבין כונתו במ"ש תולדות צדיקים רמ"ח ואיה המקום לזה בדחז"ל, ויעיין בס"ח אות מ"ז ושם נשמט הלשון ומנין שאף רמיזות שלך צדק שנאמר קורץ כו', ונזכר להלן אות תתרנ"ח וע"ש בפירוש שהאריך ובברית עולם, ועכ"פ אחר שמביא הלימוד מישרים אהבוך שיהיו כל האברים כולם אמתים וכפרש"י אהבת מישור בלי עקבה ורכסים, יאמר שלכך אמרו תולדותיהם של צדיקים מע"ט שהוא על כל הפעולות מרמ"ח אברים נגד רמ"ח מ"ע שדרשו שהוא נגד האברים וכמכות כ"ג סוע"ב וע' בירו' ברכות פ"ד סוף הלכה ד' חזרתי על רמ"ח אברים שנתת בי כו' וע' בשל"ה ריש ח"ב בפסוק כי זה כל האדם:
כז ולפי שהיה פסל מיכה עם שבט דן לא היה הענן מקבלו כו' ורמז בעצמו וע' תנחומא פרשה תצא עכ"ד ויע"ש באות י' בפ' זכור כו' ורבנן אמרו שבט דן שפלטו הענן היו כולם עו"ג כו' וכן בתרגום יב"ע שמות סי' י"ז ח' ודברים סי' כ"ה י"ח וע"ש ברש"י ויחזקאל סי' ט"ז ט"ו כמ"ש כל הנחשלים אחריך ומצינו בפסקתא זה שבטו של דן שהענן פולטו שהיו כולם עו"ג, והוא בפסקתא רבתי דרב כהנא בפרשה זכור בפסוק כל הנחשלים אחריך וע"ש בתקונים והערות אות קכ"ה שהוא יסוד דברי הפייטן לפרשת זכור בפיוט אזכיר כלה זכרון מעשיכם לאחרונה יסעו שבהם כי הענן משם פלט ור"ל מטה דן שנאמר עליו לאחרונה יסעו וע' בפדר"א פמ"ד וספרי סו"פ תצא, ואמנם סיום המאמר וכשהיה רוצה ליכנס לא היה שבט נפתלי מניחו כי היו רואים בענן שלא היה מאיר למעלה עינו ונפתלי אומר חזור בתשובה והיה מכתת הפסל ואומר נפתלי אחירע בן עינן הוא, וזה לא נמצא בכל המדרשים הנ"ל רמז לזה שעיקר שדרש שסמך על נפתלי שלא היה מניחו ליכנס על אחירע בן עינן הוא על נשיא נפתלי, והרי לפי סדר חניית הדגלים שהיה מחנה דן והחונים מטה אשר ואח"כ מטה נפתלי ע' במדבר סי' ב' כ"ז, ויותר היה לו לבקש הדרש בנשיא אשר פגעיאל בן עכרן, ועכ"פ נראין הדברים שההוספה היא מאחד הדורשים שהוסיף סמך בזה על דברי המדרשים מהשערת עצמו שחשב את נפתלי כמנין תולדות השבטים:
כח וכן במה שהביא שלכך נקרא נפתלי מלשון נופת תטופנה שפירותיו מתוקין כדבש וכו', נראה ג"כ שהוא דברי עצמו כדרכו לדרוש בשמות השבטים, וגם בזה נמשך אחר הדרש במגילה ו' ע"א שאמר זבולון עם כו' משום דנפתלי כו' אמר זבולון רבש"ע לאחיי נתת להם שדות וכרמים כו', והא בגמ' פריך עלה ואס"ד קטרן זו צפורי כו' והא אר"ל לדידי חזי לי חלב ודבש דצפורי כו' ודחי אפ"ה שדות וכרמים חביבא ליה דיקא נמי דכתוב ונפתלי על מרומי שדה, וא"כ לא שייך להסמיך הדרש ביותר על שבט נפתלי רק מצד שהיה לו שדות וכרמים, ועכ"פ נראה שהתחלת המאמר ממגילה שנמשך הדרש אחריו היסב הדרש על זה השם ואינו מהמדרשים, ועיקר הדרש נלקח מהשמ"ר פרשה א' ואלה שמות בני ישראל על שם גאולת ישראל נזכרו כו' נפתלי על שם תורה ומצות שנתן להם הב"ה שכתוב בהם מתוקים מדבש ונופת צופים כו' וע"כ בב"ר סו"פ צ"ט מבכרין פירותיו כו':
כ"ט כשאומר בשבת מת משה אבל בשבת לא כתב ולא נקבר בשבת, איה המקום שארז"ל לא נקבר בשבת, בס"ח שלפני אות שנ"ו לא נמצא מה שהעתיק בשמו וע"ש באות תקמ"ז משש"ב ב"ב י"ד ומנחות ל' אפשר משה מת וכתב וימת משה כו' הלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וע"כ שמפרש שהקב"ה היה אומר ג"כ בלשון עתיד על שם מיתתו ע"פ הגזירה ולזה לא היה ביום מותו וקבורתו לאח"כ יע"ש בתו' במנחות ד"ה מכאן כו' א"כ כתב היום כו' ושר"ש לא בעי למימר דנאמר על העתיד (ואין זה ענין להא דכתובות י' ע"ב ובכ"מ על קריאת השם בעתיד וע' בתשובתי לעיל סי' ס"ג אות ב') וע' בפרק ערבי פסחים ברא"ש סי' י"ג ושאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ג וסו"ס ברכת אלי', ובזוהר פרשה תרומה קנ"ו ע"א משה אסתלק בההיא שעתא דצלותא דמנחה בשבת כו':
ומה שהעתיק וגם בכנפי השכינה ארבעה מלין לא יתכן, ואנה אמרו כי בכנפי השכינה ד' מלין, ושוב הרגיש בעצמו ביני שיטי בסוטה י"ג ב' ארבעה מלין מי הוליכו מלמד שהיה מוטל כו' עכ"ד, ובתוספתא סוטה פ"ד בזרוע של שכינה לגירסת הגר"א וכן בירו' סופ"ק, ובספרי בהעלותך בפסוק תסגר שבעת ימים כו' אלמלא מקרא של תורה כו' שהיה נתון על של הקב"ה ארבעת מלין, ומה שסיים לא יתכן כונתו שאף אם נרחיק שכתב וימת משה ברגע צאת נפשו (ועד"ש ברחל ויהי בצאת נפשה כו' ותקרא שמו בן אוני כו') מ"מ כיון שהקבורה לא היה שם רק בחלקו של גד שהוא ד' מלין שהיה מוטל בכנפי השכינה וזה היה לאחר יציאת נשמתו ממש ולא שייך בזה לכתוב ויקבר על העתיד, (וזה סתירה ג"כ לדרכו של הרוקח ורמ"ע שכתבתי לעיל):
ל ירמיה אמר אשר לא מותתי מרחם אמי וכבר ש נולד לו יחזקאל, וכתב שממ"ש לא תקח לך אשה ולא תוליד לך בנים משמע שלא הוליד בנים,, ומזה אין ראיה מכרחת שלפי החשבון נולד יחזקאל קודם הציווי מאשה שהיתה לו אז, וגם מ"ש שגם מבן סירא לא ידע מקור בדחז"ל שהוא בן ירמיה, הנה לפ"ד מהרי"ל שנולד באמבטי וע' בחמ"ח אה"ע סי' א' ס"ק ח' ואינו ענין למה שציוהו שלא יוליד בנים, ובעיקר הענין שאין לפני בשלימות מהמשך הענין באמת אין לדבריו מובן ויותר היה לו לתמוה שהרי יחזקאל היה בן בוזי כהן אם לא שנדחוק שהיה בן בנו וכמורגל לפעמים היכי שאבי אביו נודע ביותר בשמו ולמה לא הזכיר ירמיה וחלקיה הידועים ביותר, והגם לא הזכיר המדרש שילד ליחזקל, אבל יתכן שהוא בדרך תמיה שאין לאדם לקלל את יומו על בשורת הפורעניות וכבר נולד יחזקאל שנתנבא על בנין העתיד וע"ש כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
לא ולכן בהוש"ר היו מביאים כל נדריהם כי לפעמים יום שמיני חל בשבת ואז מי שלא קיים נדרו עובר בבל תאחר, כי לא מצא בפסקתא דרב כהנא בפסוק ביום השמיני עצרת רק שבשמע"צ מרבים במוספים ובקרבנות, הנה שם לא מדבר רק שביו"ט אוכלים ושותים ושמחים אבל מ"מ מי שהביא נדרים ונדבות וכשחל יום ח' בשבת היה מקריב מקודם בהושע"ר שלא יבא לבל תאחר, ואפשר שהיו מרבין ג"כ בשמחה ביום חתימת הדין להיותם בטוחים בתקותם לה' וע' בס"ח אות תנ"ב ותנ"ג:
לב ולכך זקנים הראשונים ממתינים מללכת ביו"ט לבהכ"נ כדי שישחט כבש וינקרנו ויתן לעשותו וידיח, הנמצא זה בדברי חכמינו הראשונים, ע' במגילה כ"ג א' ביו"ט מאחרין לבוא וממהרין לצאת כו' ובא"ח סי' תקכ"ט ס"א בהג"ה וע"ש במ"א ס"ק ו' דרש"י פירש הטעם דמאחרין כדי לטרוח בסעודת יו"ט קודם שילכו לבהכ"נ כו' יע"ש ובהגהות הרי"ב מגילה כ"ג א' מסופרים פי"ח הלכה ד', ונשמט מכאן, וע' בש"ע א"ח סי' רפ"א, ובראש יוסף מגילה כ"ג ד"ה מאחרין ואיני יודע למה אין נזהרין עכשיו ביו"ט ומאחרין יותר משבת וק"ש שלא בעונתו ומהראוי כמו חול יע"ש, ובא"ח סי' רפ"א ס"א בהג"ה מהמרדכי פרק כל כתבי ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבוא לבהכ"נ כו' דביום השבת משמע איחור, ובשו"ת חב"י בראשית בכורים בקונטרס תוכחת מגולה דף כ"ו ע"ב ד"ה ועוד החזיקו האשכנזים במנהג שראוי לבטלו שילכו בקיץ לבהכ"נ בשבת כמו בחול בהשכמה ואף שהלבוש התיר בשם י"א היינו כמו שסיים ואין משכימין כ"כ וגם דבפסוק מיירי בקרבן מוסף ולא בתמיד שכנגדו תפלת שחרית כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כו', ולא ראה במ"א ס"ק ב' שמיישב זה וב"ח כתב עיקר הטעם משום עונג שבת וא"כ בימי החורף לית לן בה וע"ש בס"ק ה':
לג ויראי שמים לא היו מוסרים קרבנותיהם אלא לכהנים צדיקים, אם יש זכר לזה בדחז"ל, ע' בס"ח סי' תשס"א וכמש"ל באות תשנ"ח לפי שאין קטיגור נעשה סניגור יעוין שם והכי נמי תפלה במקום קרבנות וכב"ק ק"ט ב' ונותנו לכהן שבאותו משמר או אינו נותנו אלא לכהן שירצה וכו', ובמדרש חזית שהובא באו"ז סוף הלכו מילה אות י"ז ס"ק ה' וצריך נמי לחפש אחר המוהל יותר טוב כמדרש חזית המול ימול יבא טהור ויטפל עם הטהור, ורמז לו ג"כ ביו"ד סי' רס"ד ס"א בהג"ה ויש להדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק:
לד הכהנים היו עובדים ונהנין מן האש אבל בשבת לא היו נותנים ליקרב אצל המזבח אלא חסידים שלא יגעו באש שלא לצורכי המזבח שלא להנאתם, שלא נאמר בשבת לא עשיה ולא הקרבה ולכן ביום השבת לא נאמר לה', וכונתו פשוטה שממילא לא שייך לשון ציווי שהיו כולם שוים לזכות בהקרבתו כיון דלא הותר גם לצורך גבוה רק במוחזקים לחסידים שלא יהנו ג"כ מהם ולכן לא נאמר ג"כ לה' וכמו שדרשו בשביעות י' ע"א חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר, ושאז לא היה רשות רק למוחזקים שלא יבאו ליהנות, ומה שכתב שאף בחול לא היו מהפכין צדיהם כלפי האש להתחמם, ונראה שמדמה לגחלת של הקדש בביצה ל"ט א' דמועלין בה וע' בפסחים כ"ו א' ורק שמראה שאין בה משום מעילה וכמש"ש התוס' בשם הירו', וע' רי"ט אלגזי על רמב"ן הלכות בכורות פ"ד אות מ"ד בענין למתני' לכהן חבר ולא לכהן עה"א יעש"ב:
ומ"מ בעיקר דהס"ח לא משמע כן מסתימת הלשון בכ"מ דכהנים זריזין הן וכמו שלא גזרו בגבולין לגבי מאחיזין את האור סמוך לחשיכה וכפרש"י שבת כ' ע"א ורמב"ם פ"ו משבת הלכה כ' שכולם היו בני חבורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לאחתויי משתחשך, ובתוס' פסחים פ"ה סוע"א ד"ה בני חבורה ורש"י עירובין ק"ג א' ד"ה ואביי, ובתוס' יומא ט"ו ב' סדו"ה אית לשכת בית המוקד דלפרש"י אע"ג דלא הוה צורך המזבח כיון דבעזרה היא לא קרינן ביה בכל מושבותיכם שהתירו להבעיר האש במדורת בית המוקד לקיום האש לפי שהכהנים הולכים יחפים:
לה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו המתפללים עם הנץ החמה, אם זה לשון חז"ל או דברי עצמו ושלא ידע לכוון על התפלה עם הנץ דבתלמודין לענין ק"ש בנץ החמה:
הנה בשמן רוקח לברכות האריך ע"ד הצל"ח שם ט' ע"ב שתמה ג"כ על פרש"י תנ"ה ותיקין כו' דהתחיל מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ ומייתי קרא דיראוך עם שמש דמיירי בק"ש, ויותר היה לו להקשות דהא רש"י לקמן כ"ט ב' מפרש דהאי יראו עם שמש קאי על תפלה, דהא קאי גם אסיפא דקרא ולפני ירח דמוקי על תפלת המנחה, וגם דהא קבלת מלכות שמים הוא בהתחלת ק"ש ואי על ק"ש הא כבר הוצרך לגמור ק"ש עם הנץ החמה, אלא דכיון דצריך לסמוך גאולה לתפלה וממילא נלמד דגם ק"ש באותו זמן וכרא"ש ותו' יומא ל"ז ב' דעם שמש משמש לפניו ולאחריו, והכ"נ י"ל דקאי על ק"ש וגם על תפלה כיון דק"ש זמנא קודם צאת השמש ותפלה בהנץ החמה אחר יציאת השמש, ומ"ש רש"י מתי מתיראין ממך קאי על תפלה שהוא באותו זמן שמוראך מקבלים עליהם בק"ש כיון דלקושטא גם מלכות שמים שבק"ש סמוך להנץ:
לו מ"ר לא דבר כנגד עונשין של מעלה במקום שיש עונשין מב"ד שלמטה, אם יש לזה איזה ראיה מדחז"ל, והוא מבואר בב"ר פרשה כ"ו ודברים רבה פרשה ה' וכן בתנחומא משפטים ושוח"ט מזמור ע"ב ובמקום שיש דין כו' וע' בבה"ב ריש טוח"מ:
לז על המן היו מברכים המוציא לחם מן השמים וכן אלי' על עוגת רצפים הנותן לחם מן השמים, אם ברכה זו נמצא בדברי הראשונים או שנמצא כעין זה בדחז"ל, בילדותי שמעתי כן בשם הגר"א מווילנא ואולי נתחלף להשומע מר"י חסיד על החסיד מווילנא, ואמנם אף דלשון המקרא אני מוציא לכם לחם מן השמים וכתיב דלתי שחקים פתח כו' וגם לר"ע ביומא עה"ב לחם אבירים שמה"ש אוכלין אותו וע' רמב"ן פרשה בשלח בפסוק ערב וידעתם כו' מ"ש בכונת המאמר ובס' הנצחון פרשה וירא סי' כ"ג, ומ"מ לא שייך הברכה מצד שיורד משמים כמו על הארץ דמפקע לחם, ובפרט שבישלו בפרור כמ"ש בתורה ואפשר שלא היה לו תוריתא דנהמי, וביומא ע"ה א' למדו מזה שירד להם המן עם ציקי קדירה, ומכש"כ בעוגת רצפים שהביא המלאך לאלי' דמנין שהי' מן השמים ושהיה יורד בדרך נס למאי דמסיק ביומא ע"ה ב' דלא כר"ע דאין מה"ש אוכלין לחם, ואין בזה משמעות יותר ממה דנימא במ"ש ואת העורבים צויתי לכלכלך ושהביאו אליו לחם ובשר מבי טבחיא דאחאב וכחולין ה' א':
לח אלי' בקש על העורבים יכין לעורב צידו, בפשוטו שלמד ממ"ש הנה צויתי העורבים לכלכלך שמזה נראה לרמז לנו שראוי לרחם על כל ברואיו וכמו שא"ר יוחנן בן עמרם ב"ב ח' א' פרנסני ככלב וכעורב וכפרש"י לפי שהעורב אכזרי על בנין כו' ובויק"ר פי"ט ותנחומא פרשה עקב ושלזה הזמין הקב"ה לאלי' בהיותו נרדף מאחאב שיכלכלוהו העורבים גם בהיותם אכזרים בטבעם ומצד זה ראוי להתפלל גם על הרשעים שישובו למוטב ושיהפך לבבם לטובה, וכענין המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה:
לט אדם ששכח ואח"כ נזכר יברך ברוך זוכר ומזכיר הנשכחות, אבל לא כששכח דבר של גנאי, וחפץ לדעת אם הוזכרה ברכה זו בדברי הראשונים, וע' בס"ח סי' תתכ"ד, ואין שום ספק דכל כה"ג אין לברך וכמ"ש הר"י בן פלאט שהביאו הראשונים בהני שאין בהם מעשה כגון השמטת כספים וקרקעות ומאי דדמיא להו, וכן בזכירות שצריך לזכור מה שעשה עמלק ומה שנעשה למרים וכן בזכירת השבת וכה"ג, וע' בע"ג נ"ב ע"ב ומקרא היה בידינו ושכחנוהו כו' א"ל ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי וכה"ג במנחות י"ח ב' דמפורש שלא אמרו רק לברך למי שהזכירו וכן בכ"מ בש"ס ואדכרן מלתא וכה"ג ול קאמר בהדיא בריך רחמנא דאדכרן, ובס"ח אות תתכ"ד לא נמצא כלל לחיוב לברך רק שהוצרך להשמיענו באופן שאסור לברך אף בלי שם ומלכות כשהוא דבר של גנאי:
מ האומר בלחש ברכת התורה וברכות שהרי תרי"ג קולות לא תמצא אלא עם אמן, ראיתי במפרש לס"ח אות רנ"ד שר"ל גוזל מן התרי"ג מצות שהרי תרי"ג קולות כנגד תרי"ג מצות ולא תמצא אלא עם עניית אמן שעונים הקהל, ועם כל הדוחק לא ידעתי שום באור לדבריו היכן מצא תרי"ג קולות, ונראה שמפרש על כל הברכות שהרי גם במ"ע הרבה שאין מברכין עליהן כמו שהאריכו הרשב"א ואבודרהם ואו"ז הגדול בהלכות ברכת המוציא סי' ק"מ ושאר ראשונים, ולדעתי אין לכוון בהס"ח בלתי ט"ס קצת שהרי הי"ב קולות או קללות לא תמצא בלא עניית אמן, והיינו ממ"ש בפרשה תבא שענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל בקול רם, והיינו הי"ב ארורים שפתחו בברוך ואמר כל העם אמן, ואולי צ"ל הק' ברכות והיינו שמשלימין בשבת ע"י ברכת התורה ואמן שעונים וכמש"ל באות י"ט, וע' בבעה"ט דברים ד' ב' שלא יגרעו כו' תרי"ג ובפסוק ואתם הדבקים רמז לק' ברכות שצריך לברך בכל יום:
מא אם יוכל לשלוח ליד טובים אפילו למקום רחוק אם אין עניים טובים בעירו שיתן לעיר אחרת ומה שאמרו מעשר עני ענין אחר הוא, פשוט דהיינו מ"ש בדברים י"ב ואכלו בשעריך ושבעו להא דדריש בב"מ פ"ח ובכ"מ שיראה פני הבית:
מב אפיטרופס בכעס לא יהיה אפיטרופוס, מקור דבריו מה הוא, בס"ח שלפנינו באות תקס"ט אדם שיודע שבניו בני מריבה לא יגרום שיבאו לידי מחלוקת כו' וממנה אפיטרופוס בפני עדים כו', ובש"ע ח"מ סי' ר"צ ס"ב שאין ממנין עבד ולא עה"א כו' אלא שבודקין אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים ויש לו כח בעסקי העולם כו', ובסעיף ו' בהולך בדרכי חשך שחייבים לסלקו וכל הדברים כפי מה שיראה לדיין, וממילא אם הוא איש חימה ומריבות ומגרה מדון דלא משתמעין מיליה ועד"ש לא הקפדן מלמד וכה"ג:
מג מעשה בחסיד שהיה טובל בכל עת שאשתו נדה כו' והיה טהור עד שאשתו טובלת לאחר ימי ספירתה, טבילה זו אינו יודע מה טיבה, בפשוטו נראה שלא היה נזהר לטבול בכל פעם בטבילת קרי וכמ"ד דבטלוה לטבילותא משום ביטול פ"ו, וע"ש באות תקס"ב בחסיד א' שקודם שאני מתחיל לעשות חסידות הרגילות מה שאין אחרים עושים אני חושב אם אוכל לעשותו תמיד כגון שאומרים שלאחר שהיה משמש היה טבול קודם שיתפלל וכו', ולזה לא היה טובל רק לאחר שהיתה נדה שהיה אפשר לו להתעכב בטהרתו כל ימי סיפורה ולא היה גורם בזה חשש מניעת פ"ו,
מד נשים רגילות לטבול ג' פעמים, והא במקואות פ"ה הטובל ב' פעמים הרי זה מגונה, יעיין בשו"ת ריב"ש סי' רצ"ג שהאריך בדברי הטור סי' ר"א דבדיעבד עלתה לה טבילה ופי' במקוה מצומצם ומים מצומצמים וע"ש בש"ך סי' קצ"ח ס"ק ל"ט וע' בד"א רבה סופ"י ובחדושי שהארכתי לפרש במ"ש ר"י בד"א במים מועטים כו' ולא רציתי כאן לבוא באריכות מה שאינו נוגע לדהס"ח, ובעיקר דבריו ודאי דצריך קצת תיקון הלשון שהרגילות לטבול ג' פעמים הוא מנהג נשים, או דקאי לענין הרחיצה כרמב"ם פ"ג מדעות שדרכן היה לרחוץ בפושרין ואח"כ בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן דזה רפואה לאדם, ואפשר שהיה כן רגילות הנשים לרחוץ ג' פעמים, וקשה לפני לבוא בהשערות על דברים אשר לא ידעתי מקומם אשר אותיותם יחכמוני לדרוש סמוכין ממה שנאמר לפניו או לאחריו באיזה אופן להגיה בדבריו, ובשו"ת חו"י סי' קפ"א אשה שנהגה למדת חסידות לטבול לבעלה שני פעמים רצופים כו' ואח"כ נודע לו שקצת נשים נוהגות כן ומברכות על טבילתן בנתים כו' יע"ש:
מה במשכן לא ראו פרצוף אלא זוהר, מאין לקח זה, בפשוטו דהיינו מה שקרן אור פניו של משה ושהיה השכינה כאש אוכלת:
מו וקודם שיגיד אם מת יאמר לעו"ג שיגיד הוא תחלה, אם יש לזה איזה ראיה מדחז"ל, הנה בס"ח אות תת"א באחד שהיה מתענה ומתפלל על אוהב שיחיה ושאם לא יאמרו אליו הרי יתענה ויתפלל על חנם תפלת שוא וציוה שיאמרו לעו"ג או לעבד שיאמר לו שמת וע"ש סי' תת"ב, ובזה הדין פשוט ביו"ד סי' ת"ב סי"ב דאינו חובה שיאמר לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר ומוציא דבה הוא כסיל זולת אם שואל עליו וע"ש בט"ז שיאמר לו בלשון דמשתמע לתרי אפי כעובדא דאיבו אבל כשאינו שואל אותו וכדי שלא יתפלל תפלת שוא ולא יתענה צריך להודיעו מתחלה ע"י אחרים או ע"י קטן שאינו בר הרגשה כ"כ בצערו ולא דמי להא דר"פ מי שהחשיך בקטן ועו"ג, כיון שאינו משום חשש איסור באמירה וס"ל לחלק להיכי שמצוה להודיעו שיאמר קדיש שאפשר שבזה מצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ למונעו מלהתענות ומתפלת שוא כשאפשר ע"י אחרים עדיף וע"ד שהיה באחימעץ בבשורת אבשלום שנמנע להודיעו לדוד כיון שהיה אפשר להודע ע"י הנער הכושי, משא"כ לגבי אדוני' ממשיחת שלמה שאמר לו אדוני' איש טוב אתה וטוב תבשר, ומ"מ מיהר להשיב לו אבל אדונינו דוד כו' וכה"ג בכל מקום שאין מוכן אחר להודיעו:
מז שכל המתים בניו ובנותיו בחייו שניו כהות (ולפני בס"ח אות תשט"ז נכתב כהוגן קהות) ועיניו כהות וכחו כהה ולכן נאמר כי הכל הבל, אם נמצא זה בדחז"ל, הנה להמבואר שם שמביא זה רק לסיום דבר דמייתי מקרא ככלות כחי אל תעזבני דמפר כמו כחי וראשית אוני וכמ"ש בפי' שד"ל אל תעזבני לכלות כחי כשיהיו בני מתים כו', ולכן נאמר הכל הבל וכיון דמש"ה ומותר האדם מן הבהמה מדבר בשעת מיתה שפיר מסיים הפסוק הכל הבל עכ"ל:
מח מי שאינו יכול ליזקק עם אשתו לא יחקור אחרי דברים האסורים לאכול כגון הדג שיש לו ה' אצבעות, שנעלם ממנו אמרו ה' אצבעות, ובס"ח אות ש"צ הגירסא ב' אצבעות, והיה בפה כעת רב עובר אורח ואמר כי נמצא באיזה מיני דגים שיש לו אצל פיו שני קרני הרגשה הניכרות בו, וקרוב הדבר שהוא מכנה להם בשם ב' אצבעות:
מט לא ידור אדם כדרכי אמורי אם הוא חולי מעיים שלא יאכל בני מעיים, שלא מצא שזהו מדרכי האמורי, ולמה לא העמיד שאלתו על מיחוש הראש שלא יאכל מראש של בהמה וכמ"ש בס"ח באות נ"ט ות"ג ושם תיבות עד פלונית בלתי מכוון וכמו שלא נזכר לעיל באות נ"ט, ולמה לא יחשוב בין דרכי האמורי מה שהיה נהוג בימיו בקצתם ואף שלא הוזכר בדחז"ל שאפשר שבימיהם לא היה נהוג זה, מ"מ ענינים כאלו שהוא לנחש ובלתי רפואה טבעיית הוה כדרכי אמורי, ומה שציין מתוספתא שבת פ"ז אל תאכלנה מפני ברקת יע"ש במנחת בכורים הלכה ד' שלא יאכל המר מהחזרת מפני סמיות עינים, ולגירסת הילקוט אכול המרת החזרת שתהא מבריא בה, ובהגהות הגר"א אל תאכלנו בפני רבים, ולכל הגירסות אין ענינו לכאן וע' בשו"ת חו"י סי' רל"ז ובשיורי קרבן ירו' סו"פ ו' דשבת שהשיג עליו במשנת חכמים על הרמב"ם, ובפליתי סי' י"א מחמיר בזה בענין צואת ר"י חסיד מה שנזהרין שלא לשחוט אווז בטבת ושבט אם לא יאכל ממנה כו' ואכמ"ל בפרטים אלו:
נ אין גוזרין שתי חרמות ביום אחד ואין גוזרין אלא ביום, איה המקור לזה בדחז"ל ושאולי למד מזה שאין משקין ב' סוטות, ומה ענין לזה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות וכסוטה ז' א' שהאיסור רק בפעם אחד ולא בזה אחר זה ביום אחד, ובס"ח אות קמ"ג למד זה מדרשות וע"ש במפרש בכונת דבריו באריכות וע"ש עוד באות ת"ט, ולבד זה י"ל דכמו שאין דנים שנים ביום אחד וכסנהדרין מ"ו א', ולפמ"ש להלן שאין מחרימין בשבת שהובא כן גם בפוסקים וכרמב"ם פכ"ד מסנהדרין אין עונשין בשבת כו' ואין מלקין, והא דאין גוזרין אלא ביום דלא גרע משאר דין שאין דנין בלילה:
נא יש חכמה שאדם רואה בבשר ויודע אם השוחט באותו לילה שמ"ט, שאינו מבין דבריו למאי נפ"מ, ומ"ש המרדכי ריש חולין בשם אלדד הדני אם לא הורחץ מש"ז ישכח פיגול, מלבד דמסיים דחומרא בעלמא היא ולא נהגינן כוותיה וגם אינו נוהג לדהס"ח היכי שהורחץ ג"כ וע' במנ"י בקו"א לסי' א' סי"ד אות ב' משש"ב, ובס"ח אות תמ"ח למה לא כתב שלמה חכמתו אלא ג' ספרים בלבד שאם היו עוסקים בהם וממעטים לעסוק בתורה ויבא לידי ביטול תורה ומצות כי יש חכמה שאדם רואה בבשר וכו', וא"כ לא נקיט ליה רק לדוגמא שיש המצאות וחכמות שלא נכתבו מה שא"צ בידיעתם, ואם כי גם לפ"ד היה מקום ליישב בדרך רחוקה לענין לאסור אשה לבעלה ע"י יחוד לחוד ולדונו כחשוד ועד"ש בסו"פ דרה"ש בקש שלמה לדון שלא ע"פ עדים יצאה בת קול כו', ולכן מהאי טעמא לחוד לא נכתב מאחר שע"פ התורה אין לדון רק בעדים גמורים, אבל הפשוט כמש"ל מהס"ח שאדרבא מצד שאין נפ"מ בזה לדיני התורה ולכן לא הוצרך לכתבן, אלא שגוף המאמר נראה שהוא דרך הפלגה וכונתו רק שע"פ חכמת הטבע יש להשיג כל הנסתר מהעין:
נב חרצן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור, ולכאורה נ"ל שצ"ל חוצן (כמו שדרשו מהירו' הנראים פרט לבית הסיתתם שבתוך הנקבים והנחירים וע' בפסקתא זוטרתא דר' טוביה בפסוק וכל אשר יגע בו הזב כו') שאינו עושה שלישי לטומאה, או שצ"ל חיצון, והיינו אדם הנוגע במשכבו או בכלי שישב עליו הזב ונוגע בו שהוא שפת הבגד כמו והביאו בניך בחוצן ישעי' מ"ט כ"ב חצני נערתי נחמי' ה' י"ג ולדעת קצת כי גם זרוע נקרא חצן וחצנו מעמר בתהלים קכ"ט ז' שהיו לבגדיהם בתי זרועות רחבים ואינו מטמא שלישי:
נג כעדר הרחלים ראשו של זה בצד ראשו של זה, כנראה שהוא הדרש בשבת קי"ט ב' היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל ראשו של זה בצד כו' יע"ש, ואין לפני מקום המאמר בס"ח לפי המשך הענין אם יהיה מכוון על ענין כבישת פניהם בקרקע שכנראה שאחז הפסוק לענין המדבר בשבח שכולם באגודה אחת הגדולים והקטנים:
נד כל הרצועות מקיפין את הצואר וכתוב שמרני כאישון בת עין אבל ענקים לפי שהדבור מתוך האש שחור בלובן ומקיף את ישראל, שקצרה דעתו להבין את דבריו, אבל כונתו שהיה ראוי להיות מקיף את העין להורות על השמירה מתפילין שהוא כשחור שבעין וע"ד מ"ש וענקים לגרגרותיך ולהזכיר נתינת התורה שהיה מדבר מתוך האש והענן והערפל שהיה מקיף את מחנה ישראל ולכן מקיף ג"כ את הצואר שרומז על הדבור שמקיף בתפילין שהשחור בלובן: